אבות האומה ונביאי ישראל

השיבה לכנען

פרק זה מבוסס על בראשית לד׳; לה׳; לז׳

לאחר שחצה את הירדן, ״ויבוא יעקב שלם [בשלום] עיר שכם, אשר בארץ כנען.״ (בראשית לג:18). וכך, התפילה ששטח אבי האומה בבית אל - שאלוהים ישיב אותו בשלום לארצו, נענתה. במשך זמן-מה הוא התגורר בעמק שכם. במקום זה נטה אברהם לפני למעלה ממאה שנים את מחנהו הראשון, והקים את המזבח הראשון שלו בארץ המובטחת. כאן רכש יעקב ״את-חלקת השדה, אשר נטה-שם אהלו, מיד בני-חמור, אבי שכם, במאה קשיטה. ויצב-שם, מזבח; וייקרא לו - אל אלוהי ישראל.״ (פס׳ 19, 20). הוא הקים מזבח לה׳ בסמוך למקום בו נטה את אוהלו, וכינס מדי יום את בני משפחתו למנחת הבוקר והערב. כאן חפר יעקב את הבאר, אשר שבע עשרה מאות מאוחר יותר נח לצידה המושיע כחום היום, ודיבר אל מאזיניו המשתאים על ״מקור מים נובעים לחיי עולם.״ (יוחנן ד:14). PP 153.1

שהותם הממושכת של יעקב ובניו בשכם הסתיימה באלימות ובשפיכות דמים. בתו היחידה של יעקב עברה התעללות קשה, שהמיטה עליה חרפה וסבל, שני אחיה היו מעורבים ברצח אנשי שכם, והעיר כולה נחרבה ונבזזה כנקמה על העוול שעשה צעיר פוחז אחד. שורש הפורענות הנוראה הזו היה מעשה של דינה, בת יעקב, אשר יצאה ״לראות, בבנות הארץ,״ [להתבונן במנהגיהן ומלבושיהן וללמוד מהן], ובכך הסתכנה בהתרועעות עם אנשים שאינם יראי ה׳. אדם המחפש אחר תענוגות ושעשועים בקרב אנשים שאינם יראי ה׳, ממקם את עצמו בשטחו של השטן ומזמין לעצמו פיתויים. PP 153.2

מעשה התרמית וההתאכזרות של שמעון ולוי כלפי אנשי שכם לא באו ללא התגרות; אולם, לפעולת התגמול שהם נקטו נגד אנשי שכם נוסף חטא חמור. הם הקפידו להסתיר מיעקב את כוונותיהם, והבשורה על מעשה הנקם שלהם עוררה בו חלחלה. מדוכדך ממעשי המרמה והחמס של בניו, אמר יעקב לשמעון ולוי דבר אחד בלבד: ״עכרתם אתי, להבאישני בישב הארץ... ואני, מתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי.״ אולם, הצער הרב והתיעוב שחש כלפי שפיכות הדמים שעשו, התבטאו במילים שאמר כחמישים שנה מאוחר יותר, כאשר שכב על ערש דווי במצרים: ״שמעון ולוי, אחים - כלי חמס, מכרותיהם. בסודם אל-תבוא נפשי, בקהלם אל-תחד כבודי: כי באפם הרגו איש... ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה.״ (בראשית מט:5-7). PP 153.3

יעקב חש כי עליו להיכנע לה׳ בכל ליבו ומאודו. אכזריות ומרמה התגלו באופיים של בניו. בקרב מחנהו נמצאו אלילים, ואפילו בני ביתו עסקו בעבודת אלילים במידת-מה. האם ה׳ אמור לשלם להם כגמולם? האם לא יפקיר אותם לנקמת העמים השכנים? PP 154.1

שחוח ומוטרד, השתחווה יעקב בהכנעה לפני ה׳, ואלוהים הורה לו לצאת לדרך ולהדרים עד בית אל. המחשבה על בית אל הזכירה לאבי האומה לא רק את חזון המלאכים שראה ואת הבטחות החסד של ה׳, אלא אף את השבועה שנשבע שם, על כך שה׳ יהיה אלוהיו. עתה היה נחוש בדעתו כי בטרם יצאו לדרך אל מקום קדוש זה, בני ביתו חייבים להסיר מקרבם את האלילים ולהיטהר מטומאת האלילות. לפיכך, הוא הורה לכל אנשי המחנה: ״הסרו את-אלוהי הנכר, אשר בתוככם, והטהרו, והחליפו שמלותיכם. ונקומה ונעלה, בית-אל; ואעשה-שם מזבח, לאל העונה אותי ביום צרתי, ויהי עמדי, בדרך אשר הלכתי.״ PP 154.2

ברגש עמוק גולל יעקב באוזני בני ביתו ואנשי מחנהו את קורות ביקורו הראשון בבית אל, לאחר שעזב את אוהלי אביו כנווד בודד שנס על חייו, ואת סיפור התגלותו הראשונה של ה׳ בפניו בחזון הלילה. כאשר סקר את הדרכים הנפלאות בהן ה׳ נהג בו, ליבו התרכך, והגבורה אף נגעה בבניו וריככה את ליבם; יעקב נקט בדרך היעילה ביותר כדי להכין אותם לעבוד עימו את ה׳ כאשר יגיעו לבית אל. ״ויתנו אל יעקב, את כל-אלוהי הנכר אשר בידם, ואת-הנזמים, אשר באוזניהם; ויטמון אותם יעקב, תחת האלה אשר עם־שכם.״ PP 154.3

ה׳ אלוהים הפיל על תושבי הארץ פחד גדול כדי שלא ינסו לנקום ביעקב ומשפחתו על הטבח בשכם. כך הם הגיעו לבית אל ללא פגע. כאן נגלה ה׳ שוב בפני יעקב, ושב וחזר באוזניו על הבטחת הברית. ״ויצב יעקב מצבה, במקום אשר-דיבר איתו, מצבת אבן.״ PP 154.4

בבית אל זומן יעקב להתאבל על מותה של אישה יקרה ומוערכת בקרב בני משפחת אביו - דבורה, מינקת רבקה, שליוותה את גבירתה מארם נהריים עד ארץ כנען. נוכחותה של קשישה זו שימשה כחוליה יקרה שקישרה אותו לילדותו ולנעוריו, במיוחד לזיכרון אימו, שאהבה אותו באהבה עזה ומלאת רוך. קבורתה של דבורה לוותה במספד רב ובבכי עמוק כל כך, עד כי עץ האלון שתחתיו נקברה נקרא ״אלון בכות.״ חשוב לשים לב לכך שזיכרון חייה של אישה זו, שהייתה ידידת המשפחה ומופת לשירות ונאמנות, וכן האבל עליה, נחשבו ראויים להנצחה בדבר ה׳. PP 154.5

המסע מבית-אל לחברון ארך יומיים בלבד, אך הביא על יעקב צער רב בשל מותה של רחל. שבע שנים, ועליהן שבע שנים נוספות, עברו על יעקב בעבודה קשה ומפרכת בשירות לבן, וזאת כדי לשאת את רחל לאישה, אך אהבתו העזה אליה הפכה את העבודה הקשה לקלה. עומקה ונצחיותה של אהבה זו התגלו כעבור שנים ארוכות, כאשר יעקב שכב על ערש דווי במצרים, ויוסף בנו בא לבקרו. אבי האומה הקשיש, שהעלה זיכרונות מחייו, אמר: ״ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת-ארץ, לבוא אפרתה; ואקברה שם בדרך אפרת.״ (בראשית מח:7) הדבר היחיד שהוזכר בשיחה זו מסיפור חייו הארוכים ומלאי התלאות, היה אובדן רחל. PP 154.6

לפני מותה, ילדה רחל בן שני ליעקב. עם צאת נשימתה האחרונה היא העניקה לבנה את השם: ״בן-אוני״, שמשמעו, ״בן צערי.״ אך אביו קרא לו בנימין, כלומר, ״בן יד הימין״ או ״בן שארית כוחי.״ רחל נקברה במקום בו נפטרה, ועל קברה הונחה מצבה כדי להנציח את זכרה. PP 155.1

בדרך לאפרתה הכתים חטא אפל נוסף את משפחת יעקב, וגרם לכך שזכויות הבכורה של ראובן, הבן הבכור והכבוד וההוקרה שנפלו בחלקו, נשללו ממנו. PP 155.2

לבסוף הגיע יעקב לתום מסעו, ״אל-יצחק אביו, ממרא... הוא חברון, אשר- גר-שם אברהם ויצחק.״ כאן הוא התגורר במשך שנות חייו האחרונות של אביו. מבחינתו של יצחק העיוור והתשוש, הטיפול האדיב שזכה לקבל מן הבן שנעדר זמן רב כל כך, היווה נחמה בשנות בדידותו ואבלו. PP 155.3

יעקב ועשיו נפגשו ליד ערש הדווי של אביהם. בעבר ייחל הבן הבכור למפגש זה כהזדמנות לנקום באחיו, אך מאז חל שינוי ניכר ברגשותיו. יעקב שהסתפק בברכות הרוחניות שנלוו לזכות הבכורה, ויתר על הירושה - על כל נכסי אביהם לטובת אחיו הבכור - הירושה היחידה שעשיו העריך וביקש לרשת. בלבבותיהם לא נותרו עוד רגשי קנאה או שנאה שגרמו לניכור ביניהם, אך עם זאת הם נפרדו, ועשיו יצא אל הר שעיר. אלוהים, שברכות רבות צפונות עימו, העניק ליעקב עושר ארצי בנוסף לטוב הנשגב שייחל לו. שני האחים נאלצו להיפרד, ״כי-היה רכושם רב, משבת יחדיו; ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם.״ הניתוק שנוצר בניהם עלה בקנה אחד עם תכלית ה׳ בעבור יעקב. מכיוון ששני האחים היו שונים בתכלית בכל הנוגע לאמונה, היה עדיף להם להתגורר בנפרד. PP 155.4

יעקב ועשיו למדו מפי אביהם על ה׳ אלוהים ותורתו, ושניהם היו חופשיים לבחור ללכת בדרכי ה׳, לשמור את מצוותיו וליהנות מחסדו; אולם, הם לא בחרו באותה דרך. שני האחים הלכו בדרכים שונות, ודרכיהם המשיכו לסטות ולהתרחק זו מזו יותר ויותר. PP 155.5

לא שרירותיות הניעה את הקדוש ברוך- למנוע מעשיו את ברכות הישועה. מתנות חסדו הניתנות באמצעות המשיח מוענקות חינם לכול, אך הבחירה שהאדם נוטל היא זו שעלולה להביא עליו את אובדנו. אלוהים קבע בדברו את התנאים לבחירת כל נשמה ונשמה לחיי עולם: ציות למצוותיו באמצעות אמונה במשיח. אלוהים בוחר באופי העולה בקנה אחד עם תורתו, וכל מי שיגיע לקנה המידה הזה יזכה להיכנס אל מלכות הכבוד. המשיח בכבודו ובעצמו אמר: ״המאמין בבן יש לו חיי עולם, אך המסרב להאמין בבן לא יראה חיים, אלא חרון אלוהים חל עליו.״ (יוחנן ג:36). וכן: ״לא כל האומר לי ׳אדוני, אדוני יכנס למלכות השמים, אלא העושה את רצון אבי שבשמים.״ (מתי ז:21). בספר ההתגלות מדבר המשיח על אנשים: ״המכבסים את גלימותיהם, למען תהיה להם זכות על עץ החיים ויכנסו העירה דרך השערים.״ (התגלות כב:14). זוהי הבחירה היחידה המוצגת בדבר ה׳ בנוגע לגאולתו הסופית של האדם. PP 155.6

כל נשמה ונשמה שנבחרה בידי ה׳ תסלול את דרכה לישועתה בחיל ורעדה. PP 156.1

האדם שה׳ בחר בו יעטה שריון ויילחם בגבורה את מלחמת האמונה. הוא יישאר ער כל הלילה כדי להתפלל, יהגה יומם וליל בכתבי הקודש וינוס מן הפיתויים. הוא ידבק תמיד באמונה ויציית לכל מוצא פי ה׳. תוכנית הישועה מוצעת חינם לכל דורש; מפירות הגאולה ייהנו בני האדם שיצייתו לתנאיה. PP 156.2

עשיו בז לברכות הברית. הוא העריך את התועלת הארצית והארעית על פני הרוחנית, וקיבל את מה שחשק בו. ניתוקו מאנשי האלוהים היה תוצאה של הבחירה שנטל בשיקול דעת. לעומתו, יעקב בחר בירושת האמונה. הוא התאמץ להשיג ירושה זו בערמומיות, בוגדנות ומרמה; אך אלוהים איפשר לחטאו ״לבוא על תיקונו״ עד שנמחל לו כליל. במהלך החוויות המרות של שנות חייו האחרונות, לא סטה יעקב מעולם מתכליתו ולא ויתר על בחירתו. הוא למד כי כאשר נקט בערמומיות והשתמש בכישוריו כדי להשיג את הברכה, הוא למעשה נלחם נגד אלוהים. מליל המאבק שליד נחל יבוק יצא יעקב כאדם שונה. ביטחונו העצמי מוטט לגמרי. מעתה ואילך לא נותר זכר לערמומיותו. את מקומן של הערמומיות והרמאות תפסו הפשטות והאמת שניכרו עתה בחייו. הוא למד לבטוח לחלוטין בזרוע הגבורה, ונהג להשתחוות לה׳ ולהיכנע לרצונו בענווה בשעת ניסיונות וקשיים. הקווים השפלים שבאופיו כלו באש הכבשן: הזהב הטהור זוקק, עד אשר אמונת אברהם ויצחק הפציעה בחייו של יעקב במלוא זוהרה. PP 156.3

חטאו של יעקב ושורת האירועים שבאו בעקבותיו לא חלפו מבלי להשפיע לרעה, ופרי הבאושים שלהם ניכר היטב באופיים ובחייהם של בניו. כאשר בניו בגרו, התגלו מגרעות חמורות באופיים. תוצאותיה ההרסניות של הפוליגמיה ניכרו בבתיהם. רעה חולה זו נוטה לייבש כליל את מעיינות האהבה, והשפעתה מחלישה את קשרי הנישואים הקדושים ביותר. קנאתן של אחדות מן האימהות עכרה את היחסים ועוררה התמרמרות במשפחה, הילדים היו מחרחרי ריב ושלוחי רסן, וחייהם של האבות הפכו מרים וקודרים בשל החרדה והיגון שאחזו בהם. PP 156.4

ואולם, בן אחד היה שונה לגמרי באופיו - יוסף, בנה הבכור של רחל שהיה יפה תואר, ונראה כי יופיו הנדיר שיקף את יופיו הפנימי. נער טהור ומלא חיים ושמחה זה היה אף בעל מוסריות גבוהה ואיתנה. הוא הקשיב למצוות אביו ואהב לציית לאלוהים. המידות הטובות שבזכותן התבלט מאוחר יותר במצרים - אדיבות, עדינות, נאמנות ואמינות, נגלו כבר בנערותו. בשל מות אימו רחש אהבה יתרה לאביו, ונפשו של יעקב נקשרה בנפש בנו שנולד לו לעת זקנתו. הכתוב מעיד על יעקב כי ״אהב את- יוסף מכל-בניו.״ PP 156.5

אך אפילו אהבה עזה זו עמדה לעולל צרות וסבל. יעקב שהעדיף את יוסף על פני אחיו, נהג באופן לא נבון כאשר התייחס אליו בחיבה יתרה, שכן הדבר עורר את קנאתם של אחיו. כשיוסף חזה בהתנהגותם הרעה של אחיו, הדבר הכאיב לו מאוד; הוא ניסה להוכיח אותם בעדינות, אך רק עורר יותר ויותר את שנאתם וטינתם. מכיוון שלא היה מסוגל להמשיך לחזות בחטאים שביצעו נגד אלוהים, הוא שטח את העניין בפני אביו, בתקווה שסמכותו תגרום להם לשנות את דרכם הרעה. PP 157.1

יעקב השתדל לא לנהוג בבניו בקפדנות ונוקשות, כדי לא לעורר עוד יותר את חמתם. ברגש עמוק הביע את דאגתו אליהם, והפציר בהם לכבד את שיבתו ולא לבייש את שמו, ומעל לכל, לא להמיט חרפה על אלוהים על ידי חילול מצוותיו. נכלמים מרשעותם שנחשפה לפני אביהם, נראה היה שהצעירים מתחרטים על מעשיהם. אך למעשה הם רק הסתירו את רגשותיהם האמיתיים, שהפכו מרים יותר אחרי חשיפה זו. PP 157.2

המתנה שהעניק יעקב ליוסף שלא בתבונה: כותונת פסים יקרה - מין מעיל מפואר שעטו בדרך כלל בני המעלה, נראתה לאחיו כהוכחה נוספת ליחסו המפלה של אביהם, ועוררה בהם חשד כי בכוונתו להתעלם מהם ולהעניק את זכות הבכורה לבנה של רחל. כאשר באחד הימים סיפר להם הנער על חלומו, חמתם בערה בהם עוד יותר ורצונם לפגוע בו גבר. ״שמעו-נא, החלום הזה אשר חלמתי,״ אמר להם יוסף, והוסיף: ״והנה אנחנו מאלמים אלומים, בתוך השדה, והנה קמה אלומתי, וגם- נצבה; והנה תסובינה אלומותיכם, ותשתחוין לאלומתי.״ PP 157.3

״המלך תמלוך עלינו? אם־משול תמשול בנו?״ אמרו האחים ליוסף, זועמים ואכולי קנאה. ״ויוסיפו עוד שנוא אתו, על חלומותיו ועל־דבריו.״ PP 157.4

במהרה חלם יוסף חלום נוסף, בעל חשיבות זהה, שאף אותו סיפר לאחיו: ״הנה חלמתי וחלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים, משתחוים לי.״ כמו במקרה של החלום הקודם, גם חלום זה פורש על ידם מייד וללא כל פקפוק. האב שנכח במקום גער בבנו: ״מה החלום הזה אשר חלמת? הבוא נבוא, אני ואמך ואחיך, להשתחות לו ארצה?״ למרות שיעקב נזף בבנו בחומרה, הוא האמין כי ה׳ גילה ליוסף בחלום את העתיד. PP 157.5

הנער עמד לפני אחיו, ארשת פניו היפים הוארה בזיו השכינה המפעמת בקרבו, והם התקשו לעצור את התפעלותם; אולם, הם בחרו לא לוותר על דרכיהם הרעות ושנאו את טוהר מידותיו, שכן הדבר הוכיח אותם על חטאיהם. אותה רוח שהניעה את קין ניעורה עתה בליבותיהם. PP 157.6

האחים נאלצו לעבור ממקום למקום כדי להשיג מרעה לעדריהם, ולעיתים קרובות נעדרו מהבית חודשים רבים. לאחר האירועים שתוארו לעיל, הלכו האחים לרעות את הצאן על אדמת אביהם בשכם. מקץ זמן-מה, כשטרם הגיעו ידיעות מן האחים, החל האב חושש לשלומם, בעיקר בשל האכזריות בה נהגו כלפי אנשי שכם בעבר. לפיכך, שלח את יוסף לחפשם ולדווח לו על שלומם. לו ידע יעקב מהם רגשותיהם האמיתיים של בניו כלפי יוסף, לא היה מניח לו לנסוע אליהם ולהימצא לבד בחברתם; אולם, הם הטיבו להסתיר את רגשותיהם. PP 158.1

בלב מלא שמחה נפרד יוסף מאביו. שניהם, האב הקשיש והנער לא שיערו לעצמם את שעתיד להתרחש, עד ליום בו ייפגשו שוב. בתום מסע ארוך הגיע יוסף לשכם, אך אחיו ועדריהם לא נמצאו שם. לאחר שחקר על מיקומם, הודרך לצאת לדותן. עד כה, הוא נסע למעלה מ-80 קילומטרים, ועתה היה עליו לעבור 24 קילומטרים נוספים. אך הוא מיהר לדותן, מתעלם מעייפותו ומפיג אותה במחשבה על ההקלה שתבוא לאביו הדואג, ועל כך שיפגוש את אחיו, שעל אף שלא נהגו עימו בידידות עדיין אהב אותם. PP 158.2

אחי יוסף ראו אותו מתקרב. אבל המחשבה על המסע הארוך שעשה כדי לפוגשם, על העייפות והרעב שלו, על ציפיותיו להתקבל על ידם בברכה וליהנות מחברותא, לא ריככה ולא הפיגה את מרירותם ושנאתם. מראה כותונת הפסים - אות לאהבת אביהם את יוסף, מילאה אותם חמת זעם. ״הנה בעל החלמות הלזה בא!״ הם זעקו בלעג. רגשי הקנאה והנקמה, שטופחו זמן רב כל כך בליבם, השתלטו עליהם. ״לכו ונהרגהו,״ הם אמרו איש לרעהו, ״ונשלכהו באחד הבורות, ואמרנו, חיה רעה אכלתהו; ונראה, מה-יהיו חלומותיו.״ PP 158.3

לולא ראובן, הם היו מוציאים אל הפועל את תוכניתם. ראובן נרתע מליטול חלק ברצח אחיו, והציע שהם יטילו את יוסף בעודו בחיים לתוך בור, וישאירו אותו לגווע; אך כוונתו האמיתית שאותה הסתיר מאחיו, הייתה להצילו ולהשיבו אל אביו. לאחר ששיכנע את אחיו להסכים לתוכניתו, עזב אותם ראובן, מחשש שמא לא יצליח לשלוט ברגשותיו והללו יסגירו את כוונותיו האמיתיות. PP 158.4

יוסף שהלך וקרב אל אחיו, לא חשד במאומה ולא היה מודע כלל לסכנה האורבת לו. הוא שמח על כך שחיפושו הממושך הסתיים בהצלחה; אך במקום לזכות בקבלת הפנים שייחל לה, הוא נחרד ממבטי הזעם והנקם שהופנו אליו. האחים תפסו אותו והפשיטו מעליו את כותונת הפסים. מטר הגידופים והאיומים שנשפך עליו גילה את תוכניתם האכזרית. איש מאחיו לא שעה לתחנוניו. הוא היה נתון לחלוטין בידם של גברים אלה, שהיו מטורפים מזעם. הם גררו אותו בגסות והשליכוהו לתוך בור עמוק, ולאחר שווידאו כי אין כל דרך להימלט מן הבור, השאירו אותו שם לגווע בצמא וברעב, בשעה שהם, ״וישבו, לאכןל-לחם.״ PP 158.5

ואולם, אחדים מהם היו מודאגים; הם לא נמלאו בסיפוק שקיוו להשיג מנקמתם. במהרה הם הבחינו בשיירת עוברי אורח שהלכה וקרבה אליהם. הייתה זו שיירה של ישמעאלים מגלעד שממזרח לירדן, שעשתה את דרכה מצריימה ונשאה עימה מיני בשמים, תבלינים וסחורות נוספות. יהודה הציע עתה לאחיו למכור את יוסף לסוחרים עובדי האלילים, במקום להשאירו לגווע למוות בבור. בדרך זו הם יסלקו אותו לחלוטין מדרכם, ואף יהיו נקיים מדמו. הוא ניסה לשכנעם באומרו: ״לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו, כי-אחינו בשרנו הוא.״ כל האחים הסכימו פה אחד להצעה, ואז משכו והעלו במהירות את יוסף מן הבור. PP 159.1

כאשר יוסף ראה את הסוחרים, היכתה בו האמת המרה. להימכר לעבד היה גורל נורא יותר מן המוות. בבעתה הנוראה שאחזה בו פנה אל כל אחד ואחד מאחיו והתחנן בפניו, אך לשווא. רחמיהם של אחדים נכמרו עליו, אך החשש מן הלעג מצד יתר האחים גרם להם להיאלם דום; כל האחים חשו כי הלכו רחוק מכדי לסגת. אילו חסו על חייו, אין ספק כי הוא היה מדווח על מעשיהם לאביהם, שלא היה עובר בשתיקה על התאכזרותם כלפי בנו האהוב ביותר. תוך שהם מקשיחים ואוטמים את ליבם להפצרותיו, הם מסרו אותו לידי הסוחרים עובדי האלילים. השיירה המשיכה במסעה, ובמהרה נעלמה מן העין. PP 159.2

ראובן שב אל הבור, אך יוסף לא נמצא בו. ברגשי חרדה ואשמה קרע את בגדיו. כאשר פגש את יתר אחיו, זעק: ״הילד איננו, ואני אנה אני-בא?״ כשנודע לו על גורלו של יוסף, וכשהבין כי נבצר ממנו להחזירו אל אביו, הוא התפתה לעשות יד אחת עם אחיו במאמציהם להסתיר את אשמתם. לאחר ששחטו שעיר עיזים, טבלו את כותונת הפסים של יוסף בדם, נטלו אותה לאביהם וסיפרו לו כי מצאו אותה בשדה, וכי הם חוששים שהיא שייכת ליוסף. הם אמרו לו: ״הכר-נא, הכותונת בנך הוא - אם-לא.״ הם חשבו על הרגע הזה באימה, אך לא היו מוכנים לצער העמוק והנורא של אביהם ולשקיעתו בעצב תהומי, שעתה נאלצו לחזות בהם. יעקב שזיהה את הכותונת, אמר: ״כותונת בני, חיה רעה אכלתהו; נטרף טרף יוסף.״ לשווא ניסו בניו ובנותיו לנחם אותו. יעקב קרע את ״שמלותיו, וישם שק במתניו; ויתאבל על-בנו ימים רבים.״ נראה כי הזמן לא הביא שום הקלה לסבלו. יעקב זעק בייאוש: ״כי-ארד אל-בני אבל שאלה.״ עם זאת, הצעירים שהיו מבועתים ממעשיהם פחדו מתוכחת אביהם, והמשיכו לשאת בליבם את אשמתם, שנראתה אפילו בעיני עצמם כבדה מאוד. PP 159.3