אבות האומה ונביאי ישראל

65/75

דוד וגוליית

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ טז׳: 3 14-2; יז׳

כששאול הבין שאלוהים מאס בו, וקלט את מלוא עוצמתן של מילות התוכחה של הנביא, אחזה בו תחושה של ייאוש ומרי. לא הייתה זו חרטה כנה שכופפה את ראשו הגאה של המלך. שאול לא הבין לאשורה את חומרת חטאו, ולא מיהר לשנות את דרכו. הוא שב והרהר בעוול שנגרם לו לדעתו, כשה׳ גזל ממנו את המלוכה ובחר ביורש שאיננו מצאצאיו. הוא עסק ללא הרף במחשבות על האובדן העתיד לפקוד את ביתו. הוא האמין שהגבורה והאומץ שהפגין בקרבות נגד אויביו היו אמורים לפצות על החטא שחטא בו כשלא ציית לה׳. הוא לא קיבל בהכנעה את העונש החמור שהוטל עליו מיד ה׳; ברוחו הגאה הפך נואש כל כך, עד שכמעט איבד את שפיות דעתו. יועציו המליצו לו לשכור את שירותיו של מוזיקאי מחונן, בתקווה שצליליו הנעימים של כלי מיתר ירגיעו את רוחו הסוערת. ביד ההשגחה הובא אליו דוד, המיומן בנגינה על כלי מיתר. צליליו הערבים והגבוהים של כינורו של דוד השפיעו לטובה על המלך. המרה השחורה, שאפפה את מוחו כעננה שחורה, התפוגגה. PP 479.1

כששירותיו של דוד לא נדרשו עוד בחצר המלך, הוא שב לרעות את צאנו בהרים והמשיך באורח חייו הפשוט והצנוע. כל אימת שזומן לחצר המלכות, בא וניגן לפני המלך כדי להרגיע את סערת רוחו. הוא המשיך לנגן עד שהרוח הרעה סרה משאול. אך על אף ששאול התענג על דוד ונגינתו, הרועה הצעיר עזב מפעם לפעם את חצר המלך ושב אל ההרים ושדות המרעה בתחושת הקלה ושמחה. PP 479.2

דוד הלך וגדל בחן שנשא בעיני אלוהים ואדם. הוא למד את דרכי ה׳, ועתה היה נחוש בדעתו לעשות תמיד את רצון האל. לאחרונה רכש חומר חדש למחשבה. ימים רבים בילה בחצר המלכות, למד על המחויבויות שהוטלו על בני המלוכה, וגילה חלק מהפיתויים שהטרידו את נשמתו של שאול, ואף הסבירו את המסתורין שאפף את אופיו והתנהגותו של מלכה הראשון של ישראל. דוד ראה כיצד עננת התוגה האפילה על הדר חצר המלכות. הוא ידע שחייהם של בני ביתו של שאול היו רחוקים מלהיות מאושרים. כל הדברים הללו העסיקו את מוחו של הנער שנמשח למלך על ישראל. אך כשהיה שקוע בהגות עמוקה ודאגות טרדו את מנוחתו, נטל את כינורו וניגן מנגינות שרוממו את רוחו ועוררו אותו להגות באלוהים, בורא כל הטוב, והעננים הכבדים שהאפילו על אופק העתיד נמוגו כלא היו. PP 479.3

אלוהים לימד את דוד שיעור חשוב על אמון. כשם שמשה רבנו הוכשר למלאכת הנהגת ישראל, אלוהים הכשיר עתה את בנו של ישי למנהיגות עמו הנבחר. מתוך שטיפל במסירות בצאנו, למד דוד דבר מה על טיפולו המסור והאוהב של הרועה הגדול [המשיח], בצאן מרעיתו. PP 480.1

חיות הטרף ארבו בהרים השוממים ובגאיות הפראיים שבהם דוד נדד עם צאנו. לעיתים הגיח אריה מחורש השיחים שבגדות הירדן, או שדוב רעב יצא ממאורתו בהרים כדי לתקוף את העדרים. בהתאם למנהג שרווח בימיו, דוד היה חמוש בקלע ובמטה רועים בלבד; עם זאת, די מהר הוכיח את גבורתו ואומץ לבו כשהגן על צאן מרעיתו. מאוחר יותר, כשתיאר את מעלליו, אמר לשאול: ״רעה היה עבדך לאביו בצאן; ובא הארי ואת הדוב, ונשא שה מהעדר. ויצאתי אחריו והכתיו, והצלתי מפיו; ויקם עלי, והחזקתי בזקנו, והכתיו והמיתיו.״ (שמואל א׳, י״ז 34, 35). חוויות וניסיונות אלה חישלו את דוד ונסכו בו אומץ, חוסן ואמונה. אפילו לפני שזומן לחצר המלך, הצטיין במעשי אומץ וגבורה. הקצין שהמליץ למלך על דוד אמר: ״הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תאר,״ ואז הוסיף: ״ויהוה, עמו.״ PP 480.2

כשישראל הכריזה מלחמה על הפלישתים, שלושה מבניו של ישי הצטרפו לצבא תחת פיקודו של שאול; אך דוד נשאר בבית. לאחר זמן מה יצא לבקר את אחיו במחנה שאול. אביו הורה לו להביא לאחיו הגדולים דרישת שלום וצידה מהבית, ולשאול לשלומם. אך ללא ידיעתו של ישי הוטלה על נער הרועים משימה נעלה יותר. צבאות ישראל נמצאו בסכנה, ודוד הונחה בידי מלאך כדי להושיע את עמו. PP 480.3

כשדוד התקרב למחנה, הוא שמע קול תכונה רבה, כאילו המערכה עומדת להתח יל. ככתוב, ״והחיל היצא אל המערכה, והרעו במלחמה.״ צבא ישראל וצבא הפלישתים נערכו למלחמה, ושתי המחנות ניצבו זה מול זה. דוד רץ למערכה ודרש בשלום אחיו. בשעה ששוחח עימם, יצא גוליית, גיבורם של הפלישתים משורות הצבא, העליב בלשון גסה ובוטה את צבאות ישראל, ואיתגר אותם לשלוח חייל משורותיהם שיילחם עימו בקרב פנים אל פנים. הענק שב וחזר על דבריו. כשדוד הבחין בפחד שאחז את לב חיילי ישראל, וכשנודע לו כי הפלשתי חירף את ישראל מדי יום, וכי איש מלוחמי ישראל לא יצא כדי להשתיק את הענק הרברבן, רוחו סערה מאוד. הוא נזעק להגן בלהט ובעוז על כבודו של האלוהים החיים ועל כבוד עמו. PP 480.4

חילות ישראל היו מיואשים ומדוכאים. אומץ ליבם של הלוחמים התפוגג. הם אמרו איש לרעהו: ״הראיתם האיש העלה הזה? כי לחרף את ישראל, עלה.״ אך דוד הכריז בעלבון ובזעם: ״כי מי, הפלשתי הערל הזה, כי חרף, מערכות אלוהים חיים?״ אליאב, אחיו הבכור של דוד, ששמע את דבריו, הכיר היטב את הרגשות שסערו בלבו של האח הצעיר, שכן גם בעבודתו כרועה צאן הפגין דוד את עוז רוחו, אומץ לבו וגבורתו. עכשיו נזכר אליאב בביקורו של שמואל. הביקור המסתורי של הנביא בבית אביהם ועזיבתו החשאית עוררו בלב האחים חשדות באשר למטרה האמיתית של ביקורו. קנאתם התעוררה כשנוכחו לדעת שדוד זכה לכבוד רב יותר משלהם. הם עצמם לא נהגו בדוד בכבוד ובאהבה הראויים ליושר ולאהבה שהפגין כלפיהם. הם ראו בו אך ורק נער רועים חסר חשיבות. עתה פירש אליאב את השאלה שדוד הפנה לחיילים כביקורת על פחדנותו, ששיתקה אותו, ושבעטיה לא יצא להשתיק את הענק הפלישתי. הוא אמר לאחיו הקטן בכעס: ״למה זה ירדת, ועל מי נטשת מעט ה צאן ההנה במדבר? אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת.״ דוד השיב לאחיו הגדול בכבוד, אך בתקיפות. הוא אמר: ״מה עשיתי עתה? הלוא, דבר הוא.״ דבריו של דוד נמסרו למלך, שזימן את הנער לבוא לפניו. שאול הקשיב בפליאה לדבריו של הרועה, שאמר: ״אל יפל לב אדם עליו; עבדך ילך, ונלחם עם הפלשתי הזה.״ שאול ניסה להניא את דוד ממעשהו, אך הרועה הצעיר היה איתן בדעתו. בפשטות ובצניעות גולל לפני המלך את החוויות שעברו עליו בשעה ששמר על צאן אביו, ואז הוסיף ואמר: ״יהוה אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה. ויאמר שאול אל-דוד לך ויהוה יהיה עמך:״ PP 480.5

ארבעים יום התחלחלו צבאות ישראל כששמעו את האתגר הרברבני מפיו של הענק הפלישתי. אומץ לבם פג כשחזו בגופו עצום הממדים ובקומתו הגבוהה, כשלושה מטרים וחצי. על ראשו חבש קסדת נחושת, גופו היה עטוי שריון מתכת שמשקלו חמשת אלפים שקלי נחושת, ועל רגליו עטה מגן ברכיים מנחושת. השריון היה עשוי קשקשי נחושת שכיסו זה את זה כקשקשי דג, והיו צמודים וצפופים כל כך, ששום חץ לא יכול היה לחדור דרכם. על גבו נשא חנית ענקית או כידון מנחושת. ״וחץ (ועץ) חניתו, כמנור ארגים, ולהבת חניתו, שש מאות שקלים ברזל.״ מדי בוקר וערב התקרב גוליית אל מחנה ישראל, וקרא בקול רם: ״למה תצאו לערך מלחמה? הלוא אנוכי הפלשתי, ואתם עבדים לשאול. ברו לכם איש, וירד אלי. אם יוכל להלחם אתי, והכני, והיינו לכם, לעבדים; ואם אני אוכל לו, והכיתיו, והייתם לנו לעבדים, ועבדם אותנו... אני חרפתי את מערכות ישראל, היום הזה; ותנו לי איש, ונלחמה יחד.״ PP 481.1

על אף ששאול התיר לדוד להיענות לאתגר של גוליית, בסתר לבו התקשה להאמין שדוד יצליח במשימתו הנועזת. הוא ציווה להלביש את הנער במדיו ובשריונו. קסדת נחושת כבדה הונחה על ראשו של דוד, ושריון מתכת עטה את גופו; לאחר מכן חגר את חרבו של המלך מעל למדיו. חמוש ומוגן יצא דוד למשימתו, אך במהרה שב על עקבותיו. המחשבה הראשונה שחלפה במוחם של הצופים החרדים הייתה שהנער נמלך בדעתו, והחליט שלא לסכן את חייו במאבק הלא שקול מול הענק. אך מחשבה זו הייתה שונה לחלוטין ממה שעלה בדעתו של הצעיר האמיץ. כששב אל שאול, ביקש את רשותו להסיר את השריון ואת כלי הנשק הכבדים. הוא אמר לו: ״לא אוכל ללכת באלה, כי לא נסיתי.״ לאחר שהסיר את שריונו ונשקו של המלך, נטל במקומם את מטה הרועים ואת הקלע שלו. עתה בחר חמישה חלוקי נחל מגדות הנחל, הניח אותם בילקוטו והתקרב עם קלעו בידו אל הפלישתי. הענק הלך והתקרב אל דוד באומץ, בציפייה לפגוש את הלוחם החזק ביותר של צבאות ישראל. נושא כליו הלך לפניו ובידו מגן גדול. דומה שאי אפשר היה לעמוד בפני הגיבור הפלישתי. כשהענק התקרב אל דוד, הוא נוכח כי מדובר בנער. פניו הסמוקות של דוד הפיקו בריאות, גופו החסון נגלה לעיני כול, שכן לא היה מוגן על ידי שריון; עם זאת, הבדל חד ניכר בין גופו הצעיר והחסון של דוד לגופו עצום הממדים של הפלישתי. PP 481.2

גוליית נמלא תדהמה וזעם. הוא קרא: ״הכלב אנכי, כי אתה בא אלי במקלות?״ ואז קילל את דוד בקללות האיומות ביותר בשמם של כל אלוהיו. הוא קרא בלעג PP 482.1

לעבר דוד: ״לכה אלי, ואתנה את בשרך, לעוף השמים ולבהמת השדה.״ PP 482.2

דוד לא הפגיון שום חולשה לפני הגיבור הפלישתי. הוא התקדם בעוז ואמר ליריבו: ״אתה בא אלי, בחרב ובחנית ובכידון; ואנוכי בא אליך, בשם יהוה צבאות, אלוהי מערכות ישראל, אשר חרפת. היום הזה יסגרך יהוה בידי והכיתך, והסרתי את ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה, לעוף השמים ולחית הארץ; וידעו, כל הארץ, כי יש אלוהים, לישראל. וידעו כל הקהל הזה, כי לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה: כי ליהוה המלחמה, ונתן אתכם בידנו.״ נימה של אומץ נשזרה בדבריו, מבט של ניצחון נשקף מעיניו ופניו הנאות הפיקו שמחה. דבריו, שנאמרו בבירור בקולו הערב, הגיעו לאוזניהם של אלפי הלוחמים הערוכים לקרב. זעמו של גוליית בער בו עד להשחית. בחמת זעם הסיר את הקסדה שהגנה על ראשו ועל מצחו, ורץ קדימה כדי לעשות שפטים באויבו. אך בן ישי נערך לעימות עם יריבו. ״והיה כי קם הפלשתי, וילך ויקרב לקראת דוד; וימהר דוד, וירץ המערכה לקראת הפלשתי. וישלח דוד את ידו אל הכלי, ויקח משם אבן ויקלע, ויך את הפלשתי, אל מצחו; ותטבע האבן במצחו, ופיל על פניו ארצה.״ PP 482.3

תדהמה אחזה בקרב הלוחמים בשתי המערכות. הם היו בטוחים שדוד ייהרג; PP 482.4

אך כשהאבן פילחה את האוויר בשריקה חדה ונחתה היישר במטרה, הם חזו בגיבור הענק רועד, ואז מושיט את ידיו קדימה, כאילו לקה בעיוורון פתאומי. הענק התנודד, מעד ונפל ארצה, כאילו היה גזע אלון כרות. דוד לא איבד זמן. הוא קפץ מיד על הפלישתי ששכב ופניו ארצה, והרים בשתי ידיו את חרבו הכבדה. דקה קודם לכן, נפנף מולו הענק בחרבו, והתרברב כי יכרות בה את ראשו וייתן את גופו לעופות השמיים. עתה הונפה החרב אל על, ואז נכרת הראש והתגלגל הלאה מגופו של הענק, וזעקת ניצחון נישאה ממחנה ישראל. PP 482.5

כשהפלישתים נוכחו בתוצאות המערכה, אחזה אימה בלבם והם נסו על נפשם. קריאות הניצחון של בני ישראל הדהדו בין ההרים בשעה שדלקו אחר האויב הנמלט. הם רדפו ״את הפלשתים, עד בואך גיא, ועד שערי עקרון; ויפלו חללי פלשתים, בדרך שערים, ועד גת, ועד עקרון. וישבו בני ישראל, מדלק אחרי פלשתים; וישסו, את מחניהם. ויקח דוד את ראש הפלשתי, ויבאהו ירושלים; ואת כליו, שם באהלו. PP 483.1