אבות האומה ונביאי ישראל

אברהם במען

פרק זה מבוסס על בראשית יג׳:13 עד 15; יז׳:1-16; יח׳

אברהם שב לכנען כשהוא ״כבד מאד, במקנה, בכסף ובזהב.״ לוט עדיין היה איתו, והם שבו לבית אל, ונטו את אוהליהם בסמוך למזבח שאברהם הקים בעבר. במהרה גילו שניהם שהרכוש הרב שהיה לכל אחד מהם, PP 99.1

הביא עימו צרות רבות. במהלך הקשיים והניסיונות שהם עברו יחדיו שרתה ביניהם הרמוניה, אך השגשוג טמן בחובו סכנה של קרע. המרעה לא הספיק לעדריהם, ורועי אברהם ולוט שבאו לעיתים קרובות לידי ריב בשל כך, הביאו את הדבר לידיעת אדוניהם וביקשו מהם ליישב את הסכסוך. היה ברור שעליהם להיפרד. אברהם, שהיה מבוגר מלוט ובכיר ממנו בשל היותו דודו, אף עלה עליו בעושרו ובמעמדו; ואולם, הוא היה הראשון שהעלה ויזם תוכנית כדי לשמר את השלום ששרה ביניהם. למרות שכל הארץ כולה ניתנה לו מאת הקדוש ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, הוא ויתר בחפץ לב על זכותו. PP 99.2

אברהם אמר ללוט :״אל-נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רעי, ובין רעיך: כי- אנשים אחים אנחנו. הלא כל-הארץ לפניך, הפרד נא מעלי: אם־השמאל ואימנה, אם-הימין ואשמאילה.״ PP 99.3

בשעה זו באה לידי ביטוי רוחו האצילית והחפה מאנוכיות של אברהם. כמה רבים הם האנשים, שבהימצאם תחת נסיבות דומות יבחרו לדבוק, חרף כל הסיכונים, בזכויותיהם ובהעדפותיהם! כמה רבות הן המשפחות שנקרעו והתרחקו זו מזו בשל כך! כמה רבות הן הקהילות שהתפלגו, וכך הפכו את אמת הבשורה למשל ולשנינה בקרב הרשעים! ״אל-נא תהי מריבה ביני ובינך... כי-אנשים אחים אנחנו,״ לא רק אחים בדם, אלא אחים מתוקף היותנו עובדי אלוהי האמת. בניו של אלוהים ברחבי התבל משתייכים למשפחה אחת, ולכן אותה רוח של אהבה ופיוס אמורה לשרור בקרבם. ״אהבו איש את רעהו באהבת אחים כנה. הקדימו לנהוג כבוד איש ברעהו.״(אל הרומים יב:10) - זוהי תורתו של מושיענו. אם נתייחס בכבוד לזולת ונפעל תמיד על פי המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״, אם נעשה למען הזולת את מה שאנו חפצים שיעשו למעננו, הדבר יבער את מחצית הרעות החולות של החיים. רוח של גדלות עצמית נובעת מן השטן; ואולם לב הנוצר את אהבת המשיח הוא לב רחב המבקש לגמול חסדים. ״כל אחד אל ידאג רק לענייניו, אלא גם לענייניו של זולתו.״ (אל הפיליפיים ב:4). PP 99.4

למרות שלוט חב את עושרו לקשריו עם אברהם, הוא לא הביע שום הכרת תודה לאדם שגמל עימו חסד רב כל כך. היה זה מן הנימוס לוותר על זכות הבחירה ולתת לאברהם לבחור כרצונו, אך תחת זאת הוא עשה כל מאמץ, מתוך אנוכיות מוחלטת, להשיג לעצמו את התועלת שנבעה מזכות הבחירה שנפלה לידיו. הוא נשא ״את-עיניו, וירא את-כל-כיכר הירדן, כי כולה, משקה... כגן-יהוה כארץ מצרים, בואכה צער.״ כיכר הירדן הייתה האזור הפורה ביותר בכנען, היא הזכירה למתבוננים בה את גן העדן האבוד, ודמתה ביופייה ובפוריותה לארץ מצרים הרוויה במי הנילוס, שממנה הם שבו אך לאחרונה. בכיכר הירדן היו אף ערים יפות ועשירות, שקרצו לסוחרים והזמינו אותם להשיג רווחים יפים בשווקיהן ההומים, בהן התנהל מסחר ער. מסנוור ממראות השפע והעושר הצפונים באזור, התעלם לוט מן הרעות החולות הרוחניות והמוסריות המתרחשות שם. תושבי הכיכר היו ״רעים וחטאים ליהוה מאד,״ אך הוא לא היה מודע לכך. ואם כן ידע זאת, לא העניק לעניין חשיבות רבה. הוא בחר ״את ניל-כיכיר הירדן,״ ולפיכך, ״ישב בערי הכיכר, ויאהל, עד-סדום.״ נבצר ממנו לחזות מראש בתוצאותיה המרות של הבחירה האנוכית שנטל! PP 100.1

לאחר הפרידה מלוט, ה׳ מעניק לאברהם הבטחה נוספת בדבר כל גבולות הארץ המובטחת. מיד לאחר שעקר לחברון ונטה את אוהלו תחת אלוני ממרא, בנה אברהם מזבח לה׳ במקום. כאן - על אדמת מישורי הרמה, בינות למטעי הזיתים וכרמי הגפנים, שדות הדגן המתנועעים ברוח ואדמות המרעה הנרחבות בהרים הסובבים שאווירם צלול כיין - התגורר אברהם, שבע רצון עד מאוד מחייו הפשוטים ומתפקידו כראש הבית, לאחר שהניח ללוט את התענוגות המפוקפקים של עמק סדום. PP 100.2

אברהם זכה לכבוד רב מעמי הארצות השכנות, שראו בו שליט חכם ורב עוצמה ומנהיג מוכשר. הוא לא הסתגר בד׳ אמותיו אלא ביקש להשפיע על שכניו. לחייו ולאופיו, שהיו שונים כל כך מאלה של עובדי האלילים, הייתה השפעה ניכרת, במיוחד בנוגע לאמונה האמיתית. נאמנותו לברית שכרת עם ה׳, והכבוד והחסד שנהג בזולת, הפיחו באנשים אמון, הערכה ואהדה כלפיו, וגדלותו הכנה עוררה בליבם רגשי כבוד והוקרה. PP 100.3

אברהם לא אחז באמונה כאילו הייתה אוצר יקר ערך שיש לנצור אותו מכל משמר, להגן עליו בקנאות וליהנות ממנו באופן בלעדי. לא תוכלו להחזיק באמונה ובה בעת לשמור אותה לעצמכם, משום שהלך רוח כזה מנוגד לחלוטין לעיקרי הבשורה. המשיח שוכן בלב המאמין, ולא ניתן להסתיר את אור שכינתו או לעמעמו. להפך, אור יקרות זה יהפוך זוהר יותר ויותר, כאשר מדי יום יתפוגגו ערפילי האנוכיות והחטא האופפים את הנשמה, על ידי קרניה הזורחות של שמש הצדקה. PP 100.4

אנשי האלוהים הם נציגי ה׳ עלי אדמות. הקדוש ברוך-הוא ייעד אותם לשמש כמאורות גדולים בקרב האפילה המוסרית השוררת בעולם הזה. בהיותם מפוזרים על פני הארץ - בערים, בעיירות ובכפרים, הם משמשים כעדים לה׳, ובאמצעותם מוסר ה׳ לעולם חסר האמונה את הידע על רצונו ואת נפלאות חסדו. תכליתו של ה׳ היא שכל בני האדם הנוטלים חלק בישועה הגדולה יהפכו למבשריה ויפיצו את שמו בעולם. יראת השמיים וחסידותו של האדם המשיחי מהווים מופת שבאמצעותו שופטים האנשים הגשמיים את הבשורה. היכולת לשאת קשיים וניסיונות באורך רוח, קבלת ברכות בהכרת תודה, ענווה, אדיבות, חסד ואהבה - אלו הם האורות שהמשיחיים מקרינים על העולם, ובכך חושפים את הניגוד השורר בין האור לחושך, הנובע מאנוכיות הלב האנושי. PP 101.1

עשיר באמונתו, איתן בציותו, מרשים בנדיבותו, צנוע ועניו בפשטות חייו כנווד, נהג אברהם בחוכמה רבה גם במגעיו עם בני האדם, והיה אף מיומן בלחימה. על אף שנודע כמייסדה של דת חדשה, התייחסו אליו שלושה מלכים )אחים שמלכו על עמי הגויים במישורים בהם שכן אברהם), בידידות רבה, והזמינוהו לכרות עימם ברית לחיזוק הביטחון באזור, משום שבאותה עת מלאה הארץ חמס ודיכוי. במהרה, נקרתה בפני אברהם ההזדמנות ליהנות מיתרונותיה של ברית זו. PP 101.2

כדרלעמר, מלך עילם, כבש את כנען 14 שנים קודם לכן, וחייב את תושביה להעלות לו מס. כמה מן השליטים התקוממו נגדו עתה, ולכן, מלך עילם בלוויית ארבעת בני בריתו וצבאותיהם, פלשו שוב לארץ במטרה לדכא את המרד. חמשת מלכי כנען איחדו את כוחותיהם ונלחמו עם הפולשים בעמק השידים, אך נחלו תבוסה ניצחת. רבים מכוחותיהם נפלו חללים, ואלה שהצליחו להימלט מצאו מקלט בהרים. המנצחים בזזו את ערי כיכר הירדן ולקחו עימם כשלל מלחמה רכוש רב ושבויים רבים מתושבי הערים הללו, ובתוכם לוט ובני משפחתו. PP 101.3

אברהם, אשר שכן בבטחה ובשלווה באלוני ממרא, שמע מאחד הפליטים על אודות הקרב ועל האסון שפקד את לוט, אחיינו. כשליבו חף מתרעומת על חוסר הכרת התודה של לוט, התעוררו בו עתה רגשי חיבה כלפיו, והוא היה נחוש בדעתו להיחלץ לעזרתו ולשחררו מן השבי. בחפשו בראש וראשונה אחר רצון ה׳, החל אברהם להתכונן למלחמה. הוא גייס 318 מנעריו המאומנים, שהוכשרו ליראת ה׳ ולשרות אדונם, ואף היו מיומנים בשימוש בכלי נשק. בעלי בריתו, ממרא, אשכול וענר חברו אליו עם צבאותיהם, ויחדיו הם יצאו במרדף אחר צבאות הפולשים. מלך עילם ובני בריתו חנו בדן, עיר ששכנה בגבולה הצפוני של כנען. משולהבים ושיכורים מניצחונם, ונטולי כל חשש מפני התקפה על ידי אויביהם המובסים, הם שקעו בחגיגות ובהילולות. אברהם פיצל את כוחותיו כדי לתקוף מכיוונים שונים, ופשט בלילה על הכוח הנסוג. מתקפת הפתע של אברהם, שהייתה עזה ובלתי צפויה כל כך, נחלה ניצחון מהיר. מלך עילם נרצח, וחייליו אחוזי האימה נסו בבהלה. לוט, משפחתו ויתר השבויים שוחררו כולם, ושלל רב נפל בידי המנצחים. אברהם, שפעל בחסות ה׳, נחל ניצחון מזהיר. עובד ה׳ זה לא רק עשה שירות כביר למען ארצו אלא אף הוכיח את אומץ ליבו. עתה התברר כי צדקה איננה פחדנות, וכי אמונתו של אברהם הפיחה בו אומץ לשמור על הצדק ולהגן על העשוקים. גבורתו הפכה אותו בעל השפעה רבה בקרב השבטים השכנים. עם שובו מן המלחמה, יצאו לקראתו מלך סדום ופמלייתו כדי לחלוק לו כבוד. מלך סדום הפציר באברהם לקחת לעצמו את הרכוש שהציל מן הבוזזים ולהחזיר לו את השבויים בלבד. על פי מנהגי המלחמה באותם הימים, השלל היה שייך למנצחים. ואולם, אברהם לא יצא למשימה מתוך תאוות בצע, ולכן סירב לנצל את חסרי המזל, ודרש שבני בריתו יקבלו את כל החלק שהגיע להם. PP 101.4

רק מעטים שהתנסו במבחן כזה, ינהגו באצילות נפש רבה כל כך כדוגמת אברהם; רק מעטים יעמדו בפני הפיתוי לקחת לעצמם שלל רב ועצום. המופת של אברהם מהווה תוכחה כנגד רוח של בצע-כסף השורה בקרב שכירי חרב. אברהם ייחס חשיבות עליונה לצדק ולזכויות האדם. התנהגותו משמשת מופת למצוות ה׳: ״ואהבת לרעך כמוך.״ (ויקרא יט:18). אברהם אומר למלך סדום: ״הרמתי ידי אל-יהוה אל עליון, קונה שמים וארץ. אם־מחוט ועד שרוך-נעל, ואם-אקח מכל- אשר-לך; ולא תאמר, אני העשרתי את-אברם.״ הוא לא ייתן להם את ההזדמנות לחשוב שהוא יצא למלחמה במטרה להתעשר, ואף לא ייתן להם פתחון פה לייחס את עושרו למתנותיהם או לחסדם. אלוהים הבטיח לברך את אברהם והתהילה מגיעה רק לו. PP 102.1

אדם נוסף שיצא לקבל בברכה את פני המנצח היה מלכיצדק, מלך שלם, שהביא עימו לחם ויין כדי להשיב את נפשם של החיילים. בתור ״כהן לאל עליון,״ הוא בירך את אברהם והילל את ה׳ על שנתן תשועה גדולה כל כך ביד עבדו. ואברהם העניק לו ״מעשר נוכל.״ PP 102.2

אברהם שב בשמחה למחנהו ולעדריו אך מחשבות מטרידות עלו במוחו. הוא היה איש-שלום והתרחק ככל האפשר מיריבות ומריב, ועתה נזכר באימה במחזות הטבח המזוויעים שהיה עד להם. ואולם, העמים שאת צבאותיהם הביס, ישובו ללא ספק לתקוף את כנען ויראו בו מטרה לנקמתם. אם מעתה ואילך הוא יהיה מעורב במלחמות העמים בכנען, הדבר יגזול ממנו את שגרת חייו השלווה. יתר על כן, עד כה הוא טרם כבש את כנען, ואף אפסה בו כל תקווה להולדת יורש שיזכה בהגשמת הבטחת ה׳. PP 102.3

בחזיון לילה נשמע שוב קולו של ה׳: ״אל-תירא״ אמר מלך המלכים לאברהם, והוסיף: ״אנוכי מגן לך - שכרך, הרבה מאד.״ אך אברהם היה מוטרד ומדוכא כל כך מן התחושה מבשרת הרע שקיננה בו, עד שלא הצליח לקבל את הבטחת ה׳ באותו ביטחון עיוור שהיה בו לפנים. הוא התפלל וביקש לקבל הוכחה ממשית להתגשמות ההבטחה. שכן, כיצד תתגשם הבטחת הברית בשעה שה׳ טרם חנן אותו בבן? ״ויאמר אברם, אדוני יהוה מה-תתן-לי, ואנוכי, הולך ערירי; ו-בן־משק ביתי״ הוא יורשי. אברהם העלה את ההצעה לאמץ את אליעזר, עבדו הנאמן, לבנו וליורש כל רכושו, אך אלוהים הבטיח לו כי יורשו ייוולד מזרעו שלו. אז הוביל אותו ה׳ אל מחוץ לאוהל והורה לו להביט בשמיים הזרועים אינספור כוכבים מנצנצים, ולאחר שאברהם עשה כמצוותו, נשמעו המילים ״כה יהיה זרעך.״ ״והאמן אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה.״ (אל הרומים ד:3). PP 102.4

אבי האבות והאומה הפציר שוב בה׳ שיעניק לו סימן מוחשי שיחזק ויאשש את אמונתו, וישמש הוכחה לדורות הבאים בדבר קיום מטרותיו רבות החסד של ה׳ בעבורם. הקדוש ברוך־הוא הואיל בחסדו לכרות ברית עם עבדו, באמצעות טקסים שהונהגו בחברה האנושית לשם אשרור ההתחייבות. בהתאם למצוות ה׳ הקריב אברהם עגלה, עז ואיל בני שלוש שנים, ביתר אותם לשניים, והניח את הבתרים זה לעומת זה במרחק-מה ממנו. הוא הוסיף עליהם תור וגוזל, שאותם לא ביתר לשניים. לאחר שהשלים את מעשהו, עבר ביראת כבוד בין הבתרים, והבטיח לה׳ בשבועה חגיגית לציית לו תמיד. דרוך וערני, עמד וצפה בפגרים עד שקיעת החמה, במטרה להניס את ציפורי הטרף, פן יטרפו או יטמאו אותם. סמוך לשקיעת החמה שקע אברהם בתרדמה עמוקה. ולפתע ״אימה חשכה גדולה, נופלת עליו.״ פחד גדול מן העלטה הכבדה נפל על אברהם וקולו של ה׳ נשמע, כשהוא מורה לאברם שלא לצפות לרשת את הארץ המובטחת מייד, שכן צאצאיו יירשו אותה רק כעבור דורות אחדים, ואף מתאר בפניו את סבלות צאצאיו בניכר עד שיבתם ארצה לכנען. תוכנית הגאולה נפרשה לפניו, והוא חזה במותו של המשיח - הקורבן הנשגב, ובביאתו השנייה בכבוד והדר. הוא חזה גם בארץ שיופיה שב על כנו והיא הפכה נאה כגן עדן, וניתנה לו לירושת עולמים בתור ההתגשמות הסופית והמוחלטת של ההבטחה. PP 103.1

בתור אות לברית שכרת ה׳ עם בני האדם, עברו כבשן מעלה עשן ולפיד אש בין הבתרים - סמליה של כבוד השכינה, ואיכלו אותם כליל. אברהם שמע שוב קול שאישש את מתן ארץ כנען לצאצאיו ״מנהר מצרים, עד־הנהר הגדול נהר- פרת.״ PP 103.2

לאחר כ-25 שנים בכנען, ה׳ נגלה שוב בפני אברהם, ואמר לו: ״אני־אל שדי - התהלך לפני, היה תמים.״ אבי האבות והאומה נופל על פניו ביראת כבוד, וה׳ ממשיך ואומר לו: ״ואתנה בריתי, ביני ובינך; וארבה אותך, במאד מאד.״ כאות להגשמת הברית מחליף ה׳ את שמו של אברם לאברהם, כדי לסמל את היותו ״אב-המון גוים.״ שמה של שרי מוחלף אף הוא, והיא זוכה לשם שרה, שמשמעו ״שליטה״, ״נסיכה״, שכן כך הבטיח ה׳: ״ וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו.״ PP 103.3

בעת הזו ניתנה מצוות המילה לאברהם כדי שתשמש ״כחותם לצדקה שזכה בה בגלל האמונה בעודנו ערל.״(אל הרומים ד:11). אבי האבות והאומה וזרעו מצווים לקיים את מצוות המילה, שתשמש כאות חתום בבשרם, המעיד על הקודשתם לשירות ה׳ והפרדתם מעובדי האלילים, ואף תשמש עדות להיותם עם הסגולה של ה׳. קיום מצוות המילה תשמש אות להתחייבותם למלא את חלקם בתנאי הברית שה׳ כרת עם אברהם. הם אינם אמורים לקשור קשרי נישואים עם עובדי האלילים, משום שאילו יעשו זאת תתפוגג יראת הכבוד שלהם כלפי ה׳ ותורתו הקדושה; הם יתפתו ללכת בדרכיהם הרעות ולעשות כמנהגיהם הרעים, ואף יתפתו ליטול חלק בעבודת האלילים. PP 104.1

אלוהים חלק לאברהם כבוד רב. מלאכי השמיים ביקרו אותו ושוחחו עימו כידידים. כאשר משפטי ה׳ עמדו לפקוד את סדום, ה׳ לא הסתיר ממנו את הדבר, ולכן אברהם החל להפגיע בפניו בעבור החוטאים. ביקור המלאכים אצל אברהם, מהווה אף הוא מופת נאה להכנסת האורחים שלו. PP 104.2

כחום היום, בשעות הצהריים של ימות הקיץ, ישב אבי האבות בפתח אוהלו וצפה בנוף השליו, כשלפתע הבחין בשלושה עוברי אורח שהתקרבו אליו. טרם הגיעו אל אוהלו עצרו הזרים, כפי הנראה כדי להיוועץ בינם לבין עצמם באשר להמשך מסעם. אברהם לא חיכה עד שיבואו אליו ויבקשו את עזרתו; הוא קם ממקומו מייד, וכשראה שהם פונים בכיוון אחר, רץ אליהם והפציר בהם באדיבות רבה לחלוק לו כבוד ולהתארח בצל קורתו כדי לנוח ולהתרענן ממסעם. במו ידיו הביא להם אברהם מים כדי שירחצו את רגליהם מאבק הדרך. במו ידיו בחר במרכיבי המזון שירכיבו את סעודתם, וכאשר נחו בצל העצים נערכה לפניהם הסעודה ואברהם עמד לצידם, כולו אומר כבוד, בשעה שסעדו את ליבם ונהנו מהכנסת האורחים שלו. אלוהים ראה לנכון לתעד בדברו את מעשה האדיבות הזה, ומקץ כאלף שנה אוזכר המעשה בדברי השליח מלאי ההשראה: ״המתת אורחים אל תשכחו, כי יש אשר הכניסו אל ביתם מלאכים מבלי לדעת זאת.״ (אל העברים יג:2). PP 104.3

אברהם ראה באורחיו שלושה עוברי אורח עייפים, ולא שיער לעצמו שאחד מהם הוא ה׳ בכבודו ובעצמו, וכי יוכל לסגוד לו מבלי לחטוא. אך טיבם האמיתי של אורחיו נגלה עתה - היו אלה מלאכי השמיים. הם עשו את דרכם בשירות חרון אפו של ה׳ כדי להשחית את סדום, אך בטרם יעשו זאת הרעיפו ברכות על אברהם, איש האמונה. למרות שה׳ מחמיר בדין ומעניש על חטאים, הוא אינו מפיק הנאה מנקמתו. לדידו של האל שאהבתו אינסופית, השחתת סדום ועמורה היא בבחינת מעשה ״זר ומוזר״. PP 104.4

״סוד יהוה, ליראיו; ובריתו, להודיעם.״ (תהילים כה:14). אברהם חלק כבוד לאלוהים, וה׳ כיבד אותו כאשר שיתף אותו במועצתו וגילה באוזניו את סוד תוכניותיו. ״ויהוה, אמר: המכסה אני מאבךהם, אשר אני עשה,״ והבהיר בפני אברהם: ״זעקת סדום ועמורה כי-רבה; וחטאתם כי כבדה, מאד. ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה; ואם-לא, אדעה.״ אלוהים ידע היטב את גודל רשעותה של סדום; ואולם, הוא הביע את דבריו בדרכם של בני האדם, כדי שצדקת מעשיו תובן להם. טרם יביא את משפטו על הרשעים, ה׳ בכבודו ובעצמו יבוא כדי לבחון את חומרת מעשיהם; אם יתברר כי לא חצו את גבולות החסד האלוהי, הוא יחנון אותם בהזדמנות לחזור בתשובה. PP 105.1

שניים ממלאכי ה׳ עזבו ופנו לדרכם, בהותירם את אברהם בחברת מלאך אחד, שעתה נודע לאברהם כי הוא בן האלוהים. לוט ובני ביתו שכנו עדיין באזור סדום. באמצעות אותה אהבה שהניעה את אברהם להיחלץ לעזרתם ולהצילם מידי אנשי עילם, הוא ביקש עתה להושיעם מגזירת משפט ה׳, אם ירצה בכך האלוהים. PP 105.2

בענווה וביראת כבוד שטח אברהם את תחינתו בפני הקדוש ברוך-הוא, ואמר: ״הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוני, ואנוכי עפר ואפר.״ בדבריו לא היה שמץ של ביטחון עצמי או התרברבות בצדקתו. הוא לא ביקש את חסד ה׳ בשל ציותו או מפאת הקורבנות שהקריב כדי לרצות את ה׳. כחוטא, הוא התחנן בעבור החוטאים. כל אדם ואדם החפץ לפנות לה׳ זקוק לרוח זו. אברהם הביע את אמונו בה׳, כמו ילד המעתיר בפני אביו האוהב. הוא התקרב אל מלאך ה׳ ושטח לפניו בתחינה את עתירתו. אף על פי שלוט התגורר בסדום, הוא לא נטל חלק ברשעות תושביה. אברהם סבר כי בעיר המאוכלסת בצפיפות רבה כל כך חייבים להימצא אנשים נוספים העובדים את אלוהי האמת. לפיכך, הוא התחנן בפני הקדוש ברוך-הוא: ״חללה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם־רשע, והיה כצדיק, כרשע; חללה לך - השופט כל-הארץ לא יעשה משפט.״ אברהם לא עתר פעם אחת בלבד אלא שב והפציר בה׳ פעמים רבות. כאשר ה׳ נענה לבקשותיו, הוא נמלא אומץ והעזה, והמשיך בהפצרותיו עד שהשיג את ההבטחה שאם יימצאו בסדום אפילו עשרה צדיקים, ה׳ יחוס על העיר. PP 105.3

תפילתו של אברהם נבעה מתוך אהבה עזה בעבור נפשות האובדים. הוא תיעב את חטאי העיר המושחתת, הוא חפץ שהחוטאים ייוושעו. התעניינותו הרבה של אברהם בסדום אמורה לשמש מופת לדאגה שעלינו לחוש בעבור בני האדם שטרם שבו בתשובה. עלינו לטפח שנאה כלפי החטא אך אהבה ורחמים כלפי החוטא. נפשות רבות סביבנו עומדות לאבוד באותה רעה נוראה וחסרת תקווה שבאה על סדום. מדי יום מגיעה תקופת המבחן של חלק מבני האדם לקיצה. מדי שעה מתרחקים בני האדם יותר ויותר מחסד ה׳. היכן הן קולות האזהרה והתחינה המפצירים בחוטא להימלט מגורל נורא זה? היכן הן הידיים המושטות לעברו כדי לחלצו מציפורני המוות? היכן הם האנשים שיעתירו בעדו לפני ה׳ ללא הרף בענווה ובאמונה יוקדת? PP 105.4

הרוח ששרתה באברהם הייתה רוחו של המשיח. בן האלוהים בעצמו ובכבודו הוא מליץ היושר הדגול, המפגיע בעבור החוטאים. הוא, אשר שילם את מחיר ישועתו של החוטא, יודע היטב את ערכה של נפש האדם. המשיח גילה כלפי החוטא אהבה, שאותה רק החסד האינסופי יכול ליצור. בשעה שהתייסר בייסורי הצליבה וכתפיו שחו מעומס כובדם הנורא של חטאי העולם כולו שהושתו עליו, הוא נשא תפילה בעבור משמיציו ורוצחיו: ״אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים.״ (לוקס כג:34). PP 106.1

על אברהם אומר הכתוב כי הוא ידיד ה׳ ה״נקרא ׳אוהב אלוהים׳, ו״אב לכל המאמינים.״ (איגרת יעקב ב:23; אל הרומים ד:11). הקדוש ברוך-הוא מעיד על אבי האבות הנאמן: ״אברהם שמע בקולי ושמר את משמרתי, חוקי ומצוותי.״ וכן, ״כי ידעתיו, למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך יהוה, לעשות צדקה ומשפט - למען, הביא יהוה על-אברהם, את אשר-דיבר, עליו.״ אברהם נקרא להתכבד בכבוד רב: להפוך אב של אומה שתנצור את אמת ה׳ בעולם במשך דורות רבים - אומה שבאמצעותה יבורכו כל עמי התבל, עד ביאתו השנייה של המשיח המובטח. ה׳, אשר קרא לאבי האבות והאומה וייעד אותו לתפקידו הנכבד, ראה בו אדם ראוי לכבוד זה. ה׳ אלוהים הוא המדבר כאן. ה׳ אשר מבין לחקרן של המחשבות העמוקות ביותר ומעריך נכונה את בני האדם, אומר על אברהם: ״כיי ידעתיו.״ אברהם מצידו אמור לדבוק באמת ולא לבגוד בה מתוך מניעים אנוכיים. עליו לשמור את תורת ה׳ ולנהוג בצדק וביושר. אברהם לא רק יטפח בליבו שלו את יראת ה׳, אלא אף יחדיר את האמונה בה׳ בקרב בני ביתו. הוא יחנך את משפחתו לנהוג בצדק וביושר. תורת ה׳ תהיה לחוק בביתו. PP 106.2

מספרם של בני ביתו של אברהם היה למעלה מאלף איש. האנשים שאברהם לימד והדריך אותם לעבוד את האל האחד מצאו לעצמם בית במחנהו; וכאן, כמו בבית מדרש, הם למדו מפיו תורה שתכשיר אותם לשמש נציגיה של האמונה האמיתית. לפיכך, על כתפו של אברהם רבצה אחריות גדולה. הוא הדריך ראשי משפחות, העתידים ליישם את השיטות שבהן ניהל את ביתו בקרב משפחותיהם. PP 106.3

בימי קדם, כיהן האב בתור השליט והכוהן של משפחתו והייתה לו סמכות על ילדיו, גם כאשר הם נעשו בעלי משפחות משלהם. הצאצאים חונכו לראות באב את ראש הבית, הפוסק בעניינים חילוניים ודתיים כאחד. אברהם השתדל להנציח את השיטה הפטריאכלית משום שהיא תרמה לשימור הידע על ה׳. היה נחוץ ללכד את המשפחה כדי ליצור מחסום בפני עבודת האלילים, שפשה וחדרה עמוק כל כך בעולם. אברהם ביקש להגן בכל האמצעים שהיו בידיו על אנשי מחנהו, פן יחברו אל עובדי האלילים ויהיו עדים למנהגי עבודת האלילים - שכן ידע שקרבה אל הרשע תשחית, לאט ובאופן בלתי מורגש, את עקרונות הצדקה. הוא עשה כל מאמץ כדי להרחיק את בני ביתו מכל דת כוזבת, ולהטביע בנפש צאן מרעיתו את רושם גדולתו ותהילתו של אלוהים-חיים, בתור המושא האמיתי היחיד לסגידתם. PP 106.4

אלוהים הוא זה שערך את ההסדר החכם זה, שנועד להרחיק את עמו, רחוק ככל האפשר, מעובדי האלילים, ולהפוך אותם לעם השוכן בדד והמתבדל מעמי הגויים. ה׳ הבדיל והרחיק את אברהם מבני משפחתו עובדי האלילים, כדי שיחנך וידריך את בני ביתו הרחק מההשפעות המפתות שהיו סובבות אותם לו נשארו בארם נהריים, וכדי שהאמונה האמיתית תשומר באופן הטהור ביותר בידי צאצאיו ותעבור מדור לדור. PP 107.1

אהבתו של אברהם לילדיו ולבני ביתו הניעה אותו להגן על אמונתם ולמסור להם את הידע על מצוות ה׳ בתור המורשת היקרה ביותר שבידיו למסור להם, ואשר תועבר דרכם לעולם. בני ביתו למדו כי הם נתונים תחת שלטונו של אלוהי השמיים. הורים אינם אמורים לדכא את ילדיהם, וילדים אמורים לציית להוריהם. תורת ה׳ ייעדה לכל אחד ואחד במשפחה את תפקידו, ורק ציות למצוותיה יביא לאושר ולשגשוג בקרבה. PP 107.2

בדוגמה שנתן, בהשפעתו החרישית על חיי היומיום, שימש אברהם מופת איתן בקרב בני ביתו. יושרו הפנימי, רוחב ליבו ונדיבותו המופלגת, אשר זיכוהו בהערצתם של מלכים, הופגנו אף בביתו. חייו הפיצו ניחוח שנבע מאופיו האצילי והחינני, אשר גילה לעיני כול את קרבתו היתרה לשמיים. אברהם לא הזניח את העבד הנקלה ביותר במחנהו. בביתו לא נהגו במשוא פנים - לא היה חוק אחד לאדון וחוק אחר לעבד; לא נהגו כלפי העשיר כיאה לעשיר וכלפי העני כיאה לעני. הכול זכו ליחס זהה: אברהם נהג בכולם בחסד וברחמים, כיאה לנכבדים היורשים את הברכה ששרתה על חייו. PP 107.3

אברהם ״יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו״. הוא יקפיד לרסן את היצר הרע הטבוע בבניו, ולא ינהג בבני ביתו במשוא פנים. הוא לא ייכנע לתחושות של מחויבות משפחתית, שיורו לו לנהוג על פי צו רגשותיו המסולפים. אברהם לא רק יעניק לבני ביתו את ההדרכה הנכונה, אלא אף יאכוף את מצוות הצדק הישרות. PP 107.4

כמה מעטים הם האנשים בימינו אשר פוסעים בעקבות מופת זה! הורים רבים מונעים על ידי רגשנות עיוורת ואנוכית, הנקראת בטעות אהבה, ומתבטאת בהזנחת ילדיהם העושים ככל העולה על רוחם, משום שיכולת השיפוט שלהם טרם עוצבה ותשוקותיהם לא רוסנו. זוהי ההתאכזרות הגדולה ביותר כלפי בני הנעורים, ואף עוול גדול לעולם. ותרנותם של ההורים גורמת לאי סדרים במשפחה ובחברה. הדבר מחזק אצל הצעירים את התשוקה ללכת בעקבות נטיות ליבם במקום לעשות את רצון ה׳ ולהיכנע למצוותיו. וכך, הם גדלים כשליבם גדוש מרי נגד רצון ה׳, ומנחילים את רוח המרי וחוסר האמונה לילדיהם ולצאצאיהם לדורי דורות. שומה על ההורים לנהוג על פי המופת של אברהם: עליהם לשלוט בילדיהם ולדרוש מהם ללכת בעקבותיהם. יש ללמד ולאכוף את הציות לסמכות ההורית בתור הצעד הראשון לציות לסמכות האל. PP 107.5

ההקלה בחשיבות תורת ה׳, הרווחת אפילו בקרב מנהיגי הדת, היא הרת אסון. על פי משנתם שהפכה רווחת כל כך, מצוות ה׳ אינן מחייבות עוד את בני האדם. משנה זו זהה לעבודת אלילים מבחינת השפעתה על מוסריותם של בני האדם. אנשים המבקשים להחליש את דרישותיה של תורת ה׳ הקדושה, פוגעים ישירות ביסודות השלטון של התא המשפחתי ושל העמים כולם. הורים משיחיים הנכשלים בקיום המצוות אינם מצווים על בני ביתם ללכת בדרכי ה׳. מצוות ה׳ אינן הופכות לחוקה בביתם. הילדים שבגרו ויצרו משפחות משלהם אינם חשים מחויבים ללמד את ילדיהם את מה שאותם לא לימדו מעולם. מסיבה זו ישנן משפחות רבות כל כך הכופרות בה׳; זוהי הסיבה לכך שההשחתה המוסרית פושה בכול. PP 108.1

רק כאשר הורים יקיימו את מצוות ה׳ בלב שלם הם יהיו מוכנים לצוות על ילדיהם ללכת בדרכם. דרוש שינוי בנוגע לכך - שינוי עמוק ומקיף. שומה על ההורים לשנות את דרכם; שומה על ראשי קהילות ועל אנשים המשרתים בקודש לשנות את דרכם, משום שהכול זקוקים לה׳ בקרב ביתם. ברגע שהם יראו שהתחולל שינוי לטובה, הם ירגישו מחויבות להרביץ את תורת ה׳ לבני משפחותיהם וישימו את דבר השם נר לרגליהם. עליהם ללמד את ילדיהם שדבר ה׳ הוא קולו של האל הפונה אליהם, וכי עליהם לציית לו באופן מוחלט. עליהם ללמד את ילדיהם באורך רוח, בנועם וללא ליאות, ולהורות להם כיצד לחיות כדי לרצות את ה׳. ילדים הגדלים במשפחה כזו מסוגלים להתמודד עם הטעיותיה של הכפירה. הם רואים בכתבי הקודש את הבסיס לאמונתם, ובסיס איתן זה לא יימוט בידי גליה הגואים של הספקנות. PP 108.2

משפחות רבות מדי מזניחות את התפילה. ההורים חשים שאין להם זמן להתפלל שחרית או ערבית. הם אינם מסוגלים להקדיש דקות ספורות ביום כדי להודות לה׳ על שפע חסדיו - על השמש הזורחת וגשמי הברכה הגורמים לצמחייה לפרוח ולשגשג, ועל המלאכים המופקדים על ביטחוננו. אין להם פנאי כדי להתפלל ולבקש את עזרת ה׳ והדרכתו, ולעתור שהשכינה תשרה בביתם. הם יוצאים לעבודתם כשם שפר או סוס יוצאים למלאכת יומם, ללא מחשבה אחת על אלוהי השמיים. נשמותיהם של אנשים אלה יקרות כל כך, שבמקום להניח להן לאבוד לנצח נתן בן האלוהים את חייו כופר בעבור גאולתן; אך הערכתם של אנשים אלה לטובו ולחסדו הרב אינה עולה בהרבה על זו של הבהמות שיאבדו לנצח. PP 108.3

כמו אבות אבותינו, אנשים המתיימרים לאהוב את ה׳ צריכים להקים מזבח לה׳ בכל מקום בו הם נוטים את אוהלם. היום, יותר מאי פעם, נחוץ שכל בית ובית ישמש בית תפילה. על ההורים לשאת את ליבם השמיימה בתחינה מלאת ענווה, בעבור עצמם ובעבור ילדיהם. שומה על אב המשפחה המשמש ככוהן הבית, להניח מדי יום את מנחת הבוקר והערב על מזבח ה׳, בשעה שאישתו וילדיו חוברים אליו בתפילה ובהלל. בבית כזה ישוע ישמח לשכון. PP 108.4

מכל ביתו של אדם מאמין צריך לזרוח אור קדוש. אהבה צריכה לבוא לידי ביטוי הלכה למעשה. עליה ללבלב בקרב בני הבית ולהתבטא בכל קשריהם, בחיבה עדינה ומתחשבת ובאדיבות נטולת אנוכיות. ישנם בתים המתנהלים על פי עיקרון זה - בתים שבהם עובדים את ה׳ ואהבתו שוררת בהם. מבתים אלו נישא השמיימה ניחוח של תפילות השחרית והערבית כריח של קטורת, וה׳ מרעיף את חסדיו וברכותיו על המתפללים כמו טל השחר. PP 109.1

ביתו של אדם מאמין המתנהל כשורה הוא הוכחה לממשותה של האמונה המשיחית - הכפירה לא תוכל לסתור טיעון כזה. הכול יכולים להיווכח בגבורה הפועלת בקרב משפחה כזו ומשפיעה גם על הצאצאים; והכול בזכות ה׳, אלוהי אברהם, השורה עימם. אילו ינוהלו בתיהם של אנשים המתיימרים להיות משיחיים על פי תורת ה׳, הם ישפיעו בעוצמה רבה על סביבתם. הם יהיו ״אור העולם״! אלוהי השמיים פונה אל כל הורה נאמן באותן המילים שאמר לאברהם: ״כי ידעתיו, למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך יהוה, לעשות צדקה ומשפט. למען, הביא יהוה על-אברהם, את אשר-דבר, עליו.״ PP 109.2