אבות האומה ונביאי ישראל

דוד עולה על כס המלוכה

פרק זה מבוסס על שמואל ב׳ ב׳ עד ה׳: 5

עם מותו של שאול הוסרו הסכנות שאיימו על חייו של דוד, שבעטיין הפך לפליט. עתה יכול היה לשוב לארצו ללא כל חשש. בתום ימי האבל על שאול ויהונתן נועץ דוד בהי: ״׳האעלה באחת ערי יהודה?׳ ויאמר יהוה אליו: ׳עלה!׳ ויאמר דוד: ׳אנה אעלה?׳ ויאמר: ׳חברנה.׳״ PP 520.1

חברון שכנה 50 קילומטרים צפונית מבאר שבע, וכמחצית הדרך בין באר שבע לאתר שבו תוקם ירושלים. חברון נקראה בעבר קריית ארבע, כלומר, עירו של ארבע, אביו של ענק. מאוחר יותר ניתן לה השם ממרא. כאן, במערת המכפלה, נמצאו קברותיהם של אבות האומה. חברון הייתה חלק מנחלתו של כלב ושימשה כעיר הבירה של יהודה. חברון שוכנת בעמק הררי שאדמותיו הפוריות מניבות שפע של יבולים. בגבולותיה צמחו גפניה הנאים ביותר של ארץ ישראל, לצד שפעת עצי הזית ויתר עצי הפרי הגדלים בארץ. PP 520.2

דוד ואנשיו נערכו מייד כדי למלא את הצו האלוהי. ששת אלפי הלוחמים החמושים יצאו במהרה עם נשותיהם וילדיהם, צאנם ובקרם, לדרך המובילה לחברון. כשהשיירה נכנסה לעיר, באו אנשי יהודה כדי לקדם בברכה את דוד, מלכה הבא של ישראל. מייד נערכו ההכנות להכתרתו. ״ויבאו אנשי יהודה, וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה.״ בינתיים, אף שבט משבטי ישראל לא ניסה לתפוס בכוח את השלטון. PP 520.3

אחד הצעדים הראשונים שעשה המלך החדש היה לחלוק כבוד לזכרו של קודמו, שאול המלך ולזכרו של יהונתן בנו. כשנודע לדוד על מעשה הגבורה של אנשי יבש גלעד, אשר חרפו את נפשם במבצע חילוץ גופותיהם של המלך ובניו, שנפלו בידי הפלישתים, והבאתם לקבורה מכובדת, הוא שיגר ליבש גלעד משלחת, ובפיה המסר הבא: ״ברכים אתם ליהוה, אשר עשיתם החסד הזה עם אדוניכם עם שאול, ותקברו אתו. ועתה, יעש יהוה עמכם חסד ואמת; וגם אנוכי, אעשה אתכם הטובה הזאת, אשר עשיתם, הדבר הזה.״ בנוסף, הודיע להם כי נמשח למלך על בית יהודה, וביקש מאנשים נאמנים אלה להכיר בשלטונו ולשמור לו אמונים. PP 520.4

הפלישתים לא התנגדו להמלכתו של דוד ביהודה. בשעה שדוד חי בקרבם לאחר שגלה מארצו, הם התיידדו איתו במטרה להחליש את מלכות שאול. עתה קיוו שבזכות ידידותם עם דוד יפיקו תועלת מהתעצמותו המדינית. אולם שלטונו של דוד לא התנהל על מי מישרים. מייד לאחר הכתרתו נפתח דף אפל בתולדות האומה, שכלל מזימות, תככים, קנוניות ומרידות. דוד לא עלה על הכס כבוגד במלכות; אלוהים הוא זה שבחר בו למלך ישראל. עד עתה לעם לא הייתה שום עילה לחוסר אמון או התנגדות לדוד. עם זאת, בסמוך להכתרתו, לאחר שבית יהודה הכיר בשלטונו, הוכתר אדם אחר למלך על ישראל. בהשפעתו של אבנר עלה אישבושת, בנו של שאול, על כס המלכות. PP 521.1

אישבושת היה נצר חלש לבית שאול, כלומר, חסר כישורי מנהיגות. דוד לעומתו בלט כמנהיג מבטן ומלידה שבכוחו למלא את כל מחויבויותיו כמלך. אבנר שפעל רבות להעלאת אישבושת לשלטון, שימש כשר צבאו של שאול והיה האדם המפורסם ביותר בישראל. אבנר ידע היטב שדוד יועד ביד ה׳ לשבת על כס המלכות, אך לאחר שרדף אחריו זמן רב כל כך, לא שש על כך שיתפוס את כיסאו של שאול. PP 521.2

הנסיבות שבהן פעל אבנר חושפות את פרצופו האמיתי, שאפתנותו הרבה וחוסר המוסריות שלו. הוא היה מקורב מאוד לשאול, והושפע מרוח המרי של המלך ומנטייתו לבוז לבחירי ה׳ שיועדו להנהיג את ישראל. שנאתו אל דוד התעצמה כאשר דוד הוכיח אותו במילים נוקבות על כך שהתרשל בהגנת המלך. הוא נזכר כיצד דוד קרא לעברו באוזני המלך ואנשי ישראל: ״הלוא איש אתה, ומי כמוך בישראל? ולמה לא שמרת, אל אדוניך המלך?... לא טוב הדבר הזה, אשר עשית! וחי יהוה כי בני מות אתם, אשר לא שמרתם על אדוניכם על משיח יהוה...״ (שמ״א כ״ו 15-16). תוכחתו של דוד כרסמה בלבו, ולפיכך היה נחוש בדעתו לבצע את תוכנית הנקם שלו: לעורר מחלוקת בישראל שבאמצעותה יגיע לגדולה. כדי לקדם את מטרותיו ושאיפותיו האנוכיות ניצל אבנר את אחד מצאצאיו של שאול. הוא ידע שבני ישראל עדיין אהבו את יהונתן ונצרו בלבם את זכרו. בנוסף, לוחמי ישראל לא שכחו את ניצחונותיו הראשונים של שאול. חמוש בנחישות שהייתה ראויה למטרה טובה מזו, יצא המצביא המורד לבצע את זממו. PP 521.3

מחניים, ששכנה בעבר הירדן המזרחי, נבחרה כמקום משכנו של מלך ישראל, שכן הייתה האזור המוגן ביותר מפני מתקפה, הן מצד דוד והן מצד הפלישתים. כאן נערך טקס הכתרתו של אישבושת. שבטי עבר הירדן המזרחי היו הראשונים שקיבלו עליהם את מרותו. מאוחר יותר שלט אישבושת על מרבית שטחי ישראל, חוץ מיהודה. במשך שנתיים נהנה בנו של שאול מן הכבוד שחלקו לו נתיניו בעיר בירתו המרוחקת. אך אבנר שהתכוון להרחיב את שלטונו של אישבושת על כל ישראל, נערך למלחמת חורמה על בית דוד. ״ותהי המלחמה, ארכה, בין בית שאול, ובין בית דוד; ודוד הלך וחזק, ובית שאול הלכים ודלים.״ PP 521.4

לבסוף, כס המלכות, שכונן ברשע ומתוך שאפתנות אישית, נפל בשל בגידה. אבנר כעס על אישבושת משום שהיה מלך חלש ובלתי כשיר, ולפיכך ערק לשורותיו של דוד. הוא פנה לדוד בהצעה לסייע לו לזכות בתמיכתם של כל שבטי ישראל. דוד קיבל את הצעתו, ואבנר נשלח אחר כבוד לבצע את תוכניתו. כשנודע ליואב, שר צבא דוד, כי לוחם אמיץ ומפורסם זה התקבל בלבביות בידי המלך, הדבר עורר את קנאתו. מלחמה עקובה מדם התחוללה בין יואב ואבנר מאז שאבנר הכה למוות את עשהאל, אחיו של יואב, במלחמה שניטשה בין ישראל ויהודה. יואב שראה לפניו הזדמנות פז לנקום באבנר על מות אחיו, ובעת ובעונה אחת להיפטר מיריבו, ניצל ברוב שפלותו את שעת הכושר שהזדמנה לו ורצח את אבנר. PP 522.1

כשנודע לדוד על מעשה הרצח הבוגדני, הוא הכריז: ״נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה, עד עולם, מדמי, אבנר בן נר. יחלו על ראש יואב, ואל כל בית אביו.״ לאור מצבה הרעוע של הממלכה, ובשל כוחם ומעמדם של הרוצחים )יואב רצח את אבנר, אך עשה זאת גם בשמו של אחיו אבישי), נבצר מדוד להעניש את הפושעים כגמולם. עם זאת, הוא גינה את הרצח בפומבי. אבנר זכה להלוויה ממלכתית שנערכה ברוב טקס וכבוד. הלוחמים, ויואב בראשם, נדרשו לקחת חלק בטקסי האבלות, לבושים שק ואפר. המלך האבל הביע את יגונו בצום שערך ביום הקבורה; הוא הלך אחרי מיטת המת בתפקיד המקונן הראשי; לצד הקבר נשא קינה שהביעה תוכחה נוקבת כלפי הרוצחים. PP 522.2

״ויקנן המלך אל אבנר, ויאמר: ׳הכמות נבל, ימות אבנר?
ידך לא אסרות, ורגליך לא לנחשתים הגשו, כנפול לפני בני עולה,
נפלת.׳״ PP 522.3

העובדה שדוד כיבד באצילות נפש את זכרו של האיש שהיה יריבו המר ביותר, זכתה להערכת ולהערצת כל בני ישראל. ״וכל העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככל אשר עשה המלך, בעיני כל העם טוב. וידעו כל העם וכל ישראל, ביום ההוא: כי לא היתה מהמלך, להמית את אבנר בן נר.״ בחוג נאמניו המצומצם הרחיב דוד את הדיבור על מעשה הנבלה. הוא אמר כי מאחר ונבצר ממנו להעניש את הרוצחים כגמולם, הפקיד אותם לדין שמיים. ״ויאמר המלך, אל עבדיו: ׳הלוא תדעו, כי שר וגדול נפל היום הזה, בישראל? ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני: ישלם יהוה לעשה הרעה, כרעתו.׳״ PP 522.4

פנייתו של אבנר אל דוד הייתה כנה, אך מניעיו היו שפלים ואנוכיים. פעם אחר פעם יצא נגד המלך, בחיר האלוהים, בציפייה לרומם את עצמו. תרעומת, גאווה פצועה ותשוקת נקם גרמו לו לזנוח את המטרה שמזה זמן רב שירת בכך שערק למחנה דוד, קיווה לזכות במשרה המכובדת והרמה ביותר בשירותו הציבורי. לו עלה בידו להשיג את מטרתו ולממש את כישוריו ושאפתנותו, היו כוח ההשפעה הרב שלו וחוסר יראת האלוהים שבו מסכנים את כיסאו של דוד ואת בטחונה ושלומה של האומה כולה. PP 522.5

״וישמע בן שאול, כי מת אבנר בחברון, וירפו, ידיו; וכל ישראל, נבהלו.״ עתה לא היה ספק בכך שממלכת ישראל לא תתקיים לאורך זמן. במהרה הוביל מעשה בגידה נוסף לנפילת הממלכה, שכוחה הלך והתמעט. אישבושת נרצח באכזריות בידי שניים משריו. לאחר שכרתו את ראשו, מיהרו והביאו אותו למלך יהודה, בתקווה לזכות בחסדו. PP 523.1

שני הרוצחים ניצבו לפני דוד, אוחזים בראשו הכרות ושותת הדם של אישבושת בתור ראייה לפשעם. הם אמרו לדוד: ״הנה ראש איש בשת בן שאול אייבך אשר בקש את נפשך; ויתן יהוה לאדוני המלך נקמות, היום הזה, משאול, ומזרעו.״ אך דוד, שאלוהים היה זה שכונן את מלכותו והציל אותו מיד שונאיו, לא חפץ לכונן את שלטונו על מעשה בגידה ורצח. דוד סיפר לרוצחים על עונשו של האיש שהתרברב לפניו על רצח שאול, ואז הוסיף: ״אף כי אנשים רשעים, הרגו את איש צדיק בביתו, על משכבו; ועתה, הלוא אבקש את דמו מידכם, ובערתי אתכם, מן הארץ. ויצו דוד את הנערים ויהרגום... ואת ראש איש בשת לקחו, ויקברו בקבר אבנר בחברון.״ PP 523.2

לאחר מותו של אישבושת היו כל שרי ישראל תמימי דעים לגבי המלכתו של דוד למלך על כל ישראל. ״ויבאו כל שבטי ישראל, אל דוד, חברתה; ויאמרו לאמר: ׳הננו עצמך ובשרך אנחנו. גם אתמול גם שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה הייתה מוציא (המוציא) והמבי, את ישראל. ויאמר יהוה לך, אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד, על ישראל.׳ ויבאו כל זקני ישראל אל המלך, חברונה, ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון, לפני יהוה; וימשחו את דוד למלך, על ישראל.״ וכך, באמצעות יד ההשגחה, נסללה הדרך לפני דוד לעלות על כס המלוכה בישראל. בלבו לא קיננה שאפתנות אישית, שכן מעולם לא השתוקק לכבוד שעתה נפל בחלקו. PP 523.3

למעלה משמונת אלפים איש מצאצאי אהרון ולוי שירתו את דוד. השינוי שחל ברגשות העם היה חד ובולט. המהפכה התחוללה בשקט ובכבוד, כיאה לשינוי הכביר שהעם ביקש לחולל. כחצי מיליון איש - נתיניו לשעבר של שאול - התקהלו בחברון ובסביבותיה. ההרים והעמקים רחשו חיים מהמוני האדם שגדשו את האזור. שעת ההכתרה נקבעה; האיש שגורש מחצר שאול ונס על חייו אל ההרים והמערות בהרי יהודה, עמד לזכות בכבוד הגדול והרם ביותר שאדם עשוי לזכות בו מידי בני עמו. כוהני וזקני האומה, לבושים במיטב בגדי הכהונה, שרים ומצביאים על חניתותיהם וקסדותיהם הנוצצות, וגם זרים שבאו ממרחקים, ניצבו יחדיו כדי לחזות בהכתרתו של המלך, בחיר האל והעם, ולחלוק לו כבוד. דוד עטה את גלימת המלכות. שמן הקודש נמשח על ראשו בידי הכוהן הגדול, שכן בשעה שנמשח בנערותו בידי שמואל הנביא, הדבר שמש מעין נבואה לבאות: טקס הכתרתו למלך. השעה היעודה הגיעה והמלך הוקודש ברוב טקס לכהונתו כמלך ישראל וכנציג האל. שרביט המלכות הופקד בידיו. הברית שכרת עם העם נחתמה: המלך ישמור על שלטון צדק, והעם, מצדו, נשבע לשמור לו אמונים. נזר המלכות הונח על ראשו. טקס ההכתרה תם ונשלם. בראשה של ישראל עמד מלך שמונה לתפקידו הרם ביד הי. האיש שייחל באורך רוח לאלוהים, חזה עתה בהתגשמות הבטחותיו. ״וילך דוד, הלוך וגדול; ויהוה אלוהי צבאות, עמו.״ (שמואל ב׳, ה׳ 10). PP 523.4