אבות האומה ונביאי ישראל

58/75

עלי ובניו

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ ב׳:12-36

עלי היה כוהן ושופט בישראל. הוא החזיק בעמדה הרמה והמכובדת ביותר בקרב עם הי. כמי שנבחר בידי ה׳ לשרת בעבודות הקודש במשרת הכוהן הגדול, ולכהן כשופט בעל הסמכות המשפטית העליונה ביותר בארץ, הוא נחשב לדוגמה ולמופת והיתה לו השפעה רבה על שבטי ישראל. אולם, על אף שמונה להנהיג את העם ולמשול בו, הוא לא הצליח למשול בבני ביתו. עלי היה אב ותרן. בהיותו אוהב שלום, שלווה ונוחות, הוא לא הפעיל את סמכותו על בני ביתו ולא הוכיח את בניו הסוררים על דרכם הרעה ותשוקותיהם הרעות. במקום להתעמת איתם או להענישם, הוא נענה לרצונם והניח להם לעשות ככל העולה על רוחם. במקום לראות בחינוך ילדיו למשמעת את אחת המחויבויות הגדולות ביותר שלו, הוא זלזל בחשיבותה וראה בה ענין פעוט. בתור כוהן גדול ושופט בישראל, עלי לא היה בור לגבי חובתו כאב לשלוט בבנים שה׳ הפקיד בידיו, לרסנם ולחנכם למשמעת. אבל הוא מעל בתפקידו, שכן היה כרוך בהבעת התנגדות נחרצת לדרכם ולרצונם של בניו, בענישתם ובהתכחשותו אליהם. במקום לשקול את התוצאות הרות האסון של דרכו, הוא פינק את בניו, לא הכשירם לעבודת ה׳ ולמטלות החיים והניח להם לעשות כרצונם. PP 429.1

אלוהים אמר על אברהם: ״כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך יהוה, לעשות צדקה ומשפט.״ (בראשית י״ח 19). אבל עלי הניח לבניו לשלוט בו. האב נשלט בידי הבנים. קללת החטא התבטאה בדרכים הרעות והמושחתות שבניו הלכו בהן. הם לא העריכו כיאות את אופיו של אלוהים או את קדושת תורתו. עבודת ה׳ היתה בעיניהם עניין שבשגרה. משחר ילדותם הורגלו לשרת בקודש בבית ה׳, אך במקום שיראת ה׳ וכבוד לשירותו יגברו בליבם, הם איבדו כל רגש לגבי קדושת השירות בקודש ומשמעותה. אביהם לא הוכיחם על דרכם הסוררת, לא דרש מהם לכבד את סמכותו ולא גינה אותם על ביזוי עבודת הקודש. כאשר בגרו והפכו לגברים, הניבו חייהם פירות מרים וקטלניים של כפירה ומרי. PP 429.2

על אף שלא התאימו כלל לתפקיד, בני עלי שירתו ככוהנים במקודש ה׳ בשירות ה׳. אלוהים נתן לעמו הנחיות מסוימות מאוד בנוגע להעלאת קורבנות. אך גברים רשעים אלה נהגו בחוסר כבוד לסמכות גם בשירות ה׳, ולא שמרו על חוקי התורה לגבי העלאת קורבנות - מלאכה שנדרש לבצעה בצורה רצינית ומוקפדת ביותר. הקורבנות שהצביעו על מות המשיח נועדו להנציח בלב העם את האמונה במשיח העתיד לבוא. לפיכך, נודעה חשיבות רבה ביותר להקפדה יתרה על מילוי ההוראות הללו. זבחי תודה נחשבו במיוחד כדרך להבעת הודיה לאל. לפי תורת הקורבנות, בהעלאת מנחות אלה, החלב היה אמור להישרף בנפרד על המזבח. חלק מסוים מבשר הזבח היה אמור להישמר בעבור הכוהנים, ואילו נתח גדול יותר היה אמור לשוב לאדם שהביא את הקורבן, וזאת כדי שיאכל ממנו עם חבריו בסעודת החג. כך כוונו כל הלבבות בהודיה ובאמונה אל עבר קורבן התמורה הכביר, העתיד לכפר על חטאי העולם. PP 429.3

בניו של עלי לא חשבו על קדושתו וחומרתו של טקס סמלי זה. למעשה, הם חשבו אך ורק על דרכים למלא את תאוות החיך שלהם. במקום להסתפק בנתח שהוקצה להם מזבחי התודה, הם תבעו לעצמם נתח נוסף. מספרם הגדול של זבחי התודה שהוקרבו בחגים השנתיים, נתן לכוהנים הזדמנות להשמין על חשבון העם. בני עלי לא רק ביקשו יותר ממה שהגיע להם, אלא אף סירבו להמתין עד לאחר שיקטירו את החלב כמנחה לה׳. הם התעקשו לקבל מן העם כל נתח בשר שמצא חן בעיניהם, וכשהעם סירב לבקשתם, איימו לקחת את נתחי הבשר בכוח הזרוע. PP 430.1

חוסר כבוד זה שהפגינו הכוהנים גזל במהרה מן הטקס את קדושתו ומשמעותו הרצינית, והתוצאה היתה שהעם מאס במנחת ה׳. ״ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני יהוה: כי נאצו האנשים את מנחת יהוה.״ עקב חטאם הגדול של בני עלי, בני העם חדלו לכוון את ליבם לסמל של קורבן התמורה הכביר, שהיו אמורים לייחל לו. PP 430.2

בנוסף, כוהנים אלה (בני עלי) חיללו את תורת ה׳ וביזו את תפקידם הקדוש באמצעות מנהגיהם ומעשיהם השפלים, המרושעים והמחפירים. הם המשיכו לטמא את היכל ה׳ בנוכחותם. רבים מבני העם שזעמו על דרכם הנלוזה של חופני ופנחס, חדלו לעלות לבית ה׳ שנועד לתפילה ולהשתחוויה. וכך בוזה ונזנח השירות בקודש שיוסד בידי ה׳, שכן בני העם קישרו אותו לחטאי הכוהנים הרשעים. ואילו האנשים שליבם נהה אחרי הרוע, התחזקו בדרכם הרעה והגבירו את חטאיהם. כפירה, הוללות, הפקרות ואפילו עבודת אלילים הלכו וגברו ללא שאת. PP 430.3

עלי שגה מאוד כשהניח לבניו לכהן בעבודת הקודש. בכך שפטר את התנהגותם בתירוץ זה או אחר, הפך עיוור לחטאיהם. אך לבסוף הם חצו את הגבול, והוא לא יכול היה עוד לעצום את עיניו לפשעיהם. העם התלונן על מעשי החמס שעשו, והכהן הגדול התעצב אל ליבו והצטער מאוד. הוא לא העז להמשיך ולהחריש. משום שמעולם לא חינך את בניו למשמעת, הם למדו לא לחשוב על איש זולתם, ועתה לא היה אכפת להם מאיש. הם אומנם ראו את צערו של אביהם, אך הדבר לא נגע בליבם. הם שמעו את תוכחותיו הרפות, אך לא שוכנעו וסרבו לנטוש את דרכם הרעה, וזאת על אף שהוזהרו בנוגע לתוצאות חטאיהם. אילו נהג עלי בבניו על פי דין צדק, היה מדיח אותם ממשרת הכהונה ועונשם היה מוות. אך משום שחשש להרשיעם ולהמיט עליהם חרפה קבל עם ועדה, השאיר אותם במשרותיהם שדרשו נאמנות וקדושה עילאית. הוא הניח להם להמשיך לשרת בקודש, לטמא את שירות הכהונה הקדוש בשחיתותם ולחבל קשות במטרת האמת, עד כדי כך ששנים רבות לא הצליחו למחות את החבלה הזו. ואולם, בשעה ששופט ישראל זנח את תפקידו, אלוהים לקח את העניינים לידיו. PP 430.4

״ויבא איש אלוהים אל עלי ויאמר אליו: ׳כה אמר יהוה, הנגלה נגליתי אל בית אביך, בהיותם במצרים לבית פרעה, ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי, לכהן, לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני? ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל. למה תבעטו, בזבחי ובמנחתי, אשר צויתי, מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי? לכן, נאם יהוה אלוהי ישראל, אמור אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם; ועתה נאם יהוה חלילה לי, כי מכבדי אכבד ובזי יקלו... והקמתי לי כהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני משיחי כל הימים.׳״ PP 431.1

אלוהים האשים את עלי בכך שכיבד את בניו יותר מאשר את האל. עלי העלים עין ממעשי בניו. במקום להוכיח אותם על מנהגיהם המתועבים והרעים ולגרום להם להתבייש בהם, הוא הניח להם להמשיך בדרכם הרעה. כתוצאה מכך, הקורבנות שנועדו בידי ה׳ להביא ברכה לעם ישראל, הפכו לתועבה בעיני העם. אנשים הנוהגים לפי נטיית ליבם מתוך אהבה עיוורת לילדיהם, למעשה מניחים לילדים לספק את תשוקותיהם האנוכיות, ואף אינם מפעילים סמכות אלוהית כדי לגנות את החטא ולתקן את דרכם הרעה של ילדיהם. כך הם בעצם מפגינים את העובדה שהם מכבדים את בניהם הרשעים יותר מאשר את אלוהים. הם חרדים יותר לשמם הטוב מאשר לתהילת האל. הם משתוקקים לרצות את ילדיהם יותר מאשר להשביע את רצונו של ה׳ ולהגן על שירותו מכל מראית עין של רוע. PP 431.2

אלוהים ראה בעלי, הכוהן הגדול ושופט ישראל, אחראי למוסריות ולרוחניות של עמו, ואחראי מבחינה מיוחדת לאופיים של בניו. היה עליו לנסות תחילה לרסן את הרוע באמצעים מתונים׳ ואם אמצעים אלה לא היו מועילים, היה עליו להצמית את הרוע בעזרת האמצעים החמורים ביותר. הוא המיט על עצמו את מורת רוחו של ה׳ בכך שלא גינה את החטא, ולא הוציא לפועל דין צדק על החוטאים. לא ניתן היה לסמוך עליו שישמור על טהרת ישראל. מי שאין להם די אומץ לגנות את הרע, או שמחמת עצלות או חוסר עניין אינם עושים מאמץ רציני לטהר את משפחת האל או את קהילתו, ייחשבו אחראים לרוע ולפרי הבאושים העלולים לנבוע מהזנחת תפקידם. אנו אחראים באותה המידה לרעות החולות של הזולת, שיכולנו לעצור בעדן באמצעות הפעלת סמכות הורית או מנהיגותית, כאילו היו מעשינו אנו. PP 431.3

עלי לא הנהיג את ביתו על פי החוקים שאלוהים כונן להנהגת המשפחה. הוא נהג לפי דעתו ושפיטתו. האב שהפריז באהבתו לבניו, העלים עין ממשגיהם וחטאיהם כבר בילדותם. הוא השלה את עצמו שעם הזמן הם יינטשו את נטיותיהם הרעות. אנשים רבים עושים בימינו טעות דומה. הם סבורים שהדרך בה הם מחנכים את ילדיהם טובה יותר מן הדרך שה׳ התווה בדברו. הם מטפחים אצל ילדיהם נטיות רעות ומתרצים זאת בטענה ש״הם צעירים מדי מכדי להיענש. נחכה עד שיתבגרו, ואז נדבר על לבם ונשכנע אותם.״ בדרך זו, ההרגלים הרעים של הילדים הולכים ומתחזקים, עד שהם הופכים לטבע שני. הילדים גדלים ללא משמעת או ריסון, ותכונות האופי שלהם ימיטו עליהם קללה כל ימי חייהם ועלולות לעבור בתורשה לצאצאיהם. PP 432.1

אין קללה גדולה יותר למשפחה מאשר כשההורים מניחים לילדיהם ללכת בדרכם שלהם. כשהורים ממלאים כל גחמת לב של ילדיהם ומפנקים אותם יתר על המידה, בזמן שהם יודעים שאין זה לטובתם, הילדים יאבדו במהרה כל כבוד להורים ולסמכות אלוהית או אנושית, יהפכו שבויים בידי השטן ויעשו את רצונו. ההשפעה של משפחה שאינה מונהגת כראוי היא רחבת טווח והרת אסון לחברה כולה. זוהי השפעה מצטברת, המתבטאת בגל של רוע הסוחף אחריו משפחות, קהילות וממשלות. PP 432.2

בשל מעמדו הרם של עלי, השפעתו היתה רבה יותר מאשר אילו היה אדם מן השורה. חיי המשפחה שלו היוו מודל לחיקוי בכל רחבי ישראל. התוצאות המרות שנבעו מהזנחתו את חינוך בניו ומחיבתו לחיי שלווה ונוחות, ניכרו באלפי בתי ישראל שחיו על פי המופת שלו. משפחה שבה ההורים מצהירים על אמונתם בעוד הילדים ממשיכים במעשיהם הרעים, ממיטה חרפה על האמת האלוהית. המבחן הטוב ביותר של הבית המשיחי הוא סוג האופי הנוצר בהשפעתו. מעשים מדברים בקול רם יותר מהצהרות האמונה החיוביות ביותר. כשאנשים המתיימרים להיות מאמינים מתנהגים בחולשה וברפיון בהנהגת ביתם, וממלאים את גחמות ליבם הרעות של ילדיהם, הם נוהגים על פי המופת של עלי. כך הם ממיטים חרפה על תכלית המשיח, וממיטים אובדן על עצמם ועל בני ביתם. למעשה, עליהם לעשות ללא הרף כמיטב יכולתם כדי להקים משפחה מחונכת וטובה, שתעיד על הפרי הטוב הנובע מאמונה בה׳. אבל יהיו הרעות החולות של הרשלנות ההורית גדולות ככל שיהיו, הן הרבה יותר גדולות וחמורות כשהן מתחוללות במשפחות של אנשים שיועדו לשמש מורי העם. כשאנשים אלה אינם מצליחים למשול במשפחתם, הם מוליכים שולל אנשים רבים באמצעות הדוגמה הרעה שלהם. אשמתם גדולה יותר מאשמת אנשים מן השורה, שכן תפקידם כרוך באחריות רבה יותר. PP 432.3

אלוהים הבטיח שבית אהרון יתהלך לפניו לנצח נצחים. אבל הבטחה זו הותנתה בכך שבני אהרון יקדישו את עצמם לעבודת הקודש במשכן בכל ליבם ומאודם, יכבדו את ה׳ בכל מעשיהם, לא ישרתו את עצמם ולא ינהגו על פי יצר ליבם הרע והמושחת. עלי ובניו נבחנו, וה׳ קבע שאינם ראויים למשרת הכהונה הרמה שכיהנו בה בשירותו. הוא הכריז: ״חלילה לי!״ עתה הקיץ הקץ על שירות הכהונה של בית עלי. נבצר מאלוהים להגשים את הטובה והרווחה שיעד להם, שכן כוהני בית עלי כשלו בביצוע תפקידם. PP 432.4

המופת של אנשים המשרתים בקודש אמור להטביע בלב בני האדם יראה וכבוד לה׳, וכן פחד שמא יפגעו בה׳. כאשר אנשים המשמשים כ״שגרירי המשיח״ (קור״ב ה׳ 20) ומבשרים לעם את מסר החסד והפיוס של ה׳, משתמשים בייעודם הקדוש כמסווה לסיפוק תשוקותיהם האנוכיות או יצר הרע שלהם, הם הופכים למשתפי הפעולה היעילים ביותר של השטן. בדומה לחופני ופנחס, הם גורמים לבני האדם לנאץ את מנחת ה׳. ייתכן שהם ימשיכו בדרכם הרעה בחשאי במשך זמן מה, אך כשפרצופם האמיתי ייחשף לבסוף, אמונת העם תתערער ולעיתים קרובות המאמינים יאבדו את אמונם בדת. תמיד יישאר בליבם חוסר אמון כלפי אנשים המתיימרים ללמד את דבר ה, והם יפקפקו במסרים שיבואו מפיו של משרת אמיתי של המשיח. השאלה שתמיד תעלה בהם היא: ״האם לא נגלה בסוף שאיש זה אינו שונה מאותו אדם שחשבנו עליו שהוא קדוש כל כך ואז גילינו שהוא מושחת כל כך?״ וכך מאבד דבר ה׳ את כוח השפעתו על נשמות בני האדם. PP 433.1

תוכחת עלי לבניו כוללת מסר רציני והרה חשיבות; מן הראוי שכל משרתי ה׳ בקודש יהגו בו: ״אם יחטא איש לאיש, ופללו אלוהים, ואם ליהוה יחטא איש, מי יתפלל לו?״ אילו חטאיהם של בני עלי היו פוגעים אך ורק באחיהם בני האדם, שופט בשר ודם היה אולי משיג פיוס בין הצדדים על ידי השתת עונש או דרישה לפיצוי. בדרך זו, הנאשמים היו נסלחים. אילו בני עלי לא אשמו בחטא היהירות, קורבן חטאת היה יכול לכפר עליהם. אבל חטאיהם היו כרוכים הדוקות בשירות כהונתם את האל העליון ובהקרבת קורבנות. משום שחילול עבודת הקודש בידם היה גס כל כך, והחרפה שהמיטו עליו לפני העם היתה רבה כל כך, שום כפרה לא יכלה להתקבל בעבורם. אביהם, על אף שכיהן ככוהן גדול, לא העז להפגיע בעבורם; נבצר ממנו להגן עליהם מפני זעמו של האל הקדוש. האנשים האשמים ביותר בקרב החוטאים הם אלה שבזים לאמצעי הכפרה שהשמיים סיפקו למען גאולת האדם; הם אלה אשר, ״צולבים להם מחדש את בן האלוהים ושמים אותו לחרפה.״ (האיגרת אל העברים ו׳ 6). PP 433.2