אבות האומה ונביאי ישראל

שנותיו האחרונות של דוד

פרק זה מבוסס על שמואל ב׳ כד׳: מלכים א׳ א׳;
דברי הימים א׳ כא׳; כח׳; כט׳;

מפלת אבשלום לא הביאה מייד לשלווה בממלכה. חלק גדול כל כך מן העם הצטרף למרד, שדוד לא העז לשוב לבירה ולעלות על כס המלכות ללא הזמנה מפורשת משבטי הממלכה. בשל המבוכה והבלבול ששררו ביהודה לאחר תבוסת אבשלום, לא ננקטו צעדים החלטיים מיידים להשבת המלך לכיסאו, וכשאנשי יהודה פעלו סוף סוף כדי להשיב את דוד לכיסאו, הדבר עורר את קנאתם של יתר השבטים והביא לפריצתה של מהפכה נגדית. אולם המהפכה דוכאה במהירות, והשלום והשלווה שבו לישראל. PP 556.1

סיפור חייו של דוד מעניק לנו את אחד הלקחים החשובים ביותר על הסכנות הטמונות לנשמתנו בהשגת שררה, עושר וכבוד - הדברים הנחשקים ביותר בקרב בני האדם. רק יחידי סגולה התמודדו טוב יותר עם סכנות כאלה והוכשרו לעמוד במבחן דומה. דוד הפיק לקחים רבים מראשית חייו כרועה צאן: ענווה, אורך רוח, מסירות וחמלה בטיפול בצאן מרעיתו, התחברות עם הטבע בבדידות ההרים, פיתוח כישורי שירה ונגינה, והגות יומם ולילה בבורא העולם; חיי המשמעת שניהל בשנות נדודיו הארוכות במדבר, אשר עוררו בו אומץ לב, קור רוח, סבלנות וביטחון באלוהים - יועדו מאת ה׳ כדי להכשיר אותו לכס המלכות בישראל. דוד זכה לחוויות יקרות מפז של אהבת ה׳ ולשפע מתנות רוח הקודש. כאשר צפה בחייו של שאול, הבחין באפסיות המוחלטת של חוכמת האדם. ואף על פי כן, ההצלחה שנחל והכבוד הרב שזכה לו החלישו כל כך את אופיו של דוד, שהשטן שב וניצח אותו פעם אחר פעם. PP 556.2

מגעים עם עמים אליליים עוררו בבני ישראל את התשוקה לאמץ את מנהגיהם, והציתו בליבם שאיפה לגדלות. כעמו הנבחר של ה׳, ישראל הייתה אמורה לזכות בכבוד מאלוהים; אך הגאווה והביטחון העצמי הלכו וגאו בליבם של בני ישראל, עד שהם חדלו להסתפק בכבוד שנפל בחלקם. הם דאגו בעיקר למעמדם בקרב העמים האחרים. מורת הרוח הזו לא יכלה שלא לעורר את הפיתוי לחטא בלבם. PP 556.3

במטרה להרחיב את כיבושיו בקרב העמים השכנים, החליט דוד להגדיל את צבאו באמצעות גיוסם של כל הגברים בגיל שירות צבאי. כדי לבצע זאת היה נחוץ לערוך מפקד אוכלוסין. גאווה ושאפתנות הם שהניעו את המלך ליטול את הצעד הזה. מספר התושבים יעיד על השוני העצום בין הממלכה החלשה שניתנה בידי דוד כשעלה לשלטון, לבין הממלכה החזקה והמשגשגת תחת הנהגתו. תוצאות המפקד יגבירו את הביטחון העצמי המופרז, הן של המלך והן של העם. על פי התנ״ך: ״ויעמד שטן, על ישראל; ויסת, אות דויד, למנות, את ישראל.״ ישראל שגשגה תחת שלטון דוד בזכות ברכת ה׳ ולא בזכות כישוריו של המלך או עוצמתה הצבאית של הממלכה. אולם התעצמותה הצבאית תיצור את הרושם בקרב עמי הסביבה, שישראל בוטחת בחילותיה ולא בגבורת ה׳. PP 557.1

על אף שבני ישראל התגאו בשגשוגה ובגדולתה של ממלכתם, הם לא ראו בעין יפה את תוכניתו של דוד להרחיב את השירות הצבאי. הגיוס הצפוי עורר מורת רוח רבה; לפיכך היה הכרח להפקיד את שרי הצבא על עריכת המפקד במקומם של הכוהנים והשופטים שערכו אותו בעבר. מטרת המבצע הייתה מנוגדת לחלוטין לעקרונות של שלטון דת. אפילו יואב חסר המצפון מחה על כך. הוא אמר לדוד: ״יוסף יהוה על עמו כהם מאה פעמים. הלא אדוני המלך, כלם לאדוני לעבדים; למה יבקש זאת אדוני? למה יהיה לאשמה לישראל?״ אבל בסופו של דבר, ״ודבר המלך חזק על יואב; ויצא יואב, ויתהלך בכל ישראל, ויבא, ירושלים.״ PP 557.2

כשדוד הבין סוף סוף את הטעות שעשה, המיפקד טרם הסתיים. אכול ייסורי מצפון אמר דוד אל ה׳: ״חטאתי מאד, אשר עשיתי את הדבר הזה; ועתה, העבר נא את עוון עבדך, כי נסכלתי מאד.״ למחרת בבוקר בא אליו הנביא גד ובפיו מסר מאלוהים: ״כה אמר יהוה: ׳שלוש, אני נטה עליך: בחר לך אחת מהנה, ואעשה לך ... אם שלוש שנים רעב, ואם שלישה חדשים נספה מפני צריך וחרב אויביך למשגת, ואם שלשת ימים חרב יהוה ודבר בארץ, ומלאך יהוה משחית בכל גבול ישראל.׳״ הנביא הוסיף וביקש מהמלך: ״ועתה ראה, מה אשיב את שלחי דבר.״ PP 557.3

תשובתו של המלך הייתה: ״צור לי מאד; אפלה נא ביד יהוה, כי רבים רחמיו מאד, וביד אדם, אל אפל.״ PP 557.4

לפיכך, ה׳ היכה את הארץ בדבר, ושבעים אלף איש מישראל נספו במגפה. מגפת הדבר טרם הגיעה לבירה, ״וישא דויד את עיניו, וירא את מלאך יהוה עמד בין הארץ ובין השמים, וחרבו שלופה בידו, נטויה על ירושלים; ויפל דויד והזקנים מכסים בשקים, על פניהם.״ המלך עתר לה׳ בעבור עם ישראל. הוא אמר בתפילתו: ״הלא אני אמרתי למנות בעם, ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי, ואלה הצאן, מה עשו? יהוה אלוהי, תהי נא ידך בי ובבית אבי, ובעמך, לא למגפה.״ PP 557.5

עריכת המפקד עוררה אי שביעות רצון רבה בקרב העם; אולם בני העם עצמם אהבו את אותם חטאים שהניעו את דוד לערוך את המפקד. כשם שה׳ השתמש בחטאו של אבשלום כדי להעניש את דוד, כך השתמש עתה בטעות שעשה דוד כדי להעניש את ישראל על חטאיה. PP 557.6

המלאך המשחית התקדם עד ירושלים ועצר על הר המוריה ב״גרן אתן היבוסי.״ במצוות הנביא עלה דוד להר המוריה. הוא הקים שם מזבח לה׳, ״ויעל עלות ושלמים; ויקרא, אל יהוה, ויענהו באש מן השמים, על מזבח העלה.״״. ״ויעתר יהוה לארץ, ותעצר המגפה מעל ישראל.״ PP 558.1

האתר שעליו הוקם המזבח נחשב מאותו יום ואילך לאדמת קודש. בעל המקום הציע למלך את הגורן ללא תמורה, אבל דוד סירב לקבל את האדמה במתנה. ״ויאמר המלך דויד, לארנן: ׳לא, כי קנה אקנה בכסף מלא: כי לא אשא אשר לך, ליהוה, והעלות עולה, חנם.׳ ויתן דויד לארנן, במקום, שקלי זהב , משקל שש מאות.״ אתר זה שבו הקים אברהם את מזבח העקידה כדי להקריב עליו את בנו, והפך מקודש בזכות התשועה הגדולה שה׳ עשה זה עתה לעמו, נבחר בשלב מאוחר יותר לאתר שעליו הקים שלמה את בית המקודש. PP 558.2

אולם צל קודר נוסף יעיב על שנות חייו האחרונות של דוד. הקשיים, הרדיפות והנדודים בראשית ימיו, המלחמות הרבות שהשתתף בהן, הדאגות, הצרות ושברון הלב שבאו עליו לקראת אחרית חייו, החלישו אותו ועמעמו את גחלת חייו. על אף שמוחו נשאר חד וצלול, החולשה והגיל, שעוררו בו רצון להתבודדות ולפרישה מהחיים הציבוריים, מנעו ממנו להיות ערני למתרחש בממלכתו. שוב פרץ מרד שנרקם בחצר המלכות. שוב נגלה פרי הבאושים של החינוך הקלוקל שהעניק לבניו ושל פינוק היתר שנהג עימם. אדוניה, בנו של דוד, הוא זה שחתר עכשיו לכס. נאמר עליו שהיה ״טוב תואר מאוד.״ כלומר, נאה מאוד ובעל קסם אישי. אבל למעשה הוא היה חסר חינוך, פרוע ונמהר. בנעוריו, אביו לא ריסן אותו כראוי. ככתוב: ״ולא עצבו אביו מימיו לאמור, מדוע ככה עשית?״ אדוניה מרד בסמכותו של ה׳, שייעד את שלמה לכס מלכות. הן בזכות כישוריו והמתנות שניחן בהן, והן בשל הלהט הדתי שלו, התאים שלמה יותר מאחיו הבוגר לכהן כמלך ישראל. אולם על אף שבחירתו של ה׳ נמסרה לעם במפורש, אדוניה לא התקשה למצוא לעצמו תומכים. יואב, שחרף חטאיו הרבים היה עד כה נאמן לכתר, חבר עכשיו לאביתר הכוהן ולקשר נגד שלמה. PP 558.3

המרד עמד לפרוץ בכל רגע; הקושרים התאספו מחוץ לבירה כדי להכתיר את אדוניה ולערוך לכבודו חגיגה גדולה. אולם תוכניתם סוכלה באמצעות פעולה מיידית שנקטו כמה מנאמני הכתר, שהראשיים שבהם היו צדוק הכוהן, נתן הנביא ובת שבע, אם שלמה. לאחר שעדכנו את דוד במצב, הזכירו לו את מצוות ה׳ המפורשת להכריז על שלמה כעל יורש העצר. דוד ויתר מייד על כיסאו לטובת שלמה, אשר נמשח והוכתר למלך. המרד דוכא. ראשי הקושרים הביאו על עצמם עונש מוות. המלך חס על חייו של אביתר - הן מתוך כבוד למשרתו הקדושה, והן בזכות הנאמנות שהפגין במשך השנים לכתר - אבל הוא הדיח אותו מתפקידו ככוהן גדול; התפקיד הנכבד הועבר לבית צדוק. חייהם של יואב ואדוניה נצלו לעת עתה, אך לאחר מות דוד, הם נענשו על בגידתם והוצאו להורג. העונש שהוטל על אדוניה השלים את מעגל ארבעת העונשים שהוטלו על ארבעת בני דוד ששילמו בחייהם על חטאו של האב, ואשר העידו על תיעובו של ה׳ את חטאו. PP 558.4

אחת התוכניות היקרות מאוד לליבו של דוד בראשית ימי מלכותו הייתה הקמת בית מקודש לאלוהי ישראל. על אף שה׳ לא התיר לו לבצע את תוכניתו, דוד המשיך להפגין להט ודבקות במטרה. הוא אסף ואגר שפע של חומרים יקרי ערך להקמת המקודש: זהב, כסף, אבני שוהם, אבנים יקרות בשלל צבעים; אבני שיש ועצים יקרים. עכשיו יופקדו כל האוצרות הללו בידי אחרים, שכן ידיים אחרות יועדו לבנות את המקודש שישמש משכן לארון ה׳ - סמל לשכינתו. PP 559.1

כשדוד חש שקיצו קרב, הוא כינס אליו את שרי ישראל, שרי השבטים, שרי הצבא ונציגים מכל מחוזות הממלכה כדי להפקיד בידיהם הנאמנות את מורשתו ואת עיזבונו. הוא חפץ להציג בפניהם את בקשתו האחרונה, ולקבל את הסכמתם לשיתוף פעולה במשימה הכבירה של הקמת המקודש. בשל חולשתו הפיזית של המלך, העם לא ציפה שהוא יהיה נוכח במעמד העברת אוצר המקודש. אולם בהשראת רוח ה׳ שנחה על דוד, עמד לו כוחו בפעם האחרונה לדבר אל עמו, והוא עשה זאת בלהט ובעוצמה גדולים מהרגיל. הוא סיפר להם על תשוקתו לבנות את בית ה׳, ועל צו ה׳ שהטיל עליו להפקיד את המלאכה בידי שלמה בנו. אלוהים הבטיח לו: ״שלמה בנך, הוא יבנה ביתי וחצרותי: כי בחרתי בו לי לבו, ואני אהיה לו לאב. והכינותי את מלכותו, עד לעולם: אם יחזק, לעשות מצותי ומשפטי, כיום הזה.״ דוד המשיך ואמר לעם: ״ועתה לעיני כל ישראל קהל יהוה, ובאזני אלוהינו, שמרו ודרשו, כל מצות יהוה אלוהיכם, למען תירשו את הארץ הטובה, והנחלתם לבניכם אחריכם עד עולים.״ PP 559.2

דוד למד על בשרו את קשיי הדרך כאשר נטש את ה׳. הוא חש אשם על כך שחילל את התורה. הוא קטף את פרי הבאושים של חטאיו; בכל ליבו ומאודו השתוקק ששרי ישראל ידבקו בה׳, וששלמה בנו יציית לתורת ה׳ ויתרחק מהחטאים שהחלישו את כיסאו שלו, הפכו את חייו קשים ומרים וחיללו את כבוד ה׳. דוד ידע שהדבר ידרוש משלמה ענווה רבה, אמון מלא באלוהים ועמידה תמידית על המשמר כדי לגבור על הפיתויים שיבואו עליו בשל מעמדו הרם, שכן אנשי המעלה משמשים מטרה מיוחדת לחיצי השטן. לאחר שהכריז על שלמה כעל יורשו לשלטון, פנה דוד אל בנו ואמר לו: ״ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו, בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש יהוה, וכל יצר מחשבות מבין: אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד. ראה עתה, כי יהוה בחר בך לבנות בית למקדש - חזק ועשה!״ PP 559.3

דוד נתן לשלמה הוראות מפורטות לבניית המקודש. הוראות אלה כללו תוכניות לכל חלקיו ואגפיו של המקודש, לכלי הקודש ולרהיטיו, כפי שהתגלו לו ברוח הקודש. שלמה שהיה עדיין צעיר נרתע מן האחריות הכבדה שתוטל עליו בבניית המקודש ובהנהגת העם. לפיכך, דוד עודד את בנו במילים הבאות: ״חזק ואמץ ועשה! אל תירא, ואל תחת! כי יהוה אלוהים אלוהי,עמך,לא ירפך ולא יעזבך, עד לכלות כל מלאכת עבודת בית יהוה.״ PP 560.1

שוב פנה דוד אל הקהל ואמר: ״שלמה בני אחד בחר בו אלוהים נער ורך; והמלאכה גדולה, כי לא לאדם הבירה, כי ליהוה אלוהים.״ עכשיו הוא מנה את כל החומרים שאסף לבניית בית המקודש: ״וככל כחי הכינותי לבית אלוהי, הזהב... והכסף... והנחשת... והעצים... אבני שהם... וכל אבן יקרה ואבני שיש לרב.״ הוא הוסיף ואמר: ״ועוד, ברצותי בבית אלוהי, יש לי סגלה, זהב וכסף: נתתי לבית אלהי למעלה, מכל הכינותי לבית הקודש. שלשת אלפים ככרי זהב, מזהב אופיר; ושבעת אלפים ככר כסף מזקק, לטוח קירות הבתים.״ בפנותו אל ההמונים שהביאו את מתנותיהם הרבות, שאל אותם: ״ומי מתנדב, למלאות ידו היום ליהוה?״ הקהל כולו הביע מייד נכונות לתרום לאוצר בית הי: ״ויתנדבו שרי האבות ושרי שבטי ישראל, ושרי האלפים והמאות, ולשרי, מלאכת המלך. ויתנו לעבודת בית האלוהים, זהב ככרים חמשת אלפים ואדרכנים רבו, וכסף ככרים עשרת אלפים, ונחשת רבו ושמונת אלפים ככרים; וברזל, מאה אלף ככרים. והנמצא אתו אבנים, נתנו לאוצר בית יהוה... וישמחו העם, על התנדבם, כי בלב שלם, התנדבו ליהוה; וגם דויד המלך, שמח שמחה גדולה.״ ״ויברך דויד את יהוה, לעיני כל הקהל; ויאמר דויד: ׳ברוך אתה יהוה אלהי ישראל אבינו, מעולם, ועד עולם. לך יהוה הגדלה והגבורה והתפארת, והנצח וההוד, כי כל, בשמים ובארץ: לך יהוה הממלכה, והמתנשא לכל לראש. והעשר והכבוד, מלפניך, ואתה מושל בכל, ובידך כח וגבורה; ובידך, לגדל ולחזק לכל. ועתה אלוהינו, מודים אנחנו לך; ומהללים, לשם תפארתך וכי מי אני, ומי עמי, כי נעצר כח, להתנדב כזאת? כי ממך הכל, ומידך נתנו לך. כי גרים אנחנו לפניך ותושבים, ככל אבתינו: כצל ימינו ועל הארץ, ואיו מקוה. יהוה אלוהינו, כל ההמון הזה אשר הכיננו, לבנות לך בית לשם קדשך; מידך היא (הוא), ולך הכל. וידעתי אלהי כי אתה בחן לבב, ומישרים תרצה.״ PP 560.2

׳׳אני, בישר לבבי התנדבתי כל אלה, ועתה עמך הנמצאו פה, ראיתי בשמחה להתנדב לך. יהוה, אלהי אברהם יצחק וישראל אבתינו, שמרה זאת לעולם, ליצר מחשבות לבב עמך; והכן לבבם, אליך. ולשלמה בני, תן לבב שלם, לשמור מצותיך, עדותיך וחקיך; ולעשות והכל, ולבנות הבירה אשר הכינותי.׳׳ ׳׳ויאמר דויד לכל הקהל: ׳ברכו נא ואת יהוה אלהיכם.׳ ויברכו כל הקהל, ליהוה אלוהי אבתיהם, ויקדו וישתחוו ליהוה, ולמלך.׳׳ PP 560.3

ברוב עניין וסיפוק אסף המלך את החומרים יקרי הערך לשם הקמת המקודש וקישוטו. הוא חיבר את מזמורי התהילה הנפלאים שברבות השנים יהדהדו בחצרות המקודש. עכשיו שמח בכל ליבו והודה לה׳ על כך שראשי השבטים ושרי ישראל נענו ברצון לבקשתו והתנדבו לעשות במלאכה הנכבדה שעמדה לפניהם. ובשעה שעשו את מלאכתם, הם נערכו לעשות למעלה מזה. הם תרמו מרכושם, ובכך הגדילו את אוצר המקודש. דוד חש עצמו בלתי ראוי בשעה שאסף את חומרי המקודש. לכן, הבעת האמון של אצילי ממלכתו, שהתבטאה בנכונות המיידית שלהם להירתם למלאכה, להקדיש את עצמם לשירות ה׳ ולתרום בלב שלם את אוצרותיהם לה׳, מילאה אותו שמחה רבה. אך ה׳ הוא זה שנטע בלב עמו את הנכונות הזו. ה׳ הוא זה שראוי להלל, לכבוד ולפאר, לא האדם. ה׳ הוא זה שהעניק לבני האדם את אוצרות הטבע, ועורר בליבם באמצעות רוח הקודש את הרצון לתרום את חפצי הערך שלהם לאוצר המקודש. זה היה פועלו של ה׳; אלמלא הניעה אהבת ה׳ את לבבות בני העם, מאמצי המלך היו לשווא והמקודש לא היה נבנה לעולם. PP 561.1

כל מה שהאדם זוכה לקבל מנדיבות ליבו של ה׳, שייך עדיין לה׳. כל מה שאלוהים הרעיף על האדם: אוצרות האדמה והטבע וכל יתר הדברים היפים בעולמו - הופקדו בידי בני האדם כדי לבדוק את עומק אהבתם אליו ואת הכרת הטובה שלהם על חסדיו. בין אם מדובר באוצרות חומריים ובעושר או במתנות החוכמה, על המאמין להניח אותם כמנחת שלמים לרגליו של ישוע המשיח, ולומר בהשראת דוד: ״כי ממך הכל, ומידך נתנו לך.״ PP 561.2

כשדוד הרגיש ששעת מותו ממשמשת ובאה, עדיין העיקה על ליבו הדאגה לשלמה ולממלכת ישראל, ששגשוגה תלוי בעיקר בנאמנותו של מלכה לה׳ ולעמו. PP 561.3

״ויצו [דוד] את שלמה בנו, לאמור: ׳אנוכי הלך, בדרך כל הארץ; וחזקה, והיית לאיש. ושמרת את משמרת יהוה אלוהיך, ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו... למען תשכיל, את כל אשר תעשה, ואת כל אשר תפנה, שם. למען יקים יהוה את דברו, אשר דבר עלי לאמור, אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת, בכל לבבם ובכל נפשם: לאמור, לא יכרת לך איש, מעל כסא ישראל.׳״ (מל״א ב׳ 1-4). דבריו האחרונים של דוד שהועלו על הכתב מהווים מזמור פיוטי המביע אמון, עקרונות נשגבים, ואמונה נצחית: PP 561.4

״נאם דוד בן ישי, ונאם הגבר הקם על, משיח אלהי יעקב, ונעים
זמרות ישראל.
רוח יהוה, דבר בי...
לי דבר צור ישראל: מושל, באדם, צדיק, מושל יראת אלהים.
וכאור בקר, יזרח שמש; בקר לא עבות, מנגה ממטר דשא מארץ. כי לא כן ביתי, עם אל: כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכל ושמרה
כי כל ישעי וכל חפץ, כי לא יצמיח.״ (שמואל ב׳ כ״ג 1-5). PP 561.5

כעומק נפילתו של דוד, כן עומק חרטתו, להט אהבתו ועוצמת אמונתו. חטאים רבים נסלחו לו, לכן אהבתו הייתה רבה כל כך. (לוקס ז׳ 47). PP 562.1

מזמורי התהילים שחיבר דוד מתארים מגוון של חוויות ורגשות, החל מתהומות האשמה וייסורי המצפון, עד לחוויות נשגבות ומרוממות נפש של חיי האמונה והתייחדות עם הי. סיפור חייו של דוד מעיד על כך שהחטא יכול להביא לאדם אך ורק אשמה, צער וצרה, אבל אהבת ה׳ וחסדו יכולים לחדור לתהומות הנפש העמוקים ביותר, ובכוחה של האמונה לרומם את נפש החוטא ששב בתשובה ונחל את נחלת הבנים של הי. מכל ההבטחות שניתנו לנו בדבר ה׳, זוהי אחת העדויות המרשימות ביותר של נאמנות, צדק וברית החסד של ה׳. PP 562.2

״אדם, ילוד אשה...כציץ יצא, וימל.״ ״ודבר אלוהינו, יקום לעולם.״ ״וחסד יהוה, מעולם ועד עולם על יראיו; וצדקתו, לבני בנים. לשמרי בריתו; ולזכרי פקדיו, לעשותם.״ (איוב י״ד 2; ישעיהו מ׳ 8; תהילים ק״ג 17, 18). PP 562.3

״כל אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם.״ (קהלת ג׳ 14). PP 562.4

נפלאות הן ההבטחות שהעניק ה׳ לדוד ולביתו, הבטחות שמייחלות לחיי הנצח ולהתגשמותן המלאה במשיח. ה׳ הכריז: PP 562.5

״נשבעתי, לדוד עבדי. עד עולם, אכין זרעך; ובניתי לדר ודור כסאך
סלה... מצאתי, דוד עבדי...
אשר ידי, תכון עמו; אף זרועי תאמצנו.
לא ישיא אויב בו; ובן עולה, לא יעננו. וכתותי מפניו צריו; ומשנאיו
אגוף.
>ואמונתי וחסדי עמו; ובשמי, תרום קרנו. ושמתי בים ידו; ובנהרות
ימינו. הוא יקראני, אבי אתה; אלי, וצור ישועתי. אף-אני, בכור
אתנהו; עליון, למלכי ארץ. לעולם, אשמור (אשמר) לו חסדי;
ובריתי, נאמנת לו.״ (תהילים פ״ט 4-29). PP 562.6

״ושמתי לעד זרעו; וכסאו, כימי שמים.״ (תהילים פ״ט 30). PP 562.7

״ישפט, עניי עם יושיע, לבני אביון; וידכא עושק. ייראוך עם
שמש; ולפני ירח, דור דורים... יפרח בימיו צדיק; ורב שלום,
עד בלי ירח. וירד, מים עד ים; ומנהר, עד אפסי ארץ... יהי
שמו, לעולם, לפני שמש, ינין (ינון) שמו: ויתברכו בו; כל הגוים
יאשרוהו.״ (תהילים ע״ב 4-8, 17). PP 563.1

״כי ילד ילד לנו, בן נתן לנו, ותהי המשרה, על שכמו; ויקרא שמו פלא יועץ, אל גבור, אבי עד, שר שלום.״ ״הוא גדול יהיה ובן עליון יקרא, ויהוה אלהים יתן לו את כסא דוד אביו; וימלך על בית יעקב לעולם ואין קץ למלכותו.״ (ישעיהו ט׳ 5; לוקס א׳ 32, 33). PP 563.2