אבות האומה ונביאי ישראל

הפיכת סדום ועמורה

פרק זה מבוסס על בראשית יט׳

םדום הייתה העיר היפה ביותר בערי כיכר הירדן, והיא שכנה במישור שהיה ״כגן־יהוה״ ביופיו ובפוריותו. צמחים טרופיים רבים צמחו וליבלבו באזור. PP 118.1

כאן היה בית גידולם של עצי התמר, הזית וכרמי הגפנים; ניחוח הפרחים נישא באוויר כל ימות השנה. שפע של יבולים עטו את השדות, ועדרי בקר וצאן כיסו את ההרים הסובבים. האומנות והמסחר תרמו להעשרת העיר הנפלאה ביותר על אדמות המישור. אוצרות המזרח עיטרו את ארמונותיה, ושיירות מן המדבר סיפקו שפע של סחורות יקרות לשווקיה. בהשקעה של מעט מחשבה או מאמץ קל ניתן היה להשיג בעיר כל צורך הנדרש לקיום, וכל השנה כולה נראתה בה כחגיגה אחת גדולה. PP 118.2

השפע ששרר בכל הוליד חיי מותרות וגאווה. העושר והבטלה הקשו את הלב, שהיה נקי מתלאות ומצער החיים. העושר והפנאי טיפחו את רדיפת התענוגות, ובני האדם התמכרו לתאוות חושניות. ״הנה־זה היה, עון סדום אחותך: גאון שבעת־לחם ושלות השקט, היה לה ולבנותיה, ויד־עני ואביון, לא החזיקה. ותגבהינה, וותעשינה תועבה לפני; ואסיר אתהן, כאשר ראיתי.״ (יחזקאל טז:49, 50). אין דבר נחשק יותר בעיני בני האדם מאשר עושר ופנאי, אולם, דברים אלו הולידו את החטאים שהביאו להשמדת ערי הכיכר. חיי הבטלה חסרי התועלת שניהלו תושביהן הפכו אותם טרף קל לפיתויי השטן. הם השחיתו את צלם האלוהים הטבוע בקרבם והפכו שטניים במקום קדושים. הבטלה היא אחת הקללות הנוראות ביותר העלולות ליפול על האדם, שכן היא מביאה לידי חטא ופשע. הבטלה מחלישה את השכל, מעוותת את התבונה ומשחיתה את הנשמה. השטן אורב במסתור, מוכן ומזומן להשמיד את בני האדם שאינם עומדים על המשמר, ועיתות הפנאי שבידיהם מזמנות לו שעת כושר לכבוש בעורמה את ליבם, באמצעות מסווה מצודד לב. שעת הכושר המוצלחת ביותר של השטן היא בבואו אל בני האדם בשעות הבטלה שלהם. PP 118.3

בסדום נערכו הילולות ומשתאות, ובני האדם השתכרו והשתוללו עד אובדן החושים. התאוות השפלות, הנתעבות והאכזריות היו שלוחות רסן. בני האדם זילזלו בגלוי בה׳, חיללו את מצוותיו והפיקו הנאה ממעשי חמס. לנגד עיניהם עמדה הדוגמה של דור המבול, והם ידעו היטב כי חרון אפו של ה׳ התגלה בהשמדתם, ואף על פי כן הם הלכו באותן דרכים רעות. PP 118.4

בשעה שלוט עקר לסדום, השחיתות טרם פשה בכול, והקדוש ברוך-הוא הניח בחסדו לקרני האור לזרוח בקרב האפלה המוסרית ששררה בה. כאשר אברהם הציל את השבויים מידי אנשי עילם, תשומת ליבם של בני האדם הוסבה לאמונה האמיתית. אברהם לא היה זר לאנשי סדום, וסגידתו לאל בלתי נראה הפכה מקור למשל ולשנינה בקרבם; אולם, ניצחונו על כוח צבאי חזק ממנו, והוויתור הנדיב מצידו על השבויים והשלל עוררו השתאות והערצה. אומץ ליבו ומיומנותו הצבאית זכו לשבח, ואיש לא יכול היה שלא להכיר בכוח עליון שהעניק לו את ניצחונו. רוחו האצילית והמסורה, שהייתה זרה כל כך לתושבי סדום האנוכיים, הייתה הוכחה נוספת לעליונות האמונה בה דבק באמצעות אומץ ליבו ונאמנותו. PP 119.1

מלכיצדק הרעיף על אברהם את ברכתו, והביע בכך כי הוא מכיר בה׳ בתור מקור כוחו וניצחונו של אברהם. ככתוב: ״ויברכהו, ויאמר: ברוך אברם לאל עליון, קונה שמים וארץ. וברוך אל עליון, אשר-מגן צריך בידך.״ (בראשית יד:19 ,20). ה׳ אלוהים דיבר ברוב חסדו אל אנשי סדום, אולם קרן האור האחרונה נדחתה על ידם, כשם שנדחו כל קרני האור שקדמו לה. PP 119.2

עתה עמד לרדת על סדום הלילה האחרון. ענני הנקמה כבר הטילו את צילם על העיר שהתמסרה למעשי רשעה. בשעה שהמלאכים הלכו וקרבו אל העיר כדי להחריבה, בני האדם חלמו על תענוגות ושפע. יומה האחרון בא והלך כתמול שלשום. ערב ירד על העיר היפה והשאננה. קרניה של השמש השוקעת אפפו את הנוף היפהפה, שלא היה דומה לו. קרירות הערב הזמינה את תושבי העיר לצאת מבתיהם, ורודפי התענוגות פסעו בהמוניהם ברחובות העיר, מבקשים למצות את תענוגות השעה עד תום. PP 119.3

באור הדמדומים הלכו וקרבו שני זרים אל שערי העיר. הם נראו כנוסעים שבאו ללון. איש לא יכול היה לזהות באותם עוברי אורח ענווים את מלאכי ה׳ רבי הכוח ומבשריו של משפט ה׳. ההמונים השאננים והעליזים לא שיערו לעצמם כי התנהגותם אל מלאכי השמיים הללו בעצם הלילה הזה, היא זו שתמלא את סאת חטאתם ותגזור עליהם את אובדן עירם האהובה וחייהם. אך בקרבם היה אדם אחד שנהג כלפי הזרים בחסד ובהכנסת אורחים, והזמינם לשהות בביתו. לוט לא ידע את זהותם האמיתית, אך הוא היה מורגל לנהוג באדיבות ובהכנסת אורחים; מידות אלה היו חלק בלתי נפרד מאמונתו - לקחים שאותם למד מן המופת של אברהם. אלמלא טיפח בקרבו רוח של אדיבות ודרך ארץ, היה עלול להיוותר בסדום ולאבוד עם תושביה. בתים רבים הסוגרים את דלתותיהם בפני הזר, סוגרים אותם בפני מלאך ה׳, העשוי לשאת מסר של תקווה ושלום בעבורם. PP 119.4

לכל פעולה בחיים, פעוטה ככל שתהיה, יש השלכות לטוב או לרע. מילוי או הזנחה של חובות פעוטים, עשויים לפתוח את הדלת לברכות גדולות או לאסונות כבדים ביותר. האופי נבחן בדברים הפעוטים. מעשי ההקרבה העצמית הצנועים, הנעשים מדי יום בלב חפץ ומתרונן, הם המעשים הטובים בעיני ה׳. איננו אמורים לחיות למען עצמנו אלא למען הזולת. רק אם נשכח את עצמנו ונטפח רוח אוהבת ותומכת, נוכל להפוך את חיינו לברכה. תשומת לב קטנה פה ושם, מחוות פעוטות ופשוטות - פעולות אלו תורמות רבות לאושר בחיים, והזנחתן תורמת לא מעט לאומללות האנושית. PP 120.1

לוט היה מודע להתעללות שציפתה לזרים בסדום, וראה לעצמו חובה להגן עליהם עם הגיעם לעיר. לכן הוא הציע להם להתארח בביתו. הוא ישב בשערי העיר כאשר האורחים הלכו וקרבו אליה. בראותו אותם קם לקראתם, השתחווה אפיים ארצה כדי לברכם, ואמר: ״הנה נא-אדיני, סורו נא אל-בית עבדכם ולינו...״ אך הם סירבו להזמנתו ואמרו נחרצות: ״לא, כי ברחוב נלין.״ בתשובה זו היו טמונות שתי מטרות: לבחון את מידת כנותו של לוט ולהיראות בורים לגבי טיבם של אנשי סדום, ולהעמיד פנים שהם מניחים כי בטוח ללון בלילה ברחוב. תשובתם של הזרים גרמה ללוט להיות נחוש עוד יותר שלא להפקיר אותם לחסדי האספסוף. הוא שב והפציר בהם לקבל את הזמנתו, עד שניאותו והתלוו אליו לביתו. PP 120.2

לוט קיווה להסתיר את כוונתו מהולכי הבטל שהסתובבו בשערי העיר, ולכן הוביל את אורחיו בדרך עוקפת; אולם, הפצרותיו החוזרות ונשנות עקב היסוסם וכן השתהותם בשערי העיר, גרמו להם להתבלט בשטח. בטרם שכבו לישון בביתו של לוט, התגודד האספסוף סביב הבית. היה זה המון רב, מנער ועד זקן, כולם כאחד משולהבים בידי היצרים האפלים ביותר. הזרים חקרו ודרשו על אודות אופייה של העיר, ולוט הזהיר אותם פן ייצאו מפתח ביתו באותו לילה. באותה שעה נשמעו קולות הצחוק והלעג של האספסוף, שתבע כי האורחים ייצאו מן הבית ויינתנו בידו. PP 120.3

לוט ידע שאם ירגיז את אנשי העיר ויעורר את חמתם, הם יפרצו בקלות אל ביתו. לכן יצא החוצה כדי לשכנעם לנהוג אחרת. הוא אמר להם: ״אל-נא אחי תרעו.״ הוא השתמש במילה ״?אחי״ במובן של ״שכני״, בתקווה לפייסם ולגרום להם להתבייש בכוונותיהם הרעות. אך דבריו היו כשמן למדורה. זעמם גבר והפך סוער כסופה. הם לעגו ללוט וטענו שהוא שם עצמו לשופט עליהם, ואף איימו לפגוע בו בצורה קשה יותר ממה שהתכוונו לעשות לאורחיו. הם התנפלו עליו, ועוד רגע קט היו קורעים אותו לגזרים, אלמלא ניצל בידי המלאכים. מלאכי ה׳ שלחו ״את- ידם ויביאו את-לוט אליהם הביתה; ואת-הדלת, סגרו.״ האירועים הבאים גילו את טיבם של האורחים ששהו בביתו: ״ואת-האנשים אשר-פתח הבית, הכו בסינוורים, מקטן, ועד-גדול; וילאו למצוא הפתח.״ אילולא לקו אנשי סדום בעיוורון כפול - זה של העיניים וזה של הלב, אילולא הניח להם ה׳ להקשות את ליבם, הייתה המכה שהונחתה עליהם מעוררת בליבם פחד וגורמת להם לחדול ממעשיהם הרעים. בלילה אחרון זה לא בוצעו חטאים חמורים יותר מאלה שבוצעו עד כה; אך חסד ה׳, שאותו ביזו בני האדם במשך זמן רב כל כך, חדל לבסוף לעתור בעבורם. יושבי סדום חצו את גבולות סבלנותו של האל - את ״הגבול הכמוס בין אורך רוחו של ה׳ וחרון אפו.״ אש חרון אפו עמדה להתעורר ולכלות את עמק שידים. PP 120.4

מלאכי ה׳ גילו ללוט את מטרת שליחותם: ״כי-משחתים אנחנו את-המקום הזה: כי-גדלה צעקתם את-פני יהוה, וישלחנו יהוה לשחתה.״ אותם זרים שלוט עשה כל מאמץ כדי להגן עליהם, הבטיחו עתה להגן עליו, ואף להציל את בני משפחתו שיימלטו יחד עימו מן העיר הרשעה. האספסוף שסבלנותו פקעה עזב לבסוף את המקום, ולוט יצא מביתו כדי להזהיר את בנותיו הנשואות. הוא חזר באוזני חתניו על דברי המלאכים: ׳קומו צאו מן-המקום הזה, כי-משחית יהוה את-העיר׳.״ אולם, הוא נראה בעיניהם כמשטה בהם. הם צחקו על דבריו, על מה שכינו ״פחדים חדורי אמונות תפלות״, ובנותיו הושפעו מבעליהן. הן הבנות והן הבעלים היו מרוצים ממצבם. הם לא מצאו שום סיבה לדאגה. הכל התנהל על מי מנוחות כפי שהיה מאז ומעולם. הם נהנו מעושר רב, והתקשו להאמין כי סדום היפה עומדת להירחב. PP 121.1

לוט שב לביתו בלב דואב וסיפר לבני ביתו ולאורחיו כי לא עלה בידו לשכנעם. עתה זרזו המלאכים את לוט והורו לו לקום, לקחת את אישתו ושתי בנותיו שחיו עדיין בביתו, ולצאת את העיר. אך לוט התמהמה. על אף שנמלא צער רב מדי יום בראותו את מעשי החמס בעיר, לא היה לו מושג של ממש על גודל החטאים המסואבים ומעשי התועבה שבוצעו בעיר הרשעה. הוא לא הבין לאשורם את נחיצותם הנוראה של משפטי ה׳, אשר ישימו קץ לעוונות. אחדות מבנותיו דבקו בסדום, ואישתו סירבה לעזוב את העיר בלעדיהן. המחשבה שעליו לעזוב את בנותיו, היקרות לו מכול, נראתה לו קשה מכפי שיוכל לשאת. הוא התקשה לעזוב את ביתו המפואר ואת העושר שצבר במו ידיו כל ימי חייו, וזאת כדי לצאת מעירו ולהפוך לנווד חסר-כל. מוכה צער התעכב בביתו, ממאן לעזוב. אלמלא מלאכי ה׳, הוא ובני ביתו היו אובדים יחד עם סדום. מלאכי ה׳ החזיקו ״בידו וביד-אשתו וביד־ שתי בנותיו, בחמלת יהוה עליו, ויצאוהו וינחוהו מחוץ לעיר.״ PP 121.2

המלאכים נפרדו מלוט ומשפחתו ושבו לסדום כדי להחריבה. הוויה אחרת - ה׳, שבפניו עתר אברהם - קרבה אל לוט. בכל ערי הכיכר לא נמצאו אפילו עשרה צדיקים; אולם, במענה לתפילתו של אבי האבות, האדם היחיד שהיה ירא שמיים בסדום ניצל בידי מלאכי ה׳. המצווה שניתנה ללוט הייתה תקיפה להחריד: ״המלט על-נפשך! אל-תביט אחריך, ואל-תעמוד בכל-הכיכר! ההרה המלט, פן-תספה!״ היסוס ועיכוב יהיו עתה הרי גורל. אם לוט, אישתו ובנותיו יעיפו מבט ארוך אחד על העיר, אם ישתהו עוד רגע קט מפני שיתקשו לעזוב את ביתם הנאה, הדבר יעלה להם בחייהם. סערת המשפט האלוהי הושהתה אך ורק כדי לאפשר לפליטים אומללים אלה להימלט. PP 121.3

ואולם, לוט, מבולבל ואחוז אימה, התחנן בפני ה׳ וטען כי לא יוכל לעשות כפי שהצטווה, מחשש שהרעה תשיגו והוא ימות. החיים בעיר הרשעה, בקרב אנשים חסרי אמונה, החלישו את אמונתו. שר השמיים ניצב לימינו אך לוט התחנן על נפשו - כאילו בכלל אפשרי הדבר שה׳, אשר נהג בו באהבה ובחסד כה רב, יחדל להגן עליו. היה עליו לבטוח לחלוטין במלאך ה׳, ולהפקיד את חייו בידי אלוהים ללא היסוס ופקפוק. אולם, כמו רבים אחרים, הוא הגה לעצמו תוכנית חלופית: ״הנה- נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה - והוא מצער; אמלטה נא שמה, (הלא מצער הוא?) - ותחי נפשי.״ שמה של העיר שהוזכרה בדבריו היה בלע, שלאחר מכן נקראה צוער. היא לא הייתה מרוחקת מאוד מסדום, וכמו סדום, הייתה מושחתת ונגזרה לשמד. אך לוט ביקש מה׳ לחוס עליה, בטענה שאין הוא מבקש אלא דבר פעוט; ה׳ נעתר לבקשתו והבטיח לו: ״הנה נשאתי פניך, גם לדבר הזה: לבלתי הפכי את־העיר, אשר דברת.״ גדול חסדו של הקדוש ברוך-הוא כלפי ברואיו התועים! PP 122.1

שוב נצטווה לוט במלוא החומרה להזדרז, שכן אש חרון אפו של ה׳ תעוכב לזמן קצר בלבד. אחת מן הפליטות שנסו על נפשן העזה להביט אחורה אל עבר העיר העשנה, והפכה לנציב מלח - מצבת זיכרון למשפט ה׳. אלמלא היסס לוט לציית לאזהרת המלאך אלא נמלט מייד לעבר ההרים - מבלי להתמהמה, מבלי לפצות פה, מבלי להתחנן או למחות, אף אישתו הייתה נמלטת מבעוד מועד וחייה היו ניצלים. תחת השפעה כזו, היא לא הייתה חוטאת בחטא שחרץ את מר גורלה. אולם, הססנותו והשתהותו של לוט גרמו לה להתייחס לאזהרת ה׳ בקלות ראש. כאשר אשת לוט ניצבה עדיין על אדמת הכיכר, ליבה דבק בסדום, ולכן אבדה יחד עם העיר. אשת לוט מרדה בה׳ והמרתה את פיו, משום שחרה לה על כך שמשפטיו הם שחרצו את דין בנותיה ורכושה לכליה. למרות שזכתה לחסד רב כאשר נקראה להימלט מן העיר הרשעה, חשה כי ה׳ נהג בה בחומרה, שכן היא ומשפחתה נאלצו להשאיר מאחור את רכושם שצברו במשך שנים, שנידון לכליה בהשמדת העיר. במקום לקבל בהכרת תודה את פתח ההצלה שזומן לה, היא הרהיבה עוז והביטה אחורה בכיסופים, אל אורח החיים של אותם אנשים שדחו את אזהרת ה׳. החטא שחטאה הראה כי היא לא הייתה ראויה להיוותר בחיים, שכן לא העריכה את הצלת החיים שזומנה לה. PP 122.2

שומה עלינו להיזהר פן נקל ראש באמצעי הגאולה שה׳ סיפק לישועתנו. ישנם משיחיים האומרים: ״אינני מעונין להיוושע, אלא אם כן זוגתי וילדיי ייוושעו יחד איתי.״ הם חשים כי לא יוכלו להתענג על העולם הבא ללא יקיריהם. האם אנשים המטפחים רעיון זה מבינים לאשורה את מידת קרבתם לה׳, לאור טובו וחסדו הרב כלפיהם? האם שכחו כי הם כבולים בעבותות האהבה, הכבוד והנאמנות החזקים ביותר בשירות בוראם וגואלם? ה׳ מזמין את כולם לחסות בחסדו; האם משום שידידינו או בני משפחתנו דוחים את אהבת המושיע שבאה לטובתם, גם אנו נפנה אליו עורף? גאולת הנפש יקרה מפז. המשיח שילם מחיר שאין לו שיעור בעבור ישועתנו, ואדם המוקיר את הקורבן הגדול הזה ומכיר בערכה של הנשמה, לא יבזה את חסד ה׳ כלפיו, רק מפני שישנם אנשים הבוחרים לעשות זאת. עצם העובדה שאנשים אחרים מתעלמים ממצוות ה׳ הצודקות והישרות, צריכה לעוררנו לשקוד על שמירתן ביתר שאת, וזאת כדי שנכבד את ה׳ ונדריך את כל מי שיעלה בידינו לקבל את אהבתו. PP 122.3

״השמש יצא על־הארץ; ולוט בא צערה.״ נראה שקרני החמה שהפציעו על ערי הכיכר נשאו עימם ברכה של שפע ושלווה. הרחובות התמלאו ושקקו חיים; הגברים עשו את דרכם - אלה למלאכת יומם ואלה לשעשועיהם. חתניו של לוט לעגו לחששותיו ולאזהרותיו של האיש הזקן ורפה השכל. לפתע פתאום - כשם שרעם לא צפוי מתגלגל משמיים בהירים ונטולי עננים - פרצה הסערה. ה׳ אלוהים המטיר מן השמיים אש וגופרית על ערי הכיכר הפורייה; ארמונותיה ומקודשיה, בתי מגוריה היקרים, גניה וכרמיה והמוניה העליזים ורודפי התענוגות, שרק אמש עלבו במלאכי ה׳ - כולם כלו באש. עשן השריפה היתמר אל־על כעשן של כבשן ענקי. עמק שידים הנאה הפך לשממה, מקום שלא ייבנה ולא ייושב לעולם - עדות לדורי דורות על ודאות משפטי ה׳ הפוקדים את עוונותיהם של בני האדם. PP 123.1

הלהבות שאיכלו את ערי הכיכר הטילו את אורן המתרה, המאיר לאורך הדורות עד ימינו אנו. לקח חמור ומטיל אימה עולה מסיפור זה. הוא מלמד אותנו שעל אף שה׳ בחסדו נוהג עם החוטאים באורך רוח, ישנו גבול שאותו בני האדם אינם אמורים לחצות בחטאיהם. כאשר הם מגיעים לגבול זה, החסד מושך מהם את ידו ומשפטי ה׳ פוקדים אותם. PP 123.2

מושיע העולם מכריז כי ישנם חטאים חמורים יותר מאלו שבעטיים אבדו סדום ועמורה. כל השומע את הזמנת הבשורה הקוראת לחוטאים לחזור בתשובה ואינו שם לב אליה, חטאו גדול יותר בעיני ה׳ מחטאי תושבי עמק שידים. חטא גדול עוד יותר הוא חטאם של אנשים המתיימרים לדעת את ה׳ ולשמור את מצוותיו, ועם זאת הם מתכחשים למשיח בהתנהגותם, באופיים ובאורח חייהם. לאור אזהרתו של המשיח, גורלה של סדום מהווה התראה חמורה, לא רק בעבור אנשים האשמים בחילול גלוי של מצוות ה׳, אלא אף בעבור אנשים המקלים ראש באור האלוהי ובזכויות המיוחדות שנשלחו אלינו מן השמיים. PP 123.3

כה אמר העד הנאמן לקהילת אפסוס: ״אבל יש לי טענה נגדך, כי עזבת את אהבתך הראשונה. לכן זכר מנין נפלת וחזור בתשובה ועשה את המעשים הראשונים; שאם לא כן, אבוא אליך ואסיר את מנורתך ממקומה ־ אם לא תחזור בתשובה.״ (התגלות ב: 4, 5). ברחמים גדולים מאלו המניעים את ליבו של אב עלי אדמות למחול לבנו הסורר והסובל, מצפה המשיח שנענה לאהבתו ולהזמנתו למחול לנו. המושיע קורא אל הבן האובד: ״שוב אלי, ואשוב אליך.״ (מלאכי ג:7). אולם, כאשר הבן התועה מתמיד בסירובו וממאן לשים לב לקולו של הקורא אליו בחמלה ובאהבה רכה, הוא יוותר לבסוף באפילה. לב שזילזל במשך זמן רב כל כך בחסד ה׳, הופך קשה בעטיו של החטא, ואינו פתוח עוד להשפעת חסד האל. גורלה של הנשמה שהמושיע שב והפציר בה לשווא לחזור בתשובה, יהיה נורא. הוא יכריז לבסוף כי אדם זה הוא ״חבור עצבים הנח-לו.״ PP 123.4

יום הדין יהיה קל יותר בעבור ערי הכיכר מאשר בעבור אנשים שטעמו את אהבת המשיח, ואף על פי כן הפנו אליו עורף ובחרו בתענוגות העולם הזה השרוי בחטא. PP 124.1

אתם המקלים ראש במתת חסד ה׳, הגו ברשימת החטאים הארוכה שנצברה נגדכם ותועדה בספרי השמיים; שכן ישנו רישום המתעד את כל מעשי חילול הקודש שנעשו לאורך ההיסטוריה בידי העמים, המשפחות ובני האדם. בשעה שרישום זה נמשך, אלוהים נושא את החוטאים באורך רוח, קורא להם לחזור בתשובה ומציע להם את מחילתו; אולם, יבוא יום בו הרשימה תתמלא עד תום. כאשר הנשמה תיטול את בחירתה, כאשר גורלו של האדם ייקבע על ידי בחירתו שלו - או-אז יינתן האות לביצוע גזר הדין. PP 124.2

מצבו הנוכחי של העולם המשיחי אכן מדאיג. חסד ה׳ זוכה לזלזול. המוני המאמינים מבטלים את תקפותה של תורת ה׳ ומקיימים תחתיה ״מצות אנשים מלומדה.״ (מתי טו:9). הכפירה רווחת בקרב קהילות משיחיות רבות ברחבי התבל. אין מדובר בכפירה במובן הרחב של המילה (התכחשות לכתבי הקודש), אלא בכפירה בלבוש של אמונה משיחית אמיתית; זו, שהלכה למעשה מערערת את האמונה שכתבי הקודש הם התגלות מאת ה׳. דקדוקי עניות וטקסיות חלולה מתוכן תפסו את מקומם של מסירות יוקדת ויראת שמיים. כתוצאה מכך, כפירה ותאוותנות מושלים בכיפה. המשיח הכריז: ״ וכמו שהיה בימי לוט, ... כך יהיה ביום שיתגלה בן־האדם.״ (לוקס יז:28, 30). האירועים המתרחשים מדי יום בעולמנו מעידים על התמלאות נבואת המשיח. השמדת העולם ממשמשת ובאה. במהרה יישפכו משפטי ה׳, והחטא והחוטאים יושמדו לעד. PP 124.3

המשיח הזהיר את תלמידיו: ״השמרו לכם שלא יכבד לבבכם בשתייה ובשכרון ובדאגות החיים והיום ההוא יבוא עליכם פתאום; כי כמו פח יבוא על כל היושבים על פני כל הארץ - על כל האנשים שענייני העולם הזה עומדים בראש מעייניהם. ״לכו, עמדו על המשמר בכל עת והתפללו שיהיה בכוחכם להמלט מכל העתידות האלה ולהתיצב לפני בן-האדם.״ (לוקס כא: 34-36). PP 124.4

טרם החריב ה׳ את סדום, הוא שלח ללוט את הדברים הבאים: ״המלט על- נפשך, אל-תביט אחריך, ואל-תעמוד בכל־הכיכר: ההרה המלט, פן-תספה.״ אזהרה דומה הושמעה על ידי תלמידי המשיח לפני חורבן ירושלים: ״וכאשר תראו את ירושלים מוקפת מחנות, דעו כי קרב חורבנה. אזי הנמצאים ביהודה - שינוסו אל ההרים; הנמצאים בעיר, שיצאו ממנה, ואלה אשר בשדות אל יכנסו אליה,״ (לוקס כא:20, 21), היינו, בל יתמהמהו כדי להציל דבר-מה מרכושם, אלא ינצלו את שעת הכושר כדי להימלט. PP 124.5

יראי ה׳ התנתקו לחלוטין מן הרשעים, יצאו מן העיר ונסו על נפשם. כך היה בימיו של נוח; כך אירע בימי לוט; כך נהגו תלמידי המשיח בסמוך לחורבן ירושלים, וכך יהיה באחרית הימים. קולו המתריע של ה׳ נשמע שוב, ומורה לאנשיו להינתק מן העוון הפושה בכול. PP 125.1

יוחנן חזה את השחיתות והכפירה שישררו בעולם הדתי באחרית הימים, בחזיון שקיבל על בבל, ״היא העיר הגדולה המולכת על מלכי הארץ.״ (התגלות יז:18). טרם תיחרב העיר, תצא בת קול מן השמיים ותקרא: ״ צאו ממנה, עמי, פן תשתתפו בחטאתיה ופן תקבלו ממכותיה.״(התגלות יח:4). כמו בימי נוח ובימי לוט, גם אז יידרש ניתוק חד-משמעי מן החטא ומן החוטאים. כי לא תיתכן פשרה בין אלוהים לעולם, ואיש לא יוכל לשוב על עקבותיו כדי להציל את אוצרותיו הארציים. ״אין איש יכול לעבד שני אדונים... אינכם יכולים לעבד את האלוהים ואת הממון.״ (מתי ו:24). PP 125.2

כמו תושבי עמק שידים, גם בני האדם בימינו חולמים על שגשוג ושלום. מלאכי ה׳ מזהירים: ״הימלטו על נפשכם״, אך קולות אחרים נשמעים:״ הירגעו, אין סיבה לבהלה.״ ההמונים צווחים: ״שלום וביטחון,״ בשעה שהשמיים מכריזים על החורבן הממשמש ובא בחטף על החוטאים. בלילה שקדם להשמדתן, ערי הכיכר התענגו על תענוגות העולם ולעגו לאזהרות שנשמעו מפי מלאכי ה׳; אולם, אותם לגלגנים כלו בלהבות חרון אפו של ה׳; בעצם הלילה הזה ננעלו שערי הרחמים והחסד לעד בפני תושביה הרשעים והאדישים של סדום. אלוהים לא יבוזה לנצח; הוא לא יניח שיזלזלו בו לאורך זמן. ״הנה יום-יהוה בא, אכזרי ועברה וחרון אף - לשום הארץ לשמה, וחטאיה ישמיד ממנה.״ (ישעיהו יג:9). מרבית תושבי העולם ידחו את חסד ה׳, וחורבנו הסופי של העולם יבוא עליו בחטף. אולם, אותם אנשים שיקשיבו לאזהרה ישכנו ״בסתר עליון, ויחסו ״בצל שדי.״ אמת ה׳ תשמש מגן ושריון בעבורם. למענם ניתנה ההבטחה: ״אורך ימים, אשביעהו; ואראהו, בישועתי.״ (תהילים צא :1, 4, 16). PP 125.3

לוט נשאר בצוער זמן קצר בלבד. החטא פשה בעיר כמו בסדום, והוא חשש להישאר בה פן תושמד. זמן מה לאחר עזיבתו נחרבה צוער בהתאם לתכלית ה׳. לוט עשה את דרכו אל ההרים, והתגורר במערה כשהוא חסר כל - נטול כל אותם דברים שלמענם העז לחשוף את משפחתו להשפעותיה של העיר החוטאת. אולם, קללת סדום רדפה אחריו אפילו לשם. התנהגותן הפושעת של בנותיו הייתה תוצאה של ההשפעה הרעה של אותה עיר רשעה. השחתתה המוסרית של העיר נטמעה באופיין, עד כי נבצר מהן להבחין בין טוב לרע. לאחר שהרו מאביהן הן ילדו שני בנים, שמהם יצאו בני עמון ובני מואב - צאצאיו היחידים של לוט, שהיו שבטים רשעים ועובדי אלילים, אשר מרדו בה׳ והיו אויביו העזים של עמו. PP 125.4

איזה ניגוד בין חייו של אברהם לחייו של לוט! בעבר הם היו ידידי נפש שעבדו בחברותא את ה׳ באותו מזבח, ונטו בימי נדודיהם את אוהליהם, איש לצד רעהו; אך כמה גדול היה עתה הפער ביניהם! לוט בחר בסדום בשל תענוגותיה, עושרה ומסחרה. לאחר שנטש את המזבח שהקים אברהם, את עבודת ה׳ והקרבת המנחה היומיומית לאלוהים חיים, הוא הניח לבנותיו לקשור קשרים עם אנשים מושחתים ועובדי אלילים; עם זאת, יראת ה׳ נותרה בליבו, שכן כתבי הקודש מצהירים כי הוא היה איש ישר; נפשו הצדיקה חשה זעם רב לנוכח הדיבורים הנתעבים שהגיעו לאוזניו מדי יום, וכנגד מעשי הפשע והאלימות שנבצר ממנו למונעם. הוא ניצל לבסוף מן החורבן כ״אוד, מוצל מאש״ (זכריה ג:2), אך איבד את רכושו. עתה, בהיותו חסר כל, ולאחר ששכל את אישתו ואחדות מבנותיו, הוא התגורר במערה כמו חיות השדה, מתבוסס בבושה בגילו הקשיש [אחרי שבנותיו השקוהו לשוכרה ושכבו עימו]. כתוצאה מאירוע זה, לוט לא הביא לעולם דור של צדיקים אלא של שני עמים עובדי אלילים שהיו אויבי ה׳, נלחמו בעמו ונגזרו לשמד כאשר תימלא סאת עוונם. כמה נוראות הן השלכותיו של צעד לא נבון אחד! PP 126.1

החכם אומר: ״אל-תיגע להעשיר; מבינתך חדל.״ וגם: ״עוכר ביתו, בוצע בצע; ושונא מתנות יחיה.״ (משלי כג:4; טו:27). שאול השליח מכריז: ״אבל השואפים להתעשר נלכדים בניסיון ובמלכודת וברב תאוות אויליות ומזיקות, המורידות את האדם אל הרס ואבדון.״ (הראשונה אל טימותיאוס ו:9). PP 126.2

כאשר נכנס לוט לסדום, הוא התכוון בתום לב להישמר מן החטא ולהורות לבני ביתו ללכת בדרכיו. אך הוא נכשל בגדול. ההשפעות המשחיתות ששררו סביבו השפיעו על אמונתו, והקשרים שבנותיו קשרו עם תושבי סדום קשרו גם אותו לעיר במידת מה. גם הוא ביקש להפיק תועלת מן הקשרים הללו. כיום, כולנו חוזים בתוצאות מעשיו. PP 126.3

אנשים רבים בימינו עושים עדיין טעות דומה. כאשר הם בוחרים את מקום מגוריהם, הם דואגים ליתרונות החומריים שהם עשויים להשיג, יותר מאשר להשפעות המוסריות והחברתיות שיקיפו אותם ואת בני משפחתם. הם בוחרים בארץ יפה ופורייה, או עוקרים לעיר משגשגת בתקווה להתעשר. אך ילדיהם המוקפים בפיתויים, מתחברים עם אנשים המונעים מהם לפתח אופי טוב ולטפח בקרבם יראת שמיים. אווירה של מוסר ירוד, חוסר אמונה ואדישות לטוב ולחסד מנטרלת את השפעת ההורים. בני הנעורים רואים תמיד לנגד עיניהם דוגמאות של מרד נגד הסמכות ההורית ומרי נגד סמכות ה׳; רבים מהם יוצרים קשרים עם אנשים שאינם מאמינים, וכך הם קושרים את גורלם עם אויבי ה׳. PP 126.4

כאשר אנו בוחרים את מקום מגורינו, אלוהים חפץ שניקח בחשבון בראש ובראשונה את ההשפעות המוסריות והרוחניות שיסבבו אותנו ואת בני משפחתנו. לעיתים, אנו עלולים למצוא את עצמנו במצבים קשים, שכן אנשים רבים אינם יכולים לחיות בסביבה המועדפת עליהם; בכל עת בה התפקיד מחייב אותנו לעקור למקום חדש, אלוהים יאפשר לנו להישאר טהורים, אם נישמר בנפשותינו, נתפלל ונשים מבטחנו בחסד המשיח. אולם, אל לנו לחשוף את עצמנו שלא לצורך להשפעות שליליות שיזיקו לבניית אופי משיחי בנו ובילדינו. כאשר אנו בוחרים מרצוננו אנו לגור באווירה של גשמיות וחוסר אמונה, אנו עושים את הרע בעיני ה׳ וגורמים למלאכיו הקדושים להסתלק מבתינו. PP 127.1

אנשים המבטיחים לילדיהם חיי עושר וכבוד על חשבון טובתם הנצחית, יגלו לבסוף כי היתרונות שהשיגו אינם אלא אובדן נורא. כמו לוט, רבים חוזים בהידרדרות המוסרית של ילדיהם, ומצליחים בקושי להציל את נפשם שלהם. פועל חייהם יורד לטמיון; חייהם הם כישלון עגום. אילו נהגו בתבונה ובאמונה, ילדיהם היו אולי נהנים מפחות שגשוג כלכלי, אך סיכוייהם היו עולים לזכות בירושת הנצח של ה׳. PP 127.2

הירושה שהקדוש ברוך-הוא הבטיח לעמו איננה מן העולם הזה. לאברהם לא הייתה נחלה עלי אדמות, ״אף לא מדרך כנף רגל.״ (מעשי השליחים ז:5). הוא בורך בעושר רב, והשתמש בו לתהילת אלוהים ולתועלתם של בני האדם; אך הוא לא החשיב את העולם הזה כביתו. ה׳ קרא לו לעזוב את בני ארצו עובדי האלילים, והבטיח לו את ארץ כנען בתור ירושת עולם; אולם, לא הוא, בנו או נכדו יירשו אותה. כאשר אברהם חפץ בחלקת קבר כדי לקבור בה את מתיו, היה עליו לרכוש אותה מתושבי כנען. רכושו היחיד בארץ המובטחת היה קבר שנחצב במערת המכפלה. PP 127.3

ואכן, דבר ה׳ לא הכזיב, על אף שטרם הוגשם במלואו בנוגע לכיבוש כנען בידי עם ישראל. ״והנה ההבטחות נאמרו לאברהם, ולזרעו.״ (אל הגלטים ג:16). אברהם בעצמו ובכבודו אמור לקחת חלק בירושה. התגשמות הבטחת אלוהים עשויה להתעכב זמן רב, שכן, ״יום אחד כאלף שנים בעיני אדוני, ואלף שנים כיום אחד.״ (אגרת פטרוס השנייה ג:8); ייתכן שהגשמתה תתמהמה, אך היא תתגשם במועד המיועד, ככתוב: ״כי-בא יבוא, לא יאחר.״ (חבקוק ב:3). מתת ה׳ לאברהם ולזרעו כללה לא רק את ארץ כנען, אלא את כל העולם כולו. כה אמר השליח: ״הרי ההבטחה כי יירש את העולם לא נתנה לאברהם או לזרעו על-סמך תורה, אלא על־סמך צדקה שהשיג באמונה.״ (אל הרומיים ד:13). כתבי הקודש מבהירים מפורשות כי ההבטחות שניתנו לאברהם יתגשמו באמצעות המשיח. כל בני האדם השייכים למשיח הם ״זרע אברהם... ויורשים על-פי ההבטחה.״ הם יורשיה של ״נחלה אשר לא תשחת, לא תטמא ולא ותבל,״ היינו, נחלה שתהיה חופשייה מקללת החטא. זוהי הנחלה ״הצפונה לכם בשמים.״ (אל הגלטים ג:29; הראשונה לפטרוס א:4). שכן, כתוב: ״ומלכותא ושלטנא ורבותא, די מלכות תחות כל-שמיא, יהיבת, לעם קדישי עליונין.״ כלומר, ״והמלכות והשלטון והגדולה של המלכויות תחת כל השמים ניתנו לעם קדושי עליונים.״ [תרגום מארמית מתוך ״עולם התנ״ך״]. וכן כתוב: ״וענוים יירשו-ארץ; והתענגו, על-רוב שלום.״ (דניאל ז:27; תהילים לז:11). PP 127.4

הקדוש ברוך-הוא נתן לאברהם לחזות בירושת עולם זו, ואברהם התנחם בתקווה שקיבל והיה שבע רצון ממנה. ״מתוך אמונה התגורר בארץ ההבטחה כגר בארץ זרה, בשבתו באוהלים עם יצחק ויעקב אשר ירשו עמו את אותה ההבטחה; כי חיכה לעיר שיש לה יסודות, שאדריכלה ומקימה הוא האלוהים.״ (אל העברים יא:9, 10). PP 128.1

על צאצאי אברהם כתוב: ״בעודם מחזיקים באמונה מתו כל אלה בלי שהשיגו את הדברים המובטחים, ואולם ראו אותם מרחוק ןקידמו אותם בברכה כשהם מודים כי זרים וגולים הם בארץ.״ (פס׳ 13). שומה עלינו לשכון כזרים וגולים עלי אדמות, אם בחפצנו לנחול ארץ ״טובה ממנה, ארץ מושב שמימית.״ (פס׳ 16). בניו של אברהם עתידים לחפש אחר העיר שהוא חיפש אחריה, העיר ש״ שאדריכלה ומקימה הוא האלוהים.״ PP 128.2