אבות האומה ונביאי ישראל

שאול מודח מכס המלכות

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ טו׳

שאול נכשל במבחן האמונה שעבר בשעת הניסיון הקשה בגילגל, והמיט בכך חרפה על עבודת הקודש; אך הטעויות שעשה לא היו חסרות תקנה. אלוהים יעניק לו הזדמנות נוספת כדי ללמוד את הלקח על אמונה איתנה בדברו וציות למצוותו. PP 467.1

גם לאחר ששמואל הוכיח אותו בגילגל, שאול לא ראה במעשהו חטא כבד. הוא חש כי הנביא שפט אותו שלא בצדק, והתאמץ להצדיק את מעשיו ולנקות את עצמו מן האשמה בתירוצים שונים. מאז נותק כמעט הקשר עם הנביא. שמואל אהב את שאול כאילו היה בנו. שאול, בעל המזג החם, העריך מאוד את הנביא, אך נטר לו טינה בשל תוכחותיו, ולפיכך נמנע ככל האפשר מחברתו. PP 467.2

אך אלוהים שלח את הנביא אל שאול ובפיו מסר נוסף. אם יציית שאול לה׳, הוא יוכיח את נאמנותו, ויראה כי ראוי הוא להנהיג את ישראל. שמואל בא אל המלך ומסר לו את דבר ה׳. כדי להבהיר לו את חשיבות הציות למצוות ה׳, הכריז שמואל כי הוא מדבר בצו אלוהי ובאותה הסמכות שבה משח אותו למלך. הנביא אמר לשאול: ״כה אמר, יהוה צבאות: ׳פקדתי, את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך, בעלתו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמל, עליו; והמתה מאיש עד אשה, מעלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור.׳״ PP 467.3

העמלקים היו הראשונים שנלחמו בבני ישראל במדבר. בעטיו של חטא זה, וכן בשל המרד שלהם באלוהים ועבודת האלילים המתועבת שלהם, ה׳ חרץ עליהם את משפטו, שנמסר למשה. במצוות ה׳ תועדה אכזריותם של העמלקים כלפי ישראל, וה׳ ציווה על בני ישראל: ״תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים; לא תשכח!״ (דברים כ״ה 19). במשך ארבע מאות שנה עוכב ביצוע גזר דינם, אך העמלקים לא נטשו את דרכם הרעה. ה׳ ידע כי אומה רשעה זו תמחה את עמו ואת עבודת האלוהים מעל פני האדמה, אילו רק יעלה בידה. עתה הגיעה שעת פקודתם של העמלקים; על אף שה׳ התמהמהה זמן רב כל כך, עתה יוציא את דינם אל הפועל. PP 467.4

הרשעים מתמידים בחטאיהם בשל אורך רוחו של אלוהים, אך חרף העיכוב, עונשם לא יהיה פחות ודאי או פחות חמור. ״כי כהר פרצים יקום יהוה, כעמק בגבעון ירגז, לעשות מעשהו, זר מעשהו.״ (ישעיהו כ״ח 21.) מבחינתו של אלוהינו רב החסד והרחמים, הטלת עונש הוא מעשה זר ומוזר. ״אמר אליהם חי אני נאם אדוני יהוה, אם אחפץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו, וחיה.״ (יחזקאל ל״ג 11). ה׳ הוא ״אל רחום וחנון, ארך אפים, ורב חסד ואהבות... נשא עוון ופשע וחטאה.״ אך עם זאת, ״ונקה, לא ינקה״ [את החוטאים]. (שמות ל״ד 6, 7). ה׳ אינו מתענג על נקמה, אך הוא יוציא אל הפועל את משפטו הצודק נגד מחללי תורתו. ה׳ נאלץ לפעול כך כדי לוודא שבני האדם לא ישחיתו לחלוטין את דרכם ויאבדו. כדי להושיע חלק מהאנושות, עליו לסלק את בני האדם שהקשו את לבם בשל החטא. ״אל קנוא ונקם יהוה, נקם יהוה ובעל חמה; נקם יהוה לצריו... ונקה, לא ינקה; יהוה, בסופה ובשערה דרכו, וענן, אבק רגליו.״ (נחום א׳ 3). במעשי נקם נוראים הנובעים מצדיקותו, ינקום ה׳ את חילול תורתו. העובדה שה׳ מאריך את אפו ואינו ממהר להוציא אל הפועל את דינו הצודק, מעידה על גודל החטאים הדורשים את משפטיו ואת חומרת העונש שיטיל על החוטא. PP 468.1

וכך, גם בשעה שה׳ הטיל את עונשו על עמלק, הוא לא שכח את מידת הרחמים. כשגזר שמד על העמלקים, חס על חייהם של הקינים שחיו בקרבם. בני שבט זה, על אף שלא היו נקיים לגמרי מעבודת אלילים, עבדו את אלוהים וקיימו יחסי ידידות עם ישראל. אחד מבני שבט זה היה חובב, חותן משה, שליווה את בני ישראל במדבר והושיט להם עזרה רבה, שכן היה בקי בדרכי המדבר. PP 468.2

מאז תבוסת הפלישתים במכמש, שאול נלחם בעמון, מואב ואדום וכן בעמלקים ובפלישתים; בכל המערכות שאליהן הוביל את צבאו נחל ניצחון אחר ניצחון. כשקיבל את צו ה׳ לצאת נגד עמלק, הכריז מיד על המלחמה. סמכותו כמלך גובתה בסמכותו של הנביא שצידד בו, ולשמע הכרזת המלחמה נאספו אנשי ישראל ונערכו לקרב. המלך לא היה אמור לצאת למבצע צבאי זה במטרה להאדיר את שמו; בני ישראל לא היו אמורים לקבל את הכבוד בשל הניצחון שינחלו; הם גם לא היו אמורים ליהנות מהשלל. הם נדרשו להילחם אך ורק כאקט של ציות לאלוהים, במטרה להוציא אל הפועל את משפטו על עמלק. אלוהים חפץ שכל העמים יראו את האבדון שגזר על אומה רשעה זו, שלא צייתה למרותו ומרדה בריבונותו, וישימו לב לעובדה שהיא הושמדה דווקא בידי העם שבזה לו. PP 468.3

״ויך שאול, את עמלק, מחוילה בואך שור, אשר על פני מצרים. ויתפש את אגג מלך עמלק, וחי; ואת כל העם, החרים לפי חרב. ויחמל שאול והעם על אגג, והעל מיטב והצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב, ולא אבו, החרימם; וכל המלאכה נמבזה ונמס, אתה החרימו.״ PP 468.4

הניצחון על עמלק היה המזהיר ביותר ששאול נחל מעודו, והדבר עורר מחדש את גאוותו, שהייתה אויבו הגדול ביותר. דין ה׳ שגזר שמד מוחלט על אויביו לא בוצע בשלמות. שאול, ששאף להעצים את הכבוד שייפול בחלקו באמצעות הבאת שבוי מבית המלוכה, בהתאם למנהג שרווח בארצות השכנות, חס על חייו של אגג, מלך עמלק האכזר והלוחמני. העם, מצידו, שמר לעצמו את מיטב הצאן והבקר, והצדיק את חטאו בטענה שהללו יועלו כקורבן לפני ה׳. אך למעשה, בני ישראל התכוונו להשתמש בשלל בתור תחליף, כלומר לזבוח את בעלי החיים של עמלק תחת צאנם ובקרם שלהם. PP 469.1

שאול עמד עתה לפני המבחן האחרון שלו. הזלזול שהפגין ברוב חוצפתו כלפי רצון האל, חשף את החלטתו הנחושה למשול כשליט ריבון יחיד, והוכיח כי הוא לא צלח למלוכה בתור נציג האלוהים. וכך, בשעה ששאול וצבאו עשו את דרכם הביתה, שיכורים מניצחון, שרר אבל כבד בביתו של שמואל הנביא. ה׳ הוקיע באוזני הנביא את התנהלותו של שאול במלחמת עמלק, ואמר לו: ״נחמתי, כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי, ואת דברי לא הקים.״ הנביא הצטער צער רב על מעשיו של המלך הסורר. כל הלילה בכה והתפלל וביקש את רחמי ה׳, והתחנן בפניו שישנה את גזר דינו. PP 469.2

אך חרטה מצד אלוהים שונה מחרטה של בן אנוש. ״נצח ישראל, לא ישקר ולא ינחם: כי לא אדם הוא, להנחם.״ כשאדם מתחרט, פירוש הדבר שהוא משנה את דעתו. לעומת זאת, אלוהים לא מתחרט לעולם; הוא רק עשוי לחולל שינוי בנסיבות או בלב האדם כדי שישנה את יחסו כלפיו. והאדם - הוא עשוי לשנות את יחסו לאלוהים בכך שיקבל על עצמו בהכנעה את הנסיבות שיד ההשגחה הביאה עליו לתועלתו, או בכך שיוותר על הזדמנויות העשויות להועיל לו. אבל ה׳ אינו משתנה לעולם, שכן ״הוא הוא - אתמול, היום ולעולמים.״ (אל העברים י״ג 8). PP 469.3

חוסר הציות של שאול שינה את יחסו לאלוהים; אך הדרך לשאת חן בעיני ה׳ נותרה בעינה - מצוות ה׳ הן עדיין אותן מצוות, שכן אלוהים אינו משתנה, ככתוב: ״כל שנוי וכל צל חלוף אין בו.״ (איגרת יעקב א׳ 17). PP 469.4

השכם בבוקר יצא שמואל לדרכו בלב דואב כדי לפגוש את המלך הסורר. אך בלבו פיעמה התקווה ששאול יימלך בדעתו, יודה בחטאו, יתוודה וייכנע לאלוהים, ולפיכך ימשיך לשאת חן בעיני ה׳. אך כשאדם עושה את הצעד הראשון בדרך החטא, קל לו יותר להמשיך בדרכו הרעה. שאול, שהפך מסואב ומושחת יותר לאחר שהפר את פי ה׳, קידם את פניו של שמואל עם שקר: ״ברוך אתה לה׳, הקימותי את דבר ה׳!״ PP 469.5

אך הקולות שהנביא שמע ברקע הפריכו את הכרזתו של המלך הסורר. לשאלה הנוקבת שהפנה אל שאול: ״ומה קול הצאן הזה באזני, וקול הבקר, אשר אנוכי שמע?״ השיב המלך: ״מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען בוז, ליהוה אלוהיך; ואת היותר, החרמנו.״ העם ציית לפקודת המלך; אך כדי להתגונן, המלך היה מוכן להפיל על עמו את האשמה על חטאו. PP 469.6

המסר על כך שה׳ מאס בשאול ציער מאוד את שמואל. היה עליו למסור זאת למלך לעיני לוחמי ישראל, בדיוק כשהללו חגגו בשמחה ובגאווה את הניצחון הכביר שנזקף לגבורתו ולמנהיגותו הצבאית המזהירה של מלכם, שכן שאול לא קשר את שמו של אלוהים להצלחת ישראל במבצע צבאי זה. אך כששמואל ראה לנגד עיניו את העדות החותכת למרי של שאול, הוא נמלא זעם על כך שהאיש שה׳ חפץ ביקרו והועיד אותו למשרה רמה כל כך, הפר את פי האל והחטיא את ישראל. שמואל לא הלך שולל אחרי התואנות והתירוצים שהמלך העלה בפניו. בזעם מהול בצער הכריז: ״הרף ואגידה לך, את אשר דבר יהוה אלי הלילה.״ הוא שב וחזר באוזני שאול על מצוות ה׳ בנוגע לעמלק. לאחר מכן תבע מהמלך להסביר לו מדוע לא שמע בקול ה׳. PP 470.1

שאול שב והצטדק: ״אשר שמעתי בקול יהוה, ואלך, בדרך אשר שלחני יהוה; ואביא, את אגג מלך עמלק, ואת עמלק, החרמתי. ויקח העם מהשלל צאן ובקר, ראשית החרם, לזבח ליהוה אלוהיך, בגלגל.׳״ PP 470.2

במילים קשות ונוקבות חשף הנביא את שקריו של שאול, והכריז את גזר הדין הסופי של ה׳: ״החפץ ליהוה בעלות וזבחים, כשמע, בקול יהוה? הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי, ואון ותרפים הפצר: יען, מאסת את דבר יהוה, וימאסך, ממלך!׳״ PP 470.3

כשהמלך שמע את עונשו הנורא, הוא זעק: ״חטאתי, כי עברתי את פי יהוה ואת דבריך: כי יראתי את העם, ואשמע בקולם.״ מבועת מן התוכחה הקשה של הנביא, הודה שאול באשמתו, שעד כה התעקש להכחישה; אך עדיין המשיך להפיל את האשמה על העם, והכריז כי חטא משום שפחד מעמו. PP 470.4

הכרזה זו לא הייתה הכאה על חטא; מה שהניע את מלך ישראל להודות בחטאו לפני שמואל היה פחד מהעונש שנגזר עליו. הוא הפציר בשמואל: ״ועתה, שא נא את חטאתי; ושוב עמי, ואשתחוה ליהוה.״ אילו התחרט שאול באמת ובתמים על חטאו, היה מתוודה עליו קבל עם ועדה; אך הוא חשש לאבד את אהדת העם, ולפיכך את מעמדו וסמכותו. הוא השתוקק לכבוד שייפול בחלקו כשהעם יראה שהנביא נמצא בחברתו, וזאת כדי להעצים את כוח השפעתו על העם. PP 470.5

הנביא השיב לשאול: ״לא אשוב עמך: כי מאסתה, את דבר יהוה, וימאסך יהוה, מהיות מלך על ישךאל.״ כששמואל פנה כדי ללכת לדרכו, אחז המלך, בכאב ובפחד, בכנף מעילו של הנביא בניסיון לעכבו, אך המעיל נקרע בידיו. בתגובה למעשה זה הכריז הנביא: ״קרע יהוה את מלכות ישראל מעליך, היום, ונתנה, לרעך הטוב ממך!״ PP 470.6

שאול הוטרד בעיקר מהניכור ששמואל הפגין כלפיו מאשר ממורת רוחו של ה׳. הוא ידע כי לעם יש אמון רב יותר בנביא מאשר בו. אם יימשח אדם אחר תחתיו במצוות ה׳, חשש שלא יצליח עוד להשליט את סמכותו. הוא חשש שברגע ששמואל ינטוש אותו, יפרוץ מרד נגדו. לפיכך, הפציר בנביא לכבד אותו בנוכחות הזקנים והעם בכך שיצטרף אליו לטקס דתי. ה׳ הורה לשמואל להיענות לבקשת שאול, וזאת כדי שלא תהיה שום עילה למרד. אך על אף שהנביא הצטרף לשאול, הוא עמד בשקט בצד ולא נטל חלק פעיל בטקס. PP 470.7

שמואל נדרש להוציא אל הפועל את דינו החמור, הנורא והצודק של ה׳. יהיה עליו להוכיח את צדקת אלוהים בפומבי, ואף להוכיח את שאול על חטאו. הנביא ציווה עתה שיביאו לפניו את מלך עמלק. מכל האנשים שנפלו עד כה בחרב ישראל, אגג היה האכזרי ביותר והאשם ביותר: הוא שנא את עמו של ה׳ וביקש להשמידו, ובנוסף, תרומתו לקידום ולהפצת עבודת האלילים הייתה הגדולה ביותר. במצוות הנביא בא אגג לפני שמואל, כשהוא משלה את עצמו שסכנת המוות חלפה. אך שמואל הכריז מפורשות: ״׳כאשר שכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך!׳ וישסף שמואל את אגג לפני יהוה, בגלגל.״ לאחר מכן שב שמואל לביתו שברמה, ושאול שב לביתו שבגבעה. רק פעם אחת נוספת עתידים המלך והנביא להיפגש. PP 471.1

כששאול נקרא לשבת על כס המלכות, הייתה לו דעה צנועה על עצמו ועל כישוריו כמנהיג. בנוסף, לבו היה פתוח ללימוד ולהדרכה. הוא היה נטול ידע, חסר ניסיון ולקה במגרעות חמורות באופיו, אך ה׳ העניק לו את רוח קודשו בתור מדריך ומגן, והציב אותו בעמדה שבה יוכל לפתח את הכישורים והתכונות הראויים למושל ישראל. אילו נשאר שאול צנוע וענו, וביקש ללא הרף את הדרכת ה׳ וחוכמתו, היה מצליח למלא את חובותיו כמלך ולזכות בכבוד הראוי. בעזרת חסד האל היו מידותיו הטובות מתעצמות, ואילו נטיותיו הרעות היו נחלשות ונעלמות. PP 471.2

אלוהים חפץ לפעול בדרך זו בלבו של כל אדם שמקדיש לו את חייו. אלוהים מציב אנשים רבים במשרות רמות לשם ביצוע מלאכתו, שכן הם בעלי רוח ענווה ונכונות ללמוד. ברוב חסדו הוא מעניק להם משרות שבהן יוכלו ללמוד ממנו. הוא יחשוף בפניהם את חסרונותיהם ומגרעותיהם, ויעניק כוח לכל מבקשי עזרתו, וזאת כדי שיתקנו את טעויותיהם. PP 471.3

אך שאול ניצל לרעה את מעמדו הבכיר, והמיט חרפה על ה׳ באמצעות חוסר אמונה וחוסר ציות. על אף שבראשית דרכו כמלך ישראל היה עניו וחסר ביטחון, ההצלחה חיזקה את ביטחונו העצמי. הניצחון הראשון שנחל כמצביא הצית בלבו את אש הגאווה, אשר הפכה לסכנה הגדולה ביותר שלו. אומץ לבו וכישוריו הצבאיים המזהירים, שאותם הפגין במבצע הצלת יבש גלעד, עוררו את התלהבותה של האומה כולה. העם חלק למלך כבוד רב, תוך שהוא שוכח כי שאול שימש אך ורק כלי שרת בידי ה׳ כדי לחולל ניצחון בעבור עמו. על אף שבתחילה זקף שאול את הניצחון לאלוהים, מאוחר יותר זקף אותו לעצמו. הוא חדל להישען על אלוהים, ולמעשה נטש אותו. כך נסללה הדרך לחטא היוהרה שחטא בו כשהעלה את הזבח בגילגל. ביטחון עצמי עיוור זה אף גרם לשאול לסרב לקבל את תוכחתו של שמואל. שאול הכיר בכך ששמואל היה נביא האלוהים, לפיכך היה עליו לקבל את תוכחתו, על אף שלא הודה בחטאו. לו הודה בחטאו, התוודה והתחרט עליו, היה ניסיון מר זה מועיל לו ושומר עליו בעתיד. PP 471.4

אילו נטש ה׳ את שאול בשלב זה, הוא לא היה שב ומדבר אליו באמצעות נביאו ומורה לו לבצע משימה מסוימת, וזאת כדי לאפשר לו לתקן את טעויות העבר. גם כאשר אנשים המתיימרים להיות בניו של אלוהים מתרשלים בעשיית רצונו, ובכך משפיעים על הזולת לחלל את מצוות ה׳ או להתעלם מהן, ביכולתם להפוך את כישלונותיהם לניצחונות במידה שיקבלו בלב שלם ומלא חרטה את תוכחת ה׳ וישובו אליו בהכנעה ובאמונה. השפלה הנובעת מתבוסה הופכת לעיתים קרובות לברכה, שכן היא מראה לנו את קוצר ידנו לבצע את רצון האלוהים ללא עזרתו. PP 472.1

אך כששאול פנה לדרכו לאחר ששמע את תוכחת ה׳ מפי שמואל, שניתנה מרוח הקודש, הוא המשיך ברוב עיקשותו להצדיק את עצמו. בעשותו כן, מאס למעשה באמצעים היחידים שדרכם אלוהים היה יכול להציל אותו מהרס עצמי. שאול התנתק ביוזמתו ומרצונו מאלוהים. הוא לא יכול היה לקבל את עזרת ה׳ או את הדרכתו, עד שישוב בתשובה שלמה לפניו. PP 472.2

בגילגל, בשעה ששאול עמד לפני צבאות ישראל והקריב קורבנות לה׳, הוא הפגין אדיקות רבה. אך אדיקותו לא הייתה אמיתית. בכך שערך טקס דתי בניגוד מוחלט לצו ה׳, הציב את עצמו בעמדה של חולשה, שבה לא יכול היה לזכות בעזרה שאלוהים השתוקק להעניק לו. PP 472.3

בקרב נגד עמלק האמין שאול שהוא מציית לכל הוראותיו של ה׳; אך אלוהים אינו מרוצה מציות חלקי למצוותיו, ולפיכך לא היה מוכן לעבור בשתיקה על מעשי המלך. שאול התרשל במילויים של חלק מהוראות ה׳, על אף שעשה זאת מתוך מניע שנראה מתקבל על הדעת. אך אלוהים לא העניק לאדם את החופש לסור ממצוותיו. ה׳ הכריז באוזני בני ישראל: ״לא תעשון... איש, כל הישר בעיניו... שמר ושמעת, את כל הדברים האלה, אשר אנוכי, מצוך.״ (דברים י״ב 8, 28). כשאנו מחליטים על קו פעולה כלשהו, איננו צריכים לשאול את עצמנו איזה נזק הוא עלול לגרום, אלא האם הוא עולה בקנה אחד עם רצון האלוהים. ״יש דרך ישר, לפני איש; ואחריתה, דרכי מות.״ (משלי י״ד 12). PP 472.4

״הנה שמע מזבח טוב.״ טוב לשמוע בקול ה׳ מאשר להקריב לפניו קורבנות. הקורבנות עצמם היו משוללי ערך בעיני ה׳. הם נועדו כדי להביע חרטה על חטא, אמונה במשיח והתחייבות לציית לתורת ה׳. אך ללא חזרה בתשובה, אמונה וציות, הקורבנות היו חסרי ערך. כששאול העז להעלות קורבנות מהשלל שה׳ הועיד להשמדה, ועשה זאת בניגוד מוחלט לצו ה׳, הוא הפגין בוז גלוי לסמכותו. עריכת טקס כזה מבזה ומחללת את השמיים וממיטה קלון על ה׳. לדאבוננו, חרף חטאו של שאול ופריו המר, רבים מאתנו נוהגים בדרך דומה גם בימינו. אנשים כאלה מסרבים להאמין באלוהים ומצייתים למצוותיו באופן חלקי בלבד, אך ממשיכים לבצע טקסים דתיים בתור מנחה לה׳. אבל רוח הקודש אינה נענית לטקסים כאלה. אנשים כאלה עשויים להקפיד ולהחמיר מאוד בקיום טקסיהם, אבל ה׳ אינו יכול לקבל אותם כל עוד הם ממשיכים לחלל את ממצוותיו. PP 472.5

״כי חטאת קסם ומרי, ואון ותרפים הפצר.״ המרי נובע מהשטן. כל מרד נגד אלוהים נובע ישירות מהשפעה שטנית. אנשים היוצאים נגד שלטון האל כורתים ברית עם רב הכופרים, אשר מפעיל את כוחו וערמומיותו כדי ללכוד את חושיו של האדם ולהוליך אותו שולל. השטן יגרום לכל דבר להתגלות באור כוזב. בדומה לאבותינו הראשונים, כל אדם הנתון תחת קסמו המתעתע של השטן, יראה אך ורק את התועלת והטובה שיצמחו לו מחטאיו. PP 473.1

אין ראיה חותכת יותר לכוחו המתעתע של השטן מאשר העובדה שאנשים רבים שהולכים בעקבותיו משלים את עצמם ומאמינים כי הם פועלים בשירות הי. כאשר קורח, דתן ואבירם מרדו נגד סמכותו של משה, הם חשבו שהם מורדים במנהיג בשר ודם, באדם כמותם; הם האמינו באמת ובתמים כי שירתו את הי. אך בכך שמאסו באדם שנבחר בידי ה׳, הם מאסו למעשה במשיח; הם פגעו בכבודה של רוח הקודש. בימיו של המשיח - ראשי הדת וזקני ישראל, שהתיימרו לפעול בלהט ובקנאה למען כבוד האלוהים, צלבו לבסוף את בן האלוהים. אותה הרוח שוררת בלבם של אנשים העושים את רצונם שלהם, ופועלים בניגוד גמור לרצון האלוהים. PP 473.2

שאול קיבל שפע של הוכחות על כך ששמואל פעל בהשראת רוח הקודש. הפרת מצוות ה׳ ביד שאול הייתה מנוגדת לכל היגיון ולשכל הישר, והנביא הוכיח אותו על כך. אך יש לזקוף את מעשהו היומרני של שאול לכישוף שטני. בראשית דרכו, שאול הפגין להיטות וקנאות רבה לה׳ כשניסה לבער את עבודת האלילים והכשפים מהארץ. אך בחוסר הציות שהפגין עתה כלפי הצו האלוהי, פעלה בקרבו אותה רוח מרי נגד הי. למעשה, הוא קיבל את ההשראה למעשהו מן השטן, בדיוק כמו אנשים העוסקים בכישוף. לאחר שהנביא הוכיח אותו על מעשהו, שאול הוסיף פשע על חטא בכך שהפגין עיקשות בנוסף למרי. גם לו חבר בגלוי לעובדי אלילים, לא היה פוגע במידה רבה יותר בכבודה של רוח הקודש. PP 473.3

מסוכן מאוד להקל ראש בתוכחות ובאזהרות העולות מדבר ה׳ וניתנות ברוח קודשו. בדומה לשאול, אנשים רבים נכנעים לפיתוי, עד שהם הופכים עיוורים לטיבו האמיתי של החטא. הם משלים את עצמם במחשבה שהמטרה הטובה העומדת לנגד עיניהם מקודשת את כל האמצעים, ולפיכך, הלוא ברור שלא עשו כל רע כשזנחו את מצוות הי. בכך הם מזלזלים ברוח החסד, עד שקולה שהולך ודועך אינו נשמע עוד, והם נותרים לנפשם, אחוזי תעתועים ואשליות. PP 473.4

בכך שה׳ בחר בשאול, הוא העניק לבני ישראל מלך כלבבם. כך עולה מדבריו של שמואל לעם בשעת הכתרתו של שאול בגילגל: ״ועתה, הנה המלך אשר בחרתם, אשר שאלתם; והנה נתן יהוה עליכם, מלך.״ (שמואל א׳ י״ב 13). נאה, גבה קומה, חינני ואצילי - הופעתו החיצונית של שאול עלתה בקנה אחד עם רעיונותיהם של בני ישראל בנוגע לבית המלוכה; אומץ ליבו וגבורתו בהנהגת הצבא היו תכונות שהם העריכו מאוד. הם האמינו כי בזכותם ישראל תזכה לכבוד מיתר העמים. הם לא לקחו בחשבון מידות נעלות יותר שיסייעו למלך למשול בצדק וללא משוא פנים. הם לא ביקשו אדם בעל אופי אצילי, אדם בעל יראת אלוהים ואהבת אלוהים. הם לא ביקשו את עצת ה׳ בנוגע לתכונות ולמעלות האמורות לאפיין את מנהיגם, וזאת כדי שישראל תשמור על ייחודה כעם קדוש, עם סגולה. הם לא חיפשו אחר דרכו של אלוהים, אלא ביקשו למלא את מאווייהם וללכת בדרכם. לפיכך, אלוהים נתן להם מלך כלבבם - אדם שאופיו שיקף את אופיים. ממש כשם שבני ישראל לא הכניעו את ליבם לאלוהים, כך גם מלכם לא נכנע לחסד האלוהי. אולם, תחת שלטונו של המלך הם ילמדו לקח מר, יכירו בטעותם וישובו לברית עם אלוהים. PP 474.1

עם זאת, לאחר שאלוהים הטיל על שאול את מחויבויות הממלכה, הוא לא זנח אותו לנפשו. הקדוש ברוך הוא גרם לרוח הקודש לנוח על שאול, וזאת כדי לחשוף בפניו את חולשותיו ואת הזדקקותו לחסדיו; אילו בטח שאול בה׳, אלוהים היה ממשיך להיות עימו ולצדד בו. כל עוד כפף את רצונו לרצון האל, כל עוד נכנע להשפעתה של רוח הקודש, אלוהים היה יכול להכתיר בהצלחה את מאמציו. אך כששאול בחר לפעול באופן עצמאי, אלוהים לא היה יכול עוד לשמש לו מדריך, ועתה נאלץ לזנוח אותו לנפשו. לאחר מכן, ה׳ יעד למלכות ״אדם כלבבו״ (שמואל א׳ י״ג 14) - לא אדם שאין כל דופי באופיו, אלא אדם שיבטח בו ויקבל הנחייה מרוח קודשו, במקום לבטוח בעצמו; אדם שכאשר יחטא, יקבל ברצון תוכחה ותיקון. PP 474.2