אבות האומה ונביאי ישראל

62/75

יומרנותו של שאול

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ יג׳; יד׳

בתום הכינוס בגילגל פירק שאול את הצבא שהוזעק למלחמה נגד עמון, והשאיר אלפיים איש במכמש תחת פיקודו ואלף איש בגבעת בנימין בפיקודו של בנו יהונתן. בכך עשה טעות חמורה. היה עליו לקחת בחשבון את העובדה שהצבא היה עדיין חדור תקווה ואומץ בשל הניצחון שנחל. לפיכך, אילו היה יוצא מיד למלחמה ביתר אויביה של ישראל, היה עשוי להשיג ניצחון מוחץ לטובת האומה ולשחררה ממשעבדיה.. PP 460.1

בינתיים, הפלישתים, שכניה שוחרי הקרבות של ישראל, המשיכו בפלישותיהם לארץ. גם לאחר תבוסתם באבן העזר עדיין החזיקו במספר מעוזים בשטחי ישראל. עתה הם חדרו ללב הארץ. לצבא הפלישתי המחומש והמצויד היטב היה יתרון גדול על צבא ישראל. במהלך תקופת הכיבוש והדיכוי הממושכת, הפלישתים ניסו להעצים את כוחם בכך שאסרו על בני ישראל לעסוק בחרושת המתכת, מחשש שיכינו לעצמם כלי נשק. לאחר שכונן הסדר שלום, העברים הגיעו למוצבי הפלישתים כדי לתקן או לחדד את כלי העבודה שלהם. בני ישראל שחשו אומללים ומדוכאים בשל הכיבוש הממושך, לא טרחו להכין לעצמם כלי מלחמה. הם השתמשו אך ורק בקלעים ובחצים, שאותם השיגו בנקל; איש זולת שאול ובנו לא החזיק ברשותו חנית או חרב. PP 460.2

רק בשנת מלכותו השנייה של שאול נערך ניסיון להכניע את הפלישתים. את המכה הראשונה הנחית יהונתן, בנו של המלך, שתקף והביס את מוצב הפלישתים בגבע. הפלישתים, שזעמו בשל מפלתם, התכוננו לצאת למתקפת בזק על ישראל. שאול הכריז על כוננות בכל הארץ ועל גיוסם של כל הלוחמים, כולל אלה משבטי עבר הירדן. הצבא הוזעק לגילגל. כל העם נענה לקריאתו של שאול. PP 460.3

הפלישתים נערכו בכוח עצום במכמש, ״שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם, כחול אשר על שפת הים לרב.״ כשהבשורות הרעות הגיעו לשאול ולצבאו בגילגל, הן החרידו את הלוחמים שחששו מעימות עם הצבא העצום והחזק. משום שלא היו ערוכים לעימות צבאי בקנה מידה כזה, הם פחדו אפילו ממפגש עם האויב. לפיכך, חלקם חצו את הירדן והסתתרו במערות ובין נקיקי הסלעים הרבים שבאזור. כששעת העימות הלכה וקרבה, גדל מספר העריקים במהירות, ולבם של הלוחמים שלא עזבו את שורותיהם נמלא פחד ותחושה מבשרת רע. PP 460.4

כששאול נמשח לראשונה למלך, שמואל נתן לו הנחיות ברורות בנוגע לפרק הזמן המסוים הזה: ״וירדת לפני, הגלגל, והנה אנוכי ירד אליך, להעלות עלות לזבח זבחי שלמים; שבעת ימים תוחל, עד בואי אליך, והודעתי לך, את אשר תעשה.״ (שמואל א׳, י׳ 8). PP 461.1

שאול המתין לשמואל יום אחרי יום, אך במהלך כל הימים הללו לא עשה שום ניסיון לעודד את הלוחמים או להפיח בלבם אמונה וביטחון באלוהים. בטרם הסתיים מועד הימים שבו נדרש לחכות לנביא, איבד שאול את סבלנותו בשל התמהמהותו של שמואל. עתה, נוכח הנסיבות הקשות, הרים ידיים. במקום לשקוד על הכנת העם לקראת הטקס שיבצע שמואל, הוא היה טרוד במחשבות של חוסר אמונה והתמקד בתחושות מבשרות רע. PP 461.2

כאן יש לציין כי פנייה אל ה׳ באמצעות העלאת קורבן נחשבה כמלאכה חשובה, רצינית וקדושה מאוד; אלוהים דרש מבני עמו לערוך חשבון נפש ולהתחרט על חטאיהם, וזאת כדי שהקורבן יתקבל ברצון על ידיו, וברכתו תנוח על המבצע המלחמתי עד לניצחון ישראל. אך שאול הפך חסר מנוחה ולא המתין לשמואל כדי להעלות קורבנות. ואילו העם, במקום לבטוח בעזרת אלוהים, נשא את עיניו אל המלך שבו בחר וחיכה להנחייתו. PP 461.3

אך אלוהים ריחם על בני עמו, ולא נתן להם ליפול קורבן לאסונות שהיו באים עליהם משום שבטחו אך ורק בכוחו של מצביאם. הוא הביא את בני ישראל למצבים קשים, וזאת כדי שיבינו את האיוולת הטמונה בהסתמכות על מלך בשר ודם, וכדי שיפנו אליו בתור מושיעם היחיד. PP 461.4

שעת הניסיון של שאול הלכה וקרבה. יהיה עליו להוכיח אם הוא בוטח בה׳ ומוכן להמתין בסבלנות למוצא פיו. אילו יעשה זאת, יוכיח כי הוא האדם המתאים להנהיג את עמו, וכי ה׳ יכול לבטוח בו במצבים קשים. אך אם יפסח על שתי הסעיפים, יוכיח כי אינו ראוי למחויבות הקדושה שהוטלה עליו. האם מלך ישראל הנבחר אכן יציית למלך מלכי המלכים? האם יפנה את תשומת לבם של חייליו מוגי הלב אל אלוהים, מקור הגבורה והישועה הנצחיים? PP 461.5

בחוסר סבלנות הולך וגובר המתין שאול לביאת שמואל. הוא ייחס את המבוכה והייאוש שאחזו בחייליו ואת עריקת הלוחמים משורותיהם, להיעדרותו של הנביא. כשהגיע המועד, איש האלוהים לא הגיע מיד. יד ההשגחה עיכבה את משרתו של האל. אך שאול לא הצליח עוד למשול ברוחו הפזיזה וחסרת המנוחה. כשהרגיש כי הגיעה השעה לעשות מעשה כדי לשכך את פחדי אנשיו, החליט לזמן את העם לטקס דתי, ולבקש את עזרת ה׳ באמצעות העלאת קורבנות. אלוהים ציווה שרק אנשים שהוקודשו לעבודת הקודש יקריבו קורבנות לפניו. אך שאול הורה לעם: ״הגשו אלי, העלה והשלמים!״ חמוש בכלי נשקו ולבוש מדים ניגש שאול אל המזבח והעלה את הקורבנות לפני הי. PP 461.6

״ויהי, ככלתו להעלות העלה, והנה שמואל, בא; ויצא שאול לקראתו, לברכו.״ שמואל הבחין מיד ששאול הפר את הוראותיו המפורשות. אלוהים הבטיח באמצעות נביאו להדריך את ישראל בשעת משבר זו. אילו קיים שאול את התנאים שנלוו להבטחת ה׳, אלוהים היה מחולל נס כביר בעבור ישראל. הוא היה מושיע אותה מיד אויביה בעזרת קומץ הלוחמים שנותרו נאמנים למלך. אך שאול היה מרוצה כל כך מעצמו ומפועלו, עד שיצא לקדם בברכה את פני הנביא, בציפייה לשמוע ממנו דברי שבח ולא תוכחות על מעשהו. PP 462.1

ארשת פניו של שמואל הפיקה חרדה ואי שקט רב; לאחר ששאל את שאול, ״מה עשית?״ העלה שאול שלל תירוצים כדי להצדיק את הצעד היומרני שעשה: ״כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ואתה לא באת למועד הימים, ופלשתים, נאספים מכמש. ואמר, עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל, ופני יהוה, לא חליתי; ואתאפק, ואעלה העלה.״ PP 462.2

״ויאמר שמואל אל שאול: ׳נסכלת, לא שמרת, את מצות יהוה אלוהיך אשר צוך, כי עתה הכין יהוה את ממלכתך אל ישראל, עד עולם. ועתה, ממלכתך לא תקום: בקש יהוה לו איש כלבבו, ויצוהו יהוה לנגיד על עמו, כי לא שמרת, את אשר צוך יהוה.׳ הקם שמואל, ויעל מן הגלגל, גבעת בנימן.״ PP 462.3

לפני ישראל עמדו עתה שתי ברירות: לחדול להיות עמו של ה׳, או לשמור על העיקרון שעליו כוננה המלכות, ולהישאר כפופים לכוח עליון. אילו ישראל תהיה שייכת אך ורק לה׳, אילו יכפיפו בני ישראל את רצונותיהם ומאווייהם לרצון האלוהים, אלוהים ימשיך להנהיג את האומה. כל עוד המלך והעם ייכנעו לאלוהים, ה׳ ישמש לישראל עזר ומגן. PP 462.4

אך מלכות שאינה מכירה בריבונותו של אלוהים, לא תצליח לשגשג בישראל. PP 462.5

לו הפגין שאול כבוד למצוות ה׳ בשעת ניסיון זו, אלוהים היה משתמש בו כדי להגשים את רצונו. אך כישלונו של שאול הוכיח כי לא היה ראוי לעמוד בראש עמו כנציג האלוהים. אם שאול ימשיך למשול, הוא יוליך את ישראל בדרך הרעה. הוא ישליט את רצונו על האומה, ולא את רצון האל. אילו דבק שאול בה׳, אלוהים היה מכונן את מלכותו לנצח; אך מכיוון שכשל, עתיד ה׳ להגשים את מטרותיו באמצעות אדם אחר. הנהגת ישראל תופקד בידי אדם שינהיג את האומה בהתאם לרצון השמיים. PP 462.6

איננו יודעים איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות שבאים עלינו מיד ה׳. אבל אין שום ביטחון זולת בציות מוחלט לדבר ה׳. כל הבטחותיו של האל הותנו בכך שנפעל באמונה ובציות. אי ציות למצוות ה׳ יביא לכך ששפע הברכות שאוזכרו בכתבי הקודש יישללו מאתנו. אל לנו להיכנע לדחפים או להסתמך על שיפוטם של בני אדם; עלינו לחפש אחר רצון האלוהים שנגלה לאנושות, ולחיות בהתאם למצוותיו המפורשות, יהיו אשר יהיו הנסיבות שניקלע אליהן. אלוהים ידאג לתוצאות מעשינו; אם נדבק בשעות קשות בדבר ה׳, נצליח להוכיח לפני בני האדם והמלאכים שאלוהים יכול לבטוח בנו כי נבצע את רצונו, נכבד את שמו ונברך את חסידיו. PP 462.7

חינו של שאול סר מעיני ה׳, ואף על פי כן, לא היה מוכן להשפיל את עצמו ולחזור בתשובה. כיוון שלקה בחסר מבחינה רוחנית, ביקש להשלים את החסר באמצעות להיטותו לטקסים דתיים. הוא היה מודע לכך שישראל הובסה בקרב כשארון ה׳ הובל למחנה בידי חופני ופנחס; אך על אף שידע זאת, היה נחוש בדעתו לשלוח שליחים שיביאו אליו את ארון הקודש ואת הכוהן הממונה עליו. הוא קיווה שאם יצליח להפיח תחושת ביטחון בלב העם בעזרת ארון ה׳, יעלה בידו לאסוף ולארגן מחדש את הצבא שנפוץ לכל עבר, ולהילחם בפלישתים. הוא יוותר על נוכחותו ותמיכתו של שמואל, ובכך ישחרר את עצמו מהביקורת הנוקבת ומתוכחותיו של הנביא. PP 463.1

רוח הקודש ניתנה לשאול כדי להאיר את שכלו ולרכך את לבו. הוא זכה להדרכה צמודה ולתוכחה מפיו של נביא ה׳. אולם, הוא התמיד בעקשנותו חסרת ההיגיון ולא חדל להשחית את דרכו. PP 463.2

קורות חייו של המלך הראשון של ישראל מהווים דוגמה מצערת לכוחם של הרגלים רעים שניטעו בילדות. משחר ילדותו, שאול לא אהב את אלוהים ולא ירא מפניו. מילדותו לא למד לשלוט בקוצר רוחו, ולפיכך היה תמיד מוכן ומזומן למרוד בסמכות האל. אנשים שלמדו בילדותם להתייחס בכבוד וביראה לרצון ה׳, וביצעו בבגרותם את מחויבויותיהם בנאמנות ובמסירות, יהיו מוכנים לשירות נעלה יותר בעולם הבא. אך אנשים אשר השחיתו במשך שנים את תעצומות הנפש שה׳ העניק להם, ולפתע החליטו להשתנות, יגלו שהכוחות הללו דעכו ואינם לשירותם עוד. PP 463.3

מאמציו של שאול לגרום לעם לצאת למלחמה כשלו. לאחר שגילה כי צבאו מנה עתה רק שש מאות איש, עזב את גילגל והתמקם במוצב בגבע, שנכבש לאחרונה מיד הפלישתים. מוצב זה שכן דרומית לעמק או לגיא עמוק ומסולע, שנמצא לא הרחק מירושלים. צפונית לו, במכמש, חנה צבא הפלישתים. פלוגות הצבא הפלישתי יצאו ממכמש לכל קצות הארץ כדי להרוס ולבזוז את העם. PP 463.4

אלוהים סובב את פני הדברים כדי לחולל משבר, וזאת כדי להוכיח את שאול על דרכו הרעה, וללמד את עמו לקח של כניעות ואמונה. שאול חטא בכך שהתיימר להעלות קורבנות לפני ה׳. בשל חטא זה, ה׳ לא ינחיל לו ניצחון על הפלישתים, ובכך ייגרע מכבודו של המלך. יהונתן, בן המלך שהיה איש ירא אלוהים, נבחר ככלי שרת ביד ה׳ כדי להציל את ישראל. PP 463.5

בהשראת רוח הקודש הציע יהונתן לנושא כליו לצאת למתקפת פתע על מחנה האויב. הוא אמר לו: ״לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה. אולי יעשה יהוה, לנו: כי אין ליהוה מעצור, להושיע ברב או במעט.״ PP 463.6

נושא כליו של יהונתן, שהיה אף הוא איש אמונה, תמך בתכניתו, ושניהם יצאו בחשאי ממחנה ישראל כדי שאיש לא יעכב בעדם. בתפילה כנה ביקשו הנחייה מאלוהי אבותיהם, והחליטו ביניהם על אות מסוים שעל פיו יקבעו כיצד להמשיך במבצע. לאחר שירדו לגיא שהפריד בין שני הצבאות, פילסו בשקט את דרכם בחסות צלו של הסלע הכביר, מוסתרים חלקית בידי רכסים וסוללות עפר. כשהתקרבו אל מוצב הפלישתים, הבחינו בהם אויביהם. הללו העירו בלעג: ״הנה עברים יצאים, מן החרים אשר התחבאו שם.״ ואז הקניטו אותם: ״ עלו אלינו, ונודיעה אתכם, דבר.״ כלומר, הם ילמדו את שני העברים החצופים לקח על כך שהעזו להגיע למחנה. אתגר זה היה האות שאליו ייחלו יהונתן ונושא כליו. הוא הוכיח להם כי ה׳ יצליח את דרכם ויעזור להם במתקפתם. PP 464.1

עתה נעלמו יהונתן ונושא כליו מטווח הראייה של הפלישתים. לאחר שמצאו מעבר סודי צר, העפילו שני הלוחמים לראש הסלע שנראה בלתי נגיש ולא מספיק מוגן. בדרך זו הצליחו לחדור למחנה האויב ולהרוג את הזקיפים המופתעים והמבוהלים, שכמעט ולא גילו התנגדות. PP 464.2

מלאכי השמיים גוננו על יהונתן ונושא כליו ונלחמו לצידם, והפלישתים נפלו חללים לפניהם. הארץ רעדה כאילו חיל פרשים עצום על מרכבותיו הלך והתקרב למחנה הפלישתים. יהונתן זיהה מיד את האותות שהעידו על עזרת השמיים. אפילו הפלישתים הבינו שיד ה׳ סייעה בהצלת ישראל. פחד גדול נפל עליהם, הן בשדה והן במחנה. וכך, בקרב הבהלה והמהומה ששררו בקרבם, הרגו החיילים הפלישתים בטעות איש את רעהו. PP 464.3

במהרה הגיע שאון המלחמה למחנה ישראל. זקיפי המלך דיווחו על מהומה גדולה שהתחוללה במחנה הפלישתים, ועל כך שמספרם הלך וקטן. עם זאת, במחנה העברי לא הייתה כל עדות לכך שחלק מהלוחמים העבריים נטשו את שורותיו. לפיכך, עתה נערך מפקד כדי לגלות מי מחיילי ישראל היכה את הפלישתים. נמצא כי יהונתן ונושא כליו נעדרים מהמחנה. כששאול נוכח כי הפלישתים נהדפו, הוא הוביל את צבאו למרדף אחריהם. חלק מהעברים שערקו בזמנו לשורות הפלישתים, חברו עתה אל אחיהם ונלחמו בפלישתים; רבים מלוחמי ישראל יצאו עתה ממקומות המסתור שלהם והצטרפו למרדף. כשהפלישתים נסו בבלבול ואימה, עורר צבא שאול אנדרלמוסיה רבה בקרב הנמלטים. PP 464.4

שאול, שהיה נחוש בדעתו לנצל את המצב לתועלתו, אסר בפזיזות על חייליו לאכול במשך כל אותו היום. הוא אכף את פקודתו באמצעות הטלת קללה חמורה על העם: ״ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב. ונקמתי מאיבי.״ אומנם, הניצחון על האויב כבר הושג, ללא ידיעתו של שאול או שיתוף הפעולה שלו, אך שאול קיווה להצטיין בכך שישמיד לחלוטין את האויב המובס. הפקודה שהורתה לעם לצום נבעה משאפתנות אישית, והוכיחה את אדישותו של המלך כלפי אנשיו ואת חוסר ההתחשבות שלו בצורכיהם, כשאלה עמדו בדרכו לממש את תשוקתו לרומם את עצמו. כדי לתת תוקף לקללה שהטיל, ביקש שאול מאנשיו להישבע שלא ימרו את פיו. מהלך זה העיד על פזיזות וגסות רוח מצדו. מילות הקללה עצמן מעידות כי שאול היה להוט להשיג את התהילה לעצמו בכך שיתנקם באויביו, ולא מפני שרצה להביא תהילה לאלוהים. הוא לא הכריז כי מטרתו הייתה שיאלוהים ינקם מאויביו׳, אלא ״ונקמתי מאיבי.״ PP 464.5

האיסור שהטיל שאול גרם לעם לחטוא בחילול מצוות ה׳. לאחר שנלחמו כל היום, PP 465.1

היו הלוחמים עייפים וחלשים מחמת הצום; ברגע שחלפה שעת איסור האכילה, הם עטו על השלל ואכלו את בשר בעלי החיים על דמם, ובכך חיללו את תורת ה׳ שאסרה אכילת בשר עם הדם. PP 465.2

במהלך יום המלחמה, יהונתן שלא שמע את פקודת המלך, הפר בשוגג את שבועת העם בכך שטעם מעט דבש כשחצה את היער. בערב, כשנודע לשאול כי השבועה הופרה, הוא הכריז כי האדם שהפר את פקודתו יוצא להורג; על אף שיהונתן לא היה אשם בחטא שנעשה בכוונה תחילה, על אף שה׳ הציל אותו בדרך נס ושמר על חייו בקרב, וחרף העובדה שהתשועה באה לישראל באמצעותו, הכריז המלך כי יש להוציא את גזר הדין אל הפועל. אילו היה חס על חיי בנו, היה הדבר מהווה הודאה בחטא שחטא כשהשביע את העם ברוב פזיזותו. הדבר היה רומס את גאוותו ומשפיל אותו. ״כה יעשה אלוהים וכה יוסיף,״ אמר המלך וגזר חד משמעית: ״מות תמות יונתן!״ PP 465.3

שאול לא יכול היה לתבוע לזכותו את הכבוד על הניצחון, אך הוא קיווה לזכות בכבוד על שום ששמר על קדושת שבועתו, גם במחיר של הקרבת בנו. בכל מחיר יטביע בלב נתיניו את הרושם על סמכותו המלכותית המוחלטת. בגילגל, זמן קצר לפני כן, העז שאול לשמש ככוהן, בניגוד למצוות ה׳. כששמואל הוכיח אותו על כך, התעקש שאול להצדיק את מעשיו. עתה, כשהופרה פקודתו, על אף שהייתה חסרת היגיון והופרה בשוגג, המלך גזר על בנו למות. אך העם סירב להניח למלך להוציא אל הפועל את גזרתו. הלוחמים הכריזו בהתרסה בפני המלך הזועם: ״היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל? חלילה! חי יהוה אם יפיל משערת ראשו ארצה, כי עם אלוהים עשה היום הזה.״ המלך הגאה לא העז להפר את גזרת העם שניתנה פה אחד, וחייו של יהונתן ניצלו. PP 465.4

שאול לא יכול היה להתעלם מכך שהעם ואלוהים העדיפו את בנו על פניו. התשועה שהביא יהונתן לישראל שימשה תוכחה מרה למלך הנמהר. הייתה לו תחושה מוקדמת מבשרת רע, והוא האמין כי הקללות שהטיל יפלו לבסוף על ראשו. לפיכך, חדל להילחם בפלישתים ושב לביתו במצב רוח ירוד ובחוסר שביעות רצון. PP 465.5

לעיתים קרובות, דווקא האנשים שמוכנים תמיד להצדיק את חטאיהם, הם המחמירים הגדולים ביותר בשפיטת הזולת ובהרשעתם. בדומה לשאול, אנשים רבים מביאים על עצמם את מורת רוחו של ה׳, אך הם בזים לתוכחות ומסרבים לקבל עצות. גם כשהם מרגישים שה׳ עזב אותם, הם מסרבים לראות בעצמם את הגורם לצרה שנקלעו אליה. הם מטפחים רוח גאה ויהירה, בזמן שהם שופטים באכזריות את הזולת או גוערים קשות באנשים טובים ונעלים מהם. טוב יעשו אותם שופטים צדקניים אילו יהגו בדברי המשיח: ״אל תשפטו למען לא תשפטו, כי במשפט אשר אתם שופטים תשפטו ובמדה אשר אתם מודדים ימדד לכם.״ PP 465.6

לעיתים קרובות, אנשים שמבקשים לרומם את עצמם מאיישים משרות שבהן ייחשף פרצופם האמיתי. כך אירע במקרה של שאול. הדרך שבה הלך, הוכיחה לעם כי כבודו של המלך וריבונותו היו יקרים ללבו יותר מעשיית צדק, הטיית חסד או הפגנת חמלה. עתה נוכחו בטעות שעשו כאשר מאסו בהנהגה שה׳ שם עליהם. הם החליפו את הנביא הצדיק, שתפילותיו הביאו עליהם את ברכות השמיים, במלך, אשר באנוכיותו, להיטותו ועיוורונו הטיל עליהם קללה. PP 466.1

אלמלא התערבו בני ישראל כדי להציל את יהונתן, היה מושיעם מוצא להורג בפקודת המלך. אין ספק שלאחר אירוע זה, העם קיבל על עצמו את הנהגת המלך בחשש רב. כה מרה הייתה הידיעה שהם, במו ידיהם, המליכו אותו למלך על עצמם! PP 466.2

אלוהים נושא באורך רוח את דרכיהם הנלוזות של בני האדם, ומעניק לכולם הזדמנות להתוודות על חטאיהם ולנטוש אותם. אך גם כשנדמה שאנשים המזלזלים ברצונו ובזים לאזהרותיו נוחלים הצלחה, אין ספק שהוא יחשוף את איוולתם לכשיראה לנכון לעשות זאת. PP 466.3