אבות האומה ונביאי ישראל

חטאו של דוד וחרטתו

פרק זה מבוסס על שמואל ב׳ יא׳ עד יב׳

כתבי הקודש ממעיטים בדברי שבח על גיבוריהם. הם מקדישים פסוקים קצרים ובודדים בלבד לתיאור מעלותיהם של בני האדם, גם הטובים שבהם. שתיקה רועמת זו נועדה ללמדנו לקח חשוב. כל המידות הטובות והמעלות שבני האדם ניחנו בהם הוענקו להם מאלוהים; מעשיהם הטובים מתבצעים בחסד ה׳ באמצעות המשיח. משום שהם חבים הכול לתהילת האלוהים, כל הישגיהם ומעשיהם נזקפים לזכותו ושייכים לאלוהים בלבד. בני האדם משמשים אך ורק כלי שרת בידי האל. זאת ועוד, בדומה ליתר הלקחים שאנו מפיקים מההיסטוריה המקראית, נוכל לראות שסכנה אורבת למי שזוכים לתשבחות או מגיעים לגדולה, שכן כאשר אדם חדל להישען על אלוהים ומסתמך על כוחו שלו, אין ספק שהוא ימעד וייכשל. בני האדם נאבקים באויבים חזקים מהם. ״כי לא עם בשר ודם מלחמה לנו, אלא עם רשיות ושררות, עם מושלי חשכת העולם הזה, עם כחות רוחניים רעים בשמים.״(אל האפסים ו׳ 12). לעולם לא נצליח לגבור על אויבינו אלה בכוחות עצמנו; כל דבר המסיט את מחשבתנו מאלוהים, מחזק את הביטחון העצמי שלנו ועוזר לנו לרומם את עצמנו - סולל את הדרך למפלתנו. מגמתם של כתבי הקודש היא לטעת בלבנו חוסר אמון בכוחנו אנו, ולעודד אותנו לבטוח בגבורת האלוהים. PP 535.1

רוח של ביטחון עצמי מופרז מהול בתשוקה לגדולה היא שסללה את הדרך למעידתו של דוד. חנופה, קסמי השררה, העושר והמותרות הם שהשפיעו עליו לרעה. בשל קשריו ההדוקים עם עמי הסביבה, הוא למד ואימץ את דרכיהם הרעות. בהתאם למנהגי מלכי המזרח העתיק, המלך היה רשאי לנהוג ככל העולה על רוחו. הוא עצמו לא הורשע בפשעים שאסר על נתיניו לבצע. הוא לא נדרש לנהוג באיפוק ובריסון שדרש מנתיניו. כל הדברים הללו הפחיתו בעיני דוד מחומרתו הרבה של החטא. במקום להסתמך בענווה על גבורת ה׳, הוא בטח בחוכמתו ובכוחו שלו. ברגע שהשטן מצליח לנתק את הנשמה מאלוהים, הוא מעורר בלב האדם את תאוות הבשר. האויב אינו פועל בפתאומית; פעולתו אינה פתאומית ומבהילה; הוא מקהה בחשאי את קול המצפון שלנו ומערער בהתמדה את המוסריות שלנו. הדבר מתבטא תחילה בדברים פעוטים לכאורה כגון, הפגנת חוסר נאמנות לה׳, אי הסתמכות על אלוהים או אימוץ מנהגים הרווחים בסביבתנו ובעולם. PP 535.2

בעיצומה של המלחמה עם העמונים הפקיד דוד את הצבא בראשות יואב ולאחר מכן שב לירושלים. הסורים כבר נכנעו, ותבוסתם המוחצת של העמונים נראתה ודאית. דוד היה מוקף בשלל פירות ניצחונותיו ובכבוד רב, פרי הנהגתו החכמה והמוכשרת. PP 536.1

דווקא עכשיו, כשחדל לעמוד על המשמר וישב נינוח וזחוח בארמונו, ניצל המדיח את שעת הכושר כדי להסיח את דעתו וללכוד את תשומת לבו. העובדה שאלוהים העניק לדוד קרבה יתרה עמו והטה לו חסד רב כל כך, הייתה אמורה להניע ולעודד אותו לשמור על טוהר לבו. אך כאשר חדל לדבוק באלוהים מתוך ביטחון עצמי מופרז, נוחות ותחושת שלווה, הוא נכנע לפיתויי השטן, ואשמת החטא רבצה על מצפונו והכתימה את נפשו. מנהיג האומה אשר נבחר בידי ה׳ כדי לקיים את התורה, כשל וחילל את חוקיה. המלך, במקום להטיל אימה בלבם של הרשעים, חיזק במעשיו הרעים את ידיהם. PP 536.2

סכנות רבות ארבו לדוד בראשית חייו, אך הוא הפקיד את עצמו בידי ה׳ מתוך אמון שלם, ויד ה׳ הנחתה אותו בבטחה לאורך המכשולים הרבים שארבו לו בדרכו. אולם עתה, כשאשמה וחוסר חרטה מנחים אותו, חדל לבקש את עזרת ה׳ ואת הנחייתו, וביקש רק לחלץ את עצמו מהסכנות שארבו לו בעקבות חטאו. PP 536.3

בת שבע, שיופיה הרב שימש מלכודת קטלנית למלך, הייתה אישתו של אוריה החיתי, אחד ממצביאיו האמיצים והנאמנים ביותר של המלך. איש לא יכול היה לחזות מראש אילו השלכות יהיו לחטא הניאוף הזה, במידה שהדבר ייוודע ברבים. תורת ה׳ גוזרת על הנואף דין מוות. לפיכך, אם ישמע אוריה, הלוחם הגאה והאמיץ על מעשה הניאוף, הדבר יפגע בו וימיט עליו קלון רב. בנוסף, הוא עלול לנקום את נקמתו באמצעות רצח המלך או לעורר מרד בקרב העם. PP 536.4

כל ניסיונותיו של דוד להסתיר את חטאו כשלו. הוא הפקיד את עצמו בידיו של השטן; סכנה ארבה לו מכל עבר, קלון מר ממוות ציפה לו. דומה שנותרה לפניו רק דרך אחת למלט את עצמו. ברוב ייאושו הזדרז דוד להוסיף חטא על פשע: רצח בנוסף לניאוף. השטן שגרם לאובדנו של שאול, ביקש להוביל גם את דוד אל אובדנו. על אף שהפיתויים ששניהם התנסו בהם היו שונים, השפעתם הייתה זהה: הם הובילו לחילול תורת ה׳. דוד סבר שאם אוריה ימות בקרב, אשמת מותו לא תיפול עליו, ובת שבע תהיה חופשייה להינשא לו. איש לא יחשוד בדבר, וכבוד בית המלוכה יישאר על כנו. PP 536.5

אוריה נשא במו ידיו את הצו שהורה על גזר דין המוות שלו. באיגרת שהפקיד המלך בידי אוריה ושיועדה ליואב, הבו את-אוריה אל-מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת: ״הורה דוד: ״ יואב, שעברו הוכתם ברצח זדוני אחר שביצע, לא היסס לציית לצו המלך, ואוריה נפל בחרב האויב העמוני. PP 536.6

עד כה שלטונו של דוד היה ללא רבב. רק שליטים ספורים השתוו לדוד מבחינה זו. הכתוב מעיד עליו: ״ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.״ (שמואל ב׳ ח׳, 15). בשל יושרו והגינותו זכה דוד לאמון העם ולנאמנותם. אך כאשר פנה עורף לאלוהים ומסר את עצמו בידי השטן, הפך לזמן מה לנציגו של השטן; עם זאת עדיין נשא במשרה ובסמכות שהוענקו לו מאת ה׳, ולכן, יואב ששמר אמונים למלך במקום לאלוהים, חילל את תורת ה׳ כאשר ציית לצו המלך. PP 537.1

סמכותו של דוד ניתנה לו מאלוהים, אך היה עליו להשתמש בה אך ורק בהתאם לחוק האלוהי. כאשר נתן פקודה שסתרה את תורת ה׳, היה זה חטא לציית לה. ״השלטונות הנוכחיים נקבעו מטעם אלוהים.״ (אל הרומים י״ג, 1). אך אל לנו לציית לשלטונות כאשר חוקיהם עומדים בסתירה לתורת ה׳. באיגרת שכתב אל המאמינים הקורינתים קבע שאול השליח את העיקרון שעל פיו עלינו להיכנע לסמכות. הוא אומר: ״לכו בעקבותי, כשם שגם :אני הולך !::;עוקבות המשיח.״ (הראשונה אל הקורינתים י״א, 1). PP 537.2

דיווח על ביצוע הצו, אשר נוסח בזהירות מרבית כדי לא לסבך את יואב או את המלך, נמסר לדוד. ״וישלח, יואב; ויגד לדוד , את כל דברי המלחמה. ויצו את המלאך, לאמור: ׳ככלותך, את כל דברי המלחמה, לדבר אל המלך. והיה , אם תעלה חמת המלך.. . ואמרת : ׳גם עבדך אוריה החתי, מת.׳ וילך; המלאך; ויבא ויגד לדוד, את כל אשר שלחו יואב.״ המלך הורה לשליח: ״כה תאמר אל יואב: ׳אל ירע בעיניך את הדבר הזה, כי כזה וכזה, תיאכל החרב; החזק מלחמתך אל העיר והרסה, וחזקהו.׳״ בת שבע התאבלה חודש ימים על מות בעלה; ״ויעבר האבל, וישלח דוד ויאספה אל ביתו ותהי לו לאשה.״ האיש שלבו הרחום, מצפונו העדין ויראת הכבוד שלו לא הניחו לו לשלוח יד במלך - משיח ה׳ - גם כאשר חייו שלו היו בסכנה, הידרדר בשל חטאו עד כדי כך, שיכול היה לעשות עוול כה גדול ולרצוח את אחד מאנשיו הנאמנים ביותר ולוחמיו האמיצים ביותר, ולאחר מכן לצפות להתענג באין מפריע על פרי חטאיו. אבוי! כיצד הועם ברק הזהב הטהור ביותר! PP 537.3

מבראשית הציג השטן בפני האדם את פריו ״הטוב״ של החטא. בדרך זו הוא פיתה אלפי מלאכים. כך הוא הדיח את אדם וחווה לחטוא. הוא עדיין מוביל את ההמונים הרחק מציות לה׳. דרך החטא נראית מפתה ונחשקת, אך ״אחריתה דרכי מוות״ (משלי י״ד, 12). אשרי האנשים שפסעו בדרך זו, טעמו מפרי הבאושים של החטא וסטו ממנה מבעוד מועד. אך אלוהים בחסדו לא הניח לדוד להגיע לאובדנו, רק משום שנכנע לתאוותיו ולפיתויי הגמול הכוזב של החטא. PP 537.4

ה׳ נדרש להתערב למען טובתה של ישראל. עם הזמן נודע חטאו של דוד עם בת שבע ברבים, ועלה החשד שהמלך תכנן את מותו של אוריה. כבודו של ה׳ חולל. אלוהים בחר בדוד ורומם אותו, אך חטאו של דוד הציג את אופיו של אלוהים בצורה מסולפת והמיט חרפה על שמו הקדוש. הדבר הביא לירידה באמות המוסר והקדושה של בני ישראל, והפחית בלב רבים מחומרתו של החטא; בעת ובעונה אחת, הוא עודד את הרשעים שלא אהבו את ה׳ ולא יראו ממנו, לחטוא ביתר שאת. PP 538.1

נתן הנביא צווה למסור לדוד את תוכחת ה׳. היה זה מסר נוקב וחמור מאין כמוהו. מעטים הם השליטים שיקבלו תוכחה כזו מבלי שיגזרו דין מוות על מי שהוכיח אותם. נתן הנביא מסר לדוד את גזר דינו של ה׳ בתקיפות, אך עם זאת בחוכמה עילאית, שעוררה את אהדתו ורחמיו של המלך ובד בבד את מצפונו, והביאה אותו להכריז גזר דין מוות על עצמו. הנביא שפנה אל דוד כפרקליט עמו מאת ה׳, וביקש להגן על זכויותיהם של בני ישראל, הציג לפני המלך סיפור על עוול ודיכוי שדרש תיקון ופיצוי. PP 538.2

״שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר, ואחד ראש. לעשיר, היה צאן ובקר, הרבה מאד. ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה, ותגדל עמו ועם בניו יחדו; מפתו תאכל ומכסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי לו, כבת. ויבא הלך, לאיש העשיר, ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לארח הבא לו; ויקח, את כבשת האיש הראש, ויעשה, לאיש הבא אליו.״ PP 538.3

זעמו של המלך התעורר, והוא הכריז: ״חי יהוה, כי בן מות האיש העשה זאת. ואת הכבשה, ישלם ארבעתים: עקב, אשר עשה את הדבר הזה, ועל, אשר לא חמל.״ (שמואל ב׳ י״ב 5, 6). PP 538.4

נתן הביט במלך במבט נוקב, לאחר מכן הרים את ידו הימנית השמיימה והכריז חגיגית: ״אתה האיש!״ ואז המשיך ואמר: ״מדוע בזית את דבר יהוה, לעשות הרע בעינו (בעיני)?״ בדומה לדוד, אנשים עשויים לנסות להסתיר את חטאיהם ופשעיהם מבני האדם; לקבור את מעשיהם הרעים ולהצפין אותם אחת ולתמיד מעיני בני האדם או מידיעתם; אולם, ״הכל חשוף וגלוי לעיני מי שלפניו עלינו לתת דין וחשבון.״ (אל העברים ד׳ 13). ״כי אין דבר מכסה שלא יגלה ואין נסתר שלא יודע.״ (מתי י׳ 26). PP 538.5

נתן הנביא הכריז באוזני דוד: ״כה אמר יהוה אלהי ישראל: ׳אנוכי משחתיך למלך על ישראל, ואנכי הצלתיך, מיד שאול... מדוע בזית את דבר יהוה, לעשות הרע בעינו (בעיני)? את אוריה החתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה; ואתו הרגה; בחרב בני עמון. ועתה, לא תסור חרב מביתך עד עולם... הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את נשיך לעיניך, ונתתי לרעיך... כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את הדבר הזה, נגד כל ישראל, ונגד השמש.״ PP 538.6

תוכחתו של הנביא נגעה בלבו של דוד, מצפונו התעורר מייד ותחושת אשמה עזה הציפה את לבו. בכל לבו ומאודו השתחווה בחרטה רבה לפני הי. בשפתיים רועדות התוודה ואמר: ״חטאתי ליהוה.״ העוול המתבצע בעולם מגיע לאוזני האל באמצעות קורבנות העוול. דוד ביצע חטא חמור ביותר, הן נגד אוריה והן נגד בת שבע, והוא ידע זאת היטב. אך החטא שחטא נגד אלוהים היה כבד וגדול לאין ערוך. PP 539.1

על אף שלא יימצא אדם בישראל שיעז לבצע את גזר דין המוות שנחרץ על משיח ה׳, דוד רעד מפחד, מחשש שמא אשמתו תביא למותו המיידי ביד הי. אך המסר הבא נשלח אליו בידי הנביא: ״גם יהוה העביר חטאתך - לא תמות!״ עם זאת, הצדק חייב היה להיעשות. גזר דין המוות שדוד היה חייב בו נגזר עתה על התינוק, פרי חטאו. בדרך זו ניתנה למלך הזדמנות לחזור בתשובה; עם זאת, סבלו ומותו של התינוק, שהיו חלק מעונשו של דוד, היו מרים בהרבה מטעם מותו שלו, אילו נגזר עליו למות. הנביא אמר לדוד: ״אפס, כי נאץ נאצת את איבי יהוה, בדבר, הזה; גם, הבן הילוד לך, מות ימות.״ PP 539.2

כשהתינוק נפל למשכב, דוד צם, התפלל בענווה ובכוונה רבה והתחנן על חייו. הוא הסיר את בגדי המלכות ואת הנזר שלו, שכב לילה אחרי לילה על האדמה, ובלב שבור מצער הפגיע בעבור התינוק החף מפשע שסבל בשל אשמתו שלו. PP 539.3

״ויבקש דוד את האלוהים, בעד הנער; ויצם דוד צום, ובא ולן ושכב אךצה. ויקמו זקני ביתו, עליו, להקימו, מן הארץ; ולא אבה, ולא ברא אתם לחם.״ PP 539.4

לעיתים קרובות, כשמשפט ה׳ הוכרז על בני אדם או על ערים, ענווה ותשובה הפכו את הקערה על פיה ושינו את גזר הדין, והאל החנון והרחום לעולמי עד, אשר ממהר לסלוח, שלח את מלאכי השלום שלו. מעודד ממחשבה זו המשיך דוד לעתור לפני ה׳ כל עוד היה התינוק בחיים. כשנודע לו על מותו, קיבל על עצמו בהכנעה את דין הי. המכה הראשונה הונחתה עליו בהתאם לפיצוי ההולם שהוא עצמו קבע. אך דוד, שבטח בחסד ה׳, לא נותר ללא נחמה. PP 539.5

אנשים רבים הקוראים את סיפורו של דוד תוהים, ״מדוע הועלה סיפור זה על הכתב?״ ״מדוע ראה אלוהים לנכון לפרסם ברבים את הפרק האפל הזה בחייו של אדם שהשמיים מוקירים כל כך?״ הנביא שהוכיח את דוד, הכריז בנוגע לחטאו: ״אפס כי ניאץ ניאצת את אויבי ה׳ בדבר [בחטא] הזה.״ לאורך הדורות הצביעו הכופרים על דוד שאופיו הוכתם בכתם אפל זה, והכריזו בניצחון ובלעג, ״הנה אדם כלבבו של אלוהים!״ בדרך זו הומטה חרפה על האמונה, אלוהים ודברו בוזו וחוללו, בני האדם הקשו את לבם בחוסר אמונה, ואנשים רבים, שעטו מעטה של חסידות וצדקה, שקעו בחטא שבעתיים. PP 539.6

אך סיפור חייו של דוד אינו מעודד אותנו לחטוא. כאשר דוד ציית לדבר ה׳ כינה אותו אלוהים, ״אדם כלבבי.״ כאשר חטא, סר חינו מה׳, עד שחזר בתשובה ושב אל אלוהים. דבר ה׳ מכריז מפורשות: ״וירע הדבר אשר עשה דוד, בעיני יהוה.״ (שמואל ב׳ י״א 27). ה׳ הוכיח את דוד על מעשהו באמצעות נתן הנביא: ״מדוע בזית את דבר יהוה, לעשות הרע בעינו (בעיני)?״ ואז פסק: ״עתה, לא תסור חרב מביתך עד עולם: עקב, כי בזתני.״ PP 539.7

על אף שדוד התחרט מעומק לבו על חטאו וזכה למחילת האלוהים, הוא קצר את פרי הבאושים של חטאו, שאת זרעיו זרע במו ידיו. העונש שהומט עליו ועל ביתו מעידים על שנאתו הרבה של ה׳ את החטא. PP 540.1

עד כה גוננה יד ההשגחה על דוד מפני זממם של אויביו, ומנעה משאול לפגוע בו. PP 540.2

אך החטא שדוד חטא בו, חולל שינוי במערכת היחסים שהייתה לו עם אלוהים. ה׳ לעולם לא יצדיק את החטא. אלוהים לא הגן על דוד מתוצאות חטאו, כפי שהגן עליו משנאתו של שאול. PP 540.3

שינוי גדול התחולל בלבו של דוד. רוחו הפכה שבורה ונכאה בשל גודל חטאו והשלכותיו המרות. הוא חש שהושפל בעיני נתיניו. השפעתו על העם נחלשה. עד כה ייחסו נתיניו את הצלחתו ושגשוגו לדבקותו היתרה בתורת ה׳ ולציותו המוחלט למצוות ה׳. אך עתה, לאחר שנודע להם על חטאו, הם עצמם עלולים לחטוא ביתר שאת. סמכותו בעיני בני ביתו, הכבוד והציות שציפה לקבל מבניו הלכו ודעכו. תחושת אשמה כבדה החרישה את שפתיו בשעה שהיה צריך להוכיח את בניו על חטאיהם ולהענישם; היא ריפתה את ידיו מעשיית צדק בביתו שלו. הדוגמה הרעה שנתן לבניו השפיעה עליהם קשות; אלוהים לא יתערב כדי למנוע את מה שהתחולל בתוך ביתו, פרי מעלליו הרעים. ה׳ יניח לדברים להתנהל במסלולם הטבעי, ובדרך זו דוד יתייסר שבעתיים. PP 540.4

במשך שנה לאחר שחטא חי דוד בתחושת ביטחון שאננה; לא היה שום סימן חיצוני למורת רוחו של ה׳ ממעשיו. אך חרב המשפט האלוהי הייתה תלויה מעל ראשו. יום הדין ממשמש ובא, העונש והתיקון בוא יבואו במהרה ובחטף, ושום חרטה לא תוכל למנוע אותם; צער וקלון יהיו מנת חלקו של המלך ויאפילו על חייו עלי אדמות. PP 540.5

טוב יעשו אנשים המשתמשים בדוגמה של דוד במטרה להפחית מאשמתם, אם ילמדו מסיפורי כתבי הקודש כי דרכו של החטא עקלקלה וקשה היא. על אף שהם עשויים לעזוב את דרכם הרעה, בדומה לדוד, תוצאות החטא, אפילו בעולם הזה, יהיו מרות וקשות מנשוא. PP 540.6

אלוהים חפץ שקורות חייו של דוד ישמשו לנו כתמרור אזהרה, וילמדו אותנו שאפילו אנשים כלבבו, אנשים שהוא בירך והטה עליהם את חסדו, אינם אמורים להזניח את התפילה ולהתרשל באמונה מתוך תחושה של ביטחון ושאננות. סיפורו של דוד מועיל למי שמבקשים ללמוד בענווה את הלקח שה׳ ביקש ללמדנו. דור אחרי דור, אלפי בני אדם נוכחים בסכנות שהשטן זרע בדרכם. חטאו של דוד, האיש שה׳ הוקיר כל כך, מעורר בלבם חוסר אמון בעצמם. הם חשים שרק אלוהים לבדו יכול לסייע להם לצלוח את דרך האמונה. מתוך ידיעה שכוחם וביטחונם באים להם מאת ה׳ בלבד, הם פוחדים לעשות את הצעד הראשון על אדמתו של השטן. PP 540.7

אפילו בטרם הוכרז הדין האלוהי על דוד, הוא החל לקצור את פרי חטאיו. מצפונו לא היה שקט. הצער הרב שכסס בלבו מתואר במזמור ל״ב: PP 541.1

״אשרי נשוי פע; כסוי חטאה. אשרי אדם, לא יחשב יהוה לו עון;
ואין ברוחו רמיה. כי החרשתי, בלו עצמי, בשאגתי, כל היום. כי, יומם
ולילה תכבד עלי, ידך: נהפך לשדי בחרבני קיץ סלה.״ (תהילים ל״ב 1-4). PP 541.2

בתהילים נ“א מביע דוד את חרטנו לאחר שנתן הנביא הוכיח אותו
בשם ה׳: ״חחני אלהים כחסדך; כרב רחמיך, מחה פשעי. הרבה
(הרב), כבסני מעוני; ומחטאתי טהרני. כי פשעי, אני אדע; וחטאתי
נגדי תמיד. לך לבדך, חטאתי, והרע בעיניך, עשיתי... תחטאני באזוב
ואטהר; תכבסני, ומשלג אלבין. תשמיעני, ששון ושמחה; תגלנה,
עצמות דכית. הסתר פניך, מחטאי; וכל עונתי מחה.
לב טהור, ברא לי אלהים; ורוח נכון, חדש בקרבי. אל תשליכני
מלפניך; ורוח קדשך, אל תקח ממני.
השיבה לי, ששון ישעך; ורוח נדיבה תסמכני. אלמדה פשעים דרכיך;
וחטאים, אליך ישובו. הצילני מדמים, אלהים, אלהי תשועתי: תרנן
לשוני, צדקתך.״ (תהילים נ״א 3-16). PP 541.3

וכך, במזמור קדוש זה, העתיד להינשא על שפתי העם בעצרות קודש ובחצר המלכות בנוכחות כוהנים ושופטים, שרים ומצביאים, ולהנציח עד לדור האחרון את חטאו של דוד - גולל מלך ישראל את סיפור החטא שכשל בו, והביע את חרטתו ותקוותו להשיג מחילה באמצעות חסד האל. במקום להתאמץ להסתיר את דבר אשמתו, הוא חפץ שרבים ילמדו את הלקח המר מהסיפור העגום של מעידתו. PP 541.4

חרטתו של דוד הייתה כנה ועמוקה. הוא לא עשה כל ניסיון לרכך את פשעו. הוא לא הביע בתפילתו שום רצון להימלט מעונשו. הוא הבין את גודל החטא שביצע נגד הי. הוא ראה את נשמתו מוכתמת בחטא, והוא תיעב את החטא שביצע. הוא ייחל והתפלל לא רק למחילה, אלא אף ללב טהור. דוד לא הרים ידיים בייאוש. בהבטחותיו של ה׳ לחוטאים ששבו בתשובה, הוא מצא הוכחה למחילתו ולקבלתו בידי אלוהים. PP 541.5

״כי, לא תחפץ זבח ואתנה; עולה, לא תרצה.
זבחי אלהים, רוח נשברה: לב נשבר ונדכה, אלהים, לא תבזה.״ (תהילים נ״א 18, 19). PP 541.6

על אף שדוד מעד, ה׳ הרים אותו. עכשיו שרה עם ה׳ בקרבה רבה יותר מאי פעם, עכשיו חש בלבו אהדה רבה יותר כלפי בני האדם. בשמחת השחרור מעול החטא והאשמה שנשא, הוא שר: PP 542.1

״חטאתי אודיעך, ועוני לא כסיתי, אמרתי, אודה עלי פשעי ליהוה...
אתה, סתר לי, מצר תצרני: רני פלט; תסובבני סלה.״ (תהילים ל“ב 5-7). PP 542.2

אנשים רבים מתמרמרים על מה שהם מכנים ׳חוסר הצדק של ה׳׳, אשר חס על חייו של דוד חרף אשמתו הכבדה, אך מאס בשאול בשל חטאים שנראים בעיניהם הרבה פחות חמורים ושערורייתיים. אך חשוב לזכור שדוד השפיל את עצמו לפני ה׳ והתוודה על חטאו, בשעה ששאול בז לתוכחת ה׳, הקשה את לבו ומיאן לחזור בתשובה. PP 542.3

פרק זה בחייו של דוד רווי משמעות לגבי חוטאים שהחליטו לחזור בתשובה. זוהי אחת הדוגמאות המרשימות ביותר שניתנו לנו על המאבקים והפיתויים שבני האדם מתמודדים עמם, על חרטה אמיתית לפני אלוהים ועל אמונה יוקדת באדוננו ישוע המשיח. לאורך כל הדורות הפך סיפור זה מקור של נחמה לנשמות שנפלו בחטא והתמודדו עם משא אשמה מעיק. אלפים מילדי האל שהודחו לחטא ועמדו להיכנע לייאוש, נזכרו כיצד קיבל ה׳ את הודאתו וחרטתו הכנה של דוד, על אף שהיה עליו להיענש על חטאו; הם שאבו ממנו אומץ להתחרט על מעשיהם ולנסות לפסוע שוב בדרכי ה׳ לאורה של תורתו. PP 542.4

כל אדם המקבל בענווה את תוכחת ה׳, משפיל את נפשו, מתוודה ושב בתשובה כפי שנהג דוד, יכול להיות סמוך ובטוח כי יש תקווה בעבורו. כל אדם המקבל את הבטחות האל באמונה, ימצא מחילה. ה׳ לעולם לא ישליך מעל פניו נשמה ששבה בתשובה אמיתית. הוא הבטיח לנו: ״יחזק במעוזי, יעשה שלום לי; שלום, יעשה לי.״ (ישעיהו כ״ז 5). וגם: ״יעזב רשע דרכו, ואיש און מחשבתיו; וישב אל יהוה וירחמהו, ואל אלוהינו יי ירבה לסלוח.״ (ישעיהו נ״ה 7). PP 542.5