היסטורית הגאולה

פרק 17 - נדודי בני ישראל

(שמות ט”ו:23 -י”ח:27)

במשך שלושה ימים נדדו בני ישראל במדבר לא מצאו שום מקור מים ראויים לשתייה. האנשים סבלו מצמא, “וילינו העם על-משה לאמר, מה-נשתה. ויצעק אל-יהוה, ויורהו יהוה עץ, וישלך אל-המים, וימתקו המים; שם שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו. ויאמר אם-שמוע תשמע לקול יהוה אלוהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל-חקיו--כל-המחלה אשר-שמתי במצרים, ל א-אשים עליך, כי אני יהוה, רופאך.” SRHeb 70.1

נראה היה שליבם של כל צאצאי ישראל מלא בחוסר אמונה. כשנתקלו בקשיים בדרכם, הם התייחסו אליהם כמו אל משהו שאין אפשרות להתגבר עליו, איבדו את אמונם באלוהים ולא ראו לפניהם דבר מלבד המוות. “וילינו (וילונו) כל- עדת בני-ישראל, על-משה ועל-אהרן--במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל, מי-יתן מותנו ביד-יהוה בארץ מצרים, בשבתנו על-סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע: כי- הוצאתם אותנו אל-המדבר הזה, להמית את-כל-הקהל הזה ברעב.” SRHeb 70.2

הם עדיין לא סבלו מרעב אמיתי, עדיין היה להם אוכל, אבל הם כבר חששו מן העתיד. בני ישראל לא יכלו לתאר לעצמם איך אפשר יהיה להאכיל מספר כה רב של בני אדם במשך זמן הנדידה הארוך במדבר, ובחוסר אמונתם הם תיארו לעצמם איך ילדיהם מתים מרעב. אלוהים רצה שכאשר באמת יאזל מזונם וכשבאמת ייתקלו בקשיים - יופנו לבבותיהם אליו, לזה שעוזר להם, ובסופו של דבר יאמינו בו. הוא היה מוכן לעזור להם תמיד. אם הם היו פונים אליו למלא את צורכיהם, הוא היה מביע את אהבתו אליהם מיד. SRHeb 70.3

אבל נראה שבני העם הזה פשוט אינם רוצים לסמוך עליו. צאצאיו של ישראל האמינו לאלוהים רק כשהביא להם הוכחות לכוחו ולעוצמתו. אם היו להם אמון אמיתי וביטחון בו, הם היו יכולים לשאת בקלות את כל הקשיים, הבעיות ואפילו סבל אמיתי. הם היו זוכרים את דבר הצלתם המדהימה מהעבדות המצרית, וכן את הבטחתו של אלוהים לכך שאם יצייתו לו, אף מחלה לא תיגע בהם, והלא אמר,“כי אני יהוה, רופאך.” SRHeb 70.4

אחרי הבטחתו המפורשת של אלוהים, היה זה מעשה פשע מצדם לחשוב שהם וילדיהם ימותו מרעב במדבר. בני ישראל סבלו קשות מהעבדות במצרים וילדיהם נדונו למוות, אבל בתשובה לתפילותיהם אלוהים הצילם מכול זה ברוחב לב. הוא הבטיח להיות האל שלהם, לדאוג להם כמו לעם נבחר ולהביאם לארץ רחבה ונהדרת. SRHeb 70.5

אבל בני ישראל נטו לאבד את אומץ ליבם כשנתקלו בקשיים כלשהם בדרך לארץ המובטחת. הם כל-כך סבלו כשהיו עבדים במצרים ועכשיו, כשהיה עליהם לציית לאלוהים, הם לא יכלו להיות לשאת בסבלנות את סבלם. כשחשו עייפים והתחילו לדאוג ולהתייאש הם באו בטענות אל משה, עבדו הנאמן של אלוהים, האשימו אותו בכל הקשיים שבהם נתקלו והביעו בחוסר כבוד את צערם על כך שלא נשארו במצרים, שם היו להם סירים מלאים בשר ושם אכלו לחם עד ששבעו. SRHeb 70.6