אבות האומה ונביאי ישראל

המלך הראשון של ישראל

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ ח׳ עד יב׳

השלטון בישראל הקדומה התנהל בשמו ובסמכותו של אלוהים. המלאכה שהוטלה על משה, שבעים הזקנים, שרי ושופטי ישראל הייתה לאכוף את החוקים שאלוהים נתן לעמו; למנהיגים עצמם לא הייתה שום סמכות לחוקק חוקים בעבור האומה. בכל דור ודור שלח אלוהים אנשים שלימדו את בני העם והדריכו אותם כיצד לשמור את חוקיו. PP 450.1

אלוהים חזה מראש שעם ישראל ישתוקק למלך, אך הוא לא חפץ לשנות את העקרונות שעליהם כוננה האומה. האדם שיוכתר למלך על ישראל ישמש כמשנה למלך המלכים. העם ימשיך לראות באלוהים את שליט האומה, ומנהיגיו ימשיכו לאכוף את חוקי ה׳ בתור החוקה העליונה של המדינה.1 PP 450.2

כשבני ישראל התיישבו לראשונה בכנען, הם קיבלו על עצמם את עקרונות התאוקרטיה )שלטון הדת), והאומה שגשגה תחת הנהגתו של יהושע בן נון. אך בשל גידול באוכלוסייה ונישואיי תערובת עם עמים אחרים, חל שינוי במצבה של האומה. בני העם אימצו לעצמם רבים ממנהגי העמים האליליים שחיו סביבם, ובדרך זו ויתרו במידה רבה על ייחודיותם כעם סגולה וכאומה קדושה. הם איבדו בהדרגה את יראת הכבוד שרחשו לאלוהים, וחדלו להעריך ולהוקיר את הכבוד הרב שנפל בחלקם בתור עמו הנבחר. משום שליבם הלך שבי אחר הפאר, ההדר והרהב של מלכי הגויים האליליים, הם מאסו בפשטות שאפיינה את חייהם. במהרה ניצתה הקנאה בין שבטי ישראל והמחלוקות החלישו את העם. בני ישראל שסבלו בקביעות ממתקפות ופלישות מצד אויביהם האליליים, האמינו כי כדי לשמור על מעמדה של ישראל בקרב העמים, שבטי ישראל צריכים להתאחד תחת שלטון מרכזי איתן. כשבני ישראל חדלו לציית לתורת ה׳, הם חפצו להשתחרר משלטונו של אלוהים הריבון; וכך, הדרישה להמליך על ישראל מלך נשמעה בכל רחבי הארץ. PP 450.3

מאז ימי יהושע, השלטון בישראל לא התנהל בתבונה ובהצלחה רבה כל כך כמו בימיו של שמואל. לאחר ששמואל מונה בידי אלוהים לכהן כשופט, נביא וכוהן, הוא פעל ללא ליאות ובלהט חף מאנוכיות למען רווחתם של בני עמו, והאומה שגשגה תחת הנהגתו המסורה והמבריקה. הסדר הושב על כנו, יראת האלוהים הפכה לצו השעה ורוח של אי שביעות רצון נבלמה. אך ברבות השנים נאלץ הנביא לחלוק את השלטון עם אנשים אחרים, ולפיכך מינה את שני בניו לעוזריו. הוא המשיך למלא את תפקידיו ברמה, אך בניו הצעירים הוצבו בבאר שבע כדי לכהן כשופטים בקרב בני ישראל שישבו בסמוך לגבולה הדרומי של הארץ. PP 450.4

העם הסכים פה אחד למינוי החדש, אך בניו של שמואל נכשלו במילוי תפקידם, והוכיחו כי לא היו ראויים לבחירה שעשה אביהם. אלוהים העניק לעמו בידי משה הנחיות מיוחדות הנוגעות להנהגת העם: מושלי ישראל מצווים לשפוט את העם בצדק, לנהוג ביושר עם האלמנות והיתומים ולסרב לקחת שוחד. אך על בניו של שמואל נאמר: ״ויטו אחרי הבצע; ויקחו שוחד ויטו משפט.״ בניו של הנביא לא צייתו לעקרונות שהוא ביקש להנחיל להם. הם לא הלכו בדרכי אביהם; הם לא חיקו את אורח חייו הטהור והחף מאנוכיות. דומה כי האזהרה ששמואל מסר לעלי מאת ה׳ לא הותירה את חותמה בלבו. הוא פינק את בניו יתר על המידה וויתר להם, ותוצאת חינוכו ניכרה באופיים הקלוקל ובאורח חייהם המושחת. PP 451.1

משום שבניו של שמואל עיוותו את הדין ושפטו שלא בצדק, הדבר עורר אי שביעות רבה בקרב העם, ושימש אמתלה שהמריצה אותם לדרוש את השינוי, שזמן רב כל כך ייחלו לו בסתר לבם. ״ויתקבצו, כל זקני ישראל; ויבאו אל שמואל, הרמתה. ויאמרו אליו: ׳הנה אתה זקנת, ובניך, לא הלכו בדרכיך; עתה, שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים.׳״ שמואל לא שמע על הטיית הדין ועל העוולות שעשו בניו בקרב העם. אילו ידע על דרכיהם הרעות, היה מדיח אותם מיד ממשרותיהם; אך לא זה היה מבוקשם של זקני העם שעתרו אל שמואל. הנביא הבחין כי המניע האמיתי לבקשתם היה גאווה וחוסר שביעות רצון, וכי התביעה להמליך עליהם מלך נבעה ממטרה נחושה אחת שעמדה בראש מעייניהם. שום תלונה לא נשמעה נגד שמואל. הכול הכירו בתבונה וביושרה שאפיינו את האיש ואת הנהגתו; אך הנביא הקשיש ראה בבקשת העם ביקורת כלפיו וכוונה רעה לסלקו מכהונתו. שמואל לא גילה את רחשי ליבו קבל עם ועדה; הוא לא גער בבני עמו, אלא הביא את העניין בתפילה לפני ה׳ וביקש אך ורק את הדרכתו. PP 451.2

אלוהים אמר לשמואל: ״׳שמע בקול העם, לכל אשר יאמרו אליך: כי לא איתך מאסו, כי אתי ומאסו ממלך עליהם. ככל המעשים אשר עשו, מיום העלתי אותם ממצרים ועד היום הזה, ויעזבני, ויעבדו אלוהים אחרים - כן המה עשים, גם לך.׳״ הוא גער בנביא על שראה בבקשת העם עלבון לעצמו. למעשה, בני ישראל לא הפגינו חוסר כבוד כלפי שמואל, אלא כלפי אלוהים וריבונותו, שכן אלוהים הוא זה שמינה מנהיגים לעמו. אנשים המואסים במשרתי האל הנאמנים ובזים להם, מביעים בוז לא רק כלפיהם, אלא כלפי ה׳ ששלח אותם. לתוכחותיו ולעצותיו של אלוהים אין שום ערך בעיניהם; הם דוחים על הסף את הנהגתו וריבונותו. PP 451.3

תור הזהב של ישראל חל בשנים שבהן בני ישראל ראו באלוהים את מלכם, והאמינו כי חוקיו והשלטון שהוא כונן בעבורם נעלים על אלה של יתר העמים. משה הכריז באוזני ישראל בנוגע לשמירת מצוות ה׳: ״כי הוא חכמתכם ובינתכם, לעיני העמים: אשר ישמעון, את כל החקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה.״ (דברים ד:6). אך כאשר בני ישראל סטו מתורת ה׳, הם נכשלו במילוי הייעוד האלוהי. הם האשימו את ה׳ ואת הנהגתו בכל הרעות החולות שפקדו אותם, אשר נבעו אך ורק מחטאיהם ומאיוולתם. כה עיוורים הפכו בשל חטאיהם! PP 452.1

ה׳ דיבר לעמו באמצעות נביאיו, אשר ניבאו כי ישראל תונהג בידי מלך; אך אין משתמע מכך ששלטון מלוכני עדיף מבחינתם, או שהוא יכונן על פי רצון ה׳. אלוהים נעתר לבקשת עמו להמליך עליהם מלך אך ורק משום שבני ישראל סירבו לקבל את עצתו. על פי דברי הנביא הושע, אלוהים נתן לישראל מלך מתוך חרון אפו (הושע יג:11). כשבני האדם בוחרים ללכת בדרכם, ואינם מבקשים את עצת אלוהים, או כשהם פועלים בניגוד לרצונו, לפעמים אלוהים מעניק להם את מבוקשם, וזאת כדי שיבינו את סכלותם, יתחרטו על חטאיהם ויחזרו בתשובה בשל הניסיון המר שיבוא עליהם. הם ייווכחו לדעת כי הסתמכות על גאוותם וחוכמתם תסכן אותם. כמיהת הלב המנוגדת לרצון האל תהפוך לקללה בעבורם. PP 452.2

אלוהים חפץ שבני ישראל יראו רק בו את מחוקקם היחיד ומשענתם היחידה. כשייווכחו בתלות שלהם באלוהים, הם יתקרבו אליו. ואז הוא ירומם ויעדן אותם, ויהפוך אותם ראויים לגורל הנשגב שיעד להם כעמו הנבחר. אך אילו ימליכו עליהם מלך, הדבר יטה את לבם מאלוהים. הם יבטחו בגבורת אדם במקום בגבורת אלוהים; הטעויות שמלכם יעשה ידרדרו אותם לחטא, ויגרמו לאומה כולה לנטוש את אלוהים. PP 452.3

שמואל הונחה בידי ה׳ למלא את בקשת העם. אך אלוהים הורה לו להזהיר אותם מפורשות כי הדבר רע בעיניו, ואף להבהיר להם את השלכות מעשיהם. ״ויאמר שמואל, את כל דברי יהוה, אל העם, השאלים מאתו מלך.״ שמואל מסר לעם את דברי ה׳, והבהיר להם בפרוטרוט את מהות העול הכבד שהמלך ישים עליהם, והשעבוד שיהיו נתונים תחתיו. הוא דיבר על ההבדל החד שבין שעבוד למלך בשר ודם לבין מצבם הנוכחי, שבו הם נהנו משגשוג ומחופש יחסי. המלך שהם ישימו עליהם יבקש לחקות את ההדר והפאר של חצרות המלכים האחרים. כדי לממש זאת, הוא ירדה בבני העם, יטיל עליהם מסים וישעבד אותם ואת רכושם. הוא יגייס לשירותו את טובי בחוריהם. הללו ישמשו כרכביו, פרשיו, סריסיו ורציו, ויגויסו לחיילות הצבא שלו. הם יידרשו לעבד את אדמותיו, לקצור את יבוליו ולהכין למענו כלי מלחמה וכלי רכב. בנות ישראל ישמשו טבחיות ואופות בבית המלוכה. כדי לקיים את ממלכתו, המלך יגזול מבני העם את מיטב אדמותיהם, שהוענקו להם מיד ה׳. הוא ייקח מהם את עבדיהם ושפחותיהם החרוצים ביותר וכן את צאנם, בקרם וחמוריהם, ״ועשה למלאכתו.״ הוא אף ידרוש מעשר מהכנסותיהם, מפרי עמלם, ומתוצרת אדמתם. ״ואתם, תהיו לו לעבדים.״ הנביא חותם את דבריו במילים: ״וזעקתם, ביום ההוא, מלפני מלככם, אשר בחרתם לכם; ולא יענה יהוה אתכם, ביום ההוא.״ כשהעושק והעול יכבידו ויעיקו על העם, הם לא יוכלו לעשות דבר בנידון, שכן לאחר שכונן בארץ שלטון מלוכני, הם לא יוכלו לבטלו כאוות נפשם. PP 452.4

אך העם סירב לקבל את עצת הנביא. בני ישראל אמרו לשמואל: ״לא, כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו, ככל הגוים; וישפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמתנו.״ PP 453.1

״והיינו גם אנחנו ככל הגויים.״ בני ישראל לא הבינו כי העובדה שהם שונים מיתר העמים, היא זכות מיוחדת וברכה גדולה. אלוהים הבדיל את בני ישראל מיתר העמים כדי לעשותם עם סגולה. אך הם זלזלו בכבוד הנעלה שנפל בחלקם, והיו להוטים ללכת בדרכי הגויים. גם בימינו, הכמיהה ללכת בדרכי העולם ולנהוג בהתאם למוסכמות מקננת בלבם של אנשים המתיימרים להיות חסידי האל. כאשר הם מפנים עורף לאלוהים, הם נעשים שאפתנים יותר ויותר, ונחושים להשיג לעצמם את הרווח החומרי והכבוד שהעולם מציע להם. משיחיים רבים מתאמצים לחקות את דרכיהם ומנהגיהם של אנשים העובדים את אלוהי העולם הזה. רבים טוענים כי באמצעות התחברות עם אנשים גשמיים המסורים לעולם הזה, וחיקוי מנהגיהם, יעלה בידם להשפיע רבות על אותם כופרים. אך אנשים הנוהגים כך מתנתקים ממקור הגבורה האלוהי, שממנו הם שואבים את כוחם. באמצעות קשרי ידידות עם אנשי העולם הזה, הם הופכים לאויבי האל. כדי לזכות בכבוד ארצי, הם מוותרים על הכבוד הנשגב שאלוהים חפץ להנחיל להם, וזאת כדי שהם יפליגו בשבחיו ויספרו על תהילותיו של האל, אשר הוציא אותנו מחושך אל אורו הנפלא. (פטר״א ב׳ 9). PP 453.2

בצער רב הקשיב שמואל לדברי העם; אך ה׳ הורה לו: ״שמע בקולם, והמלכת להם מלך.״ שמואל מילא את חובתו. הוא הציג לפני העם נאמנה את מסר האזהרה האלוהי, אך זה נדחה בידיהם. בלב כבד שילח שמואל את בני ישראל לבתיהם, והוא עצמו נערך לקראת השינוי הגדול העתיד להתחולל בשלטון. PP 453.3

חייו הטהורים של שמואל ומסירותו המופלגת לאלוהים היוו תוכחה מתמדת הן לכוהנים ולזקני ישראל שרק טובת עצמם עמדה לנגד עיניהם, והן לעדת ישראל היהירה והחומרנית. על אף ששמואל לא ביקש כבוד לעצמו ולא התרברב על פועלו, מאמציו זכו להוקרת השמיים. הוא זכה לכבוד ממושיע העולם, אשר תחת הדרכתו הנהיג את האומה. אך בני ישראל עייפו מחסידותו ומאדיקותו של שמואל; הם בזו למרותו המתונה, מאסו בו והעדיפו על פניו מלך שישלוט בהם ביד חזקה. PP 453.4

דמותו של המשיח היא זו שהשתקפה באופיו הנאצל של שמואל. חייו הטהורים והחפים מחטא של המושיע עוררו את זעמו של השטן. חייו של המשיח הם האור שהאיר את העולם, וחשף את השחיתות החבויה בסתר לבם של בני האדם. קדושתו של המשיח היא זו שעוררה את רגשותיהם העזים ביותר של חסידי האל הצבועים, אשר התיימרו להיות יראי אלוהים, וגרמה להם לצאת נגדו. המשיח היה משולל עושר וכבוד בעולם הזה, אך מעשי צדקתו והנסים שחולל העידו כי גבורתו הייתה גדולה מכוחו של כל מלך בשר ודם אחר. עם ישראל ייחל למשיח שיבוא וישבור מעליו את עולו של הכובש, אך בעת ובעונה אחת התענג על אותם החטאים שהצמידו את העול הזה לצווארו. אילו התעלם המשיח מחטאי העם ושיבח אותם על צדיקותם, הם היו מקבלים אותו בשמחה כמלכם; אך הם סירבו לקבל את תוכחותיו הנוקבות על פשעיהם. הם רחשו בוז לאופיו כליל השלמות והחן, ששפע נדיבות, אהבה, חסד, טהרה וקדושה, ושלא היה בו שמץ של שנאה, זולת כלפי החטא. תופעה זו חוזרת על עצמה בכל דור ודור. האור הזורח מהשמיים מרשיע את האנשים שמסרבים להתהלך בו. המופת של חסידים השונאים את החטא משמש להם תוכחה, אך אותם צבועים הופכים לעושי דברו של השטן ורודפים את חסידיו של האל. ״ואמנם כל הרוצים לחיות חיי חסידות במשיח ישוע, ירדפו.״ (השנייה אל טימותיאוס ג׳ 12). PP 453.5

על אף שכינונו של שלטון מלוכני בישראל נובא מראש, אלוהים שמר לעצמו את הזכות לבחור את המלך. לפי שעה בני ישראל כיבדו את סמכות האל בכך שהפקידו את בחירת המלך בלעדית בידיו. ואלוהים בחר בשאול, בנו של קיש, בן שבט בנימין. PP 454.1

מעלותיו של המלך נועדו להשביע את רצון העם ואת גאוות לבו, שעוררה את תשוקתו למלך. הכתוב מעיד על שאול שהיה, ״בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל, טוב ממנו.״ (שמואל א׳, ט׳ 2). דומה ששאול נולד למלוכה - באביב ימיו ניחן בהופעה אצילית ומכובדת והיה נאה וגבה קומה. אך על אף מראהו המצודד וקסמו האישי, היה משולל מידות רוחניות נעלות יותר, הנחוצות לרכישת חוכמה אמיתית. בילדותו, לא למד לשלוט על תשוקותיו וגחמותיו הפזיזות; מעולם לא הסתמך על אלוהים וחסדו. PP 454.2

שאול היה בנו של אדם אמיד ורב השפעה, אך כנהוג בימי קדם, עבד עם אביו בעבודות המשק הצנועות. כאשר אחדות מאתונות אביו תעו בהרים והלכו לאיבוד, שאול נשלח עם אחד המשרתים כדי לחפשן. לאחר שלושה ימי חיפוש שעלו בתוהו הגיעו השניים לאזור רמה, מקום מגוריו של שמואל. המשרת הציע לשאול להיוועץ בנביא בנוגע לאתונות שאבדו. הוא אמר לו: ״הנה נמצא בידי רבע שקל כסף ; ונתתי לאיש האלוהים, והגיד לנו את דרכנו.״ זה היה הנוהג באותם ימים: כשאדם פנה לאדם בכיר ממנו, הוא העניק לו מנחה או תשורה קטנה כמחווה של כבוד. PP 454.3

כשהתקרבו שאול ונערו לעיר הם ראו נערות אחדות שיצאו לשאוב מים, ושאלו אותן למקום הימצאו של הנביא. הנערות אמרו שהנביא כבר הגיע לעיר לרגל טקס דתי שייערך היום, וכי לאחר העלאת הקורבנות ״בבמה,״ ישתתפו הקרואים בסעודת הזבח. PP 454.4

בהקשר זה ראוי לציין שבימים שבהם אלוהים קרא לשמואל בראשונה, עבודות הקודש במשכן בוזו וחוללו. ככתוב, ״כי ניאצו האנשים את מנחת ה׳.״ (שמ״א ב׳ 17). ואילו עכשיו רווחה עבודת האלוהים בכל הארץ, והעם הביע עניין רב בטקסי הקודש. משום שלעת עתה לא נערכו עבודות הקודש במשכן, הוקרבו הקורבנות במקום אחר. ערי הלוויים והכוהנים, שבהן התאסף העם כדי ללמוד מפיהם, שימשו למטרה זו. לרוב נבחרו המקומות הגבוהים ביותר בערים לשם עריכת הזבח, ולפיכך הם נקראו ״במות.״ PP 455.1

בשערי העיר פגש שאול את שמואל הנביא בכבודו ובעצמו. אלוהים גילה מראש לשמואל כי בעת ההיא ישלח אליו את המלך הנבחר של ישראל. עתה, כששמואל ושאול ניצבו פנים אל פנים, אמר ה׳ לשמואל: ״והנה האיש אשר אמרתי אליך, זה יעצר בעמי.״ PP 455.2

לשאלתו של שאול: ״הגידה נא לי, אי זה בית הראה?״ השיב שמואל: ״אנכי הראה.״ לאחר שהנביא הבטיח לשאול כי האתונות האובדות נמצאו, דחק בו להישאר ולהשתתף בסעודת הזבח, ובאותה נשימה העניק לו הצצה לגורל הנשגב הצפוי לו. הוא אמר: ״ולמי, כל חמדת ישראל? הלוא לך, ולכל בית אביך.״ לבו של הצעיר נרעד לשמע דברי הנביא. הוא לא יכול היה שלא לקלוט שמץ מחשיבותן של המילים, שכן ידע כי התשוקה למלך עמדה בראש מעייניה של האומה. אך במחאה ענווה אמר לנביא: ״הלוא בן ימיני אנוכי מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצערה, מכל משפחות שבטי בנימן; ולמה דברת אלי, כדבר הזה?״ PP 455.3

שמואל הנחה את שאול אל המקום שבו נאספו נכבדי העיר. על פי הנחיית שמואל, זכה שאול לשבת בראש הקרואים ולקבל את המנה המובחרת ביותר. בתום סעודת הזבח הזמין שמואל את שאול ונערו להתארח בביתו. הוא שוחח עם שאול על גג ביתו, והסביר לו את העקרונות הנשגבים שעליהם כוננה מנהיגות ישראל, וזאת כדי להכין אותו במידת מה למשרה הרמה שיועדה לו. PP 455.4

בבוקר, כששאול יצא לדרכו, הנביא ליווה אותו. לאחר שיצאו מהעיר, ביקש שמואל משאול להורות לנערו להתקדם. לאחר שהנער המשיך בדרכו, הפציר שמואל בשאול לעמוד ולהקשיב למסר מאת ה׳. ״ויקח שמואל את פך השמן, ויצק על ראשו, וישקהו; ויאמר: ׳הלוא כי משחך יהוה על נחלתו, לנגיד.׳״ כהוכחה לכך שהמשיחה נעשתה בסמכות אלוהית, ניבא שמואל על אירועים שיתרחשו במהלך מסעו של שאול הביתה. הוא אף הבטיח לו כי רוח אלוהים תכשיר אותו להגשמת ייעודו. הוא אמר: ״וצלחה עליך רוח יהוה, והתנבית עמם;׳ ונהפכת, לאיש אחר. והיה, כי תבאינה (תבאנה) האתות האלה לך: עשה לך אשר תמצא ידך, כי האלוהים עמך.״ PP 455.5

שאול הלך לדרכו, ואכן, כל הדברים שהנביא ניבא עליהם התגשמו. ליד גבול בנימין נודע לשאול כי האתונות האובדות נמצאו. כשהגיע לתבור, פגש שלושה אנשים שעלו לבית אל כדי להשתחוות לה׳. אחד מהם נשא שלושה גדיים, השני, שלושה כיכרות לחם והשלישי - נבל יין; כל הפריטים הללו נועדו לסעודת הקורבן. לאחר ששאלו לשלומו, העניקו לשאול שתיים משלושת ככרות הלחם שנשאו עימם. בגבעה, עירו של שאול, שבה באותה השעה חבורת נביאים מ״הבמה״. הם שרו שירי הלל לה׳ מלווים בנגינת תוף, חליל וכינור. כששאול פגש בהם, צלחה גם עליו רוח אלוהים והוא התנבא איתם. הוא דיבר בשטף, בהשראה ובחוכמה, והצטרף אליהם ברצון לעבודת ה׳. לפיכך, מכריו שאלו את עצמם בתמיהה: ״מה זה היה לבן קיש? הגם שאול בנביאים?״ PP 455.6

כששאול הצטרף אל הנביאים והשתחווה לה׳ בחברתם, חוללה רוח הקודש שינוי כביר באישיותו. אור הקדושה והטהרה של אלוהים זרח עליו והאיר את אפלת לבו. הוא ראה את עצמו כפי שאלוהים ראה אותו. הוא חזה בזיו הקדושה. הוא נקרא לפתוח במלחמה נגד החטא ונגד השטן, והתחוור לו כי במאבק זה יהיה עליו לקבל את כוחו אך ורק מאלוהים. עכשיו הבין לאשורה את תכנית הגאולה, שלפנים נראתה לו מעורפלת ומפוקפקת. אלוהים אזר אותו באומץ וחנן אותו בחוכמה הראויים למשרתו הרמה. אלוהים גילה לו את מקור הגבורה והחסד, ושפך אור על הבנתו את מצוות ה׳ ואת המחויבויות שלו. PP 456.1

משיחתו של שאול למלך בידי שמואל לא נודעה לעם. בחירתו של ה׳ תתגלה קבל עם ועדה באמצעות הטלת גורלות. לתכלית זו הזמין שמואל את העם להתאסף במצפה. לאחר שנשא תפילה וביקש את הנחיית ה׳, נערך טקס הטלת הגורלות החגיגי. בדממה ציפו המוני העם להכרעה. השבט, המשפחה ובית האב עלו בגורל בזה אחר זה, ולבסוף יצא בגורל שאול בן קיש, הוא המלך הנבחר. אך שאול נעדר מהאסיפה. תחושת האחריות הכבדה העיקה על לבו, ולכן הוא התחמק משם בחשאי. לאחר שנמצא, הובא לפני העדה, אשר הביטה בו בגאווה ובשביעות רצון בשל מראהו האצילי והמלכותי, וכן משום שהיה ״גבוה, מכל העם, משכמו, ומעלה.״ אפילו שמואל, שהציג אותו בפני העם, הכריז בהתפעמות: ״הראיתם אשר בחר בו יהוה, כי אין כמהו, בכל העם?״ בתגובה שאג ההמון פה אחד בתרועת שמחה: ״יחי המלך!״ PP 456.2

שמואל הציג עתה לפני האומה את ״משפט המלכה.״ כלומר, את החוקים שעליהן תיכון ממשלת המלך ושבאמצעותם ימשול על העם. המלך לא יהיה מושל אבסולוטי, אלא יכפיף את רצונו לרצון האל העליון. נאום זה הועלה על הכתב בספר, שמעתה ואילך קבע את חוקי המלך ואת זכויות העם. על אף שהעם זלזל באזהרתו של הנביא הנאמן, הוא המשיך לעשות כמיטב יכולתו כדי לגונן עליהם. PP 456.3

בשעה שרוב העם ניאות לקבל את שאול כמלכם, לא מעט אנשים התנגדו לכך. בחירתו של המלך מבנימין, השבט הקטן ביותר בישראל, תוך התעלמות מוחלטת מיהודה ואפרים, שני השבטים הגדולים והחזקים ביותר, נתפסה כעלבון שהם לא יכלו לשאתו. הם סרבו להישבע אמונים לשאול או להביא מנחה להכתרתו. האנשים שדרשו בתוקף להמליך עליהם מלך היו אלה שסירבו לקבל בהכרת טובה את בחיר האלוהים. כל סיעה הציגה מטעמה מועמד מתאים למלוכה; אחדים ממנהיגי העם חפצו בכבוד הזה לעצמם. קנאה עזה יקדה בליבותיהם של רבים. המאמצים הרבים שנעשו מתוך קנאה ושאפתנות הסתיימו באכזבה ומורת רוח. PP 456.4

לאור המחלוקת שהתעוררה בעם, שאול לא ראה בעצמו מועמד ראוי למלוכה. לאחר שהניח לשמואל להנהיג את העם כבעבר, שב אל ביתו בגבעה, מלווה באנשים שהאמינו כי הוא בחיר האל, והיו נחושים בדעתם לתמוך בו. אולם חרף תמיכתם, שאול לא עשה שום ניסיון לממש את זכותו ולעלות בכוח על כס המלכות. בביתו שבגבעות ארץ בנימין הוא העסיק את עצמו בעבודותיו כחקלאי ורועה, והפקיד את כינון מלכותו בידי אלוהים. PP 457.1

זמן מה לאחר הכתרתו של שאול, העמונים, בראשות מלכם נחש, פלשו לאדמות שבטי ישראל שישבו בעבר הירדן המזרחי, וצרו על העיר יבש גלעד. תושבי העיר שביקשו לכרות עם נחש ברית שתקנה להם שלום וביטחון, הציעו להשתעבד לו. אך המלך האכזר התנה את כניעת תושבי העיר בנקירת עינו הימנית של כל גבר מתושבי העיר. מום זה שיטיל בהם ישמש עדות נצחית לכוחו. PP 457.2

תושבי העיר הנצורה ביקשו ארכה של שבעה ימים. נחש ניאות לבקשתם מתוך ידיעה ברורה שלא תימצא להם עזרה, ולפיכך תיאר לעצמו שהניצחון שינחל יהיה מזהיר אף יותר. שליחים הובהלו מיד מגלעד יבש כדי לבקש עזרה משבטי ישראל שישבו בעבר הירדן המערבי. כשהבשורות הרעות הגיעו לגבעה, הן עוררו פחד רב בקרב העם. שאול שזה עתה שב עם הבקר מליל עבודה בשדה, שמע את זעקות השבר שהעידו על האסון הגדול שעומד להתחולל. הוא שאל: ״מה לעם כי יבכו?״ כשפרטי הסיפור המחריד והמביש נודעו לו, התעוררו באחת כל תעצומות נפשו. ״ותצלח רוח אלוהים על שאול... וייקח צמד בקר וינתחהו וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמור: ׳אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל, כה יעשה לבקרו.׳״ PP 457.3

שלוש מאות ושלושים אלף איש נאספו בבזק, ושאול בראשם. שליחים מטעמו יצאו מיד אל העיר הנצורה ובפיהם הבטחה, שמחר, בדיוק ביום שבו תושבי העיר אמורים להיכנע בפני העמונים, תבוא להם ישועה. בצעדה לילית מזורזת הנהיג שאול את צבאו אל הירדן, והגיע ״באשמורת הבוקר״ אל מחנה האויב ביבש גלעד. בדומה לגדעון שחילק את צבאו לשלושה גדודים, תקף שאול במתקפת פתע את מחנה העמונים, שחשו שאננים ומוגנים מכל סכנה. אחוזי אימה ניסו להימלט, אך רבים מהם נהרגו. ״ויהי הנשארים ויפצו, ולא נשארו בם שנים יחד.״ PP 457.4

הזריזות, האומץ והגבורה שהפגין שאול, והנהגתו המזהירה את הצבא הגדול, היו תכונות שבני ישראל ייחלו למצוא במנהיג, וזאת כדי שיעלה בידם להילחם בעמים אחרים. עתה ששו לקבל את שאול כמלכם, אך ייחסו את תהילת הניצחון שנחל לכוחו שלו, ושכחו כי ללא ברכת ה׳ היו כל מאמציהם עולים בתוהו. בהתלהבות ובלהט הציעו להוציא להורג את האנשים שהתנגדו מלכתחילה להנהגת שאול, אך המלך החדש התערב ואמר נחרצות: ״לא יומת איש ביום הזה: כי היום עשה יהוה תשועה, בישראל.״ בכך הוכיח שאול את השינוי הגדול שהתחולל בו. במקום לקחת לעצמו את התהילה והכבוד, נתן אותם לאלוהים. במקום לשאוף לנקום במתנגדיו, הפגין גדלות לב ורוח של חמלה ומחילה. ללא ספק זו הייתה העדות לחסדו של האל ששכן בלבו. PP 457.5

שמואל הציע עתה שהעם יתאסף בגילגל כדי לחדש את המלוכה, ולהכריז קבל עם ועדה כי שאול הוא מלך ישראל. וכך קרה, ״ ויזבחו שם זבחים שלמים, לפני יהוה; וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל, עד מאד.״ PP 458.1

גילגל הייתה המקום הראשון שבו חנו בני ישראל בהגיעם לארץ המובטחת. כאן הקים יהושע, במצוות ה׳, מצבה משניים עשר אבנים כדי להנציח את חציית הירדן הניסית. כאן חודש טקס המילה. כאן חגג העם את הפסח הראשון לאחר החטא בקודש והמסע הממושך במדבר. כאן חדל המן לרדת מהשמיים. כאן גילה את עצמו שר צבאות ה׳ בתור מצביא צבאות ישראל. מכאן יצאו צבאות ישראל כדי לכבוש את יריחו ואת העי. כאן נשא עכן בעונשו הכבד. כאן נחתמה הברית עם הגבעונים, אשר שמשו כלי שרת ביד ה׳ כדי להעניש את ישראל ששכחה להיוועץ בה׳. במקום זה, ששמו נקשר לאירועים מרגשים רבים כל כך, ניצבו עתה שמואל ושאול; כשתרועות השמחה על המלכתו המחודשת של המלך גוועו, נשא הנביא הקשיש את נאומו האחרון כמנהיג האומה. PP 458.2

״הנה שמעתי בקולכם,״ הכריז, ״לכל אשר אמרתם לי, ואמליך עליכם מלך... ואני זקנתי... ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה. הנני, ענו בי נגד ה׳ ונגד משיחו: את שור מי לקחתי, וחמור מי לקחתי? ואת מי עשקתי? את מי רצותי? ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו? ואשיב לכם.״ PP 458.3

פה אחד השיב העם: ״לא עשקתנו ולא רצותנו, ולא לקחת מיד איש מאומה.״ שמואל לא ביקש אך ורק להוכיח את ניקיון כפיו. בעבר הוא כונן את עקרונות המלכות, ועתה חפץ לתת משנה תוקף לדבריו באמצעות דוגמה אישית. משחר ילדותו עסק בשירות ה׳, וכל חייו עמדה מטרה אחת לנגד עיניו - לרומם את האל ולהטיב עם ישראל. PP 458.4

אך לפני שישראל תזכה בשגשוג, עליה לשוב בתשובה לפני ה׳. בשל חטאם איבדו בני ישראל את אמונתם באלוהים. הם חדלו להאמין כי בכוחו ובחוכמתו של ה׳ להנהיג את האומה. הם איבדו את האמון ביכולתו להגן עליהם. לפני שימצאו שלום אמיתי, עליהם להכיר בחטא שבו אשמו ולהתוודות עליו. לטענתם, תכלית המלכת המלך הייתה: ״ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.״ שמואל גולל עתה בפני העם את תולדות האומה, החל מהיום שבו אלוהים הוציא את בני ישראל מעבדות לחירות. ה׳, מלך המלכים, הלך לפניהם ונלחם את מלחמותיהם. לעיתים קרובות, בשל חטאיהם, הם נפלו ביד אויביהם, אך ברגע ששבו מדרכם הרעה שלח להם אלוהים מושיע. ה׳ שלח את גדעון ואת ברק, ״ואת יפתח ואת שמואל, ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב, ותשבו לבטח.״ אך לנוכח סכנה הם הכריזו: ״מלך ימלוך עלינו!״ בשעה שלפי דברי הנביא, ה׳ הוא זה שמלך עליהם. PP 458.5

״גם עתה התיצבו וראו, את הדבר הגדול הזה, אשר יהוה, עשה לעיניכם. והלוא קציר חטים, והיום אקרא אל יהוה, ויתן קלות ומטר; ודעו וראו, כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יהוה, לשאול לכם, מלך. ויקרא שמואל אהל יהוה, ויתן יהוה קלת ומטר ביום ההוא.״ כידוע, תקופת הקציר שחלה בחודשים סיוון ותמוז, אינה עונת הגשמים בארץ. לכן, שום עננה לא חלפה בשמיים ומזג האוויר היה בהיר ונוח. הסערה שהתחוללה לפתע מילאה את לב העם בפחד וביראה מה׳. בהשפלה הם התוודו עתה על החטא שבעטיו בא אות חרון אפו של ה׳ עליהם: ״ויאמרו כל העם אל שמואל: ׳התפלל בעד עבדיך אהל יהוה אלוהיך, ואל נמות: כי יספנו על כל חטאתינו רעה, לשאל לנו מלך.׳״ PP 459.1

שמואל לא נטש את העם שהיה שרוי בייאוש, שכן ידע שאם יעשה זאת, הם יחדלו לחתור לחיים טובים יותר. השטן יגרום להם לראות בה׳ אל קשה לב, מחמיר ולא סלחן, ולפיכך הם ייחשפו לפיתויים רבים. אבל אלוהים הוא אל רחום וחנון, והוא תמיד חפץ להטות את חסדו על עמו, כאשר עמו מציית לו. ״אל תיראו,״ מסר שמואל לעם את דברי אלוהים, והמשיך: ״אתם עשיתם את כל הרעה הזאת, אך אל תסורו מאחרי ה׳, ועבדתם את ה׳ בכל לבבכם. ולא תסורו, כי אחרי התוהו, אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה. כי לא ייטוש ה׳ את עמו.״ שמואל הבליג על עלבונו ולא אמר דבר על הפגיעה שפגעו בו; הוא לא הוכיח את בני ישראל על כפיות הטובה שלהם כלפיו, אחרי ששירת אותם במסירות ובנאמנות כל חייו. הוא הבטיח להם כי תמיד יתעניין בגורלם ויעתיר לה׳ בעבורם: ״גם אנכי, חלילה לי מחטא ליהוה מחדל, להתפלל בעדכם; והוריתי אתכם, בדרך הטובה והישרה. אך יראו את יהוה, ועבדתם אתו באמת בכל לבבכם: כי ראו, את אשר הגדל עמכם. ואם הרע, תרעו, גם אתם גם מלככם, תספו.״ PP 459.2