אבות האומה ונביאי ישראל

גדלות לבו של דוד

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ כב׳: 3 2-2 2; כג׳ עד כז׳

לאחר הטבח האכזר של כוהני ה׳, ״וימלט בן אחד, לאןחימלך בן אחטוב, ושמו אביתר; ויברח, אחרי דוד. ויגד אביתר, לדוד: כי הרג שאול, את כהני יהוה. ויאמר דוד לאביתר: ׳ידעתי ביום ההוא כי שם דויג (דואג) הארמי, כי הגד יגיד, לשאול: אנוכי סבתי, בכל נפש בית אביך. שבה אתי אל תירא, כי אשר יבקש ואת נפשי יבקש ואת נפשך: כי משמרת אתה, עמדי.׳״ דוד, שעדיין נרדף בידי המלך, לא מצא לעצמו מקלט או מקום בטוח. חבורת אנשיו האמיצה הצילה את העיר קעילה מיד הפלישתים, אך דוד ואנשיו עדיין לא היו מוגנים, אפילו לא בקרב האנשים שהצילו. מקעילה הם יצאו למדבר זיף. PP 493.1

בשעה קשה זו, כשנקודות אור בודדות בלבד מאירות את דרכו של דוד, הוא שמח מאוד על ביקורו של יהונתן, ששמע על מקום הימצאו ובא לבקרו. יקרים היו הרגעים שבהם בילו שני החברים איש בחברת רעהו. הם סיפרו זה לזה את קורותיהם, ויהונתן חיזק את רוחו של דוד כשאמר לו: ״אל תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלך על ישראל, ואנוכי אהיה לך למשנה; וגם שאול אבי, ידע כן.״ כששוחחו על הנפלאות שה׳ חולל בחייו של דוד, זכה הפליט הנרדף לעידוד רב. ״ויכרתו שניהם ברית, לפני יהוה; וישב דוד בחרשה, ויהונתן הלך לביתו.״ לאחר ביקורו של יהונתן, דוד עודד את עצמו בשירי הלל, מלווה את שירתו בנגינה על כינור: PP 493.2

״ביהוה, חסיתי, איך תאמרו לנפשי; נודו (נודי), הרכם צפור? כי
הנה הרשעים, ידרכון קשת, כוננו חצם על יתר, לירות במו אפל,
לישרי לב. כי השתות, יהרסון, צדיק, מה פעל?
יהוה, בהיכל קדשו, יהוה, בשמים כסאו: עיניו יחזו, עפעפיו
יבחנו, בני אדם. יהוה, צדיק יבחן: ורשע, ואהב חמס, שנאה
נפשו.״ PP 493.3

(תהילים י״א 1-5). PP 493.4

הזיפים, תושבי מדבר זיף שב ו הסתתר דוד, שלחו מסר לשאול שישב בגבעה. הם הודיעו לו על מקום מחבואו של דוד, והביעו נכונות להדריך אותו לשם. אך דוד שהוזהר באשר לכוונתם, עזב את המקום וחיפש מקלט בהרים שבין מדבר מעון לים המלח. PP 494.1

״ויהי, כאשר שב שאול, מאחרי, פלשתים; ויגדו לו, לאמור, ׳הנה דוד, במדבר עין גדי.׳ ויקח שאול, שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל; וילך, לבקש את דוד ואנשיו, על פני, צורי היעלים.״ PP 494.2

בחברת דוד נמצאו שש מאות איש בלבד, בשעה ששאול התקדם לעברו עם צבא בן שלושת אלפים איש. בן ישי ואנשיו התחבאו במערה נסתרת, וציפו להנחיית ה׳ בנוגע לצעד הבא שיעשו. PP 494.3

כששאול העפיל בהר, הוא פנה ונכנס לבדו אל מערה, שדוד ואנשיו התחבאו במעמקיה. כשאנשי דוד הבחינו במלך, הם דחקו במנהיגם להרגו. בעובדה ששאול נמצא בחזקתם ראו ראיה חותכת לכך שאלוהים בכבודו ובעצמו נתן בידיהם את אויבם כדי שיחסלוהו. דוד התפתה לשקול את עצתם, אך קול המצפון דיבר אליו והורה לו: ״אל תשחיתהו,״ אל תיגע ״במשיח יהוה!״ PP 494.4

אנשיו של דוד סירבו להניח לשאול ללכת לדרכו. הם הזכירו למפקדם את דברי ה׳: ״׳הנה אנוכי נותן את איביך (איבך) בידך, ועשית לו, כאשר יטב בעיניך.׳״ לאחר מכן, ״ויקם דוד, ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול, בלט.״ אך מצפונו של דוד ייסר אותו אפילו על כך שכרת את כנף מעילו של המלך. PP 494.5

שאול קם ויצא מהמערה כדי להמשיך במרדף אחרי דוד. לפתע שמע לחרדתו קול שקרא: ״אדוני המלך!״ שאול הסתובב כדי לראות מי קרא לו, ואז ראה את בן ישי, האיש שאחריו חיפש זמן רב כל כך כדי להורגו. דוד השתחווה לפני המלך, ובכך הודה שהוא אדונו. הוא פנה אל שאול ואמר לו: ״למה תשמע את דברי אדם לאמור: ׳הנה דוד, מבקש רעתך?׳ הנה היום הזה ראו עיניך, את אשר נתנך יהוה היום בידי במערה, ואמר להרגך, ותחס עליך; ואמר, ׳לא אשלח ידי באדוני - כי משיח יהוה, הוא. ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך, בידי: כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך, ואתה צדה את נפשי, לקחתה.״ PP 494.6

כששאול שמע את דברי דוד, הוא נכנע ברוחו, ולא יכול היה שלא להודות באמיתות דבריו, אשר נגעו עמוק בלבו. עתה קלט כי הוא נתון לחלוטין בידיו של האיש, שאת חייו ביקש לקפד. דוד עמד לפניו במצפון נקי. שאול שאל ברוך: ״׳הקלך זה בני דוד?׳ וישא שאול קלו, ויבך.״ לאחר מכן אמר לדוד: ״צדיק אתה, ממני: כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה... וכי ימצא איש את איבו, ושלחו בדרך טובה? ויהוה, ישלמך טובה, תחת היום הזה, אשר עשיתה לי. ועתה הנה ידעתי, כי מלך תמלוך; וקמה, בידך, ממלכת, ישראל.׳״ דוד כרת ברית עם שאול. הוא נשבע לו שכאשר תיכון מלכותו, יטה את חסדו על בית שאול ולא יכרית את זרעו. PP 494.7

דוד שהכיר היטב את התנהלותו של שאול, לא האמין להבטחותיו של המלך, ולא יכול היה לקוות שהחרטה שהפגין תחזיק מעמד לאורך זמן. לכן, כששאול שב לביתו, דוד נשאר במצודות שבהרים. PP 495.1

לעיתים הופכת השנאה כלפי משרתי ה׳, היוקדת בלבם של אנשים שנכנעו לכוחו של השטן, לתחושה של רצון טוב ופיוס, אך שינוי זה לא תמיד מאריך ימים. לעיתים, לאחר שהרשעים דיברו רעות במשרתי ה׳ וביצעו את זממם, מציפה את לבם הכרה בטעות שעשו. רוח ה׳ נאבקת בהם עד שהם מכניעים את לבם לפני ה׳ ולפני האנשים שביקשו לחבל בהשפעתם. כתוצאה מכך, הם עשויים לשנות את התנהגותם כלפיהם. אך ברגע שיפתחו מחדש את לבם לפיתויי השטן, יתעוררו הספקות הישנים, והשנאה תשוב ותתעורר בלבם. מכאן ואילך הם ישובו לסורם. הם ידברו סרה, יאשימו ויגנו במילים השפלות ביותר את האנשים שלפניהם התוודו בענווה. לאחר שינהגו כך, יוכל השטן לנצל אותם למטרותיו ביתר שאת, שכן הם חטאו לה׳ לאחר שהתהלכו זמן מה באורו. PP 495.2

ובינתיים, ״וימת שמואל, ויקבצו כל ישראל ויספדו לו, ויקברהו בביתו ברמה.״ מות שמואל נחשב לאובדן עצום וחסר תקנה בעיני בני ישראל. הנביא הדגול והשופט הבכיר של האומה אבד, והצער שחשו על כך בני העם היה עמוק ורב. מנערותו נהג שמואל עם העם ביושר ובהגינות; ועל אף ששאול הוכתר בידם למלך, לשמואל הייתה השפעה רבה יותר עליהם, שכן אופיו היה ללא דופי והוא הצטיין במסירות, ציות לאל ודבקות בו. על פי התנ״ך, שמואל שפט את ישראל כל ימי חייו. PP 495.3

כשבני ישראל השוו בין דרכו של שאול לדרכו של שמואל, הם נוכחו בטעות המרה שעשו כאשר השתוקקו למלך כדי לא להיות שונים מיתר האומות סביבם. רבים הביטו בדאגה במצבה של החברה בארץ, שהידרדרה במהירות והפכה כופרת וחסרת אלוהים. הדוגמה שהציב לפניהם מלכם השפיעה עליהם לרעה. עתה התאבלו בני ישראל מרות על מותו של שמואל, נביא ה׳. PP 495.4

ישראל איבדה את מייסדם של בתי הספר לנביאים, שבהם כיהן שמואל כנשיא, אך בכך לא התמצה האובדן. בני העם איבדו את האדם היחיד שאליו פנו בשעת צרה, את האיש שהפגיע תמיד בעבורם לפני ה׳, כשרק טובתם עמדה לנגד עיניו. תפילת ההפגעה של שמואל השרתה בלבם ביטחון, שכן, ״גדול כחה של תפלת צדיק בפעלתה.״ (איגרת יעקב ה׳ 16). עתה חשו בני ישראל שאלוהים זנח אותם. בנוסף, המלך איבד את שפיות דעתו, הצדק בארץ עוות והסדר הופר. ודווקא בשעה זו, שבה האומה נקרעה במחלוקות מבית, ונזקקה יותר מתמיד לעצתו השקולה של שמואל ירא האלוהים, ה׳ העניק למשרתו הקשיש מנוחת עולם. PP 495.5

בשעה שבני העם הביטו בקבר הדומם, עלו בליבם מחשבות מרות: הם נזכרו באיוולתם כאשר מאסו בשמואל כמנהיגם, שכן בזכות קרבתו היתרה לשמיים הצליח לגרום לכל בית ישראל לשמור אמונים לה׳. שמואל היה האיש שלימד אותם לאהוב את ה׳ ולציית לו; עתה, לאחר מותו, חשו מיותמים ועזובים, נתונים לחסדיו של מלך שחבר לשטן, ועתיד להביא לנתק בינם לאלוהי השמיים. PP 496.1

על אף שנבצר מדוד להשתתף בטקס קבורת שמואל, הוא התאבל עליו מרות, כבן המתאבל על אב מסור. הוא ידע כי מותו של שמואל רופף חוליה נוספת בכבלים שריסנו את נפשו של שאול, ועתה חש פחות מוגן ובטוח מאשר בימיו של הנביא. בשעה ששאול היה עסוק בטקסי האבלות, דוד ניצל את ההזדמנות כדי למצוא מקום מחסה בטוח יותר. הוא ברח למדבר פארן, שם חיבר את מזמור קכ״א בתהילים. במרחבים שוממים אלה, כשקלט שהנביא מת, והמלך הפך לאויבו, הוא שר: PP 496.2

״עזרי, מעם יהוה, עשה, שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך; אל ינום,
שמרך. הנה לא ינום, ולא יישן שומר, ישראל. יהוה שמרך; יהוה
צלך, על יד ימינך. יומם, השמש לא יככה; והירח בלילה. יהוה,
ישמרך מכל רע: ישמר את נפשך. יהוה, ישמר צאתך ובואך,
מעתה, ועד עולם.״ PP 496.3

(תהילים קכ״א 2-8). PP 496.4

כשדוד ואנשיו חיו במדבר פארן, הם הגנו על עדריו של איש עשיר מפני ביזתם של כנופיות שודדים. שמו של האיש היה נבל, והיו לו נכסים רבים באזור. על אף שהיה מצאצאי כלב, יצא לו שם של אדם קמצן וגס רוח. PP 496.5

הימים היו ימי גז הצאן, והיה נהוג בהם להסביר פנים לאורחים. דוד ואנשיו נזקקו נואשות למצרכי מזון; בהתאם למנהג התקופה, דוד שלח עשרה נערים אל נבל, וביקש מהם לברך אותו בשמו. הוא הורה להם: ״ואמרתם: ׳כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום. ועתה שמעתי, כי גזזים לך; עתה, הרעים אשר לך היו עמנו, לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה, כל ימי היותם בכרמל. [אין הכוונה להר הכרמל, אלא לעיר כרמל הקרובה לעיר מעון.] שאל את נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים יחן בעיניך, כי על יום טוב, בנו; תנה נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך, לדוד.׳״ PP 496.6

דוד ואנשיו שימשו מעין חומת מגן לרועי העדרים של נבל. עתה התבקש העשיר להעניק מספר מצרכים חיוניים לאנשים שהעניקו לו שירות מועיל כל כך. דוד ואנשיו יכלו לגזול את צאנו, אך הם לא עשו זאת; הם נהגו ביושר ובהגינות. אך אדיבותם כלפיו הייתה לשווא. התשובה שנבל נתן לאנשי דוד העידה כמאה עדים על אופיו. הוא אמר להם: ״מי דוד, ומי בן ישי? היום, רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדוניו. ולקחתי את לחמי, ואת מימי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגזזי; ונתתי, לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה?״ PP 496.7

כשנעריו שבו אליו בידיים ריקות וסיפרו לו על תגובתו של נבל, דוד רתח מזעם. הוא הורה לאנשיו להתחמש לקראת עימות עם אנשי נבל. הוא היה נחוש בדעתו להעניש את האיש כפוי הטובה, שסירב לתת לו את מה שהגיע לו בזכות, ואף הוסיף חטא על פשע בדברי עלבון. צעד פזיז זה אפיין יותר את שאול מאשר את דוד, אך בן ישי יאלץ ללמוד על בשרו את לקח הסבלנות במהלך הקשיים והצרות שיפקדו אותו. PP 497.1

לאחר שנערי דוד נפרדו מנבל והלכו לדרכם, מיהר אחד המשרתים אל אביגיל, אשת נבל, וסיפר לה על האירוע: ״הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את אדונינו, ויעטבהם. והאנשים, טובים לנו מאד; ולא הכלמנו, ולא פקדנו מאומה, כל ימי התהלכנו אתם, בהיותנו בשדה. חומה היו עלינו, גם לילה גם יומם, כל ימי היותנו עמם, רעים הצאן. ועתה, דעי וראי מה תעשי-כי כלתה הרעה אל אדינינו, ועל כל ביתו.״ בלי שהתייעצה עם בעלה ובלי להודיע לו על כוונתה, אביגיל העמיסה שפע של צידה על חמורים ושלחה אותם עם משרתיה. היא עצמה רכבה מאחוריהם והתקדמה לעבר אנשי דוד. כשפגשה בהם בצלע ההר, ״ותרא אביגיל, את דוד, ותמהר, תרד מעל החמור; ותפל לאפי דוד, על פניה, ותשתחו, ארץ. ותפל, על רגליו, ותאמר: ׳בי אני אדוני העון; ותדבר נא אמתך, באזניך, ושמע, את דברי אמתך.׳״ אביגיל פנתה אל דוד ביראת כבוד גדולה, כאילו דיברה אל מלך. נבל לעומתה העיר בבוז: ״מיהו דוד?״ אך אביגיל פנתה אל דוד בתואר ״אדוני.״ בדברי נועם ביקשה לרכך את לבו ולשכך את זעמו, ואף לבקש סליחה בשם בעלה. ללא שמץ של גאווה או התרברבות, אלא בחוכמת ובאהבת אלוהים, הפגינה לפני אנשיה את גודל חסידותה ודבקותה באלוהים; היא הבהירה לדוד כי התנהגותו הגסה של בעלה לא כוונה אישית נגדו, אלא נבעה מאנוכיותו ומאומללותו. PP 497.2

עתה, הוסיפה ואמרה לו: ״ועתה אדוני, חי יהוה וחי נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך, לך; ועתה, יהיו כנבל איביך, והמבקשים אל אדוני, רעה.״ אביגיל לא זקפה לזכותה את העובדה שהצליחה לשנות את לב דוד מתוכניתו הפזיזה בעזרת דברי הכיבושים שלה, אלא נתנה לאלוהים את הכבוד והשבח. לאחר מכן הציעה לדוד את שפע הצידה שהביאה עימה כמנחת שלום עבור אנשיו, ואז שבה והפצירה בו למחול לה כאילו בה האשם שעורר את טינת דוד. PP 497.3

״שא נא, לפשע אמתך: כי עשה יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי מלחמות יהוה אדוני נלחם, ורעה לא תמצא בך, מימיך.״ PP 497.4

אביגיל רמזה לדוד על הדרך שבה עליו לנקוט. עליו להילחם את מלחמות ה׳ ולא להתנקם באנשים שעשו לו עוול, ראו בו בוגד ורדפו אותו. היא המשיכה בדבריה ואמרה: ״ויקם אדם לרדפך, ולבקש את נפשך; והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלהיך... והיה, כי יעשה יהוה לאדוני, ככל אשר דבר את הטובה, עליך, וצוך לנגיד, על ישראל. ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני, ולשפך דם חנם, ולהושיע אדוני, לו; והיטב יהוה לאדוני, וזכרת את אמתך.״ (שמואל א׳, כ״ה 29-31). PP 497.5

מילים אלה יכלו לנבוע אך ורק משפתיה של אישה שטעמה מחוכמת השמיים. יראת השמיים של אביגיל, שהייתה כניחוח פרח, נדפה מארשת פניה, דבריה ומעשיה, אף מבלי שהייתה מודעת לכך. רוחו של בן האלוהים שרתה בנשמתה. דבריה, שתובלו בחן ובחסד והפיקו אדיבות, נועם ושלווה, הדיפו ניחוחות שמיימים. לאחר שהקשיב לדבריה, דוד התעשת. הוא התחלחל מהמחשבה על התוצאות המרות שהיו נובעות ממעשהו הפזיז. ״אשרי רודפי שלום, כי בני אלוהים יקראו.״ (מתי ה:9). הלוואי שהיו בישראל נשים רבות יותר כמו אביגיל, שהיו ממהרות לשכך רגשות כעס, למנוע התפרצות של דחפים פזיזים ולעצור חולות רעות רבות באמצעות דברי נועם ושלום הנאמרים בטוב טעם וחכמה. PP 498.1

חיים משיחיים מקודשים מפיצים אור, נחמה ושלום. הם מאופיינים בטוהרה, נימוס, פשטות ויעילות, ומונעים בידי אהבה נטולת אנוכיות, ההופכת את השפעתם מבורכת וקדושה. חיים כאלה שופעים במשיח. בכל מקום שאליו הולכים אנשי האור, הם מותירים אחריהם שובל של אור. אביגיל הייתה אשת עצה ותוכחה רבת חוכמה. תשוקתו של דוד לנקום בנבל דעכה תחת השפעתה וחוכמתה. דוד הבין שהוא לא הצליח למשול ברוחו, ושוכנע כי הדרך שבה נקט הייתה מוטעית. PP 498.2

בלב עניו קיבל את התוכחה, שעלתה בקנה אחד עם דברים שכתב בעבר: ״יהלמני צדיק חסד, ויוכיחני, שמן ראש.״ (תהילים קמ״א 5). הוא הודה לאלוהים ולאביגיל, ובירך אותה על שיעצה לו ללכת בדרך הישר. אנשים רבים סבורים כי די בכך שקיבלו את תוכחתם באורך רוח; אך רק מעטים מקבלים את תוכחתם בברכה ובלב אסיר תודה, ומברכים את האדם שביקש להצילם מדרכם הרעה. PP 498.3

כשאביגיל שבה לביתה, היא מצאה את נבל ואורחיו חוגגים במשתה גדול, שהפך להילולה של שמחה ושתייה. רק למחרת בבוקר, כשנבל התפכח מיינו, סיפרה לו על פגישתה עם דוד. נבל היה מוג לב כשנוכח כי איוולתו כמעט הביאה עליו מוות פתאומי, וכשהבין עד כמה קרוב היה למותו בשל איוולת דרכו, נתקף שבץ ולקה בשיתוק. משום שפחד שדוד ינסה לנקום בו, הפך לבו משותק מאימה והוא שקע לתרדמת. מקץ עשרה ימים נפטר. החיים שאלוהים העניק לנבל הביאו אך ורק קללה לעולם. בעיצומה של הילולת השמחה והשכרות, אלוהים אמר לו: ״׳כסיל! בעצם הלילה הזה ידרשו ממך את נפשך,׳״ כפי שאמר לאיש העשיר במשל ישוע. (לוקס י״ב 20). PP 498.4

זמן מה לאחר מכן דוד נשא את אביגיל לאישה. הייתה לו כבר אישה אחת, PP 499.1

אך הוא הושפע ממנהג ריבוי הנשים שרווח בקרב העמים באותה התקופה. השפעה רעה זו היא שעיוותה את שיקול דעתו. אפילו אנשים טובים ודגולים נכשלים בשעה שהם מחקים את מנהגי העולם. נישואיו של דוד עם נשים רבות הניבו פרי באושים כל ימי חייו. PP 499.2

לאחר מות שמואל, דוד נהנה משקט שנמשך חודשים ספורים בלבד. הוא שב להתבודד במדבר זיף, אך הזיפים שהיו אויביו, קיוו להשיג את חסדו של המלך. עתה הודיעו לשאול על מקום מסתורו החדש של דוד. מידע זה עורר מתנומתו את שד הנקמה, שרבץ בלבו של שאול. המלך שב וגייס את צבאו ויצא בראש חילותיו למרדף אחרי דוד, אך מרגלים מטעמו של דוד גילו לו ששאול יצא למרדף אחריו. בחברת קומץ מאנשיו צעד דוד לעבר מחנה שאול. הם התקדמו בזהירות בחסות האפלה, עד שהגיעו למחנה שאול, וראו לפניהם את אוהלי המלך וחייליו. איש לא הבחין בהם, שכן המלך ואנשיו ישנו שנת ישרים. דוד הזמין את אנשיו לחדור איתו אל מחנה יריבו. בתשובה לשאלתו: ׳מי ירד איתי אל שאול אל המחנה?״ השיב מיד אבישי: ״אני ארד עימך.״ PP 499.3

בחסות צללי ההרים המתארכים חדרו דוד ועוזרו אל מחנה שאול. כשניסו לאמוד את מספרם המדויק של אויביהם, נתקלו בשאול שישן, חניתו נעוצה באדמה ומימייתו למראשותיו. לצידו ישן אבנר שר צבאו. סביבם, במעגל ישנו הלוחמים, שקועים בשינה עמוקה. אבישי הרים את חניתו של שאול ואמר לדוד: ״סגר אלוהים היום את אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ, פעם אחת, ולא אשנה, לו.״ הוא חיכה לקבל את רשותו של דוד, אך שמע את הדברים הבאים שנאמרו בלחש: ״אל תשחיתהו: כי מי שלח ידו, במשיח יהוה, ונקה?׳ ויאמר דוד: ׳חי יהוה, כי אם יהוה יגפנו; או יומו יבוא ומת, או במלחמה ירד ונספה. חלילה לי מיהוה, משלח ידי במשיח יהוה; ועתה קח נא את החנית אשר מראשיתו, ואת צפחת המים, ונלכה ולנו.׳ ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים, מראשתי שאול, וילכו, להם; ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ, כי כלם ישנים, כי תרדמת יהוה, נפלה עליהם.״ PP 499.4

באיזו קלות יכול אלוהים לנטרל את הגיבורים מכוחם, להסיר את הפיקחות מלב החכמים, ולסכל את ערנותם של האנשים הדרוכים ביותר! PP 499.5

כשדוד נמצא במרחק בטוח ממחנה שאול, הוא העפיל לראש ההר וקרא משם בקול רם לעבר לאבנר ולאנשי שאול: ״׳הלוא איש אתה, וכי כמוך בישראל, ולמה לא שמרת, אל אדוניך המלך? כי בא אחד העם, להשחית את המלך אדוניך. לא טוב הדבר הזה, אשר עשית, חי יהוה כי בני מות אתם, אשר לא שמרתם על אדוניכם על משיח יהוה; ועתה ראה, אי חנית המלך ואת צפחת המים, אשר מראשיתו.״ PP 499.6

״ויכר שאול, את קול דוד, ויאמר: ׳הקולך זה בני דוד?׳ ויאמר דוד: ׳קולי אדוני המלך.׳ ויאמר: ׳למה זה אדוני רדף אחרי עבדו? כי מה עשיתי, ומה בידי רעה? ועתה, ישמע נא אדוני המלך, את, דברי עבדו.׳״ PP 500.1

פעם נוספת הודה המלך בטעותו. ״ויאמר שאול: ׳חטאתי שוב בני דוד, כי לא ארע לך עוד, ותחת אשר יקרה נפשי בעיניך, היום הזה: הנה הסכלתי ואשגה, הרבה מאד.׳״ דוד השיב ואמר לו: ״הנה החנית (חנית) המלך׳׳ ויעבר אחד מהנערים, ויקחה.״ על אף ששאול הבטיח: ״לא ארע לך עוד,״ דוד לא הפקיד את חייו בידיו. PP 500.2

פעם שנייה זו, שבה דוד הפגין את כבודו כלפי המלך וחס על חייו, הותירה חותם עמוק יותר בלבו של שאול ועוררה אותו להודות בענווה ובכנות רבה יותר בטעותו. הוא היה המום מחסדו של דוד. כשנפרד ממנו אמר לו: ״׳ברוך אתה בני דוד, גם עשה תעשה, וגם יכל תוכל.׳ וילך דוד לדרכו, ושאול שב למקומו.״ אך בן ישי לא האמין שהמלך יישאר לאורך זמן במצב רוח זה. PP 500.3

דוד חפץ נואשות בפיוס עם שאול. אך דומה כי נגזר עליו ליפול קורבן לזדון לבו של המלך. לפיכך שב והחליט לחפש מקלט בפלשת. בלוויית שש מאות איש תחת פיקודו, הלך אל אכיש מלך גת. PP 500.4

דוד חשש ששאול יצליח לבצע את זממו ולרצוח אותו, אך הגיע למסקנה זו בלי שנועץ בה׳. ואולם, בשעה ששאול זמם נגד דוד וניסה לחסלו, ה׳ פעל ללא הרף כדי לכונן את מלכות דוד. אלוהים מגשים את תוכניותיו, על אף שלעיני האדם הן אפופות מסתורין. בני האדם אינם מסוגלים להבין את דרכיו של האל׳ הם רואים אך ורק את הנסיבות החיצוניות. הם מפרשים את הניסיונות, המבחנים והקשיים שאלוהיםמתירשיבואועליהם,כאילוהיולרעתםונועדולהרוסאותם.דודהתמקד בנסיבות ולא בהבטחות ה׳. הוא גם פקפק בכך שיעלה אי פעם לכס המלכות. הניסיונות והמבחנים הרבים שעבר החלישו את אמונתו וכילו את סבלנותו. PP 500.5

אלוהים לא שלח את דוד אל הפלישתים, אויביה המרים ביותר של ישראל, כדי שימצא מקלט בקרבם׳ אומה זו תתגלה כאחת מאויביו הגדולים ביותר, אך למרות זאת, דוד נמלט אליה בשעת צרה. לאחר שאיבד כל אמון בשאול ובאנשיו, הפקיד את עצמו לחסדיהם של אויבי עמו. דוד נודע כמצביא אמיץ וכלוחם נבון ורב תושייה, אך כאשר הלך אל הפלישתים, פעל נגד עצמו ונגד ה׳. אלוהים תכנן שדוד יקים את בסיסו בארץ יהודה, אך בשל חוסר אמונתו נטש דוד את תפקידו הצבאי ללא צו ה׳. PP 500.6

כבודו של אלוהים חולל בשל חוסר האמונה של דוד. הפלישתים פחדו מדוד הרבה יותר מאשר משאול ומצבאו׳ בכך שדוד ביקש את הגנת הפלישתים, הוא חשף בפניהם את חולשת עמו. בדרך זו עודד את אויביה הבלתי נלאים של ישראל, אשר המשיכו לשעבד אותה. דוד נמשח בידי שמואל כדי שיגן על עמו של אלוהים; ה׳ לא חפץ בכך שמשרתיו יעודדו את הרשעים כאשר יחשפו בפניהם את חולשות עמו או יפגינו אדישות לגבי גורלם. זאת ועוד, הרושם שקיבלו בני ישראל היה שדוד הלך אל הגויים עובדי האלילים כדי לעבוד את אלוהיהם. בצעד זה הוא העניק להם הזדמנות לפרש באופן מוטעה את מניעיו, ואכן רבים מהם גיבשו דעה קדומה עליו. דוד עשה בדיוק את הדבר שהשטן חפץ שיעשה; שכן, כאשר ביקש מחסה בקרב הפלישתים, הדבר עורר שמחה גדולה בקרב אויבי ה׳ ושונאי עמו. דוד אומנם לא נטש את עבודת האלוהים, ולא חדל לפעול במסירות כדי להגשים את תכליתו של אלוהים, אך הוא הקריב את אמונו באלוהים לטובת ביטחון אישי, ובכך הכתים את האופי הישר והנאמן שאלוהים דורש מחסידיו להפגין. PP 500.7

דוד התקבל בלבביות רבה בידי מלך הפלישתים. קבלת הפנים החמה נבעה הן משום שהמלך העריץ אותו, והן משום שהחמיאה לו העובדה שעברי ביקש את הגנתו. דוד חש מוגן בממלכת אכיש, ולא חשש מבגידה. הוא הביא לשם את משפחתו וכל רכושו, וכך עשו גם אנשיו; דומה שהוא התיישב לצמיתות בארץ פלשת.אכיש,שהבטיחלהגן עלהפליטים העבריים, היה שבע רצון מהתפתחותזו. PP 501.1

לאחר שדוד ביקש לקבל נחלה בערי השדה, הרחק מעיר הבירה, המלך העניק לו ברוב חסדו את העיר ציקלג. דוד הבין שאילו יחיה עם אנשיו בחברתם של עובדי אלילים, הדבר יסכן אותם. בעיר שהוקצתה להם יוכלו לעבוד את אלוהים באין מפריע. אילו נשארו בגת, טקסי הדת של הפלישתים היו הופכים מבחינתם לרעה חולה. PP 501.2

בשעה ששהה בעיר מבודדת זו, נלחם דוד בשבט הגשורי, בשבט הגזרי ובשבט העמלקי. הוא לא השאיר איש מהם בחיים, וזאת כדי לוודא שמעשהו לא ייוודע. כששב מהמלחמה, גרם לאכיש להאמין כי נלחם נגד בני עמו ביהודה. העמדת הפנים שלו חיזקה את רוחם של הפלישתים, שכן המלך הסיק: ״הבאש הבאיש בעמו בישראל, והיה לי לעבד עולם.״ דוד ידע שה׳ רצה בהכחדתם של שבטים עובדי אלילים אלה, ושעליו הוטל לבצע זאת, אך כאשר הוליך שולל את אכיש, לא הלך בדרכי ה׳. לאחר מכן, ״ויקבצו פלשתים את מחניהם לצבא , להלחם בישראל; ויאמר אכיש אל דוד: ׳ידע תדע כי אתי תצא במחנה, אתה ואנשיך.״׳ לדוד לא הייתה שום כוונה להילחם בבני עמו; אך הוא לא ידע בוודאות מה יעשה, ולכן חיכה עד שהנסיבות יכתיבו לו את המהלך הבא. הוא נתן למלך תשובה מתחמקת, כשאמר: ״לכן אתה תדע, את אשר יעשה עבדך.״ אכיש פירש את דבריו כהבטחה לסייע לו בקרב הממשמש ובא נגד ישראל. לפיכך, הבטיח לחלוק לדוד כבוד גדול ולתת לו משרה רמה בחצרו. PP 501.3

על אף שאמונתו של דוד בהבטחות ה׳ התערערה מעט, עדיין זכר ששמואל משח אותו למלך על ישראל. הוא נזכר בניצחונות שאלוהים הנחיל לו על אויביו. הוא הגה בחסדו הרב של ה׳, אשר שמר עליו מיד שאול. עתה היה נחוש בדעתו שלא להפר את האמון הקדוש שה׳ תלה בו. על אף שמלך ישראל ביקש להורגו, הוא לא ילחם עם אנשיו לצד אויבי עמו. PP 502.1