אבות האומה ונביאי ישראל

מות שאול

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ כח׳; לא׳

שוב הוכרזה מלחמה בין ישראל לפלישתים. ״ויקבצו פלשתים, ויבאו ויחנו בשונם.״ שונם שכנה בקצה הצפוני של עמק יזרעאל; שאול וחילותיו חנו לא הרחק משם, לרגלי הר הגלבוע, בגבולו הדרומי של עמק יזרעאל. כאן דלקו גדעון ושלוש מאות אנשיו אחרי צבאות מדין. אך הרוח שהעניקה השראה למושיע ישראל הייתה שונה בתכלית מהרוח שהתעוררה בלבו של המלך. גדעון יצא לקרב חמוש באמונה חזקה בגבורתו של אלוהי יעקב; ואילו שאול חש בודד ומובס, שכן אלוהים נטש אותו. כאשר צפה במחנה הפלישתים, ״וירא, ויחרד לבו מאד.״ PP 503.1

לאחר שנודע לשאול שדוד וצבאו חברו לפלישתים, הוא ציפה שבן ישי ינצל את ההזדמנות כדי לנקום בו על העוול שעשה לו. המלך היה שרוי במצוקה רבה. קנאתו חסרת השחר, שעוררה אותו לרדוף אחר בחיר האלוהים במטרה להשמידו, גרמה לו עתה להעמיד את האומה בסכנה גדולה. בשעה שהיה עסוק במרדף אחרי דוד, הזניח את ביטחון המדינה. הפלישתים, שניצלו את המצב, חדרו דרך הגבולות הפרוצים והתקדמו ללב הארץ. וכך, בשעה שהשטן דחק בשאול להשתמש בכל כוחו ומשאביו כדי לרדוף אחרי דוד ולהורגו, אותה רוח ממארת עוררה את הפלישתים לנצל את ההזדמנות כדי לחסל את שאול ולהביס את עם האלוהים. השטן ממשיך עד היום לנהוג בדרך זו! הוא מעורר קנאה בלבם של חסרי האמונה בקהילה, מחרחר ריב בין חבריה, ואז, תוך ניצול המחלוקת השוררת בה, דוחק בנציגיו להביא לאובדנם של חסידי הי. PP 503.2

למחרת בבוקר עתיד שאול לצאת לקרב עם הפלישתים. צלליו הקודרים של הגורל המר הצפוי לו אפפו אותו. הוא שיווע לעזרה ולהכוונה, אך ביקש לשווא את עצת הי. ״וישאל שאול ביהוה, ולא ענהו יהוה - גם בחלמות גם באורים, גם בנביאם.״ אלוהים מעולם לא השיב ריקם את פניו של אדם שבא לפניו בענווה ובכנות. אם כך, מדוע לא ענה לשאול? מפני שבמו ידיו איבד המלך את כל האמצעים שעמדו לפניו כדי להיוועץ בהי: הוא מאס בעצת שמואל הנביא, הגלה את דוד, בחיר האלוהים, ושחט את כוהני הי. כיצד יכול היה לצפות לתשובה מהי, כאשר ניתק במו ידיו את הקשר עם ה׳? שאול חטא נגד רוח החסד. אם כך, כיצד ציפה למענה מאלוהים באמצעות חלומות והתגלויות? הוא לא שב לאלוהים בהכנעה ובחרטה. הוא לא השתוקק להשיג מחילה על חטאו או פיוס עם האל. הוא ביקש אך ורק להינצל מאויביו. במריו ובעיקשותו ניתק את עצמו מאלוהים. עתה לא עמדה לפניו שום דרך חזרה, זולת חזרה בתשובה והכאה על חטא. אך המלך הגאה החליט ברוב מצוקתו וייאושו לחפש עזרה ממקור אחר. PP 503.3

״ויאמר שאול לעבדיו: ׳בקשו לי אשת בעלת אוב, ואלכה אליה, ואדרשה בה.״׳ שאול ידע היטב שה׳ אסר מפורשות על העלאה באוב, וגזר עונש מוות על כל אדם שעסק בכישוף או בדרישה אל המתים. בימיו של שמואל, שאול ציווה להוציא להורג את כל המכשפים ובעלי האוב שפעלו בארץ. עתה, ברוב ייאושו ופזיזותו, פנה לאותה הסמכות, שבעבר גינה כמעשה תועבה. PP 504.1

עתה נודע למלך על בעלת אוב שחיה ופעלה בחשאי בעין דור. אישה זו כרתה ברית עם השטן. היא הסכימה שישלוט בה כדי להגשים את מטרותיו. בתמורה, שר האופל יחולל למענה נסים ונפלאות ויגלה לפניה סודות כמוסים. PP 504.2

לאחר ששאול התחפש כדי שלא יכירו אותו, יצא בחסות החשיכה עם שניים מאנשיו כדי למצוא את המקום שבו פעלה שהמכשפה. איזה מחזה עגום! מלך ישראל, בכבודו ובעצמו, מובל מרצונו החופשי בידי השטן. האיש שהתעקש ללכת בדרכו שלו והתנגד לתוכחותיה של רוח הקודש בחר עתה לפסוע בדרך אפלה כל כך! לאיזה שיעבוד נורא הידרדר האיש שנשלט בידי הרודן האיום ביותר, האויב הכי גדול שלו - הוא עצמו. התנאים היחידים שבאמצעותם יכול היה לכהן כמלך ישראל היו אמונה ובטחון באלוהים וציות לדברו. אילו מילא אחר התנאים הללו במהלך כהונתו, ממלכתו הייתה מוגנת וכיסאו היה מובטח; אלוהים היה מנחה אותו, ומגן עליו ברוב גבורתו. מזה זמן רב שה׳ הפגין אורך רוח כלפיו, ועל אף שמריו ועיקשותו של שאול כמעט השתיקו את קולה של רוח הקודש בלבו, הייתה לו עדיין הזדמנות לחזור בתשובה. אך בשעת סכנה זו, כשנטש את אלוהים ופנה לקבל הדרכה מבעלת בריתו של השטן, ניתק את החוט האחרון שקשר אותו אל בוראו; הוא התמסר לשליטת הכוח השטני, שפעל בלבו במשך שנים רבות, עד שהביא אותו לבסוף לסף חורבן. PP 504.3

בחסות האפלה עשו שאול ואנשיו את דרכם לעין דור. הם חלפו על פני עמק יזרעאל, עברו בשלום את מחנה הפלישתים, וחצו את רכס ההרים עד שהגיעו לביתה הבודד של בעלת האוב. כאן הסתתרה בעלת האוב כדי לעסוק בחשאי בכישופיה הנתעבים. למרות תחפושתו של שאול, העידו קומתו הגבוהה והתנהגותו המלכותית כי לא היה לוחם מן השורה. האישה חשדה כי הוא שאול המלך בכבודו ובעצמו, ומתנותיו היקרות איששו את חשדותיה. לאחר שביקש ממנה: ״קסומי (קסמי) נא לי באוב, והעלי לי, את אשר אמר אליך,״ השיבה: ״הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול, אשר הכרית את האבות ואת הידעני, מן הארץ; ולמה אתה מתנקש בנפשי, להמיתני?״ ואז, ״וישבע לה שאול, ביהוה לאמר: ׳חי יהוה, אם יקרך עון בדבר הזה!׳״ עתה שאלה האישה: ״את מי, אעלה לך?״ ושאול השיב: ״את שמואל.״ PP 504.4

לאחר שהחלה בלחשיה וכשפיה, אמרה: ״׳אלוהים ראיתי עלים מן הארץ... איש זקן עליה, והוא עטה מעיל.׳ וידע שאול כי שמואל הוא, ויקד אפיים ארצה וישתחו.״ PP 505.1

לא היה זה נביא האלוהים הקדוש שעלה באוב בלחשי המכשפה. שמואל לא נכח במעמד זה שבו פקדו רוחות רעות את ביתה. ההתגלות העל טבעית שראתה בעלת האוב נבעה אך ורק מידו של השטן. כשם שהשטן הופיע בדמותו של מלאך אור כשפיתה את המשיח במדבר, יכול היה באותה הקלות ללבוש את דמותו של שמואל. PP 505.2

המשפט הראשון שאמרה לאחר שהחלה במעשה הכישוף, הופנה אל המלך: ״למה רמיתני, ואתה שאול?״ הדבר הראשון שעשתה הרוח הרעה שלבשה את דמותו של שמואל, היה ליידע את המכשפה בכך ששאול הוליך אותה שולל, ולהזהיר אותה מפניו. המסר ששאול קיבל עתה מהנביא המתחזה היה: ״למה הגזתני להעלות איתי?״ PP 505.3

״ויאמר שאול צר-לי מאד ופלשתים נלחמים בי .ואלוהים סר מעלי ולא-ענני עוד גם ביד־הנביאים גם־בחלמות ואקראה לך להודיעני מה אעשה״ PP 505.4

כששמואל היה בחיים, שאול בז לעצתו והתרעם על תוכחותיו. אך עתה, בשעת הסכנה שעמדה לפני שאול, הוא ראה בהדרכתו של הנביא את המוצא האחרון. כדי לתקשר עם נציג השמיים, שאול פנה לשווא לעזרתו של שליח מהגיהינום! שאול הפקיד את עצמו לחלוטין תחת כוחו של השטן. השטן, שהנאתו היחידה היא להמיט אומללות ולחולל הרס, ניצל היטב את ההזדמנות שנקרתה לפניו כדי להביא לאובדנו של המלך האומלל. בתגובה להפצרותיו של שאול המיוסר, ניתן המסר הנורא, שיצא כביכול מפיו של שמואל. PP 505.5

״ויאמר שמואל, ׳ולמה תשאלני? ויהוה סר מעליך, ויהי ערך. ויעש יהוה לו, כאשר דבר בידי; ויקרע יהוה את הממלכה מידך, ויתנה לרעך לדוד. כאשר לא שמעת בקול יהוה, ולא עשית חרון אפו בעמלק; על כן הדבר הזה, עשה לך יהוה היום הזה. ויתן יהוה גם את ישראל עמך, ביד פלשתים...׳״ PP 505.6

כל עוד שאול דבק במריו, השטן החמיא לו והוליך אותו שולל. המדיח נוהג להמעיט מחומרת החטא, להפוך את הדרך הרעה לקלה וקורצת, ולעוור את עיני החוטא לאזהרות ה׳ ולתוכחותיו. באמצעות כוחו המכשף גרם השטן לשאול להצדיק את עצמו, ולזלזל באזהרותיו ובתוכחותיו של שמואל. אך עתה, בשעתו הקשה, הציג בפניו את חומרת חטאו ואת חוסר יכולתו להשיג מחילה, וזאת כדי לדחוף אותו לזרועות הייאוש. הוא לא יכול היה למצוא שעה טובה מזו כדי למגר את אומץ לבו של שאול, לבלבל את שיקול דעתו ולהביאו לסף הייאוש ולהרס עצמי מוחלט. PP 505.7

שאול נחלש מצום ומתשישות, הוא היה אחוז אימה ומצפונו ייסר אותו. כששמע את הנבואה הנוראה, התחלחל. גופו התנודד כגזע אלון בעת סופה, והוא נפל ״מלא קומתו ארצה.״ PP 506.1

בעלת האוב נחרדה. מלך ישראל מוטל לפניה כמת. אילו ימות בביתה, מה יהיה עליה? היא הפצירה בו לקום ולאכול, וטענה כי מאחר שסיכנה את חייה כדי למלא את מבוקשו, עליו להיעתר לבקשתה ולשמור על חייו. משרתיה אף הם הפצירו בו, ושאול נעתר לבסוף. האישה הניחה לפניו בשר עגל מפוטם ומצות שהכינה בחיפזון. איזה מחזה הזוי ומעורר חלחלה! במערה המבעיתה של המכשפה, שקירותיה הדהדו רק לפני זמן קצר את מילות הגורל המר שיצאו מפיו של נציג השטן, ישב מלך ישראל ואכל כדי להתחזק לקראת מרחץ הדמים שיערך למחרת. PP 506.2

בטרם הפציע השחר, שב שאול עם אנשיו למחנה ישראל כדי להיערך לקרב. בכך שנועץ ברוח האופל, הרס את חייו. ברוב ייאושו, ידע שלא יצליח להפיח אומץ בלב חייליו. לאחר שנותק ממקור הגבורה, ברור שלא יעלה בידו להדריך את בני ישראל לשאת את מבטם אל אלוהים, עזרם ומבטחם. נבואת הרשע תקרום עור וגידים עד שתתגשם במלואה. PP 506.3

צבאות ישראל והפלישתים נערכו בעמק שונם ובמדרון הר הגלבוע לקראת הקרב הקטלני. על אף שאפסה כל תקווה בלבו של שאול לנוכח המחזה המפחיד שנגלה לעיניו במערת עין דור, הוא נלחם באומץ ובגבורה נואשת למען כיסאו ומלכותו. אך לשווא. ״וינסו אנשי ישראל, מפני פלשתים, ויפלו חללים, בהר הגלבע.״ שלושת בניו האמיצים של המלך נהרגו. הקשתים התקדמו לעבר שאול, שצפה בנפילתם של חייליו ובניו שנהרגו בחרב האויב. כיוון שנפצע, לא יכול היה להילחם או להימלט. כיוון שנבצר ממנו להימלט, והיה נחוש שלא ליפול חי ביד הפלישתים, הפציר בנושא הכלים שלו: ״שלף חרבך ודקרני בה.״ כשהאיש סירב להרים את ידו נגד משיח ה׳, שאול נטל את חרבו ושם קץ לחייו. PP 506.4

מלכה הראשון של ישראל מת, כשאשמת התאבדות רובצת על נפשו. חייו היו כישלון, והוא הידרדר לייאוש ולקלון משום שהציב את רצונו שלו נגד רצון האלוהים. PP 506.5

הבשורות על תבוסת שאול וצבאו נפוצו בכל רחבי ישראל ומילאו בפחד את לב העם. התושבים נמלטו מהערים, והפלישתים בזזו באין מפריע את רכושם. שלטונו של שאול שלא נתמך ביד ה׳ כמעט הביא לאובדן עמו. PP 506.6

ביום שלמחרת הקרב, הפלישתים שסקרו את שדה המערכה כדי לבזוז את החללים, גילו את גופותיהם של שאול ושלושת בניו. כדי להשלים את ניצחונם כרתו את ראשו של שאול והפשיטו אותו משריונו ומנשקו. ואז שלחו את הראש הכרות והשריון המכוסים דם לארץ פלשת בתור מזכרת ניצחון, כדי ״לבשר בית עצביהם — ואת העם.״ הם הפקידו את השריון וכלי הנשק למשמרת ב״בית עשתרות,״ ואת הראש הכרות במקודש דגון. וכך, תהילת הניצחון נזקפה לכוחם של אלילי השקר שלהם, ואילו כבודו של ה׳ חולל. PP 507.1

גופותיהם של שאול ובניו נשלחו לבית שאן, עיר ששכנה בקרבת הגלבוע ונהר הירדן. כאן תלו הפלישתים את גופותיהם של שאול ובניו על חומת בית שאן, כדי שייטרפו בידי העופות. אך אנשיה האמיצים של יבש גלעד, שזכרו כי שאול הושיע את עירם בראשית דרכו, הפגינו עתה את הכרת התודה שלהם כשהורידו את גוויות המלך ובניו מהחומה, והעניקו להם קבורה מכובדת. לאחר שחצו בלילה את הירדן, לקחו ״את גוית שאול ואת גוית בניו, מחומת בית שן; ויבאו יבשה, וישרפו אותם שם. ויקחו, את עצמתיהם, ויקברו תחת האשל, ביבשה; ויצמו, שבעת ימים.״ בזכות מעשה הגבורה הנאצל שעשה שאול לפני ארבעים שנה, זכו הוא ובניו להיטמן באדמה בידים רכות וחומלות בשעה אפלה זו של תבוסה וקלון. PP 507.2