אבות האומה ונביאי ישראל

דוד בציקלג

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ כט׳, ל׳; שמואל ב׳ א׳

דוד ואנשיו לא השתתפו בקרב שנערך בין צבא שאול וצבא הפלישתים, למרות שהגיעו עם הפלישתים לשדה הקרב. בשעה ששני הצבאות נערכו לקרב, בן ישי נקלע לתסבוכת גדולה. הפלישתים ציפו שהוא יילחם לצידם. אם יוותר על תפקידו וינטוש את שדה הקרב, לא רק שייחשב מוג לב, אלא אף בוגד וכפוי טובה כלפי אכיש, המלך שהגן עליו ובטח בו. צעד כזה ימיט קלון על שמו, ויחשוף אותו לזעמם של אויבים מסוכנים בהרבה משאול. עם זאת, לא עלה בדעתו, ולו לרגע, להילחם בישראל. אם יעשה זאת, ייחשב לבוגד האומה, לאויבם של אלוהים ושל עמו. צעד כזה יחסום בפניו לעד את הדרך אל כס המלכות; ואם חלילה שאול ייהרג בקרב, האשם על מותו יוטל על דוד. PP 514.1

דוד היה אובד עצות. מוטב היה לו מצא מחסה במעוזים המבוצרים שבהרי נחלת ה׳ מאשר בקרב אויביהם המושבעים של אלוהים ושל עמו. אך ה׳ ברוב חסדו לא העניש את משרתו על הטעות שעשה, ולא עזב אותו לנפשו בשעת מצוקה ומבוכה זו; שכן על אף שדוד חדל להסתמך על גבורת ה׳ וסטה מדרך הישר, הוא עדיין השתוקק בכל לבו לשמור אמונים לאלוהים. בשעה שהשטן ומלאכיו סייעו לאויבי ה׳ וישראל לרקום את זממם נגד מלך ישראל שנטש את ה׳, ומלאכי ה׳ עמלו כדי לחלץ את דוד מהסכנה שארבה לו, מלאכי השמיים עוררו את לבם של שרי הפלישתים למחות נגד הצטרפותם של דוד וצבאו לצבא הפלישתי לקראת הקרב הממשמש ובא. PP 514.2

״מה העברים האלה?״, שאלו שרי הפלישתים את אכיש. והמלך אכיש, שלא רצה לאבד בן ברית חשוב כל כך כמו דוד, השיב: ״הלוא זה דוד עבד שאול מלך ישראל אשר היה אתי זה ימים או זה שנים, ולא מצאתי בו מאומה, מיום נפלו עד היום הזה.״ PP 514.3

אך שרי הפלישתים המשיכו לתבוע בזעם: ״השב את האיש וישב אל מקומו אשר הפקדתו שם, ולא ירד עמנו במלחמה, ולא יהיה לנו לשטן במלחמה; ובמה, יתרצה זה אל אדוניו? והלוא, בראש האנשים ההם. והלוא זה דוד, אשר יענו לו במחלות לאמור: ׳הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו.״׳ זכר נפילתו של גיבור הפלישתים המפורסם ביד דוד וניצחון ישראל בקרב ההוא היה עדיין טרי בזיכרונם של שרי הפלישתים. הם לא האמינו שדוד ילחם נגד בני עמו; אילו יחליט בעיצומו של הקרב לבגוד בהם ולעזור לאחיו, יזיק לפלישתים הרבה יותר מאשר צבא שאול. PP 514.4

אכיש נאלץ להיעתר לבקשתם. הוא זימן אליו את דוד ואמר לו: ״חי יהוה כי ישר אתה וטוב בעיני צאתך ובאך אתי במחנה, כי לא מצאתי בך רעה, מיום באך אלי עד והיום הזה; ובעיני הסרנים, לא טוב אתה. ועתה שוב, ולו בשלום; ולא תעשה רע, בעיני סרני פלשתים.״ PP 515.1

דוד, שפחד להסגיר את רגשותיו האמיתיים, השיב: ״כי מה עשיתי ומה מצאת בעבדיך, מיום אשר הייתי לפניך, עד היום הזה? כי לא אבוא ונלחמתי, באיבי אדוני המלך.״ PP 515.2

אכיש השיב לדוד: ״ידעתי, כי טוב אתה בעיני כמלאך אלוהים; אף שדי פלשתים אמרו, לא יעלה עמנו במלחמה. ועתה השכם בבקר, ועבדי אדוניך אשר באו אתו; והשכמתם בבקר, ואור לכם ולכו,״ תשובה זו עוררה ודאי בלבו של דוד בושה עזה וחרטה עמוקה, כשהגה בשפל המדרגה שהגיע אליה בשל הונאתו, שלא עלתה בקנה אחד עם היותו משרת האלוהים. אף להקלתו הרבה, בדרך זו נפתרה התסבוכת שנקלע אליה. PP 515.3

לאחר שדוד ושש מאות אנשיו עזבו את שדה הקרב, הם צעדו שלושה ימים עד שהגיעו לציקלג, העיר הפלישתית שניתנה להם לנחלה. אף העיר שנגלתה לנגד עיניהם הייתה חרבה ושוממת. העמלקים ניצלו את העדרם של דוד וצבאו, ועלו על העיר כדי להתנקם בו על פשיטותיו לאדמותיהם. במתקפת פתע פשטו על העיר שנותרה ללא הגנה, ולאחר שבזזו ושרפו אותה, יצאו לדרכם עם הנשים והילדים אשר שבו ועם שלל רב. PP 515.4

בחלחלה ובאלם עמדו דוד ואנשיו ובהו בחורבותיה של העיר העשנה. כשקלטו את גודל האסון הנורא שניחת עליהם פרצו הלוחמים למודי המלחמה בבכי. ככתוב, ״וישא דוד והעם אשמאתו, את קולם, ויבכו: עד אשר אין בהם כח, לבכות.״ PP 515.5

פעם נוספת התייסר דוד בשל חוסר אמונתו, אשר גרם לו לבקש מקלט בקרב הפלישתים. עתה ניתנה לו ההזדמנות להיווכח בביטחון המפוקפק שהעניקו לו אויבי ה׳ ואויבי עמו. אנשיו של דוד האשימו אותו וראו בו את הגורם העיקרי לאסונם. הוא זה שעורר את יצר הנקם של העמלקים בשל מתקפותיו החוזרות ונשנות. עם זאת, משום שחש שאנן ובטוח בקרב אויביו, עזב את העיר ללא הגנה. מטורפים מצער ומזעם, חיילי דוד היו מוכנים לנקוט בכל צעד נואש שהוא, ואיימו אפילו לרגום באבנים את דוד מנהיגם. PP 515.6

דומה שאיש לא עמד עתה לצדו של דוד. כל מה שהיה יקר ללבו עלי אדמות נלקח ממנו. שאול גירש אותו מארצו, הפלישתים סילקו אותו משדה הקרב, העמלקים שדדו והרסו את עירו, נשותיו וילדיו נשבו, ועתה, חבריו הטובים התאחדו נגדו ואפילו איימו להורגו. אך בשעתו הקשה ביותר, במקום לחשוב על הנסיבות העגומות, נשא דוד את מבטו אל אלוהים, התחנן לעזרתו והתעודד בה׳. ככתוב, ״ויתחזק דוד באלוהיו.״ הוא סקר את אירועי חייו. האם ה׳ נטש אותו אי פעם? רוחו התעודדה כשנזכר במקרים הרבים שבהם היטה עליו את חסדו. ועל אף שאנשיו מרי הנפש שקעו עתה ביתר מרירות ובקוצר רוח, ולאיש האלוהים הייתה עכשיו סיבה גדולה יותר לשקוע במרה שחורה, הוא נשא את צערו בעוז. ״יום אירא, אני, אליך אבטח.״ (תהילים נ״ו 4), ומילים אלה נבעו מלבו. על אף שחש במבוי סתום, ידע שאלוהים יחלץ אותו וידריכו. PP 516.1

לאחר שדוד זימן אליו את אביתר הכוהן, בנו של אחימלך, ״וישאל דוד ביהוה לאמור, ארדף אחרי הגדוד הזה האשגנו? ויאמר לו ׳רדף, כי השג תשיג והצל תציל.׳״ (שמואל א׳, ל׳ 8). PP 516.2

לאחר שניתנה תשובת ה׳, הצער, המבוכה והרגשות הקשים ששררו במחנה שככו. דוד ואנשיו יצאו מיד למרדף אחר אויביהם. הם צעדו מהר כל כך, עד שכשהגיעו לנחל הבשור (הנשפך לנחל עזה ומשם לים התיכון), מאתיים לוחמים נאלצו להישאר על שפת הנחל בשל תשישותם. אך דוד וארבע מאות אנשיו הנותרים, שרוחם לא נשברה, המשיכו במרדף. PP 516.3

בדרכם פגשו עבד מצרי שעמד למות ברעב, צמא ותשישות. לאחר שנתנו לו מזון ומים שבה אליו רוחו, ואז אמר להם כי אדונו, עמלקי אכזר שנמנה על הכוח שפלש לציקלג, הפקיר אותו למות בשדה. הוא סיפר להם על הפלישה לציקלג ועל הביזה. הוא ניאות להוביל את דוד ואנשיו אל מחנה אויביהם. בתמורה, קיבל מדוד הבטחה שאנשיו לא יהרגו אותו ולא יסגירו אותו לאדונו. PP 516.4

כשדוד ואנשיו התקרבו אל העמלקים הם הבחינו במשתה שנערך במחנה האויב. לוחמי הצבא המנצח חגגו את ניצחונם בהילולה גדולה, ״אכלים ושתים, וחגגים, בכל השלל הגדול, אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה.״ דוד הורה על מתקפת פתע, והרודפים תקפו באכזריות את טרפם. העמלקים הופתעו ומבוכה גדולה התעוררה בקרבם. הקרב נמשך כל הלילה ולמחרת היום עד שנפל כמעט כל כוח האויב, זולת ארבע מאות איש שנמלטו על גב גמליהם. דבר ה׳ לדוד התגשם. ככתוב: ״ויצל דוד, את כל אשר לקחו עמלק; ואת שתי נשיו, הציל דוד. ולא נעדר להם מן הקטן ועד הגדול ועד בנים ובנות, ומשלל, ועד כל אשר לקחו, להם: הכל, השיב דוד.״ PP 516.5

במהלך פלישותיו של דוד לאדמות העמלקים, הוא הרג את כל התושבים שנפלו בידו. עתה, אלמלא גבורת ה׳ שריסנה את העמלקים, הם היו נוקמים בו באמצעות הריגת כל תושבי ציקלג. אך הם החליטו לחוס על חיי השבויים כדי להעצים את תהילת הניצחון שלהם, כאשר יובילו בסך מספר רב של שבויים לארצם. בנוסף, הם התכוונו למכור אותם לעבדות. וכך, בלי שידעו זאת, הם שירתו את מטרותיו של אלוהים בכך ששמרו על חיי השבויות והשבויים, שעתה יכלו לשוב לחיק בעליהן ואבותיהם. PP 516.6

כל הכוחות הפועלים בעולם הזה נתונים תחת שליטתו של אלוהים הכול יכול. ה׳ מורה לשליט החזק ביותר, למשעבד האכזר ביותר: ״עד פה תבוא, ולא תסיף!״ (איוב ל״ח 11). אלוהים מפעיל ללא הרף את כוחו כדי לבטל את פועלם של כוחות הרשע, והוא עושה כל מאמץ כדי לתקן את דרכם של בני האדם ולשמור עליהם. PP 517.1

בשמחה גדולה צעדו המנצחים בדרכם הביתה. אך כשהגיעו אל חבריהם שנותרו מאחור, הכריזו האנשים האנוכיים והפרועים ביותר מקרב ארבע מאות לוחמיו של דוד, שהחיילים שלא השתתפו בקרב לא יקבלו את חלקם בשלל; עליהם להסתפק איש איש באישתו ובילדיו שחזרו מהשבי. אך דוד לא התיר להם לנהוג כך. הוא אמר: ״לא תעשו כן אחי: את אשר נתן יהוה לנו, וישמר אתנו, ויתן את הגדוד הבא עלינו, בידנו. וכי ישמע לכם, לדבר הזה? כי כחלק הירד במלחמה, וכחלק הישב על הכלים, יחדו יחלקו. ויהי, מהיום ההוא ומעלה; וישמה לחק ולמשפט, לישראל, עד, היום הזה.״ PP 517.2

בדרך זו יישב דוד את המחלוקת שהתעוררה במחנה. מאז הפך הדבר לחוק בישראל הקדומה: כל אדם שסייע בדרך כלשהי במבצע צבאי, היה זכאי לחלק זהה בשלל לחלקם של החיילים שנלחמו בקרב. PP 517.3

בנוסף להחזרת כל השלל שנבזז מציקלג, דוד ואנשיו לכדו עדרי צאן ובקר רבים שהיו שייכים לעמלקים. הללו כונו, ״שלל דוד.״ לאחר שובו לציקלג, דוד שלח במתנה צאן ובקר משלל זה אל זקני שבטו, שבט יהודה, וכן לאנשים שהיו ידידיו ושמרו לו אמונים בשנים שבהן חי במצודות בהרים, ונאלץ לנדוד ממקום למקום כדי להציל את חייו. כך הפגין דוד את תודתו, שכן אהדתם וידידותם של רעיו היו יקרים מפז ללבו בשנותיו כפליט נרדף. PP 517.4

חלפו שלושה ימים מאז שובם של דוד ולוחמיו לציקלג. בשעה שעמלו על שיקום בתיהם ההרוסים, ציפו בלב חרד לבשורות מן הקרב שהיה אמור להיערך בין ישראל לפלישתים. לפתע נכנס שליח אל העיר, ״ובגדיו קרעים, ואדמה על ראשו.״ (שמואל ב׳, א׳ 2). לאחר שהובהל אל דוד, השתחווה לפניו ביראת כבוד. הדבר העיד על כך שהוא הכיר בו בתור מצביא רב עוצמה שאת חסדו דרש. דוד שאל אותו מה עלה בגורל המלחמה. והחייל העמלקי שנמלט מהמערכה סיפר לדוד על תבוסתו ומותו של שאול, וכן על מות יהונתן. אך הוא לא הסתפק בהצגת העובדות כהווייתן. משום שהניח שדוד שונא את יריבו, שמעולם לא חדל לרדוף אחריו, קיווה לשאת חן בעיני דוד אם יציג עצמו בתור האיש שהרג את המלך. ברברבנות סיפר כי במהלך הקרב נתקל במלך ישראל הפצוע והמכותר בידי אויביו, וכי לבקשתו של המלך הרג אותו. כדי לאמת את דבריו הראה לדוד את נזר המלכות שהיה על ראשו של המלך ואת צמידי הזהב שעיטרו את זרועותיו. PP 517.5

הוא היה בטוח שהבשורות שהביא יתקבלו בשמחה רבה, וכי יזכה בגמול מכובד על חלקו בפרשה. ואולם, ״ויחזק דוד בבגדו, ויקרעם; וגם כל האנשים, אשר אתו. ויספדו, ויבכו, ויצמו, עד הערב: על שאול ועל יהונתן בנו, ועל עם יהוה ועל בית ישראל, כי נפלו, בחרב.״ PP 518.1

לאחר שהתגבר על ההלם הראשוני שאחז בו לשמע הבשורות המרות, שבו מחשבותיו של דוד אל השליח הזר ואל הפשע שביצע לטענתו. דוד שאל אותו : ״׳אי מזה, אתה?׳ ויאמר: ׳בן איש גר עמלקי אנכי.׳ ויאמר אליו, דוד: ׳איך, לא יראות, לשלח ידך, לשחת את משיח יהוה?׳״ פעמיים ניתן שאול ביד דוד, אך כשאנשי דוד האיצו בו להרגו, הוא סירב לשלוח את ידו נגד משיח ה׳, שנמשח למלך על ישראל. אך הצעיר העמלקי לא חשש להתפאר במעשהו: במו ידיו הרג את מלך ישראל. במו פיו הרשיע את עצמו כשהעיד על פשעו, שדינו דין מוות. העונש בוצע מיד. אך בטרם הוצא להורג, דוד אמר לו: ״דמיך (דמך) על ראשך: כי פיך, ענה בך לאמר, אנוכי מתתי, את משיח יהוה.״ PP 518.2

צערו של דוד על מות שאול היה אמיתי ועמוק, והביע את גדלות לבו ואצילות רוחו. דוד לא שמח על נפילת אויבו. אבן הנגף שחסמה את דרכו אל כס המלכות בישראל הוסרה, אך הוא לא שמח על כך. המוות מחק את זכר בוגדנותו ואכזריותו של שאול, ועתה דוד לא חשב על שום דבר אחר שאירע בחיי שאול, זולת דברים נאצלים ונשגבים. מה גם ששאול היה אבי יהונתן, שידידות האמת שלו נעמה כל כך לדוד. PP 518.3

ואכן, הקינה שדוד קונן על שאול ויהונתן, שהביעה את רגשותיו הפכה לנכס צאן ברזל לעמו ולחסידי ה׳ בדורות הבאים. PP 518.4

״הצבי, ישראל, על במותיך, חלל!
איך, נפלו גבורים!
אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצת אשקלון: פן תשמחנה בנות
פלשתים, פן תעלזנה בנות הערלים.
הרי בגלבע, אל טל ואל מטר עליכם, ושדי תרומת: כי שם נגעל,
מגן גבורין, מגן שאול, בלי משיח בשמן...
שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימם בחייה, ובמותם, לא נפרדו;
מנשרים קלו, מאריות גברו. בנות ישראל, אל שאול, בכינה; המלבשכם שני, עם עדנים,
המעלה עדי זהב, על לבושכן. איך נפלו גברים, בתוך המלחמה!
יהונתן, על במותיך חלל. צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי, מאד;
נפלאה אהבתך לי, מאהבת נשים. איך נפלו גבורים, ויאבדו כלי
מלחמה!״ (שמואל ב׳, א׳ 19-27) PP 518.5