אבות האומה ונביאי ישראל

מרד אבשלום

פרק זה מבוסס על שמואל ב׳ יג׳ עד יט׳

כשדוד שמע את משל נתן הנביא ופסק שלא מדעת: ״ישלם ארבעתיים״, הוא חרץ בכך דין על עצמו. ארבעה מבניו חייבים למות, ואובדנם יהיה פרי חטאו של אביהם. PP 543.1

דוד עבר בשתיקה על החטא המביש שביצע אמנון, בנו הבכור; הוא לא גער בו ולא העניש אותו. תורת ה׳ גוזרת דין מוות על הנואף. פשעו של אמנון הפך אותו אשם כפליים: הוא חטא בניאוף ובגילוי עריות, ובכך הוסיף חטא על פשע. דוד, שמצפונו ייסר אותו על חטאו שלו, התקשה להעניש את בנו הסורר. במשך שנתיים תמימות הסתיר אבשלום את כוונתו לנקום באמנון על הפשע המחריד שביצע באחותו. בדרך זו איש לא יחשוד בו, וכך יעלה בידו לבצע את זממו. במהלך ארוחה חגיגית שערך לבני המלך, השקה אותם לשכרה. לאחר מכן הוכה אמנון הנואף למוות במצוות אחיו. PP 543.2

דוד נענש בעונש כפול. כשהגיעה לאוזניו בשורת האיוב: ״׳הכה אבשלום את כל בני המלך, ולא נותר מהם אחד.׳ ויקם המלך ויקרע את בגדיו, וישכב ארצה; וכל עבדיו נצבים , קרעי בגדים.״ בניו של המלך שנמלטו בפחד מפני אבשלום, שבו לירושלים וסיפרו לאביהם כי אמנון היה היחיד שנרצח. לאחר מכן, ״וישאו קולם, ויבכו; וגם המלך, וכל עבדיו, בכו, בכי גדול מאד. ״ ואילו אבשלום ברח אל תלמי, מלך גשור, אבי אמו. PP 543.3

בדומה ליתר בניו של דוד, אמנון ניהל את חייו האנוכיים באין מפריע, שקוע בסיפוק תאוותיו ומאוויי לבו, תוך התעלמות מוחלטת מחוקי תורת ה׳. חרף חטאו החמור נהג בו ה׳ באורך רוח. במשך שנתיים ניתנה לו הזדמנות להתחרט על פשעו; אך הוא המשיך בחטאיו ולא הביע שמץ של חרטה על מעשיו, ובהלך רוח זה הוכה למוות, לקראת הדין הנורא שיחרץ עליו. PP 543.4

דוד זנח את חובתו להעניש את אמנון על פשעו. בשל חוסר הנאמנות שלו במילוי תפקידו כמלך וכאב, וכן בשל חוסר החרטה שהפגין הבן, ה׳ הניח למהלך הטבעי של הדברים להתרחש ולא עצר בעד אבשלום. כאשר הורים מזניחים את חובתם להעניש את בניהם על חטאיהם, אלוהים בכבודו ובעצמו נוטל את העניין לידיו. במקום לבלום את כוחות הרוע , ה׳ ירפה מהם במעט, וזאת כדי שברצף האירועים שיתרחשו מאליהם יבוא החוטא על עונשו וישלם על מעשיו לפי העיקרון של מידה כנגד מידה. PP 543.5

פרי הבאושים שהניב פינוק היתר שנהג דוד בבנו אמנון, המשיך להניב את פריו המר, שכן בנקודה זו החל אבשלום להתרחק מאביו. לאחר שאבשלום נמלט לגשור, דוד חש חובה להענישו על הרצח שביצע, ולפיכך אסר עליו לשוב למולדתו ולביתו. צעד זה החמיר את מצב העניינים במקום להפחית את הרעות החולות שפקדו את המלך. אבשלום השאפתן, הנמרץ וחסר העקרונות, שישב בגלות הרחק מענייני הממלכה, הגה תוכנית מסוכנת וזמם לבצעה. PP 544.1

בתום שנתיים לגלות אבשלום, החליט יואב לפייס בין האב לבן. לשם כך הוא שכר את שירותיה של אישה מתקוע, שנודעה בחוכמתה הרבה. במצוות יואב הציגה האישה את עצמה בפני המלך כאלמנה שנותרה לאחר מות בעלה עם שני בנים שהיו נחמתה וסעדה היחידים. אך במהלך ריב שפרץ ביניהם, רצח האחד את אחיו, ועתה דורשים קרובי המשפחה שתמסור לידיהם את הבן שנותר בחיים כדי לנקום בו את נקמת דם אחיו. אילו יהרגו אותו, טענה, ״וכבו את גחלתי אשר נשאךה, לבלתי שום (שים) לאישי שם ושארית, על פני האדמה.״ בקשתה של האישה נגעה ללבו של המלך, והוא הבטיח להעניק לבנה את הגנתו המלכותית. PP 544.2

לאחר שהמלך נעתר להפצרותיה ושב והבטיח לדאוג לביטחונו של בנה, הכריזה האישה, שהסתמכה על אורך רוחו של דוד, כי המלך הוא הוא האשם, שכן לא השיב הביתה את בנו הגולה. לאחר מכן הבהירה את דבריה: ״כי מות נמות, וכמים הנגרים ארצה, אשר לא יאספו; ולא ישא אלוהים, נפש, וחשב מחשבות, לבלתי ירח ממנו נדח.״ PP 544.3

דבריה אלה, שהציגו באופן מרגש ונוגע ללב את אהבתו של אלוהים לחוטא, נבעו למעשה מיואב, הלוחם הקשוח. דבר זה מאשש את העובדה שבני ישראל הבינו לאשורה את תורת הגאולה. המלך שנוכח בהזדקקותו שלו לרחמי האל, לא יכול היה שלא להיעתר לבקשתה של האישה. הוא ציווה על יואב: ״לך השב את הנער, PP 544.4

?את אבשלום.״ PP 544.5

אבשלום קיבל רשות לשוב לירושלים, אך נאסר עליו לבקר בחצר המלך או להיפגש עם אביו. עכשיו נוכח דוד בתוצאות המרות של פינוק היתר שנהג בבניו; על אף אהבתו הרבה לבנו הנאה והמחונן, חש כי עליו ללמד אותו לקח שישמש גם לקח לעם, וזאת כדי להביע שאט נפש מוחלט מפשע מחריד כזה. PP 544.6

אבשלום חי שנתיים בביתו, אך לא הורשה לבקר בארמון. תמר אחותו חיה בביתו, ונוכחותה היוותה עדות חיה לעוול הנורא והבלתי הפיך שנעשה לה. PP 544.7

בני העם שאהבו את אבשלום ראו בו גיבור, לאו דווקא פושע. חמוש ביתרון זה נערך אבשלום כדי לרכוש את לב עמו. בזכות מראהו החיצוני זכה להערצת כל רואיו. ״וכאבשלום, לא היה איש יפה בכל ישראל, להלל מאיד: מכף רגלו ועד קדקדו, לא היה בו מום.״ המלך לא נהג בחוכמה כאשר הניח לאבשלום, בנו השאפתן, הנלהב והגחמני, לשבת מסוגר בביתו במשך שנתיים ולטפח רגשי התמרמרות בלבו. בכך שהתיר לו לשוב לירושלים אך סירב לראות את פניו, הגביר למעשה את אהדתו של העם לאבשלום. PP 544.8

כשזכר חטאו נישא תמיד לנגד עיניו, חש דוד משותק מבחינה מוסרית. לפני שחטא היה אמיץ והחלטי, עתה הפך לאיש חלש והססני. השפעתו על העם הלכה ונחלשה. כל הדברים הללו חברו להצלחת זממו של בנו חורש הרעות. PP 545.1

בזכות התערבותו של יואב קיבל אבשלום רשות להיפגש עם אביו; אך על אף הפיוס שנערך ביניהם, המשיך אבשלום לרקום בסתר את זממו ותוכניתו השאפתנית. עתה נהג כמעט כמלך כאשר נקט גינוני מלכות: הוא ישב במרכבה רתומה לסוסים וחמישים איש רצו לפניו. בשעה זו, כשהמלך ביקש לפרוש מענייני הממלכה ולהסתגר בד׳ אמותיו, זכה אבשלום לאהדה הולכת וגוברת בקרב העם. PP 545.2

אדישותו, נרפותו והססנותו של דוד השפיעו לרעה על הכפופים לו; רשלנות, עיכוב ודחייה אפיינו את הליכי המשפט ועשיית הצדק בארץ. ברוב ערמומיותו ניצל אבשלום לטובתו כל מקרה של אי שביעות רצון בקרב בעלי הדין בישראל. מדי יום ישב הנסיך בעל ההופעה המלכותית בשערי העיר, שם התקבצו רבים מבעלי הדין והמתינו כדי להציג את העוול שנעשה להם ולבקש פיצוי. PP 545.3

אבשלום התיידד איתם, הקשיב לתלונותיהם, הזדהה עם סבלם והביע צער על אי יעילותו של הממשל. לאחר ששמע את סיפורו של בעל הריב, השיב יורש העצר ואמר: ״ראה, דבריך טובים ונכוחים, ושומע אין לך מאת המלך.״ ואז הוסיף: ״מי ישימני שופט בארץ, ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט, והצדקתיו!׳ והיה בקרב איש להשתחוות לו, ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו.״ כך נהג אבשלום עם כל בני ישראל שבאו להישפט לפני המלך. PP 545.4

אי שביעות הרצון מן הממשל, אשר לובתה בהטלת דופי מפיו של יורש העצר ובחנופה הערמומית שבה נהג, פשטה במהירות בקרב העם. שבחו של אבשלום נישא בפי כול. העם ראה בו את יורש העצר. בני ישראל הביטו באבשלום בגאווה והאמינו שהיה ראוי למעמדו הרם. בלב כל ניצתה התשוקה להעלות את אבשלום על כס המלכות. ״ויגנב, אבשלום, את לב, אנשי ישראל.״ ואילו דוד פירש את גינוני המלכות שנקט אבשלום כרצון להביא כבוד לחצרו, מעין דרך להבעת שמחה על הפיוס שנערך עם אביו. PP 545.5

לאחר שהכשיר את לב העם לקראת הבאות, בחר אבשלום בחשאי אנשים מכול שבטי ישראל כדי לרקום יחדיו את צעדי המרד. עתה התעטף אבשלום באצטלה של חסידות כדי להסתיר מפני אביו את זממו. לטענתו, לפני זמן רב, כששהה בגלות, נדר נדר, ועתה עליו לשלמו בחברון. ״ויאמר אבשלום, אל המלך, ׳אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי ליהוה, בחברון. כי נדר נדר עבדך, בשבתי בגשור בארם לאמור: אם ישיב (ישוב) ישיבני יהוה ירושלם, ועבדתי את יהוה.׳״ האב האוהב ששמח על ראיה זו לחסידותו של בנו, נתן לו את ברכתו. והקשר נגד המלך הבשיל. מעשהו השפל והצבוע של אבשלום היה מושלם: הוא נועד לא רק לעוור את עיני המלך, אלא אף לטעת אמון בלב העם, ובדרך זו להנהיג מרד גלוי נגד המלך, בחיר האלוהים. PP 545.6

אבשלום יצא לחברון בחברת ״מאתים איש מירושלים, קראים, והלכים לתמם; ולא ידעו, כל דבר.״ אנשים אלה, שחברו לאבשלום בתום לב, לא העלו בדעתם שאהבתם לבן המלך תגרום להם למרוד במלך. כשאבשלום הגיע לחברון, הוא הזעיק אליו את אחיתופל, אחד מיועציו הבכירים של דוד, שנודע בחוכמתו הרבה ובעצתו הנבונה והבטוחה. רבים האמינו שעצתו שווה כמעט לדבר האלוהים. אחיתופל חבר לקושרים, ותמיכתו הבטיחה הצלחה ודאית למרד אבשלום. עתה השיג הנסיך את תמיכתם של אנשי שררה רבים מכל קצוות הארץ. כשהשופר תקע ונס המרד הורם, הפיצו מרגליו של יורש העצר ברחבי ישראל את הבשורה על המלכתו של אבשלום, ורבים מבני העם תמכו בו. PP 546.1

בינתיים נודע למלך שישב בירושלים על דבר המרד. הוא התעורר באחת מאדישותו כשנוכח כי המרד פרץ מתוך חצרו שלו. בנו שלו, הבן שאותו אהב כל כך ובטח בו, תכנן לחמוס את המלכות, וללא ספק לרצוח אותו. בעיצומה של הסכנה הגדולה שארבה לו, ניער דוד את קורי הדיכאון שאפפו אותו זה זמן רב כל כך. חמוש בעוז הרוח שאפיין אותו בראשית דרכו, התכונן להתעמת עם מצב החירום המפחיד שניחת עליו. PP 546.2

אבשלום קיבץ את כוחותיו בחברון, ששכנה במרחק של 50 קילומטרים מעיר הבירה. המורדים יגיעו במהרה לשערי ירושלים. PP 546.3

מארמונו השקיף דוד על עיר הבירה היפה שהייתה, ״משוש כל הארץ... קרית מלך רב.״ (תהילים מ״ח 2). הוא נחרד מהמחשבה שעירו האהובה תופקר לטבח ולחורבן. האם יזעיק את נתיניו שנותרו נאמנים לכיסאו, ויורה להם להגן על בירתו? האם יניח לרחובות ירושלים להיות מוצפים בדם? החלטה גמלה בלבו של דוד, אסור שזוועות המלחמה יפקדו את עיר הבירה השלווה. הוא יעזוב את ירושלים, ואז יבחן את נאמנותם של אנשיו כאשר ייתן להם הזדמנות להיערך לעזרתו. בשעה קשה זו עליו לדבוק בסמכות שניתנה לו מיד ה׳, וזאת מתוקף חובתו כלפי אלוהים ועמו. לפיכך החליט דוד להפקיד את המשבר בידי אלוהים. PP 546.4

אבל וחפוי ראש יצא דוד משערי ירושלים, מגורש מכיסאו ומארמונו ומרוחק מארון ה׳, וזאת בשל המרד שעורר בנו האהוב. שומרי הראש של דוד, ״כל הכיתי וכל הפלתי; וכל הגתים שש מאות איש״, בפיקודו של אתי הגיתי, ליוו את המלך. דוד, בחוסר אנוכיות אופייני, לא הסכים שנוכרים אלה, שביקשו להגן עליו, יסבלו בשל האסון שניחת עליו. הוא התפלא על שהם היו מוכנים להקריב למענו את הקורבן הזה. הוא פנה לאיתי הגיתי ואמר לו: ״למה תלך גם אתה אתנו? שוב ושב עם המלך כי נכרי אתה, וגם גלה אתה למקומך. תמול בואך, והיום אנועך (אניעך) עמנו ללכת? ואני הולך, על אשר אני הולך; שוב והשב את אחיך עמך, חסד ואמת.״ איתי השיב לדוד: ״חי יהוה, וחי אדוני המלך, כי אם במקום אשר יהיה שם אדני המלך, אם למות אם לחיים, כי שם יהיה עבדך.״ אנשים אלה, שנטשו את עבודת האלילים והפכו לעובדי ה׳, הוכיחו עתה באצילות רוחם את נאמנותם לאלוהיהם ולמלכם. דוד קיבל בלב אסיר תודה את מחוות הנאמנות שלהם ואת תמיכתם בכיסאו, שהלך ונשמט תחתיו. יחדיו הם חצו את נחל קדרון וצעדו בדרך המובילה אל המדבר. PP 546.5

פעם נוספת עצרה השיירה. חבורת אנשים לבושים בבגדי כהונה הלכה וקרבה אליה. ״והנה גם צדוק וכל הלוים אתו, נשאים את ארון ברית האלוהים.״ נאמניו של דוד ראו בכך אות מבשר טוב. ארון ה׳ שעתה שכן בקרבם, ערב לביטחונם ולניצחונם. הארון אף יעורר את בני ישראל לצדד במלך ויאזור אותם באומץ כדי לחוש לעזרתו. מאידך, היעדרותו של ארון האלוהים מירושלים תעורר פחד בלבם של תומכי אבשלום. PP 547.1

דוד צפה בארון ה׳ שהרטיט לרגע את לבו והפיח בו שמחה ותקווה. אך במהרה העיבו מחשבות אחרות על שמחתו. בתור המנהיג הנבחר של עם ה׳, הוא היה מחויב למשרתו הנעלה. תהילת האל וטובת עמו אמורים לעמוד בראש מעייניו של מלך ישראל, ולא מניעים אישיים. אלוהים ״יושב הכרובים״ אמר על ירושלים: ״זאת מנוחתי.״ (תהילים קל״ב 14). ללא סמכות אלוהית אף כוהן או מלך לא היה רשאי להוציא מירושלים את ארון ה׳ שסימל את שכינתו. דוד ידע שעליו לחיות על פי מצוות ה׳, אחרת, ארון ה׳ ימיט עליו ועל עמו אסון במקום שגשוג. חטאו הכבד עמד תמיד לנגד עיניו. הוא ראה בקשר נגדו את דין ה׳ הצודק. החרב שלא תסור לעולם מביתו נשלפה זה מכבר מנדנה. הוא לא ידע כיצד יסתיים המרד שפרץ נגדו. אך הוא ידע שאסור לו להוציא מעיר הבירה של ישראל את חוקי תורת ה׳, שגילמו את רצונו של אלוהים הריבון, והיוו את החוקה של ממלכתו ואת הבסיס לשגשוגה ולהצלחתה. PP 547.2

דוד הורה לצדוק: ״השב את ארון האלוהים העיר: אם אמצא חן בעיני יהוה ששמי והשבני והראני אתו ואת נוהו. ואם כה יאמר: ׳לא חפצתי בך, הנני יעשה לי, כאשר טוב בעיניו.״׳ דוד הוסיף: ״הרואה אתה?״ כלומר, האם אינך נביא שמונה בידי ה׳ ללמד את העם? ואז הורה לו: ״שבה העיר בשלום; ואחימעץ בנך ויהונתן בן אביתר, שני בניכם אתכם. ראו אנוכי מתמהמה, בעברות (בערבות) המדבר, עד בוא דבר מעמכם, להגיד לי.״ אילו יישארו הכוהנים בעיר הבירה הם יועילו לו יותר, שכן יוכלו לעקוב אחרי תנועותיהם ותוכניותיהם של המורדים ולהעבירם אליו בחשאי באמצעות בניהם, אחימעץ ויהונתן. PP 547.3

ברגע שהכוהנים סבו על עקבותיהם ושבו לירושלים, נפל צל כבד על שיירת המלך שעשתה את דרכה לגלות. מלכם גלה מבירתו, הם עצמם נחשבו מנודים, ארון ה׳ נטש אותם והעתיד נראה אפל, מפחיד ומבשר רע. ״ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא, הלך יחף; וכל העם אשר אתו, חפו איש ראשו, ועלו עלה, ובכה. ודוד הגיד לאמור, אחיתפל בקשרים עם אבשלום.״ פעם נוספת נאלץ דוד להודות כי האסונות שפקדו אותו היו פרי הבאושים של חטאיו. עריקתו של אחיתופל משורותיו, האיש המוכשר והערמומי ביותר משריו, נבעה מרצונו להתנקם בדוד על החרפה שהמיט על משפחתו באמצעות העוול שעשה לבת שבע נכדתו. PP 547.4

״ויאמר דוד, סכל נא את עצות אחיתפל, יהוה.״ כשהגיע דוד לראש הר הזיתים, הוא השתחווה לאלוהים, שפך את לבו בתפילה לפניו, הפקיד בידיו את העול שהעיק על נפשו והתחנן בענווה ובכניעה לחסד הי. דומה שתפילתו נענתה מייד. חושי הארכי, יועץ נבון ומוכשר ורע נאמן לדוד, בא לקראתו כשבגדיו קרועים ואדמה על ראשו, מוכן ומזומן לחלוק עם המלך המודח והגולה את גורלו המר. דוד ראה מייד בהארה אלוהית כי אדם נאמן וכן זה הוא האיש הנחוץ לו כדי לשרת את מטרותיו בוועידות שייערכו בבירה. PP 548.1

לבקשת דוד שב חושי לירושלים כדי להציע את שירותיו לאבשלום, ולהפר את עצתו הערמומית של אחיתופל. PP 548.2

כשקרן אור יחידה זו זרחה באפלה שהעיקה עליהם, יצאו המלך ואנשיו לדרכם, ירדו במורדותיו המזרחיים של הר הזיתים ועברו דרך מדרונות סלעיים שוממים, גיאיות צרים, דרכי טרשים ומצוקים תלולים לעבר הירדן. ״ובא המלך דוד, עד בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול, ושמו שמעי בן גרא, יצא יצוא, ומקלל. ויסקל באבנים את דוד, ואת כל עבדי המלך דוד; וכל העם, וכל הגברים, מימינו, ומשמאלו. וכה אמר שמעי, בקללו: ׳צא צא איש הדמים, ואיש הבליעל. השיב עליך יהוה כל דמי בית שאול, אשר מלכת תחתו, ויתן יהוה את המלוכה, ביד אבשלום בנך; והנך, ברעתך, כי איש דמים, אתה.׳״ PP 548.3

כל עוד נהנה המלך מהצלחה ושגשוג, לא העז שמעי להביע באומר או במעשה חוסר נאמנות למלך. אך בשעת צרתו של המלך גילה איש זה משבט בנימין את פרצופו האמיתי. כשישב דוד על כס המלכות, חלק לו כבוד, אך בשעתו הקשה, בשעת השפלתו, קילל אותו. אדם שפל ואנוכי זה האמין שכל בני האדם שפלים הם ואנוכיים כמוהו, ועתה, בעזרת השראה שקיבל מהשטן, שפך את שנאתו על בחיר האלוהים. הרוח שהניעה אותו לשמוח לאידו של דוד, לחרף, לגדף ולהציק לו בשעת צערו היא רוחו של השטן. PP 548.4

טענותיו של שמעי כלפי דוד היו האשמות שווא. לא היה להן שום שחר. דוד לא עשה מעודו עוול לשאול או לבני ביתו. כששאול ישב איתן על כיסאו ודוד יכול היה בקלות להורגו, הוא נמנע מכך ורק גזר חתיכה משולי גלימתו, ועוד ייסר את עצמו על שהעז להביע חוסר כבוד שכזה כלפי משיח הי. PP 548.5

דוד ראה בקדושת החיים ערך עליון, גם כאשר הוא עצמו הפך מטרה לציד, כאילו היה חיית בר. המקרא מעניק שפע של ראיות לכך. באחד הימים כשהסתתר במערת עדולם ונזכר בימי נעוריו נטולי הדאגות, הכריז בשקיקה: ״מי ישקני מים, מבאר בית לחם אשר בשער?״ (שמואל ב׳ כ״ג 13-17). בית לחם נכבשה בידי הפלישתים; אך שלושה מגיבוריו של דוד גברו על שומר מחנה הפלישתים, שאבו מים מבאר בית לחם והביאו אותם לאדונם. אך דוד סירב לשתות מהם. הוא זעק בחלחלה: ״חלילה לי יהוה מעשתי זאת, הדם האנשים ההלכים בנפשותם?״ לאחר מכן נסך את המים ביראת כבוד כמנחה לאלוהים. דוד היה איש מלחמה מנעוריו, הוא היה למוד קרבות וחווה לא מעט אלימות נגדו וסביבו. אך לא הייתה לכך השפעה רעה עליו; רק אנשים ספורים לא הפכו קשוחים ורעים בעקבות קשיים כאלה. PP 548.6

אבישי בן צרויה, אחיינו של דוד, לא היה מסוגל להמשיך להקשיב בשקט למילים הפוגעניות שיצאו מפיו של שמעי. הוא אמר למלך: ״למה יקלל הכלב המת הזה, את אדוני המלך? אעברה נא, ואסירה את ראשו.״ אך דוד אסר עליו לעשות זאת. הוא אמר: ״הנה בני... מבקש את נפשי; ואף כי עתה בן הימיני, הנחו לו ויקלל, כי אמר לו, יהוה. אולי יראה יהוה, בעוני (בעיני); והשיב יהוה לי טובה, תחת קללתו היום הזה.״ PP 549.1

קולו של המצפון ייסר את דוד באמיתות מרות ומשפילות. בשעה שנאמניו התפלאו על השינוי החד שחל בגורלו, הדבר לא היה תעלומה בעיניו. פעמים רבות הייתה לו תחושה מבשרת רעות לגבי שעה כזו הממשמשת ובאה. הוא תהה מדוע אלוהים נשא זמן רב כל כך את חטאיו באורך רוח ועיכב את עונשו. אך עתה, בשעת מנוסתו החפוזה, כשהוא אבל וחפוי ראש, יחף ועטוי שק ואפר במקום בגדי מלכות, וכשקינותיהם של נאמניו מהדהדות בין ההרים, הוא חשב על עיר בירתו האהובה, המקום שבו ביצע את חטאו, וכאשר נזכר בחסדו ובאורך רוחו של ה׳, לא איבד תקווה. הוא חש שאלוהים ימשיך להטות עליו את חסדו. PP 549.2

חוטאים רבים מצדיקים את חטאיהם באמצעות הצבעה על מעידתו של דוד, PP 549.3

אך רק מעטים מפגינים חרטה וענווה בדומה לדוד. רק מעטים יישאו תוכחה ועונש בסבלנות ובאומץ כמוהו. לאחר שדוד התוודה על חטאו, הוא מילא את תפקידו בנאמנות בשירות האל במשך שנים; הוא פעל רבות לחיזוק הממלכה, ותחת שלטונו נהנתה הממלכה משגשוג ועוצמה שלא ידעה מעודה. בנוסף, הוא צבר חומרים יקרים לבניין המקודש. האומנם כל עמלו יהיה עתה לשווא? האומנם חייב פרי עמלו המסור של שנים רבות בשירות האומה והאל לעבור לבנו הפזיז והבוגדני, שלא כיבד את אלוהים ולא התחשב בטובתה ובשגשוגה של ישראל? זה היה אך טבעי מבחינתו של דוד להתמרמר על אלוהים בשעה קשה זו! PP 549.4

אך דוד ראה בחטא שלו את הסיבה לצרה שבאה עליו. בדברי הנביא מיכה מפעמת אותה הרוח שפיעמה בלבו של דוד. ״כי אשב בחשך, יהוה אור לי. זעף יהוה אשא, כי חטאתי לו: עד אשר יריב ריבי, ועשה משפטי.״(מיכה ז׳ 9,8). ואכן, ה׳ לא נטש את דוד. פרק זה בחיי דוד המלך, שבמהלכו חווה עוול ופגיעה אכזריים במיוחד ונהג בענווה, נדיבות, כניעה וחוסר אנוכיות מופלגים, הוא אחד הפרקים האציליים ביותר בחייו. מעולם לא היה מלך ישראל דגול יותר בעיני השמיים מאשר בשעה שבה נשא את ההשפלה העמוקה ביותר שלו לעיני האומה. PP 549.5

אילו הניח ה׳ לדוד להמשיך בחייו בלי להוכיח אותו על חטאו, אילו הניח לו להמשיך לחלל את חוקי ה׳ ובעת ובעונה אחת להישאר על כיסאו בבטחה ובשגשוג, היו הכופרים והספקנים מוצאים עילה לראות בסיפורו של דוד חרפה המטילה דופי באמונת כתבי הקודש. אך בחוויה הקשה שה׳ העביר בה את דוד, הוא הראה כי אין ביכולתו לשאת או לתרץ את החטא. סיפור חייו של דוד אף מאפשר לנו לראות את התכלית הנשגבת שה׳ ייעד לעונש שהוא מטיל על החוטא; הדבר מאפשר לנו לעקוב אחרי תכלית החסד האלוהי, גם כשמדובר בעונשים מרים וקשים ביותר. ה׳ ייסר את דוד תחת שבטו, אך לא הביא אותו לאובדנו; אש הכבשן המצרפת נועדה לטהר, לא לאכל. ה׳ מכריז: PP 550.1

״אם יעזבו בניו, תורתי; ובמשפטי, לא ילכון.
אם חקתי יחללו; ומצותי, לא ישמרו.
ופקדתי בשבט פשעם; ובנגעים עונם.
וחסדי, לא אפיר מעמו; ולא אשקר באמונתי.״ (תהילים פ״ט 31-34). PP 550.2

מייד לאחר שדוד עזב את ירושלים, אבשלום נכנס עם כוחותיו, וללא מאבק כבש את עיר הבירה. חושי היה בין הראשונים שיצאו לברך את המלך שזה עתה הוכתר, והנסיך התפלא, אך שבע נחת מהיענותו של ידידו ויועצו הוותיק של אביו. אבשלום היה בטוח בהצלחתו בתפקידו החדש. עד כה צלחו תוכניותיו. להוט לראות את כיסאו מתחזק ולרכוש את אמון האומה, הוא קידם בברכה את חושי בתפקידו החדש כיועץ בחצרו. PP 550.3

אבשלום היה מוקף כוח גדול, אך מרבית אנשיו לא היו אנשי צבא ולא נלחמו מעודם. אחיתופל ידע היטב שמצבו של דוד לא היה חסר תקווה. הרוב המכריע של העם עדיין תמך בו; הוא היה מוקף לוחמים מנוסים ונאמנים, ועל צבאו פיקדו מצביאים מוכשרים ומיומנים. אחיתופל ידע שכאשר ההתלהבות הראשונית מהמלך החדש תדעך, תבוא תגובת תגמול. אם המרד ייכשל, אבשלום עשוי להתפייס עם אביו. במקרה כזה, יוטל האשם במרד על אחיתופל, יועצו הבכיר של אבשלום, ויהיה עליו לשאת בעונש חמור ביותר. כדי למנוע מאבשלום לחזור בו מזממו, משיא לו אחיתופל עצה שתגרום לכל האומה להאמין בחוסר האפשרות לפיוס בין האב לבנו. בערמומיות שטנית מאיץ היועץ חסר המצפון באבשלום להוסיף חטא על פשע: בנוסף למרד, יחטא בגילוי עריות. אם ישכב לעיני כל ישראל עם פילגשי אביו, כמנהג מלכי המזרח, הדבר ישמש ראיה להעברת המלכות מהאב לבן. אבשלום עשה כעצתו, ובדרך זו התגשם דבר ה׳ שנמסר לדוד בידי הנביא: ״הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את נשיך לעיניך, ונתתי לרעיך; ושכב עם נשיך, לעיני השמש הזאת. כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את הדבר הזה, נגד כל-ישראל, ונגד השמש.״ )שמואל ב׳ י״ב 11, 12). אלוהים לא עורר את מעשי הרשע הללו, אך בשל חטאו של דוד, הוא לא פעל כדי למנוע אותם. PP 550.4

אחיתופל זכה להערכה רבה בזכות חוכמתו הרבה, אך הוא היה נטול חוכמה אלוהית. ״תחלת חכמה, יראת יהוה.״ (משלי ט׳ 10). באחיתופל לא הייתה יראת ה׳, אחרת הוא לא היה מבסס את הצלחת המרד על חטא של גילוי עריות. אנשים שלבם רע זוממים מעשי רשע מתוך ביטחון שיד ההשגחה לא תפר את זממם; אך ״יושב בשמים ישחק: אדוני, ילעג למו.״ (תהילים ב׳ 4). ה׳ מכריז: ״תחת, כי שנאו דעת; ויראת יהוה, לא בחרו. לא אבו לעצתי; נאצו, כל תוכחתי. ויאכלו, מפרי דרכם; וממעצתיהם ישבעו. כי משובח פתים תהרגם; ושלות כסילים תאבדם.״ (משלי א׳ 29-32). PP 551.1

לאחר שהצליח לגרום לאבשלום לפעול לפי עצתו כדי להבטיח את ביטחונו שלו, מאיץ אחיתופל באבשלום לנקוט פעולה מיידית נגד דוד. הוא אומר לו: ״אבחרה נא, שנים עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי דוד, הלילה. ואבוא עליו, והוא יגע רפה ידים, והחרדתי אתו, ונס כל העם אשר אתו; והכיתי את המלך, לבדו. ואשיבה כל העם, אליך.״ יועצי המלך וזקני ישראל תמכו בתוכנית זו. אילו הייתה מתבצעת, דוד היה נרצח, אלא אם כן ה׳ היה מתערב ומציל את חייו. אולם חוכמה גדולה ונשגבת יותר מזו שאחיתופל ניחן בה הניעה את מהלך העניינים. ״ויהוה צוה, להפר את עצת אחיתפל הטובה, לבעבור הביא יהוה אל אבשלום, את הרעה.״ PP 551.2

חושי לא זומן לאסיפה. הוא לא היה מעז להופיע בה מיוזמתו מחשש שייחשד בתור מרגל; אך לאחר פיזור האסיפה, אבשלום שהעריך מאוד את דעתו של יועץ אביו, הציג בפני חושי את תוכניתו של אחיתופל. חושי הבין שאם יפעל אבשלום לפי עצת אחיתופל, יקיץ הקץ על דוד. לכן אמר לו: ״׳לא טובה העצה אשר יעץ אחיתפל, בפעם הזאת.׳ ויאמר חושי, ׳אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גברים המה ומרי נפש המה, כדב שכול, בשדה; ואביך איש מלחמה, ולא ילין את העם. הנה עתה הוא נחבא באחת הפחתים, או באחד המקומת.׳״ לטענתו, אילו ירדפו לוחמי אבשלום אחרי דוד, לא יעלה בידם ללכוד אותו, ובנוסף הם ינחלו תבוסה. הדבר ירפה את ידיהם וישבש קשות את תוכניתו של אבשלום. ״כי ידע כל ישראל כי גבור אביך, ובני חיל אשר אתו.״ עתה הציע חושי לאבשלום תוכנית חלופית: ״כי יעצתי, האסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע, כחול אשר על הים, לרב; ופניך הלכים, בקרב. ובאנו אליו, באחת (באחד) המקומת אשר נמצא שם, ונחנו עליו, כאשר יפל הכל על האדמה; ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו, גם אחד. אם אל עיר יאסף, והשיאו כל ישראל אל העיר ההיא, חבלים; וסחבנו אתו עד הנחל, עד אשר לא נמצא שם גם צרור.״ PP 551.3

״ויאמר אבשלום, וכל איש ישראל: ׳טובה עצת חושי הארכי, מעצת אחיתפל.׳״ PP 552.1

אך אדם אחד לא הלך שולל אחר עצתו של חושי, וראה בברור את תוצאת הטעות הגורלית שעשה אבשלום. אחיתופל ידע שהמרד נכשל. יהיה אשר יהיה גורלו של יורש העצר, גורלו של היועץ שהסית אותו לפשעיו הכבדים יהיה רע ומר. אחיתופל חיזק את ידיו של אבשלום במרד שעורר, ויעץ לו לבצע מעשה שפל ביותר כדי לחלל את כבודו של אביו; הוא אף יעץ לו לרצוח את דוד ותכנן את המהלך כולו; הוא גדע את האפשרות הקלושה ביותר לפיוס עם המלך; עכשיו העדיף אבשלום את עצתו של אדם אחר על עצתו שלו. בלב גדוש קנאה, זעם וייאוש ״וילך [אחיתופל] אל ביתו אל עירו, ויצו אל ביתו ויחנק; וימת, ויקבר בקבר אביו.״ זה היה פרי הבאושים של חוכמתו של אדם שניחן בתבונה יתרה, אך לא נועץ באלוהים. השטן מדיח את בני האדם באמצעות הבטחות מפתות ומצודדות, אך בסופו של דבר, כל נשמה תגלה ״כי שכר החטא הוא מות.״(אל הרומים ו׳, 23). PP 552.2

חושי, שלא היה בטוח כי המלך ההפכפך יפעל על פי עצתו, לא איבד זמן ושלח מייד אזהרה לדוד: עליו להימלט ולעבור את הירדן לאלתר. לכוהנים שהיו אמורים להעביר את המסר לדוד באמצעות בניהם, אמר חושי את הדברים הבאים: ״כזאת וכזאת יעץ אחיתפל את אבשלם, ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת, יעצתי אני. ועתה שלחו מהרה והגידו לדוד לאמור, אל תלן הלילה בעופות המדבר, וגם, עבור תעבור, פן יבלע למלך, ולכל העם אשר אתו.״ PP 552.3

שני הצעירים שיצאו להביא את המסר לדוד נחשדו בידי אנשי אבשלום, ומרדף נערך אחריהם, אך לבסוף הצליחו לבצע את משימתם המסוכנת. דוד שהיה תשוש ממאמץ ומצער בתום יום המנוסה הראשון, קיבל את המסר שעליו לחצות באותו הלילה את הירדן, שכן בנו מבקש להרגו. PP 552.4

אילו רגשות עלו בדוד בשעה קשה זו, בתור אב ומלך שעוול גדול כל כך נעשה לו? הוא, שהיה גיבור חיל, איש מלחמה ומלך כביר שהכול צייתו למצוותו, נבגד עתה בידי בנו שאותו אהב ופינק, ובטח בו שלא בתבונה, והפך פגוע, דחוי ונטוש בידי בני עמו שהיו קשורים אליו בעבותות של כבוד ונאמנות! מה היו המילים שבהן שפך דוד את מרירות לבו? בשעת הניסיון האפלה ביותר דבק דוד באלוהים, ושר: PP 552.5

״יהוה, מה רבו צרי, קמים עלי. רבים, אמרים לנפשי: אין
ישועתה לו באלהים סלה. ואתה יהוה, מגן בעדי; כבודי, ומרים
ראשי. קולי, אל יהוה אקרא; ויענני מהר קדשו סלה. אני שכבתי,
ואישנה; הקיצותי, כי יהוה יסמכני. לא אירא, מרבבות עם, אשר
סביב, שתו עלי. קומה יהוה, הושיעני אלהי, כי הכית את כל איבי
לחי; ני רשעים שברת. ליהוה הישועה; על עמך ברכתך סלה.״ (תהילים ג׳ 2-9). PP 552.6

דוד ופמלייתו, על לוחמיו ושריו, נשותיו וילדיהן הקטנים, זקני ונערי מחנהו, חצו בחשכת הלילה את הנהר העמוק והשוצף. ״עד אור הבקר, עד אחד לא נעדר, אשר לא עבר, את הירדן.״ PP 553.1

דוד וכוחותיו חנו במחניים, מקום מושבו של אישבושת. עיר בצורה, חזקה ומוקפת הרים זו שימשה יעד מועדף לנסיגה בשעת מלחמה. אדמת האזור הניבה שפע של יבולים, והתושבים שצידדו בדוד קיבלו אותו בסבר פנים יפות. רבים מתומכיו הצטרפו עתה לכוחותיו, ועשירי השבטים כיבדו את אנשיו בשפע של מזון וציידו אותם במצרכים חיוניים. PP 553.2

עצתו של חושי הארכי השיגה את תכליתה: לדוד ניתנה הזדמנות לברוח; אך יורש העצר הפזיז והנמהר לא הצליח לרסן את עצמו, ובמהרה יצא למרדף בעקבות אביו. ״ואבשלם, עבר את הירדן, הוא, וכל איש ישראל עמו.״ אבשלום מינה את עמשא, בנה של אביגיל, אשת דוד, לשר צבאו. צבא אבשלום היה גדול, אך בלתי מאומן וחסר משמעת, ולכן חייליו לא היה מוכנים לעימות עם לוחמיו המנוסים של דוד. PP 553.3

דוד חילק את צבאו לשלושה ראשים בפיקודם של יואב, אבישי, ואיתי הגיתי. הוא תכנן לעמוד בראש הצבא בשעת הקרב, אך שרי הצבא, יועציו ויתר אנשיו מחו על כך בתוקף. ״ויאמר העם: ׳לא תצא, כי אם נס ננוס לא ישימו אלינו לב ואם ימתו חצינו לא ישימו אלינו לב, כי עתה כמנו, עשרה אלפים; ועתה טוב, כי תהיה לנו מעיר לעזיר (לעזור).׳ ויאמר אליהם המלך: ׳אשר ייטב בעיניכם אעשה.׳״(שמ״ב י״ח 4,3). PP 553.4

מחומות העיר נגלו שורותיו הארוכות של צבא המרי. הבן המורד יצא בראש צבא עצום בגודלו, לעומתו נראה צבא דוד כיחידה צבאית קטנה. אך כשדוד המלך צפה בצבא האויב המתקרב, מחשבתו לא הייתה נתונה לכתר, למלכות או לחייו שלו, שעתידם יוכרע לפי תוצאות הקרב. לבו של האב נמלא אהבה ורחמים לבנו המורד. כשלוחמיו הנאמנים יצאו משערי העיר עודד אותם דוד, והפציר בהם לצאת לקרב, חמושים באמונה ובביטחון בניצחון שאלוהי ישראל ינחיל להם. אך גם עכשיו לא הצליח לדכא את רגש האהבה העז שרחש לאבשלום. כאשר יואב, המצביא הדגול שניצח במערכות רבות כל כך, יצא בראש הגדוד הראשון ועבר ליד המלך, הוא הרכין את ראשו הגאה כדי להקשיב לפקודתו האחרונה של המלך, אשר אמר בקול רועד: ״לאט לי, לנער לאבשלום.״ אבישי ואיתי קיבלו את אותה הפקודה: ״לאט לי, לנער לאבשלום.״ דומה שחרדתו הרבה של המלך לשלום בנו, שהסגירה את עומק רגשותיו והעידה כי אבשלום יקר לו יותר מכיסאו, מממלכתו ומנתיניו הנאמנים, הגבירה את זעמם של הלוחמים כלפי הבן הסורר והבוגדני. PP 553.5

הקרב נערך ביער אפרים בסמוך לירדן, שם עליונותו המספרית של צבא אבשלום הייתה לו לרועץ. בסבכי היער התקשו הגדודים הגדולים וחסרי המשמעת לנוע, ובמהרה איבדו את הקשר ביניהם ויצאו מכלל שליטה. ״וינגפו שם עם ישראל, לפני עבדי דוד; ותהי שם המגפה גדולה, ביום ההוא, עשרים אלף.״ אבשלום, שנוכח בתבוסת צבאו, פנה כדי להימלט, אך ראשו נאחז בין ענפי עץ אלה גדול, ולאחר שהפרד שעליו רכב המשיך בדהרתו, נותר תלוי בחוסר אונים בין שמיים לארץ והפך טרף קל לאויביו. אחד מלוחמיו של דוד מצא את אבשלום במצב זה, אך משום שפחד להכעיס את המלך, חס על חייו, ורק דיווח על כך ליואב. אבל ליואב לא היו שום נקיפות מצפון. בעבר התיידד עם אבשלום, התערב למענו ופעמיים הצליח לפייס בינו לבין דוד, אך אבשלום מעל באמונו. המרד, על כל השלכותיו הנוראות, לא היה פורץ אלמלא התערב יואב למענו. רק משום שסינגר עליו לפני אביו, שב אבשלום למעמדו הקודם והצליח להשיג עליונות צבאית מספרית. ״ויקח [יואב] שלשה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום... ויקחו את אבשלום, וישלכו אתו ביער אל הפחת הגדול, ויצבו עליו גל אבנים, גדול מאד.״ PP 553.6

שני האנשים שעוררו את המרד בישראל מתו. אחיתופל נטל את חייו במו ידיו. אבשלום, יורש העצר, שיופיו הרב היה גאוות עם ישראל, מת בדמי ימיו. גופתו הושלכה לבור גדול וכוסתה בגל אבנים ששימש מצבה שתנציח לעד את קלונו. כשהיה בחיים הקים מצבה מפוארת לזכרו, אך המצבה היחידה שציינה את מקום קבורתו הייתה גל האבנים הזה שהוקם במדבר. PP 554.1

לאחר מותו של מנהיג המרד תקע יואב בשופר כאות להפסקת הקרב ולאיסוף כוחותיו מן המרדף אחרי הצבא הנמלט. שליחים יצאו מייד כדי לבשר למלך את בשורת הניצחון. PP 554.2

השומר שעל חומת העיר, אשר צפה לעבר שדה הקרב, ראה רץ יחיד שהתקרב אל העיר. במהרה ראה רץ נוסף. כשהרץ הראשון התקרב, אמר השומר לדוד שישב ליד השער: ״׳אני ראה את מרוצת הראשון, כמרצת אחימעץ בן צדוק.׳ ויאמר המלך: ׳איש טוב זה, ואל בשורה טובה יבוא.׳ ויקרא אחימעץ, ויאכור אל המלך:׳ שלום!׳ וישתוו למלך לאפיו, ארצה; ויאמר: ׳ברוך יהוה אלוהיך, אשר סגר את האנשים, אשר נשאו זאת ידם באדוני המלך.״, על שאלתו הלהוטה של המלך: ״שלום שער לאבשלום?״ השיב אחימעץ בתשובה מתחמקת. PP 554.3

כשהרץ השני הגיע, הוא זעק: ״יתבשר אדוני המלך, כי שפטך יהוה היום, מיד כל הקמים עליך.״ שוב הציג המלך את השאלה שעניינה אותו יותר מכל: ״השלום לנער לאבשלום?״ הרץ שהתקשה להסתיר את בשורת האיוב שנשא עימו, אמר: ״יהיו כנער איבי אדוני המלך, וכל אשר קמו עליך, לרעה.״ דברים אלה הספיקו לדוד. הוא לא הציג שאלות נוספות. הוא הרכין את ראשו, ״ויעל על עלית השער, ויבך; וכה אמר בלכתו: ׳בני אבשלום בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני.׳״ PP 554.4

הצבא המנצח ששב מן המערכה עשה את דרכו אל העיר; תרועות הניצחון שלו הדהדו בין ההרים. אך כשהתקרבו הלוחמים לעיר, דעכו קריאות הניצחון ודגלי הניצחון נשמטו מידיהם. כשפניהם כבושים באדמה צעדו החיילים כצבא מובס ולא כמנצחים. הם ידעו שהמלך לא ציפה להם כדי לקדם את פניהם בברכה. מחדר העלייה שבשער הם שמעו את זעקות האבל שלו: ׳בני אבשלום בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני.׳״ PP 554.5

״ותהי התשעה ביום ההוא, לאבל לכל העם: כי שמע העם, ביום ההוא לאמור, נעצב המלך, על בנו. ויתגנב העם ביום ההוא, לבוא העיר: כאשר יתגנב, העם הנכלמים בנוסם במלחמה.״ PP 555.1

יואב רתח מזעם. אלוהי ישראל העניק להם סיבה לשמוח ולהתהלל בניצחונם; המרד הגדול ביותר שישראל ידעה מעודה דוכא. עם זאת, ניצחון כביר זה הפך ליום אבל. PP 555.2

בעיניו של האיש שפשעו עלה במחיר חייהם של אלפי לוחמים אמיצים. המצביא החצוף וגס הרוח בא לפני המלך ואמר לו באומץ: ״הבשת היום את פני כל עבדיך, הממלטים את נפשך היום, ואת נפש בניך ובנתיך... לאהבה, את שנאיך, ולשנא, את אהביך: כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים, כי ידעתי היום כי לא (לוא) אבשלום חי וכלנו היום מתים, כי אז ישר בעיניך. ועתה קום צא, ודבר על לב עבדיך: כי ביהוה נשבעתי כי אינך יוצא, אם ילין איש אתך הלילה, ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה עליך, מנעריך עד עתה.״ PP 555.3

נוקבת, קשה ואפילו אכזרית ככל שהייתה תוכחה זו ללבו השבור של דוד המלך, הוא לא נטר למצביאו על כך. כשנוכח בצדקת דבריו, הלך לשערי העיר, ובמילות עידוד ושבח קיבל בברכה את לוחמיו האמיצים שחלפו על פניו. PP 555.4