אבות האומה ונביאי ישראל

יוסף ואחיו

פרק זה מבוסס על בראשית מא׳:4-56 5; מב׳-נ׳

כבר בתחילת שנות השפע במצרים נעשו הכנות לקראת הבצורת הממשמשת ובאה. תחת פקודתו והכוונתו של יוסף נבנו ממגורות ענק בערים המרכזיות בכל רחבי מצרים, ונערכו סידורים רבים לאיסוף ולאגירת כל עודפי התבואה. מדיניות זו נמשכה לאורך שבע שנות השפע, עד אשר נצברה כמות גדולה כל כך של תבואה, שלא ניתן היה לכמת אותה. PP 167.1

עתה החלו שבע שנות הרעב, כפי שחזה יוסף. ״ויהי רעב בכל־הארצות, ובכל- ארץ מצרים היה לחם. ותרעב כל-ארץ מצרים, ויצעק העם אל־פרעה ללחם; ויאמר פרעה לכל־מצרים: ׳לכו אל־יוסף, אשר־יאמר לכם תעשו.׳ והרעב היה, על כל־פני הארץ; ויפתח יוסף את־כל־אשר בהם, וישבר למצרים.״ PP 167.2

הבצורת שהתפשטה באזור ופקדה את כנען הייתה כבדה מאוד בחבל הארץ בו התגורר יעקב. כאשר נודע ליעקב על שפע התבואה שנאגרה בפקודת שליט מצרים, הוא הורה לבניו לרדת מצריימה. וכך, עשרה מבניו של יעקב נסעו למצרים כדי לקנות תבואה. עם הגיעם, הם נדרשו לבוא בפני המשנה למלך, ויחד עם שאר הבאים מארץ כנען ניגשו להציג את עצמם בפניו, ״וישתחוו־לו אפים ארצה.״ ״ויכר יוסף את־אחיו; הם, לא הכרהו.״ שמו העברי שונה לשם זר שהוענק לו על ידי מלך מצרים, וכמו כן, בין המשנה למלך מצרים לבין הנער שהם מכרו לישמעאלים היה דמיון קלוש בלבד. כאשר ראה יוסף את אחיו המשתחווים לו אפיים ארצה הוא נזכר בחלומותיו, ותמונות העבר חלפו לנגד עיניו בצורה חיה. בעין חדה הוא סקר את הבאים, והבחין כי אחיו בנימין לא נמצא בקרבם. הגם בנימין נפל קורבן בידיהם האכזריות והבוגדניות של אחיו הרשעים? הוא היה נחוש בדעתו לגלות מה אירע לאחיו הקטן. הוא דיבר איתם קשות, ואמר: ״מרגלים אתם, לראות את־ערות הארץ באתם.״ אך הם השיבו לו: ״לא אדוני; ועבדיך באו לשבר־אוכל. כולנו, בני איש־אחד נחנו ; כנים אנחנו, לא־היו עבדיך מרגלים.״ יוסף חפץ לגלות אם הייתה בהם אותה רוח יהירה שאפיינה אותם בעבר כאשר חי עימם, ואף ביקש לדלות מהם מידע כלשהו על בני משפחתם; אך הוא ידע היטב עד כמה מטעים עשויים להיות דבריהם. הוא שב וחזר באוזניהם על טענתו כי הם מרגלים, אך הם אמרו לו: ״שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש-אחד בארץ כנען; והנה הקטן את-אבינו היום, והאחד איננו.״ PP 167.3

בהעמידו פנים כי הוא מפקפק באמיתות סיפורם ועדיין רואה בהם מרגלים, הכריז המשנה למלך מצרים כי הוא יעמיד אותם למבחן. הוא דרש שהם יישארו בכלא במצרים עד אשר אחד מהם יישלח ארצה, וישוב למצרים עם אחיהם הקטן. אם יסרבו לבצע זאת, השלטונות יראו בהם מרגלים. אך בניו של יעקב לא יכלו להסכים לתוכנית, שכן פרק הזמן הנדרש לביצועה יגרום למשפחותיהם לסבול מן הרעב; יתרה מזאת, מי מהם ייקח על עצמו את נטל המשימה ויפקיר את אחיו בבית הכלא? כיצד יוכל לבוא בפני אביהם עם בקשה כזו? קרוב לוודאי שהם יוצאו להורג או ישמשו עבדים; ואם בנימין יגיע למצרים, רוב הסיכויים שהוא יאלץ לחלוק עימם את גורלם המר. לכן, הם החליטו להישאר ולסבול ביחד, ולא להמיט על אביהם סבל וצער נוסף בשל אובדן הבן היחיד שנותר לו מאישתו האהובה. במצוות המשנה למלך הם הושלכו לכלא, ושהו בו שלושה ימים. PP 168.1

השנים שחלפו מאז הופרד יוסף מאחיו, חל שינוי באופיים של האחים. במהלך בני יעקב אלו, שהיו קנאים, רמאים, סוררים, אכזריים ונקמנים, השתנו לטובה. עתה, לאחר שידעו סבל ועברו עיתות קשות של מחסור הם חדלו לנהוג באנוכיות, הפגינו נאמנות איש לאחיו ומסירות לאביהם, ועל אף שהיו בגיל העמידה נכנעו לסמכותו. PP 168.2

שלושת הימים בכלא המצרי עברו על האחים בצער עז, שכן הם הגו בחטאי עברם. PP 168.3

הם חששו שאם לא יעלה בידם להביא את בנימין למצרים, הם יואשמו כמרגלים. תקוותם לקבל את הסכמת אביהם לאפשר לבנימין לעזוב אותו ולהצטרף אליהם הייתה קלושה. ביום השלישי למאסרם הורה יוסף להביא אותם לפניו. הוא לא העז להמשיך לעכב בעדם. אביו ובני משפחות אחיו ודאי סובלים מרעב. לפיכך, הוא אמר להם: ״זאת עשו וחיו; את-האלוהים, אני ירא. אם־כנים אתם - אחיכם :אחד יאסר בבית משמרכם; ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם. ואת-אחיכם הקטן תביאו אלי, ויאמנו דבריכם ולא תמותו.״ האחים הסכימו להצעה, אך הביעו תקווה קלושה כי אביהם ייאות להניח לבנימין להתלוות אליהם בשובם למצרים. יוסף דיבר עימם באמצעות מתורגמן, ומשום שהם לא יכלו להעלות בדעתם ששליט מצרים מבין את דבריהם, הם שוחחו ביניהם בחופשיות בנוכחותו. הם האשימו את עצמם בנוגע להתנהגותם עם יוסף, ככתוב:״ ויאמרו איש אל-אחיו: ׳אבל אשמים אנחנו על-אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו; על-כן באה אלינו הצרה הזאת׳.״ ראובן, אשר הגה את תוכנית הצלתו של יוסף בדותן, אמר עתה לאחיו: ״הלוא אמרתי אליכם לאמור אל-תחטאו בילד, ולא שמעתם; וגם־דמו, הנה נדרש.״ יוסף שהקשיב לדבריהם התקשה לשלוט ברגשותיו, ולכן יצא החוצה ומירר בבכי. כאשר שב אליהם, הוא ציווה לאסור את שמעון ולהחזירו לכלא. שמעון היה המסית העיקרי והרוח החיה בהתנהגותם האכזרית עם יוסף, ומסיבה זו בחר יוסף לאסור אותו. PP 168.4

טרם הניח לאחיו לעזוב את מצרים, הורה יוסף לפקידיו למלא את כליהם בתבואה, ולהשיב בחשאי את כספו של כל אחד ואחד מהם ולטומנו בפי אמתחתו. הוא אף ציווה לתת להם מספוא לבהמות וצידה לדרך. לאחר שיצאו לדרכם, פתח אחד האחים את שקו וגילה להפתעתו בפי אמתחתו את צרור הכסף שלו, עימו שילם תמורת התבואה. לאחר שסיפר על כך לאחיו, הם נמלאו פחד ומבוכה, ושאלו איש את אחיו בחרדה: ״מה-זאת עשה אלוהים לנו?״ הם תהו: האם עליהם לראות בדבר אות לחסדו של ה׳, או שמא הניח ה׳ לדבר זה לקרות כדי להענישם על חטאיהם ולהוסיף על צרותיהם ומכאוביהם? הם הודו כי אלוהים ראה את חטאיהם, ועתה הענישם עליהם. PP 169.1

יעקב ציפה בחרדה לשובם של בניו. עם הגיעם, נאסף המחנה כולו סביבם בשעה שהם סיפרו לאביהם את כל הקורות אותם. דאגה וחרדה מילאו את לבותיהם של אנשי המחנה. התנהגותו של שליט מצרים העידה על כוונה רעה מצידו, וחששות האחים אומתו כאשר הם פתחו את שקיהם וגילו את צרורות כספיהם, ״איש צרור- כספו, בשקו.״ האב הקשיש זעק בצער: ״אותי שכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת־בנימין תקחו; עלי היו כולנה.״ אך ראובן אמר לאביו: ״את-שני בני תמית, אם-לא אביאנו אליך; תנה אותו על-ידי, ואני אשיבנו אליך.״ אולם דבריו הנמהרים של ראובן לא הביאו מזור לנפשו של יעקב, והוא פסק: ״לא-ירד בני עמכם, כי-אחיו מת והוא לבדו נשאר, וקראהו אסון בדרך אשר תלכו-בה, והורדתם את-שיבתי ביגון שאולה.״ PP 169.2

ואולם, הבצורת נמשכה ובמרוצת הזמן הידלדל מאגר התבואה שהאחים הביאו ממצרים, ועמד לאזול. בני יעקב ידעו היטב שאין טעם לשוב למצרים ללא בנימין אחיהם. הם אף ידעו שלא יצליחו לשנות את החלטתו של אביהם, ולכן לא העלו עוד את העניין בפניו. צילו של הרעב הכבד הלך והעיב יותר ויותר על פני הארץ, פניהם החרדות של אנשי המחנה גילו לאב הקשיש את גודל צרתם ומצוקתם, עד שלבסוף הוא הורה לבניו: ״שובו שברו-לנו מעט-אוכל.״ PP 169.3

אך יהודה אמר לאביו: ״העד העיד בנו האיש לאמור, לא-תראו פני, בלתי אחיכם אתכם. אם-ישך משלח את-אחינו איתנו, תשה ונשברה לך אוכל. ואם-אינך משלח, לא נרד, כי-האיש אמר אלינו, לא-תראו פני, בלתי אחיכם אתכם.״ כאשר הבחין יהודה כי החלטתו הנחושה של אביו החלה להתערער, הוא הוסיף: ״שילחה הנער איתי תקומה ונלכה; ונחיה ולא נמות, גם-אנחנו גם-אתה גם-טפנו.״ הוא הבטיח לאביו כי הוא ערב לשלומו של אחיו בנימין, וכי יישא כל ימי חייו את האשמה, אם לא יצליח להשיבו אל האב. PP 169.4

יעקב לא יכול היה להתמיד בסירובו, ולכן הורה לבניו להתכונן למסע. הוא אף הפציר בהם לקחת מנחה לשליט מצרים ממבחר פרי הארץ, מן היבול המועט שהניבה האדמה השרויה בבצורת: ״מעט צרי , ומעט דבש, נכאת ולט, בוטנים ושקדים.״ בנוסף, ביקש מבניו ליטול עימם כסף בכמות כפולה מזו שלקחו בפעם הקודמת. ואז הוסיף: ״ואת-אחיכם קחו; וקומו, שובו אל-האיש.״ כאשר הבנים עמדו לצאת למסעם המסוכן שתוצאותיו מעורפלות, קם האב הקשיש, נשא את ידיו השמיימה והתפלל: ״ואל שדי, יתן לכם רחמים לפת האיש, ושלח לכם את- אחיכם אחר, ואת-בנימין; ואני, כאשר שכלתי שכלתי.״ PP 169.5

פעם נוספת ירדו האחים מצריימה והובאו בפני יוסף. כשמבטו של יוסף נפל על בנימין, בנה השני של אימו, הוא היה נרגש מאוד. אך הוא עצר ברגשותיו והורה לאנשיו לשלוח את אחיו אל ביתו, ולעשות את כל ההכנות הדרושות כדי שהם יסעדו בחברתו. בשעה שהאחים הובלו אל ארמון השליט, הם נמלאו פחד, שכן חששו כי יידרשו להסביר את פשר הכסף שנמצא בשקיהם. הם סברו כי הכסף נטמן שם בכוונה תחילה, כדי לספק עילה לשעבדם לעבדים. במצוקתם, נועצו עם הממונה על הארמון וגוללו בפניו את השתלשלות האירועים בעת ביקורם הקודם במצרים; כהוכחה לחפותם, הודיעו לו כי הביאו עימם את הכסף שנמצא בשקיהם, וכן סכום כסף נוסף כדי לשלם בעבור התבואה; הם הוסיפו בנוגע לכסף שנמצא בשקיהם: PP 170.1

״לא ידענו מי-שם כספנו באמתחתינו.״ אך האיש אמר להם: ״שלום לכם אל-תיראו, אלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם; כספכם, בא אלי.״ בשומעם את דבריו התפוגגה חרדתם, וכאשר שמעון שוחרר מן הכלא והצטרף אליהם, הם חשו כי אלוהים נהג עימם בחסד. PP 170.2

כאשר המשנה למלך נפגש עימם בשנית, הם הגישו לפניו את מנחתם, ״וישתחוו- לו ארצה״ בכניעה. שוב עלה זכר חלומותיו בזיכרונו. לכן, לאחר שבירך את אורחיו ושאל לשלומם, מיהר לחקור אותם: ״השלום אביכם הזקן אשר אמרתם? העודנו, חי?״ הם השיבו: ״ שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי,״ ושבו והשתחוו לו. כאשר נח מבטו של יוסף על אחיו בנימין, הוא שאל: ״הזה אחיכם הקטין אשר אמרתם אלי?״ והוסיף בפנותו אל בנימין: ״אלוהים יחנך בני!״ אולם, כשגברו בו רגשי אהבתו לאחיו, נעתקו המילים מפיו. הוא יצא החוצה ״ויבא החדרה, ויבך שמה.״ PP 170.3

לאחר שחזר לעצמו שב יוסף לחברת אחיו, והכול התקדמו לעבר אולם המשתה. PP 170.4

על פי חוקי המעמדות במדינה, נאסר על המצרים לאכול בחברת זרים בני עמים אחרים. לכן, נערך שולחן נפרד לבני יעקב, בשעה שהמשנה למלך סעד לבדו משום עמדתו הרמה, ואילו המצרים סבו בשולחנות נפרדים. לאחר שהכול תפסו את מקומותיהם, נדהמו האחים לגלות כי מקומם סביב השולחן נקבע בסדר מדויק בהתאם לגילם. בשעת הסעודה כיבד יוסף את אחיו במנות משובחות ובתשורות, ככתוב: ״וישא משאת מאת פניו אלהם.״ PP 170.5

אולם, הוא כיבד את בנימין, האח הצעיר, במנות ובתשורות רבות יותר. במחווה זו כלפי בנימין ביקש יוסף לבחון אם האחים יתייחסו אל אחיהם הצעיר בקנאה ובמשטמה, כשם שנהגו בו. האחים שהניחו כי יוסף אינו מבין את שפתם, חשו כי הם יכולים לשוחח בחופשיות איש עם רעהו; בדרך זו ניתנה ליוסף הזדמנות טובה ללמוד על רגשותיהם האמיתיים. הוא עדיין ביקש לבחון אותם, ולכן, טרם צאתם, ציווה על הממונה על הארמון להסתיר את גביע הכסף שלו בפי אמתחתו של צעיר האחים. PP 170.6

האחים יצאו לדרכם שמחים ומרוצים. שמעון ובנימין היו עימם, חמוריהם עמוסי תבואה, וכולם הרגישו כי יצאו בשלום מן הסכנות הרבות שאפפו אותם. אך, עם הגיעם לפאתי העיר השיג אותם הממונה על ארמון המשנה למלך, אשר חקר אותם והוכיחם קשות: ״למה שילמתם רעה תחת טובה? הלוא זה, אשר ישתה אדוני בו, והוא, נחש ינחש 1בו; הרעתם, אשר עשיתם.״ גביע זה ניחן בכוח לגלות כל משקה רעיל שנמזג לתוכו. באותם ימים, גביעים מן הסוג הזה נחשבו יקרי ערך עד מאוד, שכן הם שימשו כאמצעי הגנה מפני רצח על ידי הרעלה. PP 171.1

להאשמה של הממונה על הארמון השיבו האחים: ״למה ידבר אדוני כדברים האלה? חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה. הן כסף, אשר מצאנו בפי אמתחתינו השיבנו אליך מארץ כנען; ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב? אשר ימצא אותו מעבדיך, ומת; וגם-אנחנו נהיה לאדוני לעבדים.״ PP 171.2

הממונה על הארמון השיב להם: ״גם-עתה כדבריכם כן-הוא; אשר ימצא אתו יהיה-לי עבד, ואתם תהיו נקיים.״ PP 171.3

החיפוש נערך מייד. ״וימהרו, ויורדו איש את-אמתחתו ארצה; ויפתחו, איש אמתחתו.״ האיש חיפש ובדק כל אחד ואחד מן השקים, החל בשקו של ראובן, בשקיהם של יתר האחים על פי סדר לידתם, וכלה בשקו של צעיר האחים. הגביע נמצא באמתחת בנימין. PP 171.4

האחים קרעו את בגדיהם לאות צער על הצרה הנוראה שבאה עליהם, ושבו אל העיר. במוצא פיהם הם גזרו על בנימין לשמש עבד כל ימי חייו. הם פסעו בעקבותיו של הממונה על הארמון, וכאשר גילו כי המשנה למלך שוהה עדיין בארמונו, נפלו לפניו אפיים ארצה. יוסף הוכיח אותם באומרו: ״מה-המעשה הזה אשר עשיתם? הלוא ידעתם, כי-נחש ינחש איש אשר כמוני.״ הוא תיכנן להוציא מהם הודאה בחטאם. על אף שלא התיימר מעולם להיות רואה-עתידות, חפץ להניח להם להאמין כי ביכולתו לדעת את צפונות חייהם. PP 171.5

יהודה השיב ואמר לו: ״מה-ניאמר לאדוני? מה-נדבר, ומה-נצטדק? האלוהים מצא את-עון עבדיך. הננו עבדים לאדוני, גם-אנחנו גם אשר-נמצא הגביע בידו.״ PP 171.6

אך יוסף פסק: ״חלילה לי, מעשות זאת; האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה- לי עבד; ואתם, עלו לשלום אל-אביכם.״ PP 171.7

במצוקתו הרבה פנה יהודה אל המשנה למלך והכריז: ״בי אדוני, ידבר-נא עבדך דבר באוזני אדוני, ואל-יחר אפך בעבדך; כי כמון,׳ כפרעה.״ בכושר ביטוי מרשים, משכנע ונוגע ללב תיאר יהודה את יגונו הכבד של אביו בשל אובדן יוסף, ואת סירובו להניח לבנימין להצטרף אל אחיו במסעם למצרים, שכן היה הבן היחיד שנותר לו מרחל, אישתו האהובה. הוא הוסיף ואמר: ״ועתה, כבאי אל-עבדך אבי, והנער, איננו אתנו; ונפשו, קשורה בנפשו. והיה כראותו כי-אין הנער, ומת, והורידו עבדיך את- שיבת עבדך אבינו, ביגון שאלה. כי עבדך ערב את-הנער, מעם אבי לאמור: אם-לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל-הימים. ועתה, ישב-נא עבדך ותחת הנער - עבד, לאדוני; והנער, יעל עם-אחיו. כי איך אעלה אל-אבי, והנער איננו איתי? פן אראה ברע, אשר ימצא את-אבי.״ PP 171.8

יוסף היה מרוצה. הוא הבחין בליבם של אחיו בפרי של חרטה אמיתית. לאחר ששמע את הצעתו האצילית של יהודה, הורה לאנשיו לצאת מעל פניו ולהשאירו בחברת האנשים האלה בלבד; אז, בכה בקול גדול והתוודע אל אחיו באומרו: ״אני יוסף; העוד אבי חי?״ PP 172.1

האחים ההמומים והמבוהלים נאלמו דום. המשנה למלך מצרים הוא-הוא אחיהם יוסף: האח שבו קינאו, שאותו תיכננו לרצוח, ולבסוף מכרוהו לעבד! PP 172.2

זיכרון התנהגותם הרעה חלף נגד עיניהם. הם נזכרו עד כמה בזו לחלומותיו, וכיצד עשו כל מאמץ כדי למנוע את התגשמותם. אולם, הם מילאו את חלקם בהתגשמות החלומות הללו; עתה, אין ספק שהם נתונים לחלוטין בידיו של יוסף, וכי בכוחו לנקום בהם על העוול שגרמו לו. PP 172.3

בראותו את בהלתם ומבוכתם אמר יוסף באדיבות: ״גשו-נא אלי.״ לאחר שאחיו קרבו אליו, אמר: ״אני יוסף אחיכם, אשר-מכרתם איתי מצרימה. ועתה אל-תעצבו, ואל-יחר בעיניכם, כי-מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם.״ יוסף חש כי אחיו סבלו דיים על התאכזרותם כלפיו, ועתה ביקש בנדיבות רוח להפיג את חששותיהם ולהקל על ייסורי מצפונם. PP 172.4

הוא הוסיף ואמר: ״כי-זה שנתים הרעב, בקרב הארץ; ועוד חמש שנים, אשר אין-חריש וקציר. וישלחני אלוהים לפניכם, לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם, לפליטה גדולה. ועתה, לא-אתם שלחתם אותי הנה, כי, האלוהים; וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל-ביתו, ומושל, בכל-ארץ מצרים. מהרו, ועלו אל-אבי, ואמרתם אליו: כה אמר בנך יוסף, שמני אלוהים לאדון לכל-מצרים; רדה אלי, אל- תעמוד. וישבת בארץ- גשן, והיית קרוב אלי אתה, ובניך ובני בניך; וצאנך ובקרך, וכל-אשר-לך. וכלכלתי אתך שם, כי-עוד חמש שנים רעב, פן-תורש אתה וביתך, וכל-אשר-לך. והנה עיניכם רואות, ועיני אחי בנימין, כי-פי, המדבר אליכם. והגדתם לאבי, את-כל-כבודי במצרים, ואת כל-אשר ראיתם; ומהרתם והורדתם את-אבי, הנה. ויפל על-צוארי בנימין-אחיו, ויבך; ובינימין בכה על-צואריו. וינשק לכל-אחיו, ויבך עלהם׳׳ ואחרי כן, דברו אחיו איתו.״ האחים התוודו בהכנעה על חטאם והפצירו ביוסף להעניק להם את מחילתו. הם סבלו ממושכות מרגשי חרטה ופחד, ועתה שמחו לגלות כי אחיהם עדיין חי. PP 172.5

הידיעות על מה שאירע בארמון המשנה למלך הובאו לידיעת פרעה, אשר השתוקק להביע את הכרת התודה שלו ליוסף, ולכן אישר את דברי יוסף שהזמין את משפחתו לבוא ולהתגורר במצרים, באומרו: ״כי-טוב כל-ארץ מצרים, לכם הוא.״ אחיו של יוסף נשלחו לכנען כשהם מצוידים בשפע של תבואה, מזון וצידה לדרך. בנוסף, במצוות פרעה, נתן להם יוסף עגלות ואת כל הנדרש כדי להביא את כל בני משפחותיהם, עבדיהם ושפחותיהם למצרים. יוסף העניק לבנימין תשורות יקרות יותר מאשר ליתר האחים. ואז, מחשש שמא יתגלעו בין האחים חילוקי דעות במסעם לכנען, ציווה עליהם בשעה שהם עמדו להיפרד ממנו: ״אל-תרגזו בדרך.״ כלומר, בל יתקוטטו ובל יצערו זה את זה בהאשמות הדדיות על אודות הרעה שגרמו לו. PP 172.6

בניו של יעקב שבו לאביהם עם הבשורות המשמחות: ״עוד יוסף חי, וכי-הוא מושל, בכל-ארץ מצרים.״ תחילה הוכה האב הקשיש באלם, שכן לא האמין למשמע אוזניו; אך כאשר חזה בשיירת העגלות הארוכה ובבהמות העמוסות כל טוב, וכאשר נוכח כי בנימין שב אליו, השתכנע באמיתות דבריהם, ואז הכריז בשמחתו הרבה: ״רב, עוד-יוסף בני חי! אלכה ואראנו, בטרם אמות.״ PP 173.1

לעשרת האחים נותר לעשות מעשה נוסף של הכנעה. עתה הם התוודו באוזני אביהם על האכזריות, העוול והמרמה שבהם נהגו כלפיו במשך שנים רבות כל כך, אשר מיררו את חייו וחייהם. יעקב לא חשד כלל כי הם ביצעו חטא שפל כל כך, אך עתה הוא נוכח כי הכול אירע לטובה. הוא סלח לבניו שסרחו ובירך אותם. PP 173.2

האב ובניו, על משפחותיהם, עדריהם ועבדיהם הרבים יצאו במהרה לדרכם מצריימה. הם נסעו בנפש חפצה ובלב שמח, ועם הגיעם לבאר שבע העלה אבי האומה זבחי תודה לה׳, והתחנן בפני ה׳ להעניק להם היתר לרדת מצריימה ואישור על כך שהוא ילך עימהם. בחזון לילה הגיע דבר ה׳ לאוזני יעקב: ״אנוכי האל אלוהי אביך; אל-תירא מרדה מצרימה, כי-לגוי גדול אשימך שם. אנוכי, ארד עמך מצרימה, ואנוכי, אעלך גם-עלה. ״ PP 173.3

דברי החיזוק וההבטחה שנאמרו ליעקב: ״אל-תירא מרדה מצרימה, כי-לגוי גדול אשימך שם,״ היו הרי חשיבות. הקדוש ברוך-הוא העניק לאברהם את ההבטחה כי צאצאיו יהיו רבים ככוכבי השמיים. אולם, עד כה מספרם של בני העם הנבחר גדל באיטיות רבה. ארץ כנען לא יכלה בעת הזו לשמש כר גידול להתפתחותה של אומה גדולה כזו, כפי שהובטח לאברהם. הדבר יתרחש רק כאשר העם יירש את נחלת הגויים החזקים שישבו בארץ, אך עתה טרם ניתן היה לנשלם מאדמתם עד אשר בני ה״דור הרביעי ישובו״ ארצה ויירשו את הארץ. כדי שבני ישראל יהפכו לגוי גדול בארץ ישראל, עליהם לגרש את יושבי הארץ או לפזר אותם בקרבם. מצוות ה׳ אסרה עליהם לפזר את הגויים בקרבם; שכן, אם יתערבבו בין הכנענים ויתבוללו ביניהם, הם עלולים להיות מודחים לעבודה זרה. אולם, מצרים הציעה לבני ישראל חבל-ארץ שתנאיו תאמו והיו נחוצים להתגשמות התכלית האלוהית. הם הוזמנו להתיישב בגושן, אזור שאדמתו פורייה ועשירה במים, שסיפק לבני ישראל את כל היתרונות הנדרשים להתרבותם המהירה. זאת ועוד: משום שהיו רועי צאן, היו עלולים לסבול מיחס רע מן המצרים, שכן, ״כי-תועבת מצרים, כל-רועה צאן.״ כך, ישיבתם בגושן תאפשר להם לחיות בריחוק מן המצרים כעם מתבדל, ותמנע מהם לקחת חלק בעבודת האלילים של מצרים. PP 173.4

עם הגיעם של יעקב ובניו למצרים, הם התקדמו היישר לארץ גושן. יוסף עלה לקראתם במרכבתו, מלווה בפמליה מלכותית. ארמונו המפואר והכבוד שבמעמדו הרם נשכחו כאחד מליבו; מחשבה אחת מילאה את מוחו, תשוקה אחת הרטיטה את ליבו. בשעה שחזה בנוסעים ההולכים וקרבים, הוא לא הצליח עוד לעצור בעד רחשי אהבתו, אשר דוכאו במשך שנים רבות כל כך. הוא קפץ ממרכבתו וחש אל אביו כדי לקדם את פניו בברכת שלום. ״ויפל על-צואריו, ויבך על-צואריו, עוד. ויאמר ישראל אל-יוסף, אמותה הפעם, אחרי ראותי את-פניך, כי עודך חי.״ PP 174.1

יוסף נטל עימו חמישה מאחיו כדי להציגם בפני פרעה ולקבל את הסכמתו וברכתו לגבי חבל הארץ העתיד לשמש כמקום מעונם מעתה ואילך. הכרת התודה של פרעה למשנה שלו, הייתה גורמת לו למנות את אחי יוסף למשרות גבוהות במדינה; אולם יוסף, שנותר נאמן לעבודת ה׳, ביקש להגן על אחיו מפיתויים העלולים לחשוף אותם למתרחש בחצר המלכות האלילי; לפיכך, לאחר שנועץ בהם, הורה להם כי כאשר ייוועדו עם המלך וייחקרו על משלח ידם, עליהם לומר לו בכנות מהו. בני יעקב עשו כמצוותו ואף הקפידו להצהיר בפני פרעה כי באו לגור בארץ ולא להפוך תושבי קבע, וכך שמרו לעצמם את הזכות לעזוב כאשר יחפצו בכך. כפי שהבטיח, פרעה יעד למגוריהם ״את-טוב ארץ מצרים,״ את ארץ גושן. PP 174.2

זמן קצר לאחר הגעתם הביא יוסף את אביו לפני פרעה. אבי האבות היה זר בחצרות מלוכה, אולם בשהותו בין נופי הטבע הנשגבים התייחד עם מלך כביר יותר: מלך מלכי המלכים. עתה, בהכירו בעליונותו הרוחנית כמאמין, נשא את ידיו ובירך את פרעה. PP 174.3

כאשר יעקב פגש לראשונה את יוסף במצרים, הוא טען כי עתה, משזכה לראות את פניו, השמחה שמילאה את ליבו שמה קץ לסבלו ויגונו הממושכים, וכי עתה הוא מוכן למות. אך ה׳ עתיד להעניק לו שבע-עשרה שנים נוספות, שאותן יבלה בשלווה מבורכת על אדמת גושן. שנים אלו חלפו על יעקב באושר ונחת, לעומת השנים הקשות שעברו עליו בעמל ותלאות. עתה הוא הבחין בראיות לחרטה הכנה של בניו; הוא חזה במשפחתו המשגשגת, בעזרת כל התנאים הנחוצים להתפתחותה של אומה גדולה; אמונתו בהבטחה על התיישבות צאצאיו בכנען התחזקה והפכה ודאית, והוא דבק בה ביתר עוז. הוא עצמו היה מוקף בכל מחוות האהבה והחסד שידו של המשנה למלך השיגה כדי להרעיף עליו; עתה, מאושר בחברת בנו האבוד מזה זמן רב, התקרב יעקב לקראת מותו בשלווה. PP 174.4

כאשר יעקב חש כי מותו ממשמש ובא, הוא שלח לקרוא ליוסף. דבק בהבטחת ה׳ בנוגע לנחלה בכנען, הפציר ביוסף: ״אם-נא מצאתי חן בעיניך, שים־נא ידך תחת ירכי; ועשית עמדי חסד ואמת, אל-נא תקברני במצרים. ושכבתי, עם-אבותי, ונשאתני ממצרים, וקברתני בקברתם.״ יוסף הבטיח למלא את בקשתו, אך יעקב לא היה מרוצה; הוא דרש שיוסף יישבע לו חגיגית כי יקבור אותו במערת המכפלה, בקבר אבותיו. PP 174.5

יעקב חש כי עליו לטפל בעניין חשוב נוסף: עליו להבטיח את מעמדם של בני יוסף בקרב בני ישראל. [כלומר, שאפרים ומנשה יחשבו כבניו הוא לכל דבר.] יוסף, שבא לבקר בפעם האחרונה את אביו, הביא עימו את שני בניו. בשל ייחוס אימם, שני הצעירים האלה היו קשורים למסדר הכהונה הגבוה ביותר במצרים; עמדתו הרמה של אביהם פתחה בפניהם את כל הדרכים להתעשר ולהשיג תוארי כבוד, אם יבחרו לדבוק במצרים. אולם, תשוקתו של יוסף הייתה שבניו יתאחדו עם בני עמם. הוא הביע את אמונתו בברית שה׳ כרת עם עמו, ובשם בניו ויתר על כל התהילה והכבוד של חצר המלכות במצרים, תמורת מקום בקרב שבטי הרועים הבזויים, שזכו לקבל ולנצור את דבר ה׳. PP 175.1

יעקב אמר: ״ועתה שני-בניך הנולדים לך בארץ מצרים, עד-באי אליך מצרימה לי-הם, אפרים ומנשה - כראובן ושמעון, יהיו-לי.״ הם אמורים להיחשב כבניו שלו, ולהפוך ראשי אב לשני שבטים נפרדים. וכך, זכויות הבכורה שראובן איבד, עמדו ליפול בחלקו של יוסף, ולזכות את בניו בנחלה כפולה בישראל. PP 175.2

עיניו של יעקב כהו מחמת הזקנה, והוא לא הבחין בנוכחותם של הנערים; אך עתה, כשראה את קווי המתאר של גופם, שאל: ״מי-אלה?״ לאחר שלמד על זהותם, הוסיף: ״קחם־נא אלי ואברכם.״ כאשר קרבו אל אבי האומה, חיבק אותם יעקב ונשק להם, והניח ידיו על ראשם בחגיגיות כדי לברכם. אז התפלל ואמר: ״האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו, אברהם ויצחק, האלוהים הרועה אוני, מעודי עד- היום הזה; המלאך הגואל אותי מכל-רע, יברך את-הנערים.״ עתה הוא היה חף מרוח של ביטחון עצמי, מהסתמכות על כוחו-הוא או מרוח מרמה. אלוהים הוא זה שהגן עליו ותמך בו. הוא לא הוציא מפיו אף תלונה על ימי חייו הקשים והרעים. הניסיונות והקשיים שעבר לא נתפסו עוד בעיניו כמכשולים ״שנועדו להכשילו.״ עתה עלו בזיכרונו רק חסדו וטובו של הקדוש ברוך-הוא, אשר שרה עימו כל ימי מסעו וחייו עלי אדמות. PP 175.3

כאשר סיים יעקב לברך את בניו של יוסף, הוא העניק ליוסף את ההבטחה שנועדה להפיח תקווה בדורות הבאים במהלך שנות השעבוד והסבל הממושכות שיחוו - את העדות הזו של אמונתו: ״הנה אנוכי צת; והיה אלוהים, עמכם, והשיב אתכם, אל-ארץ אבותיכם.״ PP 175.4

לבסוף נאספו כל בני יעקב סביב ערש הדווי. יעקב קרא לבניו ואמר: ״האספו ואגידה לכם, את אשר־יקרא אתכם, באחרית הימים. הקבצו ושמעו, בני יעקב; ושמעו, אל-ישראל אביכם.״ לעיתים קרובות הגה יעקב בחרדה בעתיד צאצאיו, וניסה להעלות בעיני רוחו את קורותיהם של השבטים השונים. עתה, כשבניו ציפו לברכתו האחרונה, נחה עליו רוח הקודש ועתיד צאצאיו נפרש לנגד עיניו בחזון נבואי. בזה אחר זה הוזכרו שמות בניו, בלוויית תיאור אופיו של כל אחד ואחד מהם, ועתידם של השבטים נובא בקצרה. PP 175.5

״ראובן בכורי1 אתה, כחי וראשית אוני, יתר שאת, ויתר עז.״

בדרך זו תיאר האב את העמדה הנעלה שהייתה אמורה ליפול בחלקו של ראובן, PP 176.1

בנו הבכור; אולם, החטא החמור שביצע ראובן כאשר המשפחה שהתה במגדל עדר, הפך אותו לא ראוי לברכות הבכורה. יעקב המשיך ואמר: ״פחז כמים, אל-תותר.״1 PP 176.2

הכהונה יועדה ללוי והמלוכה ליהודה, בלוויית ההבטחה כי מצאצאיו יבוא המלך המשיח. ליוסף יועדה נחלה כפולה בארץ המובטחת. ואכן, שבט ראובן לא זכה למעמד ראוי לשמו בתולדות ישראל; הוא לא היה גדול במספרו כמו שבטים אחרים, כגון יהודה, יוסף או דן, והיה בין השבטים הראשונים שנלקחו לגלות. PP 176.3

שמעון ולוי נולדו אחרי ראובן, ולכן הוזכרו מייד עם תום דברי יעקב לראובן. הם חברו יחדיו במעשה החמס שביצעו בקרב אנשי שכם, ואף היו אשמים יותר מיתר האחים במעשה מכירת יוסף. יעקב הכריז בנוגע אליהם: PP 176.4

ייאחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל.״

במפקד שנערך בקרב בני ישראל ממש לפני כניסתם לכנען, נמצא ששמעון היה השבט הקטן ביותר. בברכה האחרונה שהרעיף משה על העם, לא אוזכר כלל שמו של שמעון. בני שמעון קיבלו נחלה קטנה בתוך התחום שהוקצה לשבט יהודה. בתקופה מאוחרת יותר, משפחות מבני שמעון אשר שיגשגו וגדלו במספרם, נדדו צפונה והתיישבו באזורים שמחוץ לגבולות ארץ הקודש. לבני לוי לא ניתנה כל נחלה בארץ, זולת ארבעים ושמונה ערים שהוקצו להם בקרב שבטי ישראל. אולם, ראוי לציין בנוגע לשבט זה, כי דבקותם של בני לוי בה׳, בזמן ששבטים אחרים כפרו בו, הבטיחה את המשך כהונתם בעבודת הקודש בבית המקודש; בדרך זו הפכה הקללה לברכה. PP 176.5

ברכות הבכורה הנעלות שניטלו מראובן עברו ליהודה. חשיבות שמו של יהודה, שמשמעו הודיה, נגלית בתיאור הנבואי של קורות שבט יהודה: PP 176.6

״יהודה, אתה יודוך אחיך; ידך, בערך אויביך;
ישתחוו לך,בני אביך.
גור אריה יהודה; מטרף, בני, עלית;

כרע רבץ כאריה וכלביא, מי יקימנו?
לא-יסור שבט מיהודה, ומחקק מבין רגליו,
עד כי-יבוא שילה, ולא יקהת עמים.״

האריה מלך החיות הוא סמל הולם לשבט יהודה, שנעשה ראש ומנהיג, ושמצאצאיו עתידים לקום דויד המלך ובן דויד, הלא הוא שילה, המלך המשיח, ״גור אךיה יהודה״ האחד והיחיד, אשר באחרית הימים, כל העמים, השלטונות והרשויות יקבלו עליהם את מרותו, יחלקו לו כבוד וישתחוו בפניו. PP 177.1

יעקב חזה למרבית בניו עתיד מבורך ושפע של שגשוג. סוף סוף הוזכר שמו של יוסף, וליבו של האב גאה בקרבו ברגשי אהבה כאשר הרעיף על ״קדקד נזיר אחיו״ את ברכתו: PP 177.2

״בן פורת יוסף, בן פורת עלי-עין; בנות צעדה עלי-שור.
וימררוהו,ורבו; וישטמוהו, בעלי חיצים.
ותשב באיתן קשתו, ויפזו זרעי ידיו;
מידי אביר יעקב (משם רעה אבן ישראל.)״
״מאל אביך ויעזרך, ואת שדי ויברכך,
ברכת שמים מעל, ברכת תהום רובצת תחת;
ברכת שדים, ורחם.
ברכת אביך, גברו על ברכת הורי,
על תאות, גבעת עולם;
תהיין לראש יוסף, לקדקד נזיר אחיו.״

מאז ומתמיד היה יעקב אדם בעל רגש עז, לוהט ועמוק; אהבתו לבניו הייתה עזה ורכה כאחד, ודבריו אליהם על ערש דווי לא נאמרו מתוך משוא פנים או טינה. הוא מחל לכולם, ואהב אותם עד נשימת אפו האחרונה. רגשות אהבתו העדינים כלפי בניו היו צריכים לבוא לידי ביטוי אך ורק בדברי עידוד ותקווה; אולם גבורת ה׳ נחה עליו, ורוח הקודש דחקה בו להכריז את האמת, מכאיבה ככל שתהיה. PP 177.3

לאחר הכרזת הברכה האחרונה, חזר יעקב באוזני בניו על בקשתו להיקבר בקבר אבותיו. הוא ציווה עליהם: ״אני נאסף אל-עמי; קברו אותי, אל-אבותי... במערה אשר בשדה המכפלה... שמה קברו את-אברהם ןאת שרה אשתו, שמה קברו את- יצחק ןאת רבקה אשתו; ושמה קברתי את-לאה.״ וכך, המעשה האחרון שעשה בחייו, היינו, מצווה זו שציווה את בניו נועדה להביע את אמונתו בהבטחת ה׳. PP 177.4

אחרית ימיו של יעקב התאפיינה בשנים של רוגע, שלווה ונחת, אחרי שנות חייו הקשות ורצופות התלאות. עננים נאספו, התקדרו והאפילו על משעולו, אך שמש חייו שקעה בהירה וזכה ופיזרה את העננים, וזיו זוהרם של השמיים האיר את שעות חייו האחרונות. ככתוב: ״והיה לעת-ערב, יהיה-אור.״ (זכריה יד:7). ״שמר-תם, וראה ישר: כי-אחרית לאיש שלום.״ (תהילים לז:37). PP 177.5

יעקב חטא, והתייסר קשות בשל חטאו. שנים רבות של עמל, דאגה ויגון חלפו עליו, למן היום בו נאלץ לברוח מאוהלי אביו מפאת חטאו הכבד. הוא נע ונד כפליט חסר בית, הרחק מאימו האהובה, שאותה לא ישוב לראות לעולם; שבע שנים הוא עמל כדי לשאת את בחירת ליבו, רק כדי להיות מרומה באופן שפל ביותר; עשרים שנה עבד בפרך בשרות דודו החמדן, הנצלן ותאב הבצע; ברבות השנים הוא חזה בעושרו שהלך וגדל ובבניו שגדלו סביבו, אך מצא רק מעט נחת בביתו המפולג, המלא ריב ומדון; יגונו היה רב על חרפת בתו, על הנקמה שביצעו בניו, על מותה של רחל, על חטאו המביש של ראובן, על חטאו של יהודה, על האיבה שנטרו האחים ליוסף, והזדון והרמייה שנהגו בו - כמה ארוכה ואפלה רשימת הרעות הללו שפקדוהו והמיטו עליו צער עמוק זה! כמה אפלה היא תמונת הרוע הנגלית לעינינו! שוב ושוב קצר את פרי הבאושים של חטאו הראשון. שוב ושוב חזה בבניו ההולכים בדרכיו, וחוטאים באותם חטאים שהוא עצמו אשם בהם. אולם, ככל שמוסרו היה מר, ככל שעונשו היה קשה מנשוא, הוא קלע למטרתו ולימד אותו לקח. הייסורים שפקדוהו, קשים ככל שהיו, הניבו בחייו ״פרי שלום וצדקה.״ (אל העברים יב:11). PP 178.1

בהשראת רוח הקודש תועדו חטאיהם של אנשים טובים, אותם אנשים דגולים שה׳ נטה חסדו עליהם; אכן, עבירותיהם מוצגות בדבר ה׳ במידה רבה יותר מאשר מידותיהם הטובות. סוגיה זו היוותה מאז ומעולם נושא לתמיהה בעיני אנשים רבים, והעניקה לכופרים הזדמנות ללגלג על כתבי הקודש. אולם, זוהי אחת הראיות המשכנעות ביותר לאמיתות כתבי הקודש, שכן הם אינם מחליקים את העובדות ומסווים את חטאי גיבוריהם. בני האדם נשלטים בידי דעותיהם קדומות במידה רבה כל כך, עד כי אי אפשר שתיעוד ההיסטוריה האנושית יהיה חסר פניות לחלוטין. אילו נכתבו כתבי הקודש בידי אנשים שלא זכו להשראה אלוהית, אין ספק שהם היו מציגים את גיבוריהם הדגולים באור מחמיא. אולם, למעשה, בידינו תיעוד מדויק של כתבי הקודש על אודות חייהם והתנסויותיהם של גיבוריהם. PP 178.2

אנשים שה׳ נטה להם חסד, בירך אותם והפקיד בידיהם מחויבויות גדולות, נכנעו לעיתים ליצר הרע וחטאו, ממש כפי שכיום אנו נאבקים, פוסחים על שתי הסעיפים ולעיתים קרובות נופלים בחטא. חייהם, על כל מגרעותיהם, חטאיהם ומעשי השטות שעשו, פרושים וגלויים בפנינו, הן כדי לעודד אותנו והן כדי להזהירנו. אילו הוצגו גיבורי כתבי הקודש כאנשים חפים מחטא, אנו, שטבענו חוטא, היינו מתייאשים לנוכח חטאינו וכישלונותינו. אולם, כאשר אנו חוזים במאבקיהם של גיבורים אלה, שנאבקו ממש כמונו בגורמים שריפו את ידיהם, שהודחו לפיתויים, כשם שאנו הודחנו להם, ועם זאת שבו ואזרו עוז ונחלו ניצחונות באמצעות חסד ה׳, אנו מתעודדים וממשיכים לשאוף לצדקה. כפי שהם הובסו לעיתים ועם זאת שבו והתאוששו, עמדו איתנים ובורכו בידי אלוהים, כך גם אנו עשויים לנחול ניצחון בעזרת גבורת ישוע המשיח. מצד שני, תיעוד חייהם מהווה גם אזהרה בעבורנו. הוא מראה לנו כי ה׳ לא יזכה את החוטאים. הקדוש ברוך-הוא רואה את חטאי האנשים שזכו לברכות רבות יותר, והוא מטפל בהם אפילו בחומרה רבה יותר מאשר בטיפולו באנשים שזכו לאור קטן יותר, ובידיהם הופקדו מחויבויות פעוטות. PP 178.3

לאחר קבורת יעקב שב החשש וקינן בליבותיהם של אחי יוסף. על אף ידידותו ואדיבותו כלפיהם, תחושת האשמה שרבצה על מצפונם הפכה אותם חשדנים וחסרי אמון. הם חששו כי יוסף עיכב את נקמתו רק בזכות הכבוד שרחש לאביהם, ועתה, לאחר שדחה את נקמתו זמן רב כל כך, ינקום בהם על הרעה שעשו לו. הם לא העזו לבוא בעצמם לפניו, אך שלחו אליו שליחים ובפיהם מסר: ״אביך ציוה לפני מותו לאמור: כה-תאמרו ליוסף: ׳אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי-רעה גמלוך׳, ועתה שא נא, לפשע עבדי אלוהי אביך.״ דבריהם גרמו ליוסף לבכות, וכאשר נודע לאחים על כך הם התעודדו, שכן הבינו שנכמרו רחמיו עליהם. לכן באו אליו, נפלו לפניו ואמרו: ״הננו לך לעבדים.״ אהבתו של יוסף לאחיו הייתה עזה ולא אנוכית; המחשבה על כך שהם האמינו כי טיפח כלפיהם רוח של נקמה הכאיבה לו, ולכן דיבר על ליבם ואמר: ״אל־תראו, כי התחת אלוהים אני ואתם, חשבתם עלי רעה; אלוהים, חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה, להחית עם־רב. ועתה, אל־ תיראו; אנוכי אכלכל אתכם, ואת־טפכם.״ PP 179.1

חיי יוסף ממחישים את חיי המשיח. הקנאה היא זו שהניעה את אחי יוסף למכור אותו לעבד; הם קיוו למנוע ממנו להגיע לעמדה רמה משלהם. כאשר הורד יוסף מצריימה, השלו אחיו את עצמם כי לא יוטרדו עוד על ידי חלומותיו, שכן הצליחו למנוע כל אפשרות להתגשמותם. אך, אלוהים סיכל את תוכניתם כדי להגשים את עצם האירוע שהם ביקשו למנוע. בדומה, ראשי הדת, הכוהנים והזקנים בישראל קינאו במשיח וחששו כי יגנוב את ליבם של בני העם. לפיכך, הם מסרו אותו לידי שלטונות הכיבוש בארץ כדי שיוציאוהו להורג, וכך לא יהפוך למלך. אך בדרך זו, הם למעשה הביאו בדיוק לאותה תוצאה שניסו למנוע. PP 179.2

מאסרו של יוסף במצרים הביא לכך שהוא הפך למושיע של משפחת אביו; אולם, עובדה זו לא הפחיתה את אשמת אחיו. בדומה, צליבת המשיח בידי אויביו הפכה אותו לגואל האנושות, למושיע של האנושות שסרחה ולמלך על העולם כולו; אולם, הפשע שביצעו מרצחיו היה נתעב, חרף העובדה שיד ההשגחה העליונה שלטה באירועים וכיוונה אותם לתהילת האל ולתועלת האנושות. PP 179.3

כשם שיוסף נמכר לגויים על ידי אחיו עצמו ובשרו, אף המשיח נמכר למתנגדיו העזים ביותר על ידי אחד מתלמידיו. יוסף הואשם על לא עוול בכפו והושלך לכלא בשל טוהר מידותיו; בדומה, המשיח זכה לבוז ונדחה בשל צדקתו; חיי ההקרבה העצמית שלו שימשו תוכחה לחטא; על אף שהיה חף מפשע, הורשע ישוע על סמך עדות שקר. אורך רוחו וצייתנותו של יוסף בכלא, שאליו הושלך על לא עוול בכפו, מחילתו בלב שלם לאחיו החורגים, חסדו ונדיבותו האציליים כלפיהם, כל אלה ייצגו את אורך רוחו של המשיח ואת מחילתו. שכן המשיח נשא בסבלנות וללא תלונה את רשעותם ואכזריותם של הרשעים, והוא מעניק מחילה רבת החסד לא רק למרצחיו אלא גם לכל בני האדם הבאים אליו, המתוודים על חטאיהם ומבקשים מחילה. PP 179.4

יוסף חי אחרי מות אביו חמישים וארבע שנים. הוא זכה לראות ״לאפרים, בני שלשים: גם בני מכיר בן-מנשה ילדו על-ברכי יוסף.״ הוא אף זכה לראות את בני עמו משגשגים וגדלים במספרם. במשך כל חייו דבק בחוזקה בהבטחת ה׳ להשיב את בני ישראל לארץ המובטחת. PP 180.1

כאשר יוסף ראה כי קרב קיצו, זימן אליו את בני משפחתו. על אף הכבוד הרב שזכה לו בארץ הפרעונים, מצרים הייתה בעיניו אך ורק ארץ גלות; מעשהו האחרון נועד להוכיח כי קשר את גורלו עם גורל ישראל. דבריו האחרונים היו: ״ואלוהים פקוד יפקיד אתכם, והעלה אתכם מן-הארץ הזאת, אל-הארץ, אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב.״ אז השביע את בני ישראל בשבועה חגיגית, כי ייטלו את עצמותיו עימם כאשר יצאו ממצרים ויעלו לכנען. ״וימת יוסף, בן-מאה ועשר שנים; ויחנטו אתו, וישם בארון במצרים.״ בדורות הבאים, במרוצת ימי השעבוד במצרים, נותר ארון זה בקרב בני ישראל כזכר לדבריו האחרונים של יוסף, אשר העידו בפניהם על היותם אך ורק גרים בארץ מצרים, והפצירו בהם לדבוק בתקווה על הארץ המובטחת, שכן תשועתם לא תאחר לבוא. PP 180.2