היסטורית הגאולה

ההצלה ליד ים סוף

“ויאמר יהוה אל-משה, מה-תצעק אלי; דבר אל-בני-ישראל, ויסעו. ואתה הרם את-מטך, ונטה את-ידך על-הים-- SRHeb 68.2

ובקעהו; ויבואו בני-ישראל בתוך הים, ביבשה.” משה הבין שאלוהים עומד להציל את עמו, וכי מקום זה של מצוקה הוא הזדמנות נהדרת לבורא להביע את אהבתו אליהם. כשיתקרבו אל הים יצווה עליהם משה להמשיך לצעוד הלאה, כשבד-בבד הוא עצמו יצביע בשרביטו שאותו קיבל מאלוהים, ויחלק את מי הים לשניים. SRHeb 68.3

“ואני, הנני מחזק את-לב מצרים, ויבואו, אחריהם; ואכבדה בפרעה ובכל-חילו, ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים, כי-אני יהוה, בהכבדי בפרעה, ברכבו ובפרשיו. ויסע מלאך האלהים, ההלך לפני מחנה ישראל, וילך, מאחריהם; ויסע עמוד הענן, מפניהם, ויעמוד, מאחריהם. ויבוא בין מחנה מצרים, ובין מחנה ישראל, ויהי הענן והחושך, ויאר את-הלילה; ולא-קרב זה אל-זה, כל-הלילה.” SRHeb 68.4

מול עיני המצרים הרודפים נתלה ענן של חושך מוחלט והם לא יכלו לראות את בני ישראל הנמלטים. באותו זמן ממש עמדו בני ישראל בתוך ענן של אור. כך גער האל בבני עמו על חוסר אמונם ועל תלונותיהם, ובאותו זמן גילה להם את כוחו כדי לבדוק - האם יאמינו לו לאחר שהביע את סימני האהבה ותשומת-הלב האלה. “ניט משה את-ידו, על-הים, ויולך יהוה את-הים ברוח קדים עזה כל-הלילה, וישם את-הים לחרבה; ויבקעו, המים. ויבואו בני-ישראל בתוך הים, SRHeb 68.5

ביבשה; והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם.” המים נחצו, התרוממו ונעצרו, כמו קירות קפואים משני הצדדים, וישראל הלכו ביניהם על הקרקע כאילו הייתה זאת יבשה. כל הלילה חגגו המצרים בחושבם שהנה צאצאיו של ישראל שוב בשליטתם. הם חשבו שלעברים אין שום סיכוי להינצל, כיוון שמולם היה ים סוף ומאחוריהם צבא ענק של רודפים. עם בוקר קרבו המצרים אל הים ולפתע ראו שהים נחלק לשניים ואפשר לראות את היבשה, נמשכת בין המים שקפאו כמו קירות. בני ישראל כבר היו באמצע הים, הולכים על הקרקע היבשה. המצרים התמהמהו בעודם חושבים כיצד לנהוג. הם היו מאוכזבים וזעמו על כך שהנה העבדים האלה, שכבר כמעט היו בידיהם - המצרים היו בטוחים לגמרי שיחזירו את כולם למצרים - מצאו לפתע דרך לחצות את הים באמצעו. המצרים החליטו לרדוף אחריהם ולהשיגם. SRHeb 68.6

“וירדפו מצרים, ויבואו אחריהם--כל סוס פרעה, רכבו ופרשיו: אל-תוך, הים. ויהי, באשמורת הבוקר, וישקף יהוה אל- מחנה מצרים, בעמוד אש וענן; ויהם, את מחנה מצרים. ויסר, את אופן מרכבותיו, וינהגהו, בכבדות; ויאמר מצרים, אנוסה מפני ישראל--כי יהוה, נלחם להם במצרים.” SRHeb 68.7

המצרים העזו ללכת בים באותה דרך שכיוון אלוהים לעמו, אבל מלאכי אלוהים גרמו לנפילת הגלגלים ממרכבות המצרים וצרה נוספת פקדה אותם. התקדמותם נעשתה איטית ביותר והם החלו לדאוג. כשהם נזכרו במשפט האלוהי שגזר עליהם אלוהים במצרים, וחשבו שגם עכשיו יכול הבורא להפקיד אותם בידי בני ישראל. הם הבינו שאלוהי העברים בעצמו נלחם את מלחמתם ופנו לאחור באימה, כדי לברוח. ואז, “ויאמר יהוה אל-משה, נטה את-ידך על-הים; וישבו המים על-מצרים, על-רכבו ועל-פרשיו. ויט משה את-ידו על-הים, וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ומצרים, נסים לקראתו; וינער יהוה את-מצרים, בתוך הים. וישובו המים, ויכסו את-הרכב ואת-הפרשים, לכול חיל פרעה, הבאים אחריהם בים: לא-נשאר בהם, עד-אחד. ובני ישראל הלכו ביבשה, בתוך הים; והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם. ויושע יהוה ביום ההוא, את-ישראל--מיד מצרים; וירא ישראל את-מצרים, מת על-שפת הים. וירא ישראל את-היד הגדולה, אשר עשה יהוה במצרים, וייראו העם, את-יהוה; ויאמינו, ביהוה, ובמשה, עבדו.” SRHeb 69.1

משראו העברים איך אלוהים, בכוחותיו ובעוצמתו, השמיד את המצרים, הם התאחדו והודו לו בשיר נלהב של תודה ותהילה. SRHeb 69.2