אבות האומה ונביאי ישראל

מבחן האמונה

פרק זה מבוסס על בראשית טז׳; יז׳:18-20; כא׳:1-14; כב׳:1-19

אברהם קיבל ללא עוררין את ההבטחה על הבן שייוולד לו, אך הוא לא חיכה עד אשר הקדוש ברוך הוא ימלא את הבטחתו בעיתו ובדרכו. התרחש עיכוב בהתאם לרצון ה׳, כדי לבחון את מידת אמונתו של אברהם בכוחו של האל; אבל הוא לא עמד במבחן. שרה סברה כי נבצר ממנה ללדת בגילה המתקדם, וכתוכנית למימוש תכליתו של האל הציעה שאברהם ייקח לו אישה שנייה מקרב שפחותיה. הפוליגמיה הפכה רווחת כל כך, עד שכבר לא נחשבה כחטא. למעשה, היא היוותה חילול תורת ה׳, ושימשה גורם משמעותי שהפר את שלום הבית וקדושת הנישואים. נישואיו של אברהם להגר הובילו להשלכות הרות אסון, לא רק למשפחתו אלא אף לדורות הבאים. PP 110.1

הכבוד שבמעמדה החדש כאשת אברהם החמיא להגר. היא קיוותה להיות אם לאומה הגדולה שתקום מצאצאיו, ועתה נמלאה גאווה ויהירות, והחלה להתייחס אל גבירתה בבוז. הקנאה ששרתה ביניהן טרדה את שלוות הבית, שבעבר שרתה שמחה בין כתליו. אברהם שנאלץ להקשיב לתלונות מצד שתי נשותיו, ניסה לשווא להשכין שלום בית. למרות שלקח את הגר לאישה עקב הפצרותיה של שרה, עתה הוכיחה אותו שרה וטפלה עליו את האשמה במצב. היא חפצה לגרש את צרתה, אך אברהם סירב לעשות זאת, שכן הגר עמדה להפוך לאם בנו, והוא השתעשע בתקווה שהוא יהיה הבן המובטח. אולם, הגר הייתה שפחתה של שרה, ולכן הוא הרשה לה לעשות בה כרצונה, ואמר: ״הנה שפחתך בידך - עשי לה, הטוב בעיניך״. רוח היהירות ששרתה בהגר לא יכלה לשאת את התאכזרותה של גבירתה כלפיה, אשר התעוררה עקב חוצפתה. ״ותענה שרי, ותברח מפניה״. PP 110.2

הגר ברחה אל המדבר, וכאשר ישבה לנוח על עין המים וחשה בודדה וגלמודה, הופיע לפניה מלאך ה׳ בדמות אדם. הוא פנה אליה במילים: ״הגר שפחת שרי״ כדי להזכיר לה את מעמדה וחובתה, ואז ציווה עליה לשוב אל גבירתה ולקבל עליה את מרותה: ״שובי אל גברתך, והתעני, ותחת ידיה״. אולם, דברי התוכחה של מלאך ה׳ רוככו בדברי עידוד ונחמה. הוא הוסיף ואמר לה: ״הרבה ארבה את זרעך, ולא יספר, מרוב״. הוא הורה לה לקרוא לבנה ישמעאל, שם שישמש תזכורת תמידית לחסד ה׳, ״כי שמע יהוה אל עניך״. PP 110.3

בהיות אברהם כבן מאה שנים, שב ה׳ והבטיח לו שייוולד לו בן, וכי יורש זה יהיה בנה של שרה. אולם, אברהם טרם הבין את הבטחת ה׳ לאשורה. הוא חשב מייד על ישמעאל, והמשיך להאמין כי מטרותיו המבורכות של ה׳ יתקיימו באמצעות ישמעאל. מתוך אהבתו כלפי בנו, קרא באוזני ה׳: ״לו ישמעאל, יחיה לפניך!״ הקדוש ברוך הוא שב והעניק לו הבטחה מפורשת שאין לטעות בה: ״אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את שמו, יצחק; והקמתי את בריתי אתו לברית עולם, לזרעו אחריו״. אך ה׳, שלא שכח את תפילת האב, הוסיף ואמר:״ ולישמעאל, שמעתיך - הנה ברכתי אתו ... ונתתיו לגוי גדול״. PP 111.1

הולדת יצחק שאירעה בתום ציפייה ארוכה בת חיים שלמים, והיוותה את התגשמות פסגת תקוותיהם של אברהם ושרה, הביאה שמחה רבה למעונם. אך לדידה של הגר, אירוע זה שם קץ לשאיפות ולתקוות השווא שטיפחה בליבה. ישמעאל שגדל והיה לנער, נחשב בעיני כל בני המחנה כיורשו של אברהם: הוא הבן שיירש את נכסיו ואת הברכות שהובטחו לצאצאיו. עתה, הכול התעלמו ממנו; הגר וישמעאל שהתאכזבו קשות, שנאו את בנה של שרה. השמחה ששרתה במחנה עכרה את רוחם והגבירה את קנאתם, עד אשר ישמעאל העז ללגלג בגלוי על יורש הבטחת ה׳. שרה ראתה במזגו הסוער של ישמעאל מקור תמידי לריב ומדון, ופנתה אל אברהם ודחקה בו לגרש את הגר וישמעאל מן המחנה. אבי האבות נמלא צער רב. כיצד יוכל לגרש את ישמעאל, בנו היקר והאהוב? אובד עצות, פנה אברהם לה׳ והתחנן להדרכתו. באמצעות מלאך קדוש, הדריך ה׳ את אברהם להיעתר לבקשתה של שרה; אל לו להניח לאהבתו לישמעאל או להגר להיות לו למכשול, משום שרק בדרך זו ישובו האושר והשלווה לשרור במשפחתו. מלאך ה׳ העניק לו הבטחה מנחמת בנוגע לישמעאל: על אף ניתוקו מבית אביו, אלוהים לא יפקיר אותו; ישמעאל יוותר בחיים ויהפוך אב לאומה גדולה. אברהם ציית לקולו של מלאך ה׳, אך לא בלי צער עמוק וסבל עז. ליבו של האב היה כבד עליו ביגון שאין לתארו במילים, בשעה שהוא גירש מביתו את הגר ואת בנו. PP 111.2

המצווה שניתנה לאברהם שנגעה לקדושת הנישואים הייתה אמורה לשמש לקח לכל הדורות הבאים. היא מכריזה שעל בני הזוג לשמור בזהירות זה על זכויותיו ואושרו של זה, אפילו במחיר של הקרבה עצמית וויתורים גדולים. שרה הייתה האישה החוקית היחידה של אברהם. אף אישה אחרת לא הייתה זכאית לחלוק את הזכויות שהגיעו לה מתוקף היותה רעייה ואם. היא כיבדה והוקירה את בעלה, ולפיכך הוצגה בברית החדשה כמופת ראוי לשבח. אולם, היא לא הסכימה שליבו של אברהם יהיה נתון לאישה אחרת, ולכן ה׳ לא הוכיח אותה על כך שתבעה מבעלה לגרש את צרתה. הן אברהם והן שרה פיקפקו בכוחו של ה׳, וטעות זו היא שהובילה לנישואיי אברהם עם הגר. PP 111.3

אלוהים קרא לאברהם להיות אב למאמינים; חייו היו אמורים לשמש מופת של אמונה לדורות הבאים. אולם, אמונתו של אברהם לא הייתה תמימה. הוא הביע חוסר אמון בה׳ כאשר הסתיר את העובדה ששרה הייתה אישתו, וכן כאשר נישא להגר. אלוהים העמיד אותו במבחן נוסף כדי שיהפוך למופת הנשגב ביותר; היה זה המבחן הקשה והמעיק ביותר שאי פעם נקרא האדם לשאת. בחזיון לילה הורה ה׳ לאברהם ללכת אל ארץ המורייה, ולהקריב את בנו בתור קורבן עולה על אחד ההרים שהשמיים יכוונוהו אליו. PP 112.1

כאשר אברהם הצטווה להקריב את בנו, הוא היה בן מאה ועשרים שנה. אפילו בקרב בני דורו נחשב זקן. בתקופות מוקדמות יותר בחייו היה בו חוסן שסייע לו לשאת את קשיי החיים ולהתייצב מול סכנות, אך עתה, להט נעוריו חלף מזמן. אדם בוגר הנמצא בשיא חוסנו ומרצו עשוי להתמודד באומץ עם תלאות וקשיים, אשר יחלישו את ליבו בתקופות מאוחרות יותר בחייו, כשרגליו יתנודדו עליי הקבר. אולם, אלוהים שמר את הניסיון האחרון והקשה ביותר בו נתנסה אברהם, עד לעת שבה הוא היה שבע ימים, ונטל שנותיו המעיק גרם לו להשתוקק להגיע אל המנוחה מטרדות החיים. PP 112.2

אבי האבות והאומה שכן בבאר שבע ונהנה מעושר ומכבוד. הוא היה עשיר מאוד וזכה לכבוד רב ממלכי הארץ, שהוקירוהו כשליט רב עוצמה. אלפים מבני הבקר והצאן שלו כיסו את פני המישורים שהשתרעו סביב מחנהו. מכל עבר ניצבו המוני אוהלים - מקום משכנם של מאות מעבדיו הנאמנים. הבן שהובטח לו, גדל לנגד עיניו עד שבגר. אך למעשה, גולת הכותרת של ברכת שדי לאבי האומה שחי חיי הקרבה, הייתה מתת של כוח סבל ואורך רוח, עד להגשמת התקווה שנתעכבה בידי שמיים. PP 112.3

מתוך ציות שנבע מאמונה עזב אברהם את מולדתו והתרחק מקברות אבותיו ומבית משפחתו. הוא נע ונד כנוכרי בארץ המובטחת. הוא חיכה ארוכות עד הולדת היורש המובטח. על פי מצוות ה׳, הוא גירש את בנו ישמעאל. ועתה, כאשר הבן שאליו ייחל אבי האבות והאומה במשך זמן כה רב בגר והגיע למצוות, האמין אברהם כי הוא חוזה סוף סוף בפרי תקוותיו. ודווקא אז בא עליו ניסיון גדול יותר מכל הניסיונות הקודמים. PP 112.4

מצוות ה׳: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך... והעלהו שם, לעולה, על אחד ההרים, אשר אומר אליך,״ ודאי ציערה ושברה את ליבו של האב. יצחק היה אור הבית, נחמתו בימי זקנותו, ומעל הכול, הוא היה יורש הברכה המובטחת. לו היה מאבד את בנו עקב מחלה או אסון, היה הדבר שובר את ליבו של האב האוהב ומוריד אותו ביגון שאולה; אך אברהם צווה לשפוך את דמו של בנו היקר במו ידיו. הדבר נראה בעיניו כמעשה איום ונורא ואף בלתי אפשרי. PP 112.5

השטן שעמד בקרבתו רמז לו שבוודאי הוטעה, שכן מצוות ה׳ מורה מפורשות: ״לא תרצח״, ואלוהים לא ידרוש ממנו לעשות את מה שאסר. אברהם יצא מן האוהל, וכאשר נשא מבטו אל השמיים השלווים שנצצו באינספור כוכבים, נזכר בהבטחה שניתנה לו לפני חמישים שנה בקירוב, על אודות זרעו שיהיה רב ככוכבי השמיים. אם הבטחה זו אמורה להתגשם באמצעות יצחק, כיצד ייתכן שהוא אמור ליטול את חייו? אברהם התפתה להאמין כי הוטעה. מתייסר בספקות שעלו על ליבו, השתטח אברהם על האדמה והתפלל כשם שלא התפלל מעודו. הוא ביקש אישור כלשהו למצוות ה׳, שיורה לו אם עליו לבצע חובה נוראה זו. הוא נזכר במלאכים שנשלחו אליו כדי לגלות לו את תכליתו של ה׳ בהשמדת סדום, ולהעניק לו את ההבטחה בדבר יצחק בנו. לפיכך, הוא הלך למקום בו פגש מספר פעמים את מלאכי ה׳, בתקווה לפגוש אותם שוב ולקבל הנחייה נוספת; אך אף מלאך לא חש לעזרתו. אפלה נוראה אפפה אותו, אך מצוות ה׳ הידהדה באוזניו: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק״. הוא חייב לציית לה ולא יעז לדחות את ביצועה. בקרוב יעלה השחר ועליו לצאת לדרך. PP 113.1

בשובו לאוהלו, פנה אברהם אל יצועו של יצחק, שם שכב הנער, שקוע בשינה עמוקה, שלווה וזכה, כשנתם של בני הנעורים. לרגע הביט האב בפניו האהובים של בנו, ואז פסע ברעד אל יצועו ונשכב לצידה של שרה, שהייתה אף היא שקועה בשינה. האם עליו להעירה כדי שתחבק פעם נוספת את בנה? האם עליו לספר לה על מצוות ה׳? הוא השתוקק לשפוך בפניה את מועקת ליבו, ולחלוק עימה את האחריות הנוראה שרבצה עליו; אולם, החשש שמא שרה תעכב בידו עצר אותו. יצחק היה משוש חייה ומקור גאוותה; נפשה הייתה קשורה בנפשו, חייה כרוכים בחייו; האם המסורה והאוהבת עלולה לסרב לוותר על בנה יחידה. PP 113.2

לבסוף, העיר אברהם את בנו וסיפר לו על מצוות ה׳, אשר הורה לו להקריב קורבן על אחד ההרים הרחוקים. יצחק יצא מדי פעם בחברת אביו כדי לעבוד את ה׳ באחד מן המזבחות השונים, שהיוו ציוני דרך למסעות אברהם. לכן, ההזמנה להתלוות אליו פעם נוספת לא עוררה בו פליאה. ההכנות לדרך הושלמו במהרה. עצי העולה הועמסו על החמור, והם יצאו לדרך בלוויית שני נערים מעבדי אברהם. PP 113.3

האב והבן פסעו בשתיקה זה לצד זה. אבי האבות שקע במחשבות על סודו המעיק; לא היה לו כל רצון לדבר. מחשבותיו נדדו לאם הגאה והאוהבת, ולרגע בו יהיה עליו לשוב אליה בגפו. הוא ידע היטב כי סכין תינעץ בליבה בשעה שייוודע לה על דבר הסכין שקיפחה את חיי בנה. PP 113.4

יום זה, שהיה היום הארוך ביותר בחיי אברהם, נמשך באיטיות עד סופו. בשעה שבנו ועבדיו ישנו, הוא בילה את הלילה בתפילה, מקווה בכל ליבו שמלאך יישלח אליו מן השמיים כדי להודיעו שהמבחן תם, וכי הנער יכול לשוב לאימו בריא ושלם. אולם, נפשו המיוסרת לא זכתה להקלה. לפניו יום ארוך נוסף ולילה נוסף של תפילה וכניעה לה׳. כל אותה עת, המצווה שתהפוך אותו לאב שכול, עדיין הידהדה באוזניו. השטן עמד בקרבת מקום כדי ללחוש על אוזנו ספקות ולעורר בו חוסר אמונה, אך אברהם עמד בפני רמיזותיו. ביום השלישי, בשעה שהם עמדו לצאת לדרך, אבי האבות נשא את מבטו צפונה וראה את הסימן המובטח: ענן כבוד ה׳ ריחף מעל הר המורייה, ואברהם זיהה את הקול שדיבר אליו מן השמיים. PP 113.5

אפילו עכשיו, אברהם לא התמרמר נגד ה׳. כדי לחזק את נפשו הגה בהוכחות על טובו ונאמנותו של האל. הוא זכה בבן זה באורח לא צפוי; האם לאדון השמיים שהרעיף עליו מתת יקרה זו אין זכות לקחתה בחזרה? חדור אמונה הוא נזכר בהבטחה שניתנה לו: ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, וכי ה׳ הבטיח כי ירבה את זרעו כחול אשר על שפת הים. יצחק נולד באורח נס. האם הגבורה שהעניקה לו חיים לא תוכל להשיב לנער את חייו? אברהם, שהתבונן אל מעבר למציאות אל דברים שאינם נראים, דבק בדברי ה׳, ככתוב: ״בחושבו בלבו כי האלוהים יכול להקים אפלו מעם המתים״(אל העברים יא:19). PP 114.1

אולם, רק הקדוש ברוך הוא היה מסוגל להבין את גודל קורבנו של אב, אשר ויתר על בנו וניאות למסור אותו לידי מלאך המוות. אברהם חפץ שאיש זולת ה׳ לא יהיה עד לשעת הפרידה הזו. הוא ציווה על עבדיו להישאר מאחור, באומרו: ״שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער, נלכה עד כה; ונשותחוה, ונשובה אליכם״. עצי העולה הועמסו על גבו של יצחק, הקורבן המיועד, האב נטל עימו ״את האש ואת המאכלת״, ויחדיו הם טיפסו לפסגת ההר. הנער תהה בליבו מהיכן ישיגו שה לעולה, עתה, כשהם רחוקים כל כך ממכלאות הבקר ומעדרי הצאן. לבסוף פנה יצחק אל אביו וקרא: ״אבי! ושאל בתמיהה: ״הנה האש והעצים, ואיה השה לעלה?״איזה ניסיון קשה! כמה חביבה ומכמירת לב הייתה המילה ״ אבי״, אשר פילחה את ליבו של אברהם כסכין! לא, לא עכשיו - הוא עדיין לא יכול היה לספר לו. אז השיב האב: ״אלוהים יראה לו השה לעולה, בני״. PP 114.2

הם הקימו את המזבח במקום המיועד, וערכו עליו את העצים. אז מסר אברהם לבנו בקול רועד את מסר המצווה האלוהית. תדהמה ואימה אחזו ביצחק כאשר נודע לו על מר גורלו, אך הוא לא הביע התנגדות. הוא יכול היה להימלט מן המוות שציפה לו, אילו בחר לעשות זאת. האב הקשיש ומוכה הצער, שהיה תשוש אחרי שלושה ימים מייסרים של מאבק פנימי, לא היה מסוגל להתנגד לבנו הצעיר והחסון. אך יצחק חונך מנערותו לציית לאביו מתוך רצון ואמון, וכאשר נגלתה בפניו תכלית האל, נכנע ומסר את עצמו בחפץ לב. הוא חלק את אמונתו של אברהם, וחש כי כבוד רב נפל בחלקו כאשר נקרא למסור את חייו כמנחה לאלוהים. הוא ניסה להקל על כאבו וצערו של אביו, וסייע בעדינות רבה לידיו הרפות של אביו הזקן לקשור את החבלים שכבלו אותו למזבח. PP 114.3

עתה נשמעו מילות פרידה, הוחלפו הצהרות אהבה אחרונות, נשפכו דמעות אחרונות וניתן חיבוק אחרון. האב לקח את המאכלת והניף אותה כדי לשחוט את בנו, אך לפתע משך את ידו. מלאך ה׳ קרא אל אבי האבות מן השמיים: ״אברהם אביהם!״ ואברהם השיב: ״הנני!״ שוב נשמע קול מן השמיים: ״ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש ליי, מאומה: כי עתה ידעתי, כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך, ממני״. PP 115.1

אז ראה אברהם ״איל... נאחז בסבך בקרניו״. הוא חש כדי להביא את הקורבן החדש, והעלה אותו ״לעלה תחת בנו״. מתוך הכרת תודה ושמחה רבה נתן אברהם שם חדש למקום הקדוש: ״ יהוה יראה,״ שכן ה׳ הבטיח לו: ״אלוהים יראה לו״ [כלומר, ה׳ יבחר את הקורבן הראוי]. PP 115.2

על הר המוריה חידש הקדוש ברוך הוא את בריתו עם אברהם ואישר בשבועה חגיגית את הברכה שהעניק לו ולזרעו לדורי דורות: ״בי נשבעתי נאום יהוה:כי יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשכת, את בנך את יחידך. כי ברך אברכך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים, וכחול, אשר על שפת הים; וירש זרעך, את שער אויביו. והתברכו בזרעך, כל גויי הארץ, עקב, אשר שמעת בקלי״. PP 115.3

פועל האמונה הכביר של אברהם ניצב כעמוד אש המאיר את דרכם של משרתי ה׳ לדורי דורות. אברהם לא ביקש להשתחרר מעול קיום מצוותו של ה׳. במהלך מסעם בן שלושת הימים היה לו שפע של זמן כדי לשקול את העניין ולהטיל ספק באלוהים, אילו הטה את ליבו לפקפק בו. ייתכן כי חשש שלו ישחט את בנו, בני האדם יראו בו רוצח, מעין קין שני, ואז יבוזו לתורתו וידחוה; בדרך זו, יבצר ממנו לגמול חסדים בקרבם. ייתכן שהוא התחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיפטור אותו מעול המצווה הקשה בשל גילו הקשיש. אולם, אבי האבות והאומה לא התחפר באף אחת מן האמתלות הללו. אברהם היה בשר ודם; תשוקותיו ורגשי אהבתו לא היו שונים משלנו, אך הוא לא פיקפק לרגע ולא תהה באיזה אופן תתגשם הבטחת ה׳, לו יצחק יישחט על המזבח. הוא לא עצר כדי לדבר על ליבו הדואב. הוא ידע כי ה׳ אלוהים הוא ישר וצדיק בכל מצוותיו, ולכן ציית למצוותו כרוחה וכלשונה. PP 115.4

״והאמן אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה. וגם נקרא אוהב אלוהים״ (אגרת יעקב ב:23). שאול השליח אומר: ״ובכן דעו כי בני האמונה הם בני אברהם״(אל הגלטים ג:7). אולם, אמונתו של אברהם התגלתה בפועלו. ככתוב: ״אברהם אבינו, האם לא במעשיו נצדק בהעלותו את יצחק בנו על המזבח? רואה אתה כי האמונה עזרה למעשיו ומתוך המעשים השלמה האמונה״ (אגרת יעקב ב: 21, 22). אנשים רבים אינם מבינים את הקשר בין אמונה למעשים. הם יאמרו: ״האמינו במשיח ותיוושעו. אינכם צריכים לשמור את התורה״. אך אמונה אמיתית מתבטאת בציות. כה אמר המשיח לבני עמו חסרי האמונה: ״אם בני אברהם אתם, עשו כמעשי אברהם״ (יוחנן ח:39). ה׳ הכריז בנוגע לאבי המאמינים:״ עקב, אשר שמע אברהם בקולי; וישמר, משמרתי, מצותי, חוקותי ותורתי״ (בראשית כו:5). יעקב השליח אומר: ״כך גם האמונה, אם אין בה מעשים, מתה היא כשלעצמה״ (איגרת יעקב ב:17). יוחנן, שהרחיב את הדיבור על האהבה, אומר לנו: ״ הן זאת היא אהבת אלוהים, שנשמור את מצוותיו״ (איגרת יוחנן הראשונה ה:3). PP 115.5

ה׳ אלוהים ״הקדים לבשר לאברהם״ את הבשורה באמצעות הבטחות וסמלים (אל הגלטים ג:8), ואבי האבות תלה את אמונתו בגואל העתיד לבוא. כה אמר המשיח לבני עמו: ״אברהם אביכם שש לראות את יומי, ואכן ראה ושמח״ (יוחנן ח:56). האייל שהועלה לקורבן במקום יצחק ייצג את בן האלוהים העתיד לשמש קורבן במקומנו. כאשר גורלו של האדם נחרץ למוות בשל חילול תורת ה׳, האב שבשמיים, אשר הביט על בנו, אמר לחוטא: ״חייה! הנה סיפקתי כופר נפש תחתיך״. PP 116.1

הקדוש ברוך הוא ציווה על אברהם להקריב את בנו כדי להטביע בנפשו את רושם ממשות הבשורה, כמו גם לבחון את אמונתו. ה׳ התיר את הייסורים שאברהם נשא במשך הימים הקודרים של אותו ניסיון נורא, כדי שיחזה מבשרו ויבין דבר מה על גודל הקורבן שהבורא הנשגב והאינסופי הקריב בעבור גאולת האדם. שום מבחן אחר לא היה מייסר כל כך את נפשו של אברהם, כמו מבחן הקרבת בנו. הקדוש ברוך הוא מסר את בנו שלו למוות של ייסורים וקלון. המלאכים שחזו בהשפלתו ובייסורי נפשו של בן האלוהים לא הורשו להתערב, בניגוד למה שהתרחש במקרה של הקרבת יצחק. בשעתו הקשה של בן האלוהים לא יצאה בת קול שזעקה: ״עד כאן!״ מלך הכבוד מסר את חייו כדי להושיע את האנושות החוטאת. היש הוכחה משכנעת יותר לרחמיו האינסופיים ולאהבתו של הקדוש ברוך הוא? ״הוא אשר לא חשך את בנו שלו, אלא מסר אותו בעד כלנו, האם לא יעניק לנו איתו את הכל?״ (אל הרומים ח:32). PP 116.2

הקורבן שנדרש מאברהם לא נועד אך ורק לתועלתו שלו, או לתועלת הדורות הבאים בלבד; הוא יועד גם ללמד את דרי העולמות האחרים: מלאכי ה׳ הטהורים והקדושים. סלע המחלוקת בין המשיח לשטן, שעליו יוסדה תוכנית הגאולה, הוא הלקח הנצחי שניתן ליקום כולו. אברהם הפגין חוסר אמונה בהבטחות ה׳, ולכן, השטן קיטרג עליו לפני ה׳ ומלאכיו, האשימו באי ציות לתנאי הברית, וטען כי הוא אינו ראוי לברכותיה. אלוהים חפץ להוכיח את נאמנותו של עבדו בפני השמיים כולם, כדי ללמד שציות שאינו מוחלט אינו טוב בעיניו, ולגלות בפניהם רבדים נוספים בתוכנית הגאולה. PP 116.3

מלאכי השמיים היו עדים למחזה בו אמונתו של אברהם וכניעתו של יצחק הועמדו למבחן. היה זה ניסיון קשה בהרבה מן הניסיון שאדם הראשון התנסה בו. מבחינתם של אבות האנושות, הציות לאיסור שהוטל עליהם לא היה כרוך בסבל, אך המצווה שניתנה לאברהם דרשה הקרבה הכרוכה בייסורים גדולים ביותר. כל השמיים כולם חזו בפליאה ובהתפעלות בציותו המוחלט של אברהם, שלא היה בו שמץ של הססנות. כל השמיים כולם שיבחו את נאמנותו. האשמותיו של השטן התבררו כהאשמות שווא. אלוהים הכריז באוזני עבדו: ״כי עתה ידעתי, כי ירא אלוהים אתה [על אף קטרוגו של השטן], ולא חשכת את בנך את יחידך, ממני״. הברית שנכרתה עם אברהם, ואשר אוששה בשבועה שניתנה לו בנוכחות דרי העולמות האחרים, העידה כי הקדוש ברוך הוא עתיד לגמול לו על ציותו. PP 116.4

אפילו המלאכים התקשו להבין לאשורם את רזי הגאולה - נבצר מהם להבין את הרעיון כי בן האלוהים, שליט השמיים, חייב למות בעבור החוטאים. כאשר אברהם נדרש להקריב את בנו, הדבר עורר עניין רב בקרב כל מלאכי השמיים. הם חזו בשקיקה בכל צעד וצעד שהיה כרוך בקיום המצווה. כאשר אברהם השיב על שאלת יצחק: ׳׳ואיה השה, לעולה?״ ואמר: ״אלוהים יראה לו השה לעולה״; כאשר משך האב את ידו בשעה שעמד לשחוט את בנו, וכאשר האייל שה׳ הראה לו הועלה לקורבן במקום יצחק - או אז הואר מסתורין הגאולה באור נגוהות; אפילו המלאכים הבינו ביתר בהירות את אמצעי החסד הנפלא שהקדוש ברוך הוא העניק בעבור ישועת האדם (איגרת פטרוס הראשונה א: 12). PP 117.1