אבות האומה ונביאי ישראל

ארון ה׳ נשבה בידי הפלישתים

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ ג׳ עד ז׳

אזהרה נוספת ניתנה לבית עלי. נבצר מאלוהים לתקשר עם הכוהן הגדול ובניו; חטאיהם, שהיו כמו ענן כבד, גירשו את רוח הקודש מליבם. אבל בעיצומו של הרוע ששרר סביבו, שמואל הנער דבק באלוהי השמיים, והי הטיל עליו לבשר את מסר ההרשעה על בית עלי בתור נביא ה׳, האל העליון. ״והנער שמואל משרת את יהוה, לפני עלי; ודבר יהוה היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ. ויהי ביום ההוא, ועלי שכב במקומו; ועינו החלו כהות, לא יוכל לראות. ונר אלוהים טרם יכבה, ושמואל שכב בהיכל יהוה, אשר שם ארון אלוהים. תקרא יהוה אל שמואל...״ הנער שהניח כי הקול ששמע היה קולו של עלי, מיהר למיטת הכוהן ואמר: ״הנני, כי קךאת לי.״ עלי השיב: ״לא קראתי, שוב שכב.״ שלוש פעמים נקרא שמואל ושלוש פעמים הגיב באותה דרך. עלי היה משוכנע שבת הקול המסתורית היתה קולו של ה׳. אלוהים פסח על עבדו הנבחר, הכוהן הגדול בעל שיער השיבה, כדי לדבר עם נער קטן. עובדה זו כשלעצמה היתה תוכחה מרה אך ראויה לעלי ובני ביתו. PP 434.1

בליבו של עלי לא התעוררה קנאה או צרות עין. הוא הורה לשמואל, שבמידה וייקרא שוב, ישיב במלים הבאות: ״דבר יהוה כי שמע עבדך.״ פעם נוספת נשמע הקול והנער השיב: ״דבר, כי שמע עבדך.״ כה מלא יראה היה מן המחשבה שהאל הכביר מדבר אליו, שלא הצליח לזכור במדויק את המילים שעלי הורה לו לומר. PP 434.2

״ויאמר יהוה אל שמואל: ׳הנה אנוכי עשה דבר בישראל אשר, כל שמעו תצלינה שתי אזניו. ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו, החל וכלה. והגדתי לוי, כי שפט אני את ביתו עד עולם, בעון אשר ידע, כי מקללים להם בניו, ולא כהה בם. ולכן נשבעתי לבית עלי: אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם.״׳ לפני ששמואל קיבל את מסר האל, הוא ״טרם ידע את יהוה; וטרם יגלה אליו, דבר יהוה.״ כלומר, שמואל לא ידע שה׳ מתגלה לנביאיו בצורה ישירה כל כך. תכליתו של ה׳ היתה להתגלות בדרך לא צפויה, כדי שעלי ישמע את המסר בהפתעה ומתוך חקירתו את הנער. PP 434.3

שמואל נמלא יראה ותדהמה מן המחשבה שמסר נורא כל כך הופקד בידיו. למחרת בבוקר יצא למלא את חובותיו כהרגלו, אך עול כבד רבץ על ליבו הצעיר. ה׳ לא הורה לו לחשוף את ההאשמה הנוראה. לפיכך החריש ונמנע ככל האפשר מנוכחותו של עלי. הוא חשש שמא תוצג לפניו שאלה כלשהי, שתאלץ אותו להכריז את משפטי ה׳ נגד האיש שאותו אהב וכיבד כל כך. עלי היה בטוח שהמסר מאת ה׳ ניבא על אסון גדול שיפקוד אותו ואת ביתו. הוא קרא לשמואל ודרש ממנו לספר לו את כל מה שה׳ גילה לו. הנער ציית, והכוהן הקשיש קיבל על עצמו בהכנעה וענווה את הדין הנורא. הוא הכריז: ״יהוה, הוא הטוב בעינו יעשה.״ PP 435.1

ואולם, עלי לא הניב פרי של חרטה אמיתית. הוא אומנם התוודה על חטאו, אך לא זנח אותו. ה׳ עיכב את ביצוע העונש הנורא שנה אחרי שנה. הכוהן הקשיש יכול היה לעשות רבות כל אותן שנים כדי לכפר על כישלונות ומחדלי העבר שלו, אך הוא לא נקט בשום אמצעים כדי לתקן את העוולות והרעות החולות שטימאו את מקודש ה׳ והובילו אלפים בישראל אל אובדנם. בשל אורך רוחו של ה׳, חופני ופנחס הקשו את ליבם וחטאו בעזות מצח רבה יותר. מסר התוכחה והאזהרה שניתן לבית עלי הובא בידי עלי לידיעתה של האומה כולה. כך קיווה עלי לבטל במידת מה את ההשפעה הרעה שנבעה מרשלנותו ארוכת השנים. אבל הן בני העם והן הכוהנים התעלמו מאזהרות ה׳. בני העמים השכנים שהיו מודעים לחטאים שבוצעו בגלוי בישראל, הפכו אף הם נועזים יותר בעבודת האלילים ובפשעים שביצעו. הם לא חשו שום אשמה על חטאיהם; אשמה כזו היתה מתעוררת בליבם אילו בני ישראל היו הולכים בדרך הישר. אך יום התגמול קרב ובא. העם סירב לקבל את ריבונות ה׳ וזנח וביזה את עבודת ה׳. לכן, ה׳ נאלץ להתערב כדי לשמור על כבוד שמו. PP 435.2

״ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה, ויחנו על האבן העזר, ופלשתים, חנו באפק.״ בני ישראל יצאו למבצע הצבאי בלי שביקשו את עצת ה׳ וללא שיתוף פעולה מצד הכהן הגדול או נביא ה׳. ״ויערכו פלשתים לקראת ישראל, ותטש המלחמה, וינגף ישראל לפני פלשתים; ויכו במערכה בשדה כארבעת אלפים איש.״ בזמן שהצבא המובס והמיואש שב למחנה, ״ויאמרו זקני ישראל: ׳למה נגפנו יהוה היום לפני פלשתים?׳״ האומה היתה בשלה למשפטי ה׳, אך בני ישראל לא ראו כי חטאיהם הם שגרמו לאסון הנורא. הם אמרו: ״נקחה אלינו משלה את ארון ברית יהוה, ויבא בקרבנו, וישענו מכף איבינו.״ ה׳ לא נתן שום הוראה או הרשאה לקחת את ארון ה׳ משילה ולהביאו אל המחנה. ואולם, בני ישראל היו סמוכים ובטוחים כי ינחלו ניצחון. בשעה שארון ה׳ נישא אל המחנה בידי בני עלי, העם הריע תרועה גדולה. PP 435.3

הפלישתים זיהו את ארון ה׳ עם אלוהי ישראל. הם ייחסו לכוחו את כל המעשים והנסים הכבירים שה׳ חולל בעבור עמו. כששמעו את תרועות השמחה כשארון ה׳ הלך וקרב למחנה העברים, הם תהו: ״׳מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנ העברים?׳ וידעו כי ארון יהוה בא אל המחנה. ויראו הפלשתים, כי אמרו: ׳בא אלוהים אל המחנה.׳ ויאמרו: ׳אוי לנו, כי לא היתה כזאת אתמול שלשם. אוי לנו, מי יצלינו מיד האלוהים האדירים האלה? אלה הם האלוהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר. התחזקו והיו לאנשים, פלשתים, פן תעבדו לעברים, כאשר עבדו לכם; והייתם לאנשים ונלחמתם!״, PP 435.4

הפלישתים תקפו בכל כוחם. הם הביסו את צבא ישראל והרגו רבים מלוחמיו. שלושים אלף חללים נותרו בשדה המערכה. ארון ה׳ נשבה, ושני בניו של עלי נהרגו בשעה שנלחמו כדי להגן על ארון ה׳. פעם נוספת נרשמה עדות על דפי ההיסטוריה למען הדורות הבאים, שהעידה על כך שעם ה׳ חייב להיענש על חטאיו. ככל שהידע על רצון ה׳ רב יותר, כך גדול יותר חטאם של אלה המתעלמים ממנו. PP 436.1

האסון הנורא ביותר שהיה עלול לפקוד את ישראל, אירע. ארון ה׳ נשבה ונמצא בידי האויב. תהילת ה׳ עזבה את ישראל בשעה שהסמל של שכינת ה׳ הוסר מקרבה. ארון הקודש שימש תזכורת להתגלויות הנפלאות ביותר של גבורת ה׳ והאמת האלוהית. בימים עברו, העם נחל ניצחון בכל עת שארון ה׳ הופיע בקרבם. כרובי הזהב סוככו והצלו עליו, ותהילת השכינה שאין לתארה במלים, ואשר שימשה סמל גלוי לעין של האל העליון, נחה על קודש הקודשים. אך עתה, ארון ה׳ לא הנחיל לעם ניצחון ולא הגן עליהם במלחמה. אבל כבד נפל על כל ישראל. PP 436.2

בני ישראל לא הבינו כי אמונתם היתה מן הפה אל החוץ, וכי אמונה זו כבר איבדה מכוחה לסייע להם לנצח בעזרת ה׳. תורת ה׳ שנשמרה בתוך ארון ה׳, שימשה אף היא סמל לשכינת ה׳. ואולם, בני ישראל ביזו וחיללו את מצוותיה והעציבו את רוח הקודש ששכנה בקרבם. כשבני העם צייתו למצוות התורה הקדושות, ה׳ שרה איתם ופעל בעבורם באמצעות גבורתו האינסופית. אך כאשר הביטו בארון ה׳ ולא קישרו אותו לאלוהיהם, וכמו כן לא כיבדו את רצון ה׳ על ידי ציות לתורתו - ארון ה׳ לא יכול היה להועיל להם יותר מאשר ארון רגיל. הם הביטו בארון ה׳ כפי שעמים עובדי אלילים מביטים באליליהם, כאילו אצור בו כוח שיכול להצילם. הם חיללו את התורה שנשמרה בתוך ארון ה׳, שכן סגידתם לארון ה׳ היא זו שהובילה אותם ליצירת דת טקסית ויבשה, לצביעות ולעבודת אלילים. החטא ניתק את הקשר בינם לבין אלוהים, וה׳ לא היה יכול עוד להנחילם ניצחון, עד שלא שבו בתשובה וזנחו את חטאיהם. PP 436.3

לא היה די בהימצאותם של ארון ה׳ ובית המקודש בישראל; לא היה די בהעלאת הקורבנות בידי הכוהנים; לא היה די בכך שבני ישראל נקראו בני האלוהים. אלוהים אינו נענה לתפילותיהם של אנשים המטפחים בליבם את החטא. ככתוב: ״מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה.״ (משלי כ״ח 9). PP 436.4

כשצבא ישראל יצא לקרב, עלי הקשיש והעיוור המתין בשילה. הוא חיכה לתוצאות המלחמה בלב כבד ובתחושה מבשרת רע, ״כי היה לבו חרד על ארון האלוהים.״ מדי יום ביומו ישב בסמוך לשער המקודש על דרך המלך, וציפה בחרדה לבוא שליח משדה הקרב. PP 437.1

לבסוף, הגיע מן המערכה איש משבט בנימין ״ומדיו קרעים, ואדמה על ראשו.״ הוא רץ במעלה ההר אל שילה. כשחלף על פניו של הקשיש, התעלם ממנו ומיהר העירה, שם בישר לתושבי העיר את הבשורות המרות על התבוסה והאובדן. PP 437.2

קולות היללה והאבל הגיעו אל עלי שהמתין בדריכות ליד המקודש. השליח בישר לעלי: ״נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו, חפני ופינחס.״ עלי התקשה לשאת זאת. הבשורות היו מרות וקשות, אך הוא ציפה להן. אבל כשהשליח הוסיף ואמר: ״וארון האלוהים נלקחה,״ ארשת צער עמוקה שאין לתארה הקדירה את פניו של עלי. המחשבה על כך שהחטא שחטא הוא שביזה את אלוהים וגרם לו להרחיק את שכינתו מישראל, היתה למעלה מכוחותיו. כוחו תש לחלוטין, הוא נפל, ״ותשבר מפרקתו וימת.״ PP 437.3

אשת פנחס, על אף כפירתו של בעלה, היתה אישה יראת הי. הבשורה על מותם של חמיה ובעלה, ובעיקר, הבשורות המרות על שבייתו של ארון ה׳, גרמו למותה. היא חשה כי התקווה האחרונה של עם ישראל אפסה. היא העניקה לבן שנולד לה בשעה קשה זו את השם ״אי כבוד״. בשפתיה הגוססות, שבה וחזרה על המלים: ״גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוהים.״ PP 437.4

אבל ה׳ לא זנח לחלוטין את עמו, ולא יכול היה לשאת לאורך זמן את צהלות השמחה של עובדי האלילים. הוא השתמש בפלישתים ככלי שרת בידיו כדי להעניש את ישראל, ובארון ה׳, כאמצעי להענשת הפלישתים. בימים עברו, שכינת ה׳ שכנה בארון ה׳ כדי לחזק את עם ה׳ הצייתן ולהביא לו תהילה. שכינת ה׳ הנסתרת מן העין עדיין שכנה בארון ה׳, וזאת כדי לזרוע אימה בליבם של מחללי תורת ה׳ הקדושה ולהמיט הרס על ראשם. ה׳ משתמש לעיתים קרובות באויביו המושבעים כדי להעניש את הכופרים בקרב עמו. הרשעים עשויים לנחול ניצחון זמני בשעה שהם חוזים בישראל נושאת בעונשה ומתייסרת, אך תבוא עת שבה אף הם יאלצו לקבל את גזר הדין של האל הקדוש שונא החטא. כשאנשים אוהבים ומטפחים את החטא, ה׳ ימיט עליהם, במהירות ובמדויק, את משפטיו. PP 437.5

הפלישתים לקחו את ארון ה׳ במסע ניצחון אל אשדוד, אחת מחמשת הערים הגדולות בפלשת, והציבו אותו במקודש דגון. הם האמינו שהכוח שיוחס לו נמצא עתה בחזקתם, וכי כוח זה בשילוב עם כוחו של דגון, יהפוך אותם בלתי מנוצחים. אך למחרת בבוקר, כשנכנסו לבית דגון, ראו מחזה שהיכה אותם בתדהמה ומילא אותם חרדה. דגון נמצא שרוע על הרצפה כשפניו לפני ארון ה,. הכוהנים הרימו את האליל ביראת כבוד והחזירוהו למקומו. אך למחרת בבוקר שוב מצאוהו מוטל על הרצפה כשפניו לפני ארון ה׳ והוא מושחת בצורה מוזרה. פלג גופו העליון של אליל זה היה בדמות אדם, ואילו פלג גופו התחתון בדמות דג. עתה, הראש והידיים נכרתו, ורק גוף הדג נותר בשלמותו. הכוהנים והעם היו אחוזי אימה. הם ראו באירוע המסתורי אות מבשר רע, שבישר על השמדתם והשמדת אליליהם בידי אלוהי העברים. הם הוציאו את ארון ה׳ ממקודש דגון, והציבו אותו במבנה שיועד לו. PP 437.6

תושבי אשדוד לקו במחלה קשה וקטלנית. הם נזכרו במכות שפקדו את מצרים מידי אלוהי ישראל, ולכן ייחסו את החוליים שלקו בהם להימצאות ארון ה׳ בקרבם. הוחלט להעביר את הארון לעיר גת. אבל לאחר העברתו, המגפה המשיכה להשתולל והתפשטה גם לגת, ואנשי העיר החליטו להעביר את הארון לעקרון. אנשי עקרון שקיבלו את ארון ה׳ באימה, זעקו: ״הסבו אלי את ארון אלהי ישראל, להמיתני ואת עמי.״ הם פנו לאליליהם והתפללו להגנה, כפי שעשו אנשי גת ואשדוד, אבל פעולת המשחית נמשכה. ברוב מצוקתם המשיכו לזעוק: ״ותעל שועת העיר השמים.״ עתה, מחשש להשאיר את ארון ה׳ בבתיהם, החליטו הפלישתים למקם אותו בשדה פתוח. מכת עכברים היתה הפורענות הבאה שפקדה את ארצם והשמידה את תנובת האדמה, הן בשדות והן בממגורות. סכנת שמד מוחלט, הן על ידי מחלה והן על ידי רעב, איימה עתה על האומה הפלישתית. PP 438.1

ארון ה׳ נשאר בפלשת במשך שבעה חודשים, שבמהלכם בני ישראל לא עשו שום מאמץ כדי להשיבו אליהם. הפלישתים השתוקקו עתה להשתחרר ממנו כשם שבעבר השתוקקו להשיגו. במקום הברכות הרבות שקיוו להשיג נפלו עליהם קללות איומות אך הם לא ידעו כיצד להשיבו לישראל, שכן בכל מקום שאליו הגיע הארון פקדו עונשי ה׳ את תושבי המקום. הם זימנו את שריהם ואת הכוהנים והקוסמים שלהם ושאלו אותם בלהיטות: ״מה נעשה לארון יהוה? הודענו, במה נשלחנו למקומו.״ הללו יעצו להם להחזיר את ארון ה׳ לישראל בלוויית מנחת אשם יקרת ערך. הכוהנים הבטיחו כי לאחר שיעשו זאת, ״תרפאו ונודע לכם, למה לא תסור ידו מכם.״ PP 438.2

בעולם העתיק, כשעובדי האלילים רצו שמגפה תיפסק, הם נהגו להשתמש בצלם זהב (או צלם כסף או מחומר אחר) של גורם הפורענות או של איבר בגוף שנפגע מן המגפה. הם נהגו להציב את הצלם במקום בולט, והוא נחשב אמצעי מגן יעיל נגד הפורענות שייצג. מנהג דומה עדיין רווח בימינו בקרב חלק מן העמים עובדי האלילים. כשאדם חולה הולך למקודש של אלילו כדי לבקש מרפא, הוא נושא עימו צלם של האיבר החולה בגופו, ומציג אותו כמנחה לפני אלילו. PP 438.3

בהתאם לדעה הקדומה שרווחה באותם ימים, שרי הפלישתים הורו לבני עמם ליצור צלמים שייצגו את המגפות שפקדו אותם. הם אמרו: ״מספר סרני פלשתים, חמשה עפלי (טחרי) זהב וחמשה עכברי זהב: כי מגפה אחת לכלם, ולסרניכם.״ PP 439.1

חכמים אלה הכירו בכוח המסתורי שיוחס לארון הי. הם ידעו כי נבצר מחוכמתם להתמודד עם כוח כביר זה. עם זאת, הם לא יעצו לבני עמם לנטוש את אליליהם ולעבוד את הי. הם עדיין שנאו את אלוהי ישראל, על אף שנאלצו להיכנע לסמכותו עקב משפטיו הנוראים. בעקבות עונשי ה׳, חוטאים עשויים להשתכנע בכך שאין טעם להילחם באלוהים. הם עשויים להיכנע לכוחו, אך בעת ובעונה אחת, ימשיכו למרוד במרותו בליבם. כניעה כזו לא תועיל לגאולת החוטא. הלב חייב להיכנע לאלוהים ולחסדו לפני שחרטת האדם תתקבל ברצון בידי הי. PP 439.2

כמה רב אורך רוחו של ה׳ כלפי הרשעים! הן הפלישתים עובדי האלילים והן בני ישראל הסוררים נהנו באותה המידה ממתנות ההשגחה שהורעפו עליהם. רבבות חסדים הורעפו חרישית על דרכם של אנשים מרדניים וכפויי טובה אלה, מבלי שאיש שם לב אליהם. כל ברכה שקיבלו העידה על נותנה רב החסד, אך הם נותרו אדישים לאהבתו. אורך רוחו של ה׳ כלפי בני האדם היה רב, אך כאשר הם התמידו ברשעותם ולא חזרו בתשובה, הוא גירש אותם מתחת ידו המגוננת. הם סירבו להקשיב לקולו שדיבר אליהם באמצעות מעשי ידיו ודרך האזהרות, העצות והתוכחות הטמונות בדבר ה׳, ולכן הוכרח לדבר אליהם באמצעות משפטיו. PP 439.3

חלק מן הפלישתים התנגדו בתוקף להשבת ארון הי לארצו. לדידם, הכרה כזו בכוחו של אלוהי ישראל תתפרש כהשפלה לפלשת הגאה. ואולם, ״הכוהנים והקוסמים״ הזהירו את הפלישתים פן יקשו את ליבם כדוגמת פרעה ותושבי מצרים. שכן, אילו יעשו זאת ימיטו על עצמם פורענויות גדולות יותר. הם הציעו תוכנית שהתקבלה פה אחד והוצאה מיד אל הפועל. ארון ה׳ הועמס על עגלה חדשה יחד עם מנחת צלמי הזהב שנועדה למנוע סכנת טומאה. העגלה נרתמה לשתי פרות מיניקות, שעול לא הונח מעולם על צוואריהן. עגליהן של אותן פרות נכלאו בבית, ועתה הן היו חופשיות לצעוד קדימה לפי ראות עיניהן. אם ארון ה׳ ישוב ארצה דרך בית שמש, עיר הלוויים הקרובה ביותר לפלשת, הפלישתים יקבלו זאת כראיה לכך שאלוהי ישראל עולל להם את הצרה הגדולה הזו. אבל, ״אם לא,״ טענו, ״וידענו כי לא ידו נגעה בנו, מקרה הוא, היה לנו.״ PP 439.4

לאחר שהפרות סבו מעל עגליהן ויצאו לדרך, הן ״הלכו הלך וגעו״ וצעדו היישר לבית שמש. הבהמות הסבלניות, שיד אדם לא הנחתה אותן, המשיכו בדרכן. יד ההשגחה ליוותה את ארון ה׳, והוא הגיע בשלום ובבטחה ליעדו. PP 439.5

היו אלה ימי קציר חיטים, ״ובית שמש קצרים קציר-חטים בעמק וישאו את-עיניהם ויראו את־הארון וישמחו לראות: והעגלה באה אל-שדה יהושע בית-השמשי ותעמד שם ושם אבן גדולה ויבקעו את-עצי העגלה ואת-הפרות העלו עלה ליהוה״ (שמואל א׳ ו׳:13-14) שרי הפלישתים שצעדו בעקבות ארון ה׳ ״עד גבול בית שמש״, חזו בארון מתקבל בידי אנשי בית שמש, ואז שבו לעקרון. המגפה פסקה. הם היו משוכנעים כי הפורענויות שפקדו אותם היו עונש מידו של אלוהי ישראל. PP 439.6

אנשי בית שמש הפיצו מיד את הבשורות על שיבת ארון ה׳, ובני העם שחיו באזורים סמוכים נהרו לשם כדי לקבל בברכה את ארון ה׳ ששב לישראל. הארון הונח על אבן ששימשה תחילה כמזבח, ואז הועלו לפניו קורבנות נוספים כמנחה לה׳. אילו אותם סוגדים היו מתחרטים על חטאיהם, ברכת ה׳ היתה פוקדת אותם. ואולם, הם לא צייתו בנאמנות לתורת ה׳, ובשעה שששו על שיבת ארון הברית וראו בה אות מבשר טוב, לא היה להם שמץ של מושג לגבי קדושתו הארון. במקום להכין אתר הולם למיקומו, הם השאירו אותו בשדה הקציר. בשעה שהמשיכו להביט בארון ה׳ ולשוחח על הדרך הנפלאה שבה הושב אליהם, החלו להעלות השערות היכן טמון כוחו המיוחד. לבסוף, סקרנותם גברה עליהם והם הסירו את כיסוייו וניסו לפתוח אותו. PP 440.1

כל בני ישראל למדו כי יש לנהוג בארון ה׳ ביראת כבוד. כל אימת שעלה הצורך להעבירו ממקום למקום, הלוויים הורשו בקושי להביט בו. רק פעם בשנה הותר לכוהן הגדול לראות את ארון ה׳. אפילו הפלישתים עובדי האלילים לא העזו להסיר את כיסויו. מלאכי השמיים הסמויים מן העין ליוו את ארון הברית בכל מסעותיו. חוסר הכבוד שהפגינו אנשי בית שמש כלפי ארון ה׳, המיט עליהם במהרה את עונשם. רבים מהם מתו במוות פתאומי. PP 440.2

תושבי בית שמש ששרדו לא הסיקו מן העונש הזה כי עליהם להתחרט על חטאם, אלא רק התייחסו אל ארון ה׳ בפחד שנבע מדעה קדומה. משום שהיו להוטים להיפטר ממנו, ועם זאת לא העזו להזיזו ממקומו, הם שלחו מסר לתושבי קריית יערים והזמינו אותם לבוא ולקחת את ארון ה׳. אנשי קריית יערים הגיעו למקום וקידמו בשמחה רבה את ארון הקודש. הם ידעו כי הוא שימש ערבון לחסד האל, אשר יורעף על חסידי ה׳ הצייתנים והנאמנים. הם העלוהו לעירם בשמחה מהולה ביראת כבוד, והציבו אותו בבית אבינדב הלוי. אבינדב מינה את בנו אלעזר לשמור על ארון ה׳, וארון הקודש נשאר בבית יערים במשך שנים רבות. PP 440.3

בשנים שחלפו מאז שאלוהים נגלה אל שמואל בן חנה, העם כולו הכיר בו בתור נביא ה׳. בכך שמסר את אזהרת ה׳ לבית עלי, חובה קשה וכואבת ככל שהיתה, הוכיח את נאמנותו ואמינותו כשליח ה׳. ״ויהוה היה עמו, ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל, מדן ועד באר שבע, כי נאמן שמואל לנביא ליהוה.״ PP 440.4

בני ישראל כאומה עדיין המשיכו בכפירתם ובעבודת אלילים. כעונש מיד ה׳, נותרו משועבדים לפלישתים. במהלך תקופה זו, שמואל ביקר בערים ובכפרים ברחבי הארץ וניסה להטות את לב העם לאלוהי אבותיהם. ואכן, מאמציו נשאו פרי טוב. מקץ עשרים שנות סבל מיד משעבדיהם, ״וינהו כל בית ישראל, אחרי יהוה.״ שמואל יעץ להם: ״אם בכל לבבכם אתם שבים אל יהוה, הסירו את אלוהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל יהוה ועבדהו לבדו.״ מכאן אנו למדים כי חסידות מעשית ואמונה הנובעת מקרב לב היו לב ליבה של התורה שנלמדה בימי שמואל, וכן של התורה שהמשיח לימד בימיו עלי אדמות. ללא חסד המשיח, לטקסי הדת החיצוניים לא היו שום ערך מבחינתה של ישראל הקדומה. הם חסרי ערך באותה המידה מבחינתה של ישראל בימינו. PP 440.5

העולם זקוק היום לתחייה רוחנית של דת אמיתית הנובעת מקרב לב, כמו זו שחוותה ישראל הקדומה בימי שמואל. חזרה בתשובה חייבת להיות הצעד הראשון של כל אדם המבקש לשוב לה׳. איש אינו יכול לעשות זאת למען הזולת. כל אחד ואחד מאיתנו חייב להשפיל את נפשו לפני ה׳ ולזנוח את אליליו. לאחר שנעשה כל מה שביכולתנו לעשות, ה׳ יגלה לנו את ישועתו. PP 441.1

בשיתוף פעולה עם ראשי השבטים, נאסף קהל רב במצפה, ונערך צום ברוב טקס. בני העם התוודו על חטאיהם בהשפלה רבה, וכדי להוכיח את החלטתם הנחושה לציית להוראות ששמעו, מינו את שמואל לתפקיד שופט. PP 441.2

הפלישתים ראו בכינוס זה מועצת מלחמה. לפיכך, הם יצאו בכוחות גדולים כדי לפזר את בני ישראל בטרם יממשו את זממם. השמועות על בואם של הפלישתים עוררו פחד גדול בישראל. העם הפציר בשמואל: ״אל תחרש ממנו, מזעק אל יהוה אלוהינו וישענו מיד פלשתים.״ PP 441.3

בשעה ששמואל העלה שה לעולה, הפלישתים הלכו וקרבו כדי לתקוף את ישראל. אלוהי ישראל הכביר, שירד מהר סיני אפוף ענן ואש, ברקים ורעמים, שחצה את ים סוף וסלל דרך בנהר הירדן בעבור בני ישראל, הפגין פעם נוספת את כוחו. סערה גדולה פרצה בקרב כוחות האויב, והאדמה נזרעה בגופות החללים של הלוחמים העזים. PP 441.4

בני ישראל עמדו ביראה ובדממה בעודם רועדים מפחד מהול בתקווה. כשראו את טבח אויביהם, נוכחו לדעת כי ה׳ קיבל את חרטתם ברצון. על אף שלא היו מוכנים למלחמה, תפסו את כלי נשקם של הפלישתים המתים ודלקו אחרי הצבא הנמלט, עד בית כר. ניצחון מרשים זה הושג באותו שדה מערכה שבו, עשרים שנה קודם לכן, ישראל הובסה בידי הפלישתים, כוהני ה׳ נהרגו וארון ה׳ נלקח בשבי. הדרך לציות, הן בעבור עמים והן בעבור פרטים, רצופה ביטחון ואושר, בעוד החטא מוביל אך ורק לאסון ולתבוסה. הפלישתים הוכו מכה קשה ומוחצת כל כך, שכניעתם היתה מוחלטת. הם השיבו לישראל את הערים המבוצרות שכבשו משטחיה, ונמנעו ממעשי עוינות ותוקפנות כלפיה במשך שנים רבות. גם עמים אחרים נהגו לפי מופת זה, ולפיכך בני ישראל נהנו משלום וביטחון עד תום תקופת כהונתו הבלעדית של שמואל. PP 441.5

כדי לציין ולהנציח את הניצחון הזה על הפלישתים הקים שמואל אבן גדולה בתור מצבת זיכרון בין מצפה ובין שן. הוא קרא לה ״אבן העזר״, והכריז באוזני העם: ״עד הנה עזרנו יהוה.״ PP 442.1