היסטורית הגאולה

מאוכזבים אך לא נטושים

ושוב היו המאמינים עתידים להתאכזב. המועד שעליו הוטלו כל הציפיות עבר, אך המושיע לא הגיע. הם ציפו וייחלו לביאתו ועתה חשו באותה ההרגשה שבה חשה מרים כאשר באה לקברו של ישוע ולא מצאה אותו שם, וקראה, בוכייה, ‘’נשאו מזה את אדני ולא ידעתי איפה הניחהו’‘ (יוחנן כ’:13). SRHeb 207.3

תחושה של יראת כבוד וחרדה שהבשורה אכן אמיתית רסנו לזמן מה את כוחותיו של העולם הלא-מאמין. המועד המובטח חלף, אך האווירה הזו לא נמוגה בבת-אחת. אלה אשר לא האמינו לא העזו לצהול בגלוי ולהשפיל בכך את המאוכזבים, אך לאחר שלא נראה לעיניהם שום אות חרון אלוהים, הם התאוששו מפחדם והמשיכו בלעגם ובנזיפותיהם. המונים, שזה לא כבר הכריזו על אמונתם בביאתו הקרובה של ישוע המשיח, התכחשו לאמונתם. מנגד, גאוותם של אלו שהיו מלאי בטחון עצמי הייתה כה פגועה עד שהם ביקשו להיפרד מהעולם הזה. כמו יונה, גם הם האשימו את אלוהים והעדיפו מוות על פני החיים. היו גם כאלה שאמונתם התבססה על דעת אחרים ולא על דבר האל, והם מיהרו לשנות שוב את נקודת מבטם. הלעגנים גייסו לשורותיהם את החלשים ואת השפלים, ויחד הם הכריזו על כך שעבר הזמן לצפות ולחרוד. האדון לא הופיע, והעולם יישאר אותו עולם אשר היה במשך אלפי שנים. SRHeb 207.4

המאמינים הכנים והרציניים הקריבו הכול למען ישוע המשיח והרגישו בנוכחותו כפי שלא הרגישו אף פעם. הם האמינו כי נתנו לעולם את האזהרה האחרונה וקיוו לממש כבר את פגישתם עם מורם השמימי ועם המלאכים וכך לפרוש ולהתרחק מקרבתם של המוני אלה שדחו את האמת. בכל ליבם הם התפללו, ‘’בא נא האדון ישוע, בא מהר’’. אך אדון לא הגיע, ועתה היה עליהם לחזור ולשאת את עולם של חיי היום יום ולסבול לגלוג, בוז והשפלה מהעולם - אכן היה זה מבחן איום לסבלנותם ולאמונתם. SRHeb 208.1

אולם האכזבה הזאת לא הייתה כה גדולה כמו צערם של תלמידי ישוע המשיח בעת ביאתו הראשונה. כאשר נכנס מורם בחגיגיות בשערי ירושלים, חסידיו היו מלאי אמונה כי הוא יעלה על כסא דוד ויגאל את ישראל מהרודנים ששלטו בה. הם שמרו בליבם את תקוותיהם הגדולות ואת ציפיותיהם השמחות והתחרו על הרשות להראות כבוד למלכם. רבים כיסו את הדרך בה הוא הלך בבגדיהם או בעלי תמר. בשמחתם הנלהבת הם התאחדו בשבחים לאדון, ‘’הושע נא לבן דוד’’. SRHeb 208.2

הפרושים המודאגים מהתפרצות ההתלהבות הזאת, דרשו מישוע לנזוף בחסידיו, אך הוא השיב, ‘’אם יחשו אלה תזעקנה האבנים’‘ (לוקס י’’ט:40). הנבואה הייתה אמורה להתגשם. התלמידים היו משלימים את מטרת אלוהים, אך אכזבה מרה ציפתה להם. כעבור ימים אחדים הם היו עדים למותו האיום של המושיע ולאחר מכן הניחו אותו בקבר. כל ציפיותיהם, עד האחרונה שבהם, עלו בתוהו, וכל תקוותיהם מתו יחד עם ישוע. רק לאחר שעזב ישוע בניצחון את מקום קבורתו, נגלתה לעיניהם משמעות הנבואה האומרת,: ‘’צריך היה אשר יענה המשיח ויקום מן המתים’‘ (מעשי השליחים י’’ז:3). בדומה לכך התגשמה הנבואה בבשורות המלאכים, הראשונה והשנייה. שתי הבשורות הוכרזו בזמן הראוי והשלימו את הייעוד הניתן להן על-ידי אלוהים. SRHeb 208.3

העולם צפה במתרחש וטען כי אם חלף המועד והמשיח לא הגיע, על התנועה האדוונטיסטית להודות בכישלונה. עודם רבים נכשלים, אינם מצליחים לעמוד בפני הפיתוי ומתכחשים לאמונתם, אחרים נותרו איתנים בשמירתם על אמונתם. הם לא מצאו טעות אחת בחישוב של מועדי הנבואה. אף המוכשרים ביותר מבין יריביהם לא הצליחו לערער את עמדתם. אכן, האירוע המצופה כל-כך לא התרחש, אולם גם העובדה הזאת לא החלישה את אמונתם החזקה בדברי אלוהים. SRHeb 208.4

אלוהים לא נטש את ילדיו. רוחו המשיכה לשרות על אלה שלא פעלו בפזיזות ולא דחו את האור שהוענק לזרם האדוונטיסטי. השליח פאולוס, בחזונו לעתיד, כתב להם מילות עידוד ואזהרה אשר אמונתם עברה מבחן קשה בשעת המשבר, ‘’לכן אל תשליכו את בטחונכם כי יש לו שכר רב: כי צריכים אתם לסבלנות למען תעשו רצון אלהים ונשאתם את ההבטחה: כי עוד מעט רגע והבא יבא לא יאחר: הצדיק באמונתו יחיה ואם יסג אחור לא רצתה נפשי בו: אמנם אנחנו איננו מן הנסוגים אחור לאבדם כי אם מן המאמינים להצלת הנפש’‘ (העבריים י’39-35). SRHeb 208.5

היה על ילדי אלוהים להיאחז בדרך היחידה הנכונה - לשמור בליבם את האור אשר קיבלו מאלוהים, לשמור את הבטחותיו ובסבלנות להמשיך לחקור את כתבי הקודש כדי לגלות קרן אור נוספת. SRHeb 209.1