אבות האומה ונביאי ישראל

דוד הופך לפליט

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ יח׳ עד כב׳

לאחר שדוד הרג את גוליית, שאול הזמין אותו להישאר בביתו ולא התיר לו לשוב לבית אביו. בינתיים, ״ונפש יהונתן, נקשרה בנפש דוד; ויאהבו (ויאהבהו) יהונתן, כנפשו.״ יהונתן ודוד כרתו ביניהם ברית אחים, ובן המלך נתן לדוד את בגדיו וכלי נשקו, ככתוב: ״ ויתפשט יהונתן, את המעיל אשר עליו, ויתנהו לדוד; ומדיו, ועד חרבו ועד קשתו ועד חגרו.״ על דוד הוטלו עתה מחויבויות רבות חשיבות, אך הוא נשאר צנוע ועניו כשהיה, ועתה רכש את אהדת העם ובית המלכות. PP 484.1

״ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול, ישכיל, וישמהו שאול, על אנשי המלחמה.״ דוד היה אדם נאמן, מסור ושקול, ודומה שברכת אלוהים נחה עליו. לרגעים הבין שאול כי הוא אינו ראוי למלוך על ישראל, וחש כי הממלכה תהיה מוגנת יותר בידיו של אדם שהונחה בידי הי. הוא אף קיווה לרכוש לעצמו הגנה בזכות ידידותו עם דוד. הוא ידע שדוד נשא חן בעיני ה׳ וזכה להגנתו, לכן, נוכחותו עשויה להגן עליו כשייצאו יחדיו למלחמה. PP 484.2

אין ספק שיד ההשגחה היא שחיברה בין דוד ושאול. מעמדו של דוד בחצר המלכות יקנה לו ידע על עניני הממלכה, ויכשיר אותו לקראת העתיד המזהיר הצפוי לו. בנוסף, הדבר יאפשר לו לרכוש את אמון האומה. העליות והמורדות והקשיים שיבואו עליו בשל שנאתו של שאול יגרמו לו להישען על אלוהים ולבטוח רק בו. גם ידידותו של דוד עם יהונתן, בנו של שאול, נבעה מיד ההשגחה, וזאת כדי לשמור שמלכה הבא של ישראל לא יקפד את חייו. בכל הדברים הללו הגשים אלוהים את מטרותיו רבות החסד, הן בעבור דוד והן בעבור בני ישראל. PP 484.3

אך שאול לא שמר על קשר הידידות שלו עם דוד לאורך זמן. כששאול ודוד שבו ממלחמתם עם הפלישתים, ״ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשור (לשיר) והמחלות, לקראת שאול המלך בתפים בשמחה, ובשלשים.״ קבוצת מחוללות אחת שרה: ״הכה שאול באלפיו,״ והקבוצה השנייה ענתה: ״ודוד ברבבתיו.״ רוח של קנאה חדרה ללבו של המלך. חרה לו שדוד זכה לשבח רב יותר בשיריהן של נשות ישראל. במקום להכניע את רגשי הקנאה שיקדו בלבו, הוא הפגין את חולשתו כשהכריז: ״נתנו לדוד רבבות, ולי נתנו האלפים; ועוד לו, אך המלוכה.״ PP 484.4

אחת ממגרעותיו הגדולות של שאול הייתה תשוקתו להיות רצוי ומקובל. תכונה זו השפיעה מאוד על כל מחשבותיו ומעשיו; כל דבר שאמר או עשה נבע מהתשוקה לזכות בכבוד ובשבח. קנה המידה שלו לגבי טוב ורע היה אהדת הבריות. אבל אדם שחי כדי לרצות את הזולת, אך אינו מבקש תחילה לרצות את אלוהים, לא יזכה להגנתו. שאפתנותו של שאול להצטיין בעיני הבריות היא זו שהניעה את מעשיו. כששיר התהילה למנצחים נשמע ברחבי הארץ, המלך היה משוכנע שדוד ירכוש את לב העם וימשול במקומו. PP 485.1

שאול פתח את לבו לרוח של קנאה שהרעילה את נשמתו. הוא התעלם מהלקחים שקיבל משמואל הנביא, אשר לימד אותו כי אלוהים יגשים את כל מטרותיו, וכי איש אינו יכול לעצור את הגשמתן. בכך הוכיח בעליל כי אינו מכיר לאשורן את תוכניות האל או את גבורתו. מלך ישראל הציב את רצונו שלו בניגוד גמור לרצונו של האלוהים הכול יכול. בשנים שבהן מלך על ישראל, לא למד לשלוט ברוחו. הוא הניח לדחפיו לשלוט בשיקול דעתו, עד שכמעט התפוצץ מכעס. הוא סבל מהתפרצויות זעם שהתעוררו בכל פעם שמישהו העז להביע התנגדות לרצונו, ובחמת זעם ניסה להרגו. ממצב זה של טירוף הדעת היה מצב רוחו של שאול משתנה באחת, והוא היה הופך מדוכדך, מלא שנאה עצמית ואכול חרטה. PP 485.2

שאול אהב להקשיב לנגינתו של דוד על הכינור, ודומה שהרוח הרעה עזבה אותו לזמן מה. אך באחד הימים, כשדוד הצעיר ניגן לפניו מנגינות מתוקות בלוויית קולו הערב שזימר תשבחות לה׳, שאול הטיל לפתע את חניתו לכיוונו של דוד, במטרה להרוג אותו. חייו של דוד נצלו בזכות יד ה׳, ודוד נמלט ללא פגע מזעמו של המלך המטורף מזעם. PP 485.3

כשגברה שנאתו של שאול לדוד, הוא החל להשגיח בשבע עיניים על צעדיו של דוד, וזאת כדי למצוא שעת כושר להורגו; אך אף אחת מתוכניותיו נגד משיח ה׳ לא צלחה. שאול נכנע לשליטת הרוח הרעה שאחזה בו, אך דוד בטח באלוהים רב החוכמה ורב הגבורות. ״תחלת חכמה, יראת יהוה.״ (משלי ט׳ 10). דוד נשא תמיד תפילה לאלוהים ובה ביקש שיעזור לו להתהלך לפניו תמים ושלם. PP 485.4

בתשוקתו להשתחרר מנוכחות יריבו, הרחיק המלך את דוד מחצר המלכות ומינה אותו ל״שר אלף; ויצא ויבא, לפני העם... וכל ישראל ויהודה, אהב את דוד.״ העם נוכח מיד בכשרונו של דוד, אשר הצליח לטפל בחוכמה ובמיומנות בכל העניינים שהופקדו בידיו. עצותיו של הצעיר היו מלאות חוכמה, עדינות ושיקול דעת, ועמדו במבחן הזמן. לעומת זאת, שיקול דעתו של שאול לא תמיד היה אמין, והחלטותיו לא היו נבונות. PP 485.5

על אף ששאול היה דרוך כל הזמן כדי למצוא שעת כושר לחסל את דוד, בכל זאת פחד ממנו, שכן היה לו ברור שאלוהים שרה עם דוד. אופיו המושלם של דוד עורר את זעמו של המלך; הוא האמין כי חייו ונוכחותו של דוד מהווים תוכחה חיה לחייו שלו, שכן הניגוד החד ביניהם הציג את פרצופו האמיתי, שלא בטובתו. הקנאה שאכלה את המלך אמללה אותו והעמידה בסכנה את כיסאו. כמה נזקים רבים מספור מעוללת מגרעת זו בעולמנו! PP 486.1

אותה משטמה שניצתה בלבו של שאול היא שיקדה בלבו של קין ועוררה אותו לקום נגד הבל אחיו ולרצוח אותו, שכן מעשיו של הבל היו מעשי צדקה, ולכן זכה לכבוד מאלוהים, אך מעשיו של קין היו רעים, ולכן נבצר מה׳ לברכו. גאווה מולידה קנאה, וכשמניחים לקנאה לשגשג בלב, היא מולידה שנאה, וזו מובילה למעשי נקמה ולרצח. השטן הציג לראווה את אופיו המכוער כאשר עורר את חמת זעמו של שאול נגד אדם שלא עשה לו כל רע. PP 486.2

המלך עקב בדריכות אחר צעדיו של דוד, בתקווה לגלות בהם אי שיקול דעת או פזיזות, שישמשו תואנה להמיט עליו חרפה. הוא חש שלא יירגע עד שייטול את חייו של הצעיר, אך עם זאת יזכה בתמיכת העם שיצדיק אותו על מעשהו. הוא ניסה להערים על דוד כשדחק בו לצאת למלחמה נגד הפלישתים, הבטיח לתגמל אותו על גבורתו: הוא ייתן לו את בתו הבכורה, לאישה. בתגובה להצעה זו השיב דוד בצניעות: ״מי אנוכי ומי חיי, משפחת אבי, בישראל, כי אהיה חתן, למלך?״ אך כשהגיעה השעה לחתן את הנסיכה, שאול הפגין חוסר יושר כשהשיא אותה לגבר אחר. PP 486.3

אהבתה של מיכל, בתו הקטנה של שאול, לדוד, העניקה למלך הזדמנות נוספת לנסות להערים על יריבו. עתה הציע לגיבור הצעיר את ידה של מיכל, בתנאי שיציג לפניו הוכחות חותכות על תבוסת הפלישתים, אויבי האומה, ועל מספרם המדויק של החללים. ״ויאמר שאול [לעבדיו]: ׳כה תאמרו לדוד, אין חפץ למלך במהר, כי במאה ערלות פלשתים, להנקם באיבי המלך.׳ ושאול חשב, להפיל את דוד ביד פלשתים.״ שאול תכנן להפיל את דוד ביד פלישתים, אך אלוהים הגן על משרתו הנאמן. דוד שב מן הקרב כמנצח והפך לחתנו של שאול. ״ומיכל בת שאול, אהבתהו.״ המלך זעם לאחר שנוכח כי מזימותיו כשלו, ואף העלו את מעמדו וחינו של האיש שביקש להשמיד. עתה היה בטוח יותר מתמיד שזהו האיש שעליו אמר ה׳ כי הוא טוב ממנו, ובחר בו כדי למלוך על ישראל במקומו. שאול חדל להעמיד פנים שהוא רוצה בטובתו של דוד, וציווה על בנו יהונתן ועל אנשי החצר להרוג את שנוא נפשו. PP 486.4

יהונתן גילה לדוד את זממו של המלך וביקש ממנו להסתתר, בשעה שהוא יפציר באביו לחוס על חייו של מושיע ישראל. יהונתן גולל לפני המלך את מעשי גבורותיו של דוד, אשר הגן על כבודה ובעיקר על חייה של האומה. הוא הדגיש כי הריגתו של אדם חף מפשע זה, שבו השתמש ה׳ כדי להביס ולהפיץ את אויבי ישראל, תיחשב חטא כבד. דברים אלה נגעו בלבו ובמצפונו של המלך, ולבו התרכך. ״וישבע שאול, חי יהוה אם יומת.״ אז הובא דוד לפני שאול ושירת אותו כבעבר. PP 486.5

פעם נוספת הוכרזה מלחמה בין ישראל והפלישתים, ודוד הוביל את צבא ישראל נגד אויביה. בני ישראל נחלו ניצחון כביר, ואנשי המקום שיבחו את חוכמתו וגבורתו של דוד. דבר זה שב ועורר את טינתו של שאול נגד דוד. בשעה שהגיבור הצעיר ניגן לפני המלך ומילא את בית המלוכה בצלילי מנגינותיו הערבות, התעוררה חמת זעמו של שאול והוא הטיל את חניתו לעבר הנער, בתקווה להצמיד אותו אל הקיר. אך מלאך ה׳ הטה את כלי המשחית מן המטרה, ודוד נמלט וברח לביתו. שאול שלח אחריו מרגלים כדי שיעצרו אותו ברגע שייצא בבוקר מהבית, ויהרגו אותו. PP 487.1

אבל מיכל הודיעה לדוד על זממו של אביה. היא האיצה בו לנוס על נפשו וסייעה לו לרדת מן החלון כדי שיברח. דוד נמלט אל שמואל שברמה, והנביא שלא חשש ממורת רוחו של המלך קידם בברכה את פניו של הפליט. ביתו של שמואל היה שליו ושקט בניגוד לאווירה ששררה בארמון המלך. כאן, ליד ההרים, המשיך נביאו הנכבד של ה׳ את פועלו בקרב חבורת הנביאים שהקיפה את שמואל. הם שקדו על לימוד רצונו של האל, והקשיבו ביראה ובכבוד לדברים שלמדו מפי הנביא הזקן; השיעורים והלקחים שרכש דוד ממורה ישראל זה היו יקרים מפז. דוד האמין שצבאו של שאול לא יצווה לפלוש למקום הקדוש, אך מסתבר ששום מקום לא נחשב קדוש בעיני המלך הנואש ששקע במחשבות שווא אפלות. הקשר בין דוד לשמואל עורר את קנאת שאול, שחשש פן נביא ה׳ הנערץ בכל רחבי ישראל יצדד ביריבו ויסייע בקידומו. כשנודע למלך על מיקומו של דוד, הוא שלח את חייליו כדי שיביאו אותו לגבעה, שם התכוון להוציא אל הפועל את תוכניתו ולהרוג אותו. PP 487.2

שליחי המלך יצאו לדרכם במטרה להרוג את דוד; אך מלך גדול משאול עצר בהם והפר את זממם. מלאכים בלתי נראים ניצבו בדרכם, כפי שמלאך ה׳ ניצב בדרכו של בלעם שיצא להטיל קללה על ישראל. שליחי המלך החלו להתנבא ולהכריז על תהילתו וריבונותו של ה׳. בדרך זו, כאשר ה׳ בלם את הרע, הוא גבר על חמת זעמם של בשר ודם, והפגין את גבורתו. בה בעת הוא גונן על דוד, משרתו, בעזרת צבא מלאכיו. PP 487.3

הבשורות על מה שאירע לשליחיו הגיעו לאוזניו של שאול, שציפה בכיליון עיניים להסגרתו של דוד. אך במקום להבין את תוכחת ה׳, הוא הפך נואש יותר ושלח שליחים נוספים. רוח הקודש צלחה גם עליהם, והם התנבאו והצטרפו לקבוצת השליחים הראשונה. משלחת שלישית נשלחה על ידי המלך; אך כשהגיעו שליחי המלך אל חבורת הנביאים, נחה עליהם רוח ה׳ ואף הם התנבאו. שאול החליט ללכת לרמה בעצמו, שכן לא הצליח לשלוט בשנאתו העזה. הוא היה נחוש בדעתו לא לחכות להזדמנות נוספת כדי להרוג את דוד; הוא תכנן שברגע שיתקרב אל דוד, יהרוג אותו במו ידיו, יהיו אשר יהיו תוצאות מעשהו. PP 487.4

אך מלאך ה׳ פגש במלך בדרך ועצר בעדו. רוח ה׳ גברה עליו ואחזה בו, והוא המשיך בדרכו, פיו מפיק תפילות ותהילות לאלוהים, שזורות בנבואות ובמזמורי קודש. שאול ניבא על ביאת המשיח, גואל העולם. כשהגיע לביתו של הנביא ברמה, פשט את בגדיו העליונים שהסגירו את מעמדו הרם, וכל אותו היום והלילה שכב והתנבא לפני שמואל ותלמידיו, בהשראת רוח האלוהים שנחה עליו. אנשים רבים התקבצו במקום כדי לחזות במחזה המוזר, והשמועה על החוויה שעברה על המלך התפשטה בכל רחבי הארץ. לקראת תום תקופת מלכותו של שאול, הפכו דברי ההשתאות: ״הגם שאול בנביאים?״ לפתגם בישראל. PP 488.1

פעם נוספת כשלה תוכניתו של הרודף והוא לא הצליח לבצע את זממו. הוא הבטיח לדוד כי פניו לשלום, אך דוד לא בטח בו ולא האמין לרגע לחרטה שהפגין. דוד ניצל את ההזדמנות כדי לברוח, שכן חשש שמצב רוחו של המלך ישתנה, כפי שקרה בעבר. לבו היה פצוע ושבור, והוא התגעגע לידידו יהונתן והשתוקק לפגוש אותו. מודע לחפותו בא אל יהונתן והציג לפניו שאלה שוברת לב: ״מה עשיתי? מה עוני ומה חטאתי לפני אביך, כי מבקש, את נפשי?״ יהונתן האמין שאביו התחרט באמת ובתמים, ולא ביקש עוד להרוג את דוד. הוא אמר לדוד: ״חלילה, לא תמות! הנה לו עשה (לא יעשה) אבי דבר גדול או דבר קטן, ולא יגלה את אזני; ומדוע יסתיר אבי ממני את הדבר הזה, אין זאת.״ לאחר שאלוהים הפגין את גבורתו באופן כביר כל כך, יהונתן התקשה להאמין שאביו ימשיך לנסות לפגוע בדוד, שכן הדבר יעיד על מרד באלוהים. אך דוד לא היה משוכנע בכך. בשיא הכנות נשבע באוזני יהונתן: ״ידע ידע אביך כי מצאתי חן בעיניך, ויאמר ׳אל ידע זאת יהונתן, פן יעצב׳׳׳ ואולם, חי יהוה וחי נפשך, כי כפשע, ביני ובין המות.״ PP 488.2

באותם ימים חל ראש החודש שנחגג בישראל כיום חג. החג עמד לחול למחרת יום המפגש בין דוד ויהונתן. המלך ציפה ששני הצעירים יסבו עימו בשולחן החג המלכותי. אך דוד פחד להסב לסעודת החג בחברת המלך, ולפיכך הוסכם שהוא יבקר את אחיו בבית לחם. כשישוב, עליו להתחבא בשדה, לא רחוק מאולם המשתה של המלך, ובמשך שלושה ימים להדיר את רגליו מן הארמון. במהלך הימים האלה יהונתן ישים לב להשפעת היעדרותו של דוד על שאול. אם ישאל אותו המלך היכן בנו של ישי, יאמר לו יהונתן שהוא שב לבית אביו כדי לחגוג ולאכול עם משפחתו את סעודת הזבח. אם המלך לא יביע כעס, אלא יאמר: ״טוב - שלום לעבדך,״ דוד יוכל לחזור בביטחון לחצר המלך. אך אם המלך יכעס על היעדרותו, יהיה עליהם להסיק מכך שדוד חייב לברוח. PP 488.3

ביום החג הראשון לא חקר המלך את פשר היעדרותו של דוד, אך למחרת, כשהבחין במושבו הריק, שאל: ״׳מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם והיום, אל הלחם?׳ ויען יהונתן, את שאול: ׳נשאל נשאל דוד מעמדי, עד בית לחם.׳ ויאמר, ׳שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר,׳ והוא צוה לי ׳אחי ועתה אם מצאתי חן בעיניך, אמלטה נא ואראה את אחי.׳ על כן לא בא, אל שלחן המלך.״׳ כששאול שמע את תשובתו של יהונתן, הוא לא הצליח למשול ברוחו. הוא הכריז בכעס כי כל עוד דוד חי, יהונתן לא יוכל לעלות על כס המלכות. הוא תבע מאנשיו לצאת מיד לחיפוש אחר דוד, ולהביאו אליו כדי להוציאו להורג. יהונתן שב ודיבר טובות על דוד ידידו. הוא הפציר במלך: ״למה יומת, מה עשה?״ תחינתו של יהונתן העלתה את חמת שאול, וזעמו הפך שטני יותר. הוא הטיל את החנית, שבעזרתה התכוון לפגוע בדוד, לעבר בנו. PP 488.4

הנסיך עזב בכעס את שולחן החג ולבו התחמץ בקרבו. הוא לא שב לסעוד בחברת המלך ביום החג השני. נפשו הייתה שחוחה מצער כשיצא במועד שנקבע אל המקום שבו ביקש מדוד להסתתר, עד שילמד על כוונותיו של המלך כלפיו. כששני החברים נפגשו, הם נפלו איש על צוואר אחיו ובכו מרות. תשוקת הנקם האפלה של המלך הטילה את צילה הקודר על חייהם של שני הצעירים, והצער שחשו היה רב כל כך, שאי אפשר היה לבטאו במילים. הדברים האחרונים שאמר יהונתן לדוד, לפני שכל אחד מהם הלך לדרכו היו: ״לך לשלום: אשר נשבענו שנינו אנחנו, בשם יהוה לאמור, יהוה יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך, עד עולם.״ PP 489.1

בן המלך שב לגבעה, ודוד מיהר אל נוב, עיר ששכנה לא הרחק משם, בנחלת בנימין. ארון הברית הובא לנוב משילה, ואחימלך הכוהן הגדול שירת שם בקודש. דוד לא ידע היכן ימצא מקום מקלט, אך חש בטוח בחברתו של משרת האלוהים. הכהן התפלא לראות את דוד, שכן הגיע בגפו ונראה שמיהר, ופניו היו עצובים ומודאגים. הוא ביקש לדעת מה הביא את דוד לנוב. הצעיר שחשש פן יתגלה ויוסגר לידי המלך, נאחז עתה בשקרים. הוא אמר לכוהן שהוא נשלח בידי המלך למשימה חשאית, שדרשה מהירות מרבית. צעד זה נבע מחוסר אמונה, וסופו שהביא למותו של הכהן הגדול. אילו היה מבהיר לאחימלך את העובדות כהווייתן, הכוהן היה מייעץ לו כיצד לשמור על עצמו. אלוהים דורש מחסידיו לדבוק באמת, אפילו בשעת סכנות גדולות. דוד ביקש מהכוהן הגדול שיתן לו חמישה ככרות לחם. ברשותו של איש האלוהים לא היה לחם זולת לחם הפנים הקדוש. אך דוד הצליח להפיג את חששותיו והיסוסיו של הכוהן, ועתה קיבל מידיו את לחם הפנים כדי להשביע בו את רעבונו. PP 489.2

סכנה חדשה ארבה לו עתה. דואג האדומי, ראש רועי עדר שאול, שקיבל על עצמו את אמונת העברים, ביקר במקום הקדוש כדי לקיים את נדריו. כשדוד ראה אותו, הוא החליט להימלט מיד למקום מקלט אחר, ואף להשיג כלי נשק שבעזרתו יתגונן. הוא שאל את אחימלך אם יש ברשותו חרב, והכוהן השיב שאין בידו חרב זולת חרבו של גוליית, אשר נשמרה עם ארון ה׳ כמזכרת קודש. דוד הכריז: ״אין כמוה! תננה לי!״ בשעה שאחז בחרב שבעזרתה חיסל את גיבור הפלישתים, שב אליו אומץ לבו. PP 489.3

דוד ברח לאכיש מלך גת, שכן חש בטוח יותר בקרב אויבי עמו מאשר בתחום ממלכתו של שאול. אך כשנודע לאכיש כי דוד הרג את גיבור הפלישתים, נשקפה לו עתה סכנה גדולה. ואולם דוד העמיד פני משוגע, ובכך הצליח להוליך שולל את אויביו ולהימלט על נפשו. PP 490.1

הטעות הראשונה שדוד עשה הייתה חוסר האמונה באלוהים שהפגין בנוב. הטעות השנייה הייתה העמדת הפנים שלו לפני אכיש כדי להוליכו שולל. דוד ניחן במידות נעלות ואציליות, שבזכותן ובזכות מוסריותו נשא חן בעיני העם. אך בשעת ניסיון התערערה אמונתו וחולשתו נחשפה. עתה ראה בכל אדם מרגל ובוגד. בעבר, כשניצב מול הגיבור הפלישתי, נשא מיד את עיניו אל ה׳ מתוך אמונה חזקה, והצליח להביסו. הוא האמין באלוהים ופעל בשמו. אך עתה, המבוכה והמצוקה שגאו בו בתור פליט נרדף, כמעט הסתירו מנגד עיניו את אביו שבשמיים. PP 490.2

אך ניסיון זה לימד את דוד לקח והקנה לו חוכמה, שכן נוכח בחולשתו ובתלותו באלוהים. כמה יקרה היא השפעתה המתוקה של רוח הקודש בשעה שהיא נחה על נפשות שחוחות או מיואשות, מפיחה עידוד ואומץ בלבם של מוגי הלב, מחזקת את החלשים, אוזרת אומץ בלבם של משרתי האל ומסייעת להם בשעת ניסיון! איזה אל נפלא הוא אלוהינו, המטפל ברוך במי ששגה, ומפגין כלפינו אורך רוח ואהבה כשתחושה של צער כבד מציפה אותנו! PP 490.3

כל כישלון של חסידי האל נובע מחוסר אמונה. כשצללים אופפים את נשמתנו, כשאנו זקוקים לאור ולהדרכה, עלינו לשאת את מבטינו אל השמיים; אור שורר מעבר לחושך. דוד לא היה צריך לאבד, ולו לרגע, את בטחונו באלוהים. הייתה לו סיבה טובה לבטוח בו: הוא היה משיח ה׳, ובשעת סכנה גוננו עליו מלאכי האלוהים. ה׳ אזר אותו באומץ כדי שיוכל לחולל גדולות ונצורות, ואילו התעלם מן המצב המסוכן שאליו נקלע, והגה בגבורתו ובתפארתו של אלוהים, היה זוכה בשלווה אפילו בקרב צללי המוות, והיה יכול לחזור בביטחון על הבטחת הי: ״כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה - וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך, יהוה.״ (ישעיהו נ״ד 10). PP 490.4

במנוסתו משאול מצא דוד מקלט בהרי יהודה. הוא הצליח להימלט למערת עדולם, שם התחבא יחד עם כוח קטן ויכול היה להיערך נגד צבא גדול. ״וישמעו אחיו וכל בית אביו, וירדו אליו שמה.״ בעבר, בני משפחתו של דוד חשו שאינם מוגנים. הם ידעו שבשל קרבת הדם אל הנער, הם עלולים ליפול קורבן לחשדותיו חסרות השחר של שאול. אך עתה למדו את מה שנודע לכל בית ישראל: שה׳ בחר בדוד בתור המלך הבא של עמו. עתה כבר האמינו כי יהיו בטוחים לצידו - גם אם ייאלצו לחיות כפליטים במערה נידחת, יותר מאשר אם יהיו חשופים לשיגעונו של המלך הקנאי. משפחת דוד שהתקבצה במערת עדולם הייתה מאוחדת ברגשי אהבה וקרבה. בן ישי יכול היה לפרוט על כינורו ולשיר: ״הנה מה טוב, ומה נעים, שבת אחים גם יחד!״ (תהילים קל״ג 1). הוא טעם מטעמו המר של חוסר האמון של אחיו; ההרמוניה ששררה עתה ביניהם עוררה שמחה בלבו. כאן, במערה, חיבר דוד את מזמור נ״ז. PP 490.5

במהרה חברו לדוד אנשים נוספים שביקשו להימלט מידו העושקת של המלך. רבים בישראל איבדו את האמון במלכם, שכן נוכחו לדעת כי לא הונחה עוד בידי רוח הי. ״ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו שא, וכל איש מר נפש, ויהי עליהם, לשר; ויהיו עמו, כארבע מאות איש.״ כאן כונן דוד ממלכה קטנה משלו, שסדר ומשמעת שררו בה. אך אפילו במקום מחבואו בהרים, עדיין לא חש בטוח ומוגן, שכן שוב קיבל הוכחות על כך שהמלך לא ויתר על תוכניתו להורגו. PP 491.1

דוד מצא להוריו מקלט בחסותו של מלך מואב, ואז, כשהוזהר בידי נביא ה׳, ברח ממקום מחבואו ליער חרת. הקשיים והניסיונות שעבר לא היו לשווא. אלוהים העניק לו שיעור במשמעת, וזאת כדי להכשירו לשמש מצביא נבון ומלך ישר ורחמן לעמו. בעזרת חבורת הפליטים שנאספו סביבו הוכשר דוד למלאכה אשר שאול, בשל תשוקת הנקם והעיוורון הרוחני שלקה בו, הפך בלתי ראוי לבצעה. לא ניתן לנטוש את עצת האל, ובעת ובעונה אחת להחזיק בחוכמה שמאפשרת לאדם לפעול ביושר ובשום שכל. אין טירוף נורא וחסר תקווה כמו זה שבהיצמדות לחוכמת אנוש, המשוללת כל הדרכה מחוכמת האלוהים הנשגבת. PP 491.2

שאול התכונן ללכוד את דוד במערת עדולם. כשנודע לו שדוד ברח ממקום המקלט, הוא רתח מזעם. בריחתו של דוד הייתה חידה בעיני שאול. הוא יכול היה להסביר אותה אך ורק בעזרת המסקנה שישנם בוגדים במחנהו, אשר עדכנו את בן ישי על תוכניתו ומסלולו. PP 491.3

הוא הודיע לאנשיו על הקשר שנקשר נגדו, והבטיח להעניק עושר ומשרה רמה לאדם שיגלה מי מבין אנשיו מיודד עם דוד. דואג האדומי הסכים לשמש מלשין למלך. מונע בידי שאפתנות, תאוות בצע ושנאה לכוהן הגדול שהוכיח אותו על חטאיו, דיווח לשאול על ביקורו של דוד אצל אחימלך, תוך הצגת הדברים באור מסולף שהצית את זעמו של המלך נגד איש האלוהים. המילים שיצאו מלשונו הזדונית הציתו אש גיהינום ועוררו בלבו של שאול את רגשות הקנאה והטירוף הנוראים ביותר. מטורף מזעם גזר המלך שמד על כל הכוהנים, בני משפחתו של אחימלך. הגזרה הנוראה הוצאה אל הפועל. לא רק אחימלך, אלא אף בני ביתו, ״שמונים וחמישה איש נושא אפוד בד,״ נרצחו בפקודת המלך בידי דואג האדומי. PP 491.4

״ואת נב עיר הכוהנים, הכה לפי חרב, מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק; ושור וחמור ושה, לפי חרב.״ זה היה פרי מעלליו של שאול שהיה נתון תחת שליטת השטן. כשאלוהים הכריז כי סאת עוונם של העמלקים מלאה, וציווה על שאול להשמיד אותם לחלוטין, שאול החשיב את עצמו רחום מדי מכדי לבצע את הצו האלוהי בשלמותו. לפיכך, חס על חיי המלך וחיי בעלי החיים שיועדו להשמדה. אך עתה, ללא הנחיית אלוהים, פעל תחת הדרכת השטן, ולפיכך היה מסוגל לרצוח את נביאי ה׳ ולהשמיד את תושבי נוב. כה מושחת ונקלה הוא לבו של אדם המסרב להדרכת האלוהים. PP 491.5

מעשה זה מילא את לב בני ישראל באימה. המלך שבו בחרו במו ידיהם ביצע את העוול הנורא הזה, אך למעשה הוא נהג כמו מלכי העמים האחרים שלא יראו את ה׳. ארון הברית שכן בקרב העם, אך הכוהנים שפנו לה׳ בשמם, נרצחו בחרב. איזו מכה נוספת תנחת על עם ישראל? PP 492.1