אבות האומה ונביאי ישראל

22/75

יוסף במצרים

פרק זה מבוסס על בראשית לט׳-מא׳

בינתיים עשה יוסף את דרכו מצריימה עם שוביו. כאשר השיירה הדרימה לעבר גבולות כנען, הנער יכול היה להבחין באופק בהרים שביניהם שכנו אוהלי אביו. בשעה קשה זו של בדידות ומצוקה, הוא בכה מרות מעצם המחשבה על אביו האוהב. שוב הופיעה נגד עיניו תמונת ההתרחשות בדותן. הוא ראה את אחיו הזועמים וחש את מבטיהם האכזריים נחים עליו. המילים המכאיבות שנחתו עליו בתגובה לתחנוניו המיוסרים עדיין הידהדו באוזניו. בלב רועד ומלא חשש ציפה לקראת העתיד. איזה שינוי התחולל במצבו - מבן אהוב ויקר לעבד נקלה וחסר אונים! מה צופן לו גורלו כאדם גלמוד ובודד בארץ הזרה שאליה מועדות פניו? במשך זמן מה, אמר הנער נואש ושקע ביגון ובפחד עז ובלתי נשלט. PP 160.1

אולם, יד ההשגחה כיוונה שאפילו התנסות זו תהפוך לברכה בעבור יוסף. בשעות ספורות אלו הוא למד לקח, שייתכן כי שנים רבות לא היו מלמדות אותו. אביו, שהיה עז ומלא רוך, כשם שהייתה אהבתו כלפיו, עשה לו עוול כאשר פינק אותו והפלה אותו לטובה. היחס המפלה שהוענק שלא בתבונה, הכעיס את אחיו ועורר אותם לנקוט במעשה האכזרי שהביא לניתוקו מביתו. תוצאותיו של היחס הזה נגלו אף באופיו. עתה היה עליו לתקן מגרעות שאביו עודד את התפתחותן. הוא הלך ונעשה עצמאי, יהיר וסחטן. מורגל לאהבה מלאת הרוך של אביו, הוא חש כי אינו מוכן להתמודד עם הקשיים העומדים לפניו - עם החיים המרים והקשים של עבד זר. PP 160.2

אז נדדו מחשבותיו של יוסף לאלוהי אביו. בילדותו למד לאהוב את ה׳, לכבדו ולירא ממנו. לעיתים קרובות, שמע באוהלי אביו את סיפור החזון שיעקב ראה בחלום כאשר ברח מביתו כפליט וגולה. הוא שמע על ההבטחות שה׳ העניק ליעקב ועל אופן התגשמותן - כיצד בשעתו הקשה של יעקב באו מלאכי ה׳ לנחמו, ללמדו ולהגן עליו; כיצד למד יעקב על אהבת ה׳, אשר העניקה מושיע בעבור האנושות. כל הסיפורים והלקחים היקרים הללו עמדו עתה נגד עיניו בצורה חיה. יוסף האמין כי אלוהי אבותיו יהיה אלוהיו. אז הוא התמסר לחלוטין לה׳, וביקש בתפילתו ששומר ישראל יהיה עימו בגלות. PP 160.3

נשמתו של יוסף פיעמה בקרבו שעה שהחליט בנחישות להוכיח את נאמנותו לה׳ - לפעול תחת כל הנסיבות כיאה לנתינו של מלך מלכי המלכים. הוא יעבוד את ה׳ בכל ליבו ומאודו; הוא יתמודד באומץ עם הקשיים והמבחנים שיבואו עליו, ויבצע כל חובה ומטלה בנאמנות. הדברים שיוסף חווה ביום אחד זה בחייו היוו את נקודת המפנה של חייו. האסון הנורא הפך אותו מילד מפונק לגבר אמיץ, זהיר, רציני ומיושב בדעתו. PP 161.1

עם הגיעו למצרים, נמכר יוסף לפוטיפר, מפקד חיל משמר המלך, ונשאר בשירותו עשר שנים. כאן הוא נחשף לפיתויים לא רגילים, שכן חי בקרב עובדי אלילים. עבודת האלילים שלוותה ברוב פאר והדר מלכותי ומומנה בידי בעלי העושר והשררה, הייתה מעוגנת בתרבותו של העם המתקדם ביותר באותם ימים. אולם, יוסף שמר על פשטות חייו ונאמנותו לאלוהים. מראותיהם וקולותיהם של מעשי השחיתות והרשע חלפו על פניו, אך הוא נותר עיוור וחרש אליהם. הוא לא הניח לעצמו להגות בנושאים אסורים. התשוקה למצוא חן בעיני המצרים לא יכלה לגרום לו להסתיר את העקרונות שדבק בהם. לו ניסה לעשות זאת, היה נכנע לפיתוים. אך הוא לא התבייש באמונת אבותיו, ולא עשה כל ניסיון להסתיר את העובדה שהוא ירא את ה׳ ועובד אותו. PP 161.2

״ויהי יהוה את-יוסף, ויהי איש מצליח... וירא אדוניו, כי יהוה אתו; וכל אשר- הוא עשה, יהוה מצליח בידו.״ אמונו של פוטיפר ביוסף הלך וגדל מיום ליום, עד שלבסוף מינה אותו לנהל את משק ביתו וכל נכסיו. ״ויעזב כל-אשר-לו, ביד-יוסף, ולא-ידע איתו מאומה, כי אם-הלחם אשר-הוא אוכל.״ PP 161.3

העושר הרב והשגשוג ששפעו בכל התחומים שהופקדו תחת ידו של יוסף לא היו תוצאה של נס ישיר, אלא של חריצותו ועבודתו המסורה והשקדנית של יוסף, שה׳ הרעיף עליו את ברכותיו. יוסף ייחס את הצלחתו לחסד ה׳, ואפילו אדונו עובד האלילים הבין כי זה סוד שגשוגו הרב שאין שני לו. אולם, ללא מאמץ מכוון ומתמיד מצידו, לא היה יוסף נוחל הצלחה. אלוהים רומם בידי משרתו הנאמן. תכליתו של ה׳ הייתה שטוהר מידותיו ויושרו של אדם ירא ה׳ זה, יעמדו בניגוד גמור לאופיים של עובדי האלילים, וכך יפציע אור החסד השמיימי בקרב חשכת האלילות. PP 161.4

נאמנותו ואדיבותו של יוסף קנו את ליבו של מפקד חיל המשמר, שהחל לראות ביוסף בן יותר מאשר עבד. הגבר הצעיר בא במגע עם אנשי מעלה וספר, ורכש ידע נרחב במדעים, בשפות ובענייני היום והמדינה - חינוך הנדרש לראש הממשלה העתידי של מצרים. PP 161.5

ואולם, אמונתו ויושרו של יוסף עמדו להיבחן בניסיונות קשים. אשת פוטיפר, אדונו של יוסף, ניסתה לפתות את הגבר הצעיר לחלל את מצוות ה׳. עד כה לא נטמא יוסף בשחיתות שפשה בארץ אלילית זו; אך כיצד יגיב לפיתוי שנחת עליו בפתאומיות רבה כל כך, בעוצמה כה רבה ובאופן כה מושך? יוסף ידע היטב מה תהיה התוצאה לו יגלה התנגדות. מצד אחד, אם ייכנע לפיתוי, ייאלץ להסתיר את מעשיו, אך יזכה בחסדים וטובות הנאה; מצד שני, אם יגלה התנגדות, הדבר עלול להמיט עליו חרפה, מאסר ואפילו מוות. עתידו היה מוטל על הכף: על החלטה של רגע. האם ינצחו עקרונותיו? האם ימשיך יוסף לשמור אמונים לה׳? מלאכי ה׳ חזו בחרדה ודאגה בל יתוארו במתרחש. PP 161.6

תשובתו של יוסף לאשת פוטיפר מגלה את כוחם של עקרונות האמונה. יוסף לא יבגוד באמון אדונו עלי אדמות, תהיינה התוצאות אשר תהיינה, וייוותר נאמן לאדונו שבשמים. אנשים רבים נוהגים בקלות דעת תחת עיניהם הצופיות של אלוהים ומלאכיו הקדושים, ועושים מעשים שלא יגונו ויואשמו בגינם בידי בני האדם. אולם, יוסף הגה בראש וראשונה באלוהים. הוא אמר לאשת אדוניו: ״ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוהים?״ PP 162.1

לו הגינו תמיד בכך שאלוהים רואה, שומע ומתעד בנאמנות את כל מעשינו ומילותינו, וכי נצטרך לתת דין וחשבון על הכול, היינו חוששים לחטוא. שומה על הצעירים לזכור תמיד שהם שרויים בנוכחות אלוהים בכל מקום בו הם נמצאים ובכל מעשיהם. אלוהים משגיח על כל מעשינו; אף היבט בהתנהגותנו אינו חומק מעינו הצופייה. איננו יכולים להסתיר את דרכינו מאדון השמיים. חוקי אנוש, על אף שלעיתים הם חמורים, מופרים לעיתים קרובות בלי שאיש שם לב לכך, ועוברים ללא עונש. אך לא כך הדבר בנוגע לתורת ה׳. העלטה הכבדה ביותר בחצות הלילה לא תכסה על החוטא. הוא עשוי לחשוב שהוא שרוי לבדו, אך לכל מעשה ישנם עדים סמויים מן העין. המניעים הצפונים בליבנו גלויים לעינו הצופייה של ה׳. אלוהים שם לב לכל מעשה, לכל מילה ולכל מחשבה של כל אחד ואחד מאיתנו, כאילו היינו האדם היחיד בעולם כולו שהשמיים מתמקדים בו. PP 162.2

יוסף סבל בשל יושרו, שכן האישה שניסתה לפתותו השיגה את נקמתה, PP 162.3

עת האשימה אותו בפשע נתעב וגרמה לו להישלח לכלא. אילו האמין פוטיפר להאשמה של אישתו נגד יוסף, העלם העברי היה מאבד את חייו. אך יושרו וצניעותו של יוסף, שניכרו בהתנהגותו, שימשו ראיה לחפותו; אולם נגזר עליו לסבול קלון ולהיכלא כדי לשמור על שמו הטוב של בית אדוניו. PP 162.4

בתחילה, סוהריו של יוסף נהגו בו בחומרה רבה. מחבר מזמורי התהילים אומר: ״ענו בכבל רגליו (רגלו); ברזל, באה נפשו. עד-עת בא-דברו - אמרת יהוה צרפתהו.״ (תהילים קה:18, 19). אולם, אופיו האמיתי של יוסף זרח אפילו באפלת הצינוק. הוא דבק באמונתו ונהג תמיד באורך רוח; הגמול על שנות שירותו הנאמן לאדונו היה אכזרי וקשה, אך הדבר לא הפך אותו קודר וחשדן. הייתה בו שלווה שנבעה מתמימות אמיתית שנבעה מאמונתו, והוא הפקיד את חייו בידי ה׳. הוא לא הגה בטעויותיו, אלא שכח את צערו בעת שניסה להקל על סבלות הזולת. הוא מצא לעצמו עיסוק אפילו בין כותלי בית הסוהר. הסבל שחווה על בשרו הכין אותו לתפקיד מועיל ונשגב יותר, ויוסף לא סירב לקבל מאת ה׳ את ההכשרה הנחוצה הזו. כאשר חזה בכלא בתוצאות הדיכוי והעריצות ובהשלכותיהם של מעשי הפשע, למד לקחים רבים על צדק, אהדה וחסד, שהכינו אותו למשול בתבונה וברחמים בבני האדם. PP 162.5

יוסף רכש בהדרגה את אמונו של שר בית הסוהר, שהפקיד לבסוף את כל האסירים תחת השגחתו. התפקיד שיוסף מילא בכלא - שניכרו בו יושרו וטוהר כפיו בהתנהלותו היומיומית, ואהדתו כלפי הסובלים והנדכאים - סלל את הדרך להצלחה, לעושר ולכבוד שינחל בעתיד. כל קרן אור שאנו מקרינים על הזולת משתקפת עלינו. כל מילה נעימה ומנחמת שנאמרה לבעלי היגון, כל פעולה שנעשתה כדי להקל על הנדכאים וכל תשורה שניתנה לנזקקים - אם נאמרו ונעשו מתוך מניע נכון - יזכו את הנותן בברכות רבות. (219) PP 163.1

שר המשקים ושר האופים של מלך מצרים הושלכו לכלא בשל עבירה שביצעו, וניתנו תחת השגחתו של יוסף. בוקר אחד, כאשר הבחין יוסף כי שניהם קודרים ומוטרדים, הוא חקר בעדינות לסיבת הדבר, ונודע לו כי כל אחד ואחד מהם חלם חלום יוצא דופן וכי הם משתוקקים לדעת את פשרו. ״הלוא לאלוהים פתרונים,״ אמר יוסף, ואף הפציר בהם: ״ספרו-נא לי.״ לאחר שכל אחד ואחד מהם סיפר לו את חלומו, פתר יוסף את שני החלומות: שר המשקים יוחזר למשרתו הקודמת וימשיך להגיש לפרעה את משקאותיו, אך שר הטבחים יוצא להורג במצוות המלך. בשני המקרים אירעו ההתרחשויות כפי שנובאו בידי יוסף. PP 163.2

שר המשקים הביע את הכרת התודה העמוקה שלו ליוסף, הן על הפתרון המעודד של חלומו, והן על מעשי החסד הרבים שעשה עימו; אז סיפר לו יוסף באופן נוגע ללב על מאסרו הלא צודק, והפציר בו להביא את עניינו בפני המלך. הוא אמר: ״כי אם-זכרתני איתך, כאשר ייטב לך, ועשית-נא עמדי, חסד; והזכרתני, אל־פרעה, והוצאתני, מן-הבית הזה. כי-גנב גנבתי, מארץ העברים; וגם-פה לא- עשיתי מאומה, כי-שמו אותי בבור.״ שר המשקים נוכח בהתגשמות חלומו לפרטי פרטים, אך כאשר הושב למעמדו הקודם ונהנה שוב מחסדי המלך, הוא לא זכר עוד את האדם שגמל עימו חסד. יוסף נותר שנתיים נוספות בבית הסוהר. התקווה שניצתה בליבו דעכה בהדרגה, ולכל יתר הקשיים והתלאות שעברו עליו בכלא התווסף טעמה המר של כפיות הטובה. PP 163.3

ואולם, יד ההשגחה עמדה לפתוח את שערי הכלא בפני יוסף. מלך מצרים חלם שני חלומות בלילה אחד, שהצביעו כנראה על אותו אירוע וחזו אסון גדול. המלך התקשה להבין את משמעותם והם המשיכו להטרידו. כל חרטומי מצרים וחכמיה לא הצליחו לפרש את חלומותיו. מבוכתו ומצוקתו הלכו וגברו, ופחד גדול נפל על אנשי הארמון. החרדה ששררה בארמון עוררה את זיכרונו של שר המשקים, אשר נזכר בחלומו שלו; אז עלה במוחו זיכרון יוסף, והוא חש ייסורי חרטה על שכחתו וכפיות הטובה שלו. הוא גולל מייד בפני המלך את סיפור חלומו וחלום שר האופים, ותיאר בפניו כיצד פורשו החלומות בידי עבד עברי, וכיצד כל נבואותיו התגשמו. PP 163.4

מבחינתו של פרעה, היה זה צעד משפיל לזנוח את חרטומי וחכמי ממלכתו כדי להיוועץ בעבד זר, אך הוא היה מוכן להיעזר באדם מן המעמד הנחות ביותר כדי להקל על מוחו הטרוד. המלך שלח שליחים להביא אליו את יוסף במהירות; יוסף פשט את בגדי האסורים, לבש בגדים אחרים והתגלח, שכן שיער ראשו וזקנו התארכו מאוד בתקופת המאסר וההשפלה הממושכים שלו. אז הובא בפני המלך. PP 164.1

״ויאמר פרעה אל-יוסף: ׳חלום חלמתי, ופותר אין אותו; ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום לפתור אותו.׳ ויען יוסף את-פרעה לאמור: ׳בלעדי: אלוהים, יענה את- שלום פרעה.׳״ תשובתו של יוסף למלך מגלה את ענוותו ואמונתו באלוהים. יוסף ויתר ברוב צניעותו על הכבוד שהיה עשוי לנחול בזכות חוכמתו המופלגת. הוא אמר לפרעה: ״בלעדי״, כלומר, לא לי פתרון החלום; אלוהים לבדו יכול להבהיר את הרזים הללו. PP 164.2

אז סיפר פרעה את חלומותיו ליוסף: ״בחלומי, הנני עמד על-שפת היאר. והנה מן-היאור, עולות שבע פרות, בריאות בשר, ויפות תואר; ותרעינה, באחו. והנה שבע- פרות אחרות, עולות אחריהן, דלות ורעות תואר מאיד, ורקות בשר: לא-ראיתי כהנה בכל-ארץ מצרים, לרע. ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשונות, הבריאות. ותבואנה אל-קרבנה, ולא נודע כי-באו אל-קרבנה, ומראיהן רע, כאשר בתחילה; ואיקץ. וארא, בחלומי; והנה שבע שיבלוים עולות בקנה אחד מלאות וטובות. והנה שבע שיבולים, צנומות דקות שדופות קדים צומחות אחריהם. ותבלען השיבולים הדקות את שבע השיבולים הטובות; ואמר אל-החרטומים, ואין מגיד לי.״ PP 164.3

״חלום פרעה אחד הוא״ פסק יוסף, והוסיף: ״את אשר האלוהים עשה, הגיד לפרעה.״ שבע שנות שפע יבואו על הארץ. השדות והכרמים יניבו יבול רב יותר מאי פעם. אחרי תקופת השפע יבואו שבע שנות רעב. ״ולא-יודע השבע בארץ , מפני הרעב ההוא אחרי-כן: כי-כבד הוא, מאד.״ לדברי יוסף, העובדה שהחלום נשנה פעמיים היא ראיה לוודאותם של החלומות ולהתגשמותם הממשמשת ובאה. יוסף יעץ למלך: ״ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם; וישיתהו, על-ארץ מצרים. יעשה פרעה, ויפקד פקדים על-הארץ; החימש את-ארץ מצרים , בשבע שני השבע. ויקבצו, את-כל-אכל השנים הטובות, הבאות, האלה; ויצברו-בר תחת יד-פרעה, אוכל בערים, ושמרו. והיה האוכל לפקדון לארץ, לשבע שני הרעב, אשר תהיין בארץ מצרים; ולא-תכרת הארץ ברעב.״ PP 164.4

פרשנות החלום הייתה הגיונית ועקבית כל כך, והעצה (על הצעדים שעל המלך לנקוט כדי להקדים תרופה למכה) הייתה חכמה ומחושבת כל כך, שלא ניתן היה להטיל ספק בנכונותה. אולם, מי יוציא את התוכנית אל הפועל? חייה של האומה היו תלויים בבחירה נבונה זו. המלך שוב הוטרד. נושא המינוי עמד על הפרק במשך זמן-מה. שר המשקים סיפר למלך על החוכמה, הפיקחות והזהירות של יוסף בניהול הכלא; הייתה זו הוכחה לכך שיוסף היה בעל כושר ניהולי וארגוני גבוה ביותר. שר המשקים שנמלא עתה חרטה, ניסה לכפר על כפיות הטובה שלו כלפי יוסף ושיבח רבות את האיש שגמל עימו חסד. המלך ערך חקירה נוספת בנידון, שהוכיחה את אמיתות דיווחו של שר המשקים. מכל בחינה שהיא, יוסף היה האדם היחיד שניחן בחוכמה שהשכילה להצביע על הסכנה המאיימת על הממלכה, ועל ההכנות הנחוצות לטיפול בה; המלך היה משוכנע שיוסף הוא האדם המוכשר ביותר לביצוע התוכניות שהעלה בפניו. היה ברור כי כוח עליון שרה עימו, וכי איש משרי המלך לא היה מוכשר יותר ממנו לניהול ענייני המדינה בשעת משבר זו. לעובדה שיוסף היה עבד עברי הייתה חשיבות מועטה כאשר היא נשקלה מול החוכמה, כושר השיפוט וההגיון הבריא שלו. ״הנמצא כזה איש, אשר רוח אלוהים בו? אמר המלך ליועציו. PP 164.5

המינוי הוכרע, ויוסף שמע לתדהמתו את ההכרזה הבאה מפי המלך: ״אחרי הודיע אלוהים אותך את-כל-זאת, אין-נבון וחכם, כמוך. אתה תהיה על-ביתי, ועל-פיך ישק כל-עמי; רק הכסא, אגדל ממך.״ אז העניק המלך ליוסף את האותות המסמלים את משרתו הגבוהה: ״ויסר פרעה את-טבעתו מעל ידו, ויתן אותה על- יד יוסף; וילבש אותו בגדי-שש, וישם רבד הזהב על-צוארו. וירכב אותו, במרכבת המשנה אשר-לו, ויקראו לפניו, אברך.״ PP 165.1

״שמו אדון לביתו; ומשל, בכל-קנינו. לאסור שריו בנפשו; וזקניו יחכם.״ (תהילים קה:21, 22). מבור הצינוק עלה יוסף לגדולה והפך שליט על כל ארץ מצרים. הוא זכה למעמד רם, שהביא עימו כבוד רב אך היה כרוך גם בקשיים ובסכנות, שכן לא ניתן לשאת במשרה רמה כל כך מבלי להסתכן. PP 165.2

כשם שהסערה, המותירה ללא פגע את הפרחים שפלי הקומה בזמן שהיא עוקרת את העצים העבותים והנישאים שעל ראשי ההרים, כך גם הצומחים בעמק פיתויי העושר, ההצלחה והכבוד של העולם הזה עלולים להסתער אפילו על אנשים מצניעי לכת ויראי שמיים, שכתוצאה מכך עלולים להידרדר לבור תחתיות. אולם, אופיו של יוסף סייע לו לעמוד גם במבחן העוני וגם במבחן השגשוג. הוא הפגין את אותה נאמנות לה׳ כאשר עמד בארמון המלך פרעה, כמו גם כששהה בכלא. הוא היה עדיין זר בארץ נוכרייה, הרחק ממולדתו ומבני משפחתו שסגדו לאלוהים. אך הוא האמין בכל ליבו כי יד ההשגחה העליונה היא שכיוונה את צעדיו, וכך מילא בנאמנות את חובות מעמדו ולא חדל לשים מבטחו באלוהים. באמצעות יוסף הוסבה תשומת ליבם של המלך ונכבדי מצרים לאל האמיתי; למרות שדבקו בעבודת אלילים, למדו לכבד את העקרונות שנגלו בחייו ובאופיו של אדם ירא ה׳. PP 165.3

כיצד הצליח יוסף לשמור על אופיו האיתן, יושרו וחכמתו? בשנותיו המוקדמות שם יוסף את החובה בראש מעייניו ולא את רצונו שלו; היושר, האמון התמים והאופי הנאצל של הצעיר הניבו את פריים בפועלו כאשר היה לגבר. חיי הפשטות והטוהר שלו סייעו להתפתחותם של כישוריו הגופניים והשכליים. התחברותו עם אלוהים באמצעות מעשי ידיו של האל, והגותו יומם וליל באמיתות הנשגבות שהופקדו בידי יורשי האמונה, רוממו ועידנו את טבעו הרוחני והרחיבו וחיזקו את שכלו, באופן ששום לימוד אחר לא היה תורם לו. מילוי חובותיו בנאמנות ובתשומת לב בכל תחנה ותחנה בחייו - מהשפלה ביותר ועד לנישאת ביותר, הכשירה אותו לקראת תפקידו הנשגב ביותר. אדם שחי על פי רצון הבורא יפתח אופי נאמן ונאצל. ״הן יראת אדוני היא חכמה; וסור מרע בינה.״ (איוב כח:28). PP 165.4

רק אנשים מעטים מודעים להשפעתם של הדברים הפעוטים בחיים על התפתחות האופי. אך אין דבר הקשור בנו, שהינו פעוט. בני האדם, נסיבות חיינו המשתנות חדשות לבקרים, נועדו לבחון את נאמנותנו ולהכשירנו לתפקידים גדולים ונשגבים יותר. על ידי דבקות בעקרונות האמונה בשגרת היומיום, מתרגלת הנפש לאחריות המוטלת עליה, במקום למלא אחר תשוקותיה ונטיותיה. אנשים שנפשם חונכה בדרך זו לא יתנודדו על שני הסעיפים, בין טוב לרע, בדומה לקנה סוף המתנודד ברוח; הם ייוותרו נאמנים לחובתם, שכן הרגילו את עצמם לדבוק ביושר ובאמת. באמצעות הפגנת נאמנות בדבר הפעוט ביותר, הם רוכשים את הכוח להיות נאמנים בדברים גדולים ונשגבים יותר. PP 166.1

ערכו של אופי ישר לא יסולא מן הזהב הטהור ביותר: בלעדיו, איש לא יוכל לעלות לגדולה. אולם, אופי אינו עובר בתורשה ולא ניתן לרוכשו בכסף. מוסריות נעלה וכישורים שכליים ורוחניים נאים אינם תוצאה של יד המקרה. למתנות היקרות ביותר אין ערך אלמלא ננצל ונשביח אותן. אופי נאצל מתגבש לאורך החיים, והוא חייב לבוא כתוצאה ממאמץ שקדני ומתמיד. אלוהים מעניק לנו הזדמנויות, אך הצלחתנו תלויה בשימוש שנעשה בהן. PP 166.2