אבות האומה ונביאי ישראל

57/75

הילד שמואל

פרק זה מבוסס על שמואל א׳ א׳; ב׳:1-11

אלקנה, לוי שהתגורר בהר אפרים, היה אדם אמיד ובעל השפעה שאהב את ה׳ וירא ממנו. אשתו חנה היתה אדוקה בדתה ומלאת להט דתי. היא היתה אישה צנועה ועדינה, וניחנה ברצינות רבה ובאמונה איתנה. PP 424.1

הברכה שכל זוג עברי ייחל לה נמנעה מזוג ירא אלוהים זה. צהלות ילדים לא נשמעו בביתם ושמחה לא שרתה בו. התשוקה להנציח את שמו הובילה את אלקנה, בדומה לגברים רבים אחרים, לקחת אישה שנייה. אולם צעד זה, שהונע בידי חוסר אמונה באלוהים, לא הביא עמו אושר. אומנם, למשפחה התווספו בנים ובנות, אבל השמחה והיופי של מוסד הנישואים הקדוש שנוסד בידי ה׳ הועמו ושלום הבית הופר. פנינה, האישה החדשה, היתה קנאית וצרת אופקים. היא התנהלה בהתנשאות ובחוצפה ונהגה לעלוב בחנה. כל תקווה אפסה בליבה של חנה, והחיים הפכו בעיניה למעמסה כבדה; ועם זאת, היא התמודדה עם הקשיים בענווה וללא תלונה. PP 424.2

אלקנה שמר בדבקות את מצוות ה׳. עבודת ה׳ בשילה נמשכה כסדרה, אבל בשל אי סדירויות שחלו בשירות הכהונה, שירותיו לא נדרשו עוד במקודש, על אף שמתוקף היותו לוי נדרש למלאם. עם זאת, מדי שנה בשנה, בימי חג ומועד, עלה אלקנה למרכזי הדת עם משפחתו כדי להשתחוות לה׳ ולהעלות לו קורבנות. PP 424.3

ואולם, אפילו בעיצומן של החגיגות הקדושות שהיו חלק מעבודת האל, הצליחה הרוח הרעה שהטילה קללה על ביתו לחדור למשפחתו ולהעכיר את אווירת החג. לאחר העלאת זבחי תודה, המשפחה כולה, בהתאם למנהג, התאחדה וחגגה יחדיו את החג הקדוש, החגיגי והשמח. באירועים כאלה נהג אלקנה לתת לאם ילדיו מנה אחת מבשר הזבח ומנות לכל בניה ובנותיה, אך הפעם, בתור מחוות אהבה, נתן לחנה מנה כפולה כדי להפגין את העובדה שאהבתו כלפיה לא הייתה שונה אילו ילדה לו בן. אך האישה השנייה, שהקנאה צרבה בליבה, תבעה לעצמה זכות קדימה בתור האישה שה׳ חננה בפרי בטן. היא שבה והרגיזה את חנה וציערה אותה כשטענה באוזניה כי ה׳ סגר את רחמה והותיר אותה חשוכת ילדים - ראיה לכך שאינו שבע רצון ממנה. הדבר חזר על עצמו מדי שנה בשנה, עד שחנה לא יכלה יותר לשאת עוד את עלבונה. כשלא יכלה עוד להסתיר את צערה ולעצור בדמעותיה, פרצה בבכי ופרשה מן החגיגה. בעלה ניסה לשווא לנחמה. הוא שאל אותה: ״חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי? ולמה ירע לבבך?״ ואז הכריז: ״הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים.״ PP 424.4

חנה לא התלוננה. את משא צערה, שאותו לא יכלה לחלוק עם איש בעולם הזה, הטילה על הי. היא התחננה לפניו בכל ליבה שיסיר ממנה את חרפת עקרותה ויעניק לה את המתת היקרה של בן, שאותו תגדל ותחנך למענו. היא נשבעה חגיגית שאם בקשתה תיענה, היא תקדיש את הילד לה׳ מיום היוולדו. חנה עמדה בסמוך לפתח היכל ה׳, ובמר ליבה שפכה את ליבה לפני ה׳, התפללה ובכתה. עם זאת, היא התפללה בדממה, בלי להוציא הגה מפיה. באותם ימים רעים, כשהכפירה פשטה בארץ, מחזות כאלה של סגידה היו חיזיון נדיר. חגיגות שזלזלו בערכי הדת ואפילו הילולות שיכרות לא היו בלתי שכיחות, ואפילו בחגיגות דתיות; עלי, הכהן הגדול שצפה בחנה, חשב שהיא שתויה. הוא ראה לנכון להוכיחה קשות, והעיר לה בחומרה: ״עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך!״ חנה שנבהלה מפנייתו ונפגעה מדבריו, השיבה במתינות: ״לא אדוני, אשה קשת רוח אנוכי, ויין ושכר לא שתיתי; ואשפך את נפשי, לפני יהוה. אל תתן את אמתך לפני בת בליעל: כי מרב שיחי וכעסי, דברתי עד הנה.״ PP 425.1

דבריה של חנה נגעו בליבו של הכהן הגדול, שכן היה איש אלוהים. במקום להוכיחה, ברך אותה: ״לכי לשלום! ואלוהי ישראל יתן את שלתך, אשר שאלת מעמו.״ PP 425.2

תפילתה של חנה נענתה; היא קיבלה את המתנה שייחלה לה והתפללה לה בכל ליבה. בשעה שהביטה ברך הנולד, קראה לו בשם שמואל, ״כי מיהוה שאלתיו.״ לאחר שהילד נגמל והיה בוגר דיו כדי להיפרד מאימו, מילאה חנה את הנדר שנדרה. היא אהבה את בנה בכל האהבה והמסירות הטמונות בליבה של אם; יום אחרי יום, בשעה שצפתה בכישוריו שהלכו והתפתחו והקשיבה לפטפוטיו הילדותיים, אהבתה אליו הלכה וגברה. הוא היה בנה היחיד, המתת המיוחדת שקיבלה מן השמיים. אבל היא קיבלה אותו בתור אוצר שהוקודש לה׳, והיא לא התכוונה למנוע מאלוהים, נותן הכול, את מה ששייך לו. PP 425.3

פעם נוספת עלתה חנה עם בעלה לשילה. היא הציגה בפני הכהן הגדול, בשם ה׳, את מתנתה יקרת הערך, ואמרה: ״אל הנער הזה התפללתי; ויתן יהוה לי את שאלתי, אשר שאלתי מעמו. וגם אנוכי השאלתהו ליהוה כל הימים אשר היה הוא שאול ליהוה.״ עלי התרשם עמוקות מאמונתה וממסירותה של אישה זו מבנות ישראל. בהיותו אב שפינק יתר על המידה את בניו, חש יראת כבוד והושפל בשעה שחזה בקורבן הגדול שהקריבה אם זו כשנפרדה מבנה יחידה במטרה להקדיש אותו לשירות האל. הוא גינה את עצמו על אהבתו האנוכית, ובענווה ויראת כבוד השתחווה לפני ה׳ וסגד לו. PP 425.4

ליבה של האם נמלא שמחה, הלל והודיה, והיא השתוקקה להעניק לה׳ את הכרת תודתה. היא התפללה ואמרה בהשראת רוח הקודש: PP 425.5

״עלץ לבי יהוה, רמה קרני ביהוה; רחב פי על אויבי, כי שמחתי
בישועתך.
אין קדוש כיהוה, כי אין בלתך; ואין צור כלאהינו.
אל תרבו תדברו גבהה גבהה, יצא עתק מפיכם: כי אל דעות יהוה,
ולא (ולו) נתכנו עללות...
יהוה, ממית ומחיה; מוריד שאול, ויעל.
יהוה, מוריש ומעשיר; משפיל, אף מרומם.
מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביוןף להושיב עם נדיבים, וכסא עבוד
ינחלם: כי ליהוה מצקי ארץ, וישת עליהם תבל.
רגלי חסידו ישמר, ורשעים בחשך ידמו: כי לא בכח יגבר איש.
יהוה יחתו מריבו, עלו בשמים ירעם, יהוה, ידין אפסי ארץ; ויתן עז
למלכו, וירם קרן משיחו.״
PP 426.1

דבריה של חנה היו נבואיים. הם ניבאו הן על דוד מלך ישראל, והן על מלך המשיח, משיח הי. תחילה, באמצעות התייחסות לאישה הגאה והחצופה שהייתה אשת ריב ומדון, מצביע שיר המזמור על השמדתם של אויבי ה׳ ועל ניצחונם הסופי של גאולי הי. PP 426.2

לאחר שחנה השאירה את שמואל בבית ה׳ כדי שילמד לשרת את ה׳ בפיקוחו של הכהן הגדול, עשתה את דרכה משילה לביתה שברמה בדממה. משחר ילדותו, מרגע שעמד הילד על דעתו, לימדה חנה את בנה לאהוב את ה׳, לירוא ממנו ולראות את עצמו כשייך לה׳. באמצעות חפצים יומיומיים מסביבתו לימדה אותו לכוון ולהקדיש את מחשבותיו לבורא. לאחר שנפרדה מבנה היקר, דאגתה של האם לא התפוגגה. מדי יום היה בנה נושא תפילותיה. מדי שנה בשנה תפרה לו ״מעיל קטן״ שישמשו בשירות בקודש. מדי שנה, כשעלתה עם בעלה לשילה כדי לעבוד את ה׳, נתנה לנער את המתת הזו, מזכרת של אהבתה אליו. כל חוט וכל סיב במעיל הקטן נטוו בתפילה שהנער יהיה טהור, אצילי ונאמן. חנה לא ביקשה בעבור בנה גדולה גשמית, אלא התחננה לה׳ בכל ליבה שיגיע לגדולה הנמדדת לפי השמיים, וזאת כדי שיוכל לכבד את ה׳ ולברך את אחיו בני האדם. PP 426.3

לאיזה גמול ראוי זכתה חנה! איזה עידוד נוכל לשאוב ממופת הנאמנות שלה! לכל אם ואם ניתנות הזדמנויות פז לגדל את ילדיה, וזכויות שערכן לא יסולא בפז. יש לראות במחויבויות הצנועות ובמטלות הרבות המוטלות על כל אם, אשר נשים רבות רואות בהן מטלה מייגעת ותו לא, מלאכה נשגבת ואצילית. הזכות הגדולה שנפלה בחלקה של כל אם, היא לברך את העולם על ידי השפעתה, ובעשותה זאת יימלא ליבה שמחה. היא עשויה להפוך ״את העקוב למישור״ בעבור רגלי ילדיה, הן תחת שמש יוקדת והן בצל, ולעשות זאת לתהילת אלוהי השמיים. אולם, רק כאשר האם תבקש ללכת בעקבות תורת המשיח, היא תוכל לקוות שתצליח לעצב את אופיים של ילדיה על פי צלם הי. העולם גדוש בהשפעות רעות ומשחיתות. לאופנה ולמנהגים יש כוח עצום על בני הנעורים. כאשר האם נכשלת במחויבויותיה ללמד, להדריך, להכשיר ולרסן את ילדיה, הם יקבלו את הרע בטבעיות ויינטשו את דרך הישר. הבה נקווה שכל אם ואם תפנה לעיתים קרובות למושיע בתפילה: ״למדני, מה יהיה משפט הנער, ומעשהו.״ וכאשר תציית להנחיית ה׳ בדברו, תינתן לה חוכמה כפי צורכה. PP 426.4

״והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה׳ וגם עם אנשים.״ על אף שתקופת נערותו של שמואל עברה עליו במשכן שהוקודש לעבודת ה׳, היא לא היתה חופשיה מהשפעות רעות או דוגמאות שליליות. בניו של עלי לא יראו את ה׳ ולא כיבדו את אביהם, אך שמואל לא חיפש את חברתם ולא הלך בדרכיהם הרעות. הוא השתדל ללכת תמיד בדרך הישר ולהגשים את הייעוד שאלוהים ייעד לו. זוהי זכות העומדת לכל בני הנעורים. אלוהים שמח ומרוצה כשילדים קטנים מקדישים את עצמם לשירותו. PP 427.1

שמואל הופקד בידי עלי והתחנך על ידו. בזכות נועם הליכותיו ואופיו הטוב, הוא התחבב מאוד על הכהן הקשיש. הוא היה אדיב, נדיב וצייתן ותמיד רחש כבוד לזולת. עלי שהצטער צער רב על בניו הסוררים, מצא נחמה, מנוחה וברכה בנוכחותו של בן טיפוחיו. שמואל סייע בידו ושפע כלפיו אהבה. שום אב לא אהב מעולם את בנו ברוך רב יותר מאשר עלי את הנער הזה. הקשר החם שנרקם בין מנהיגה הרוחני של האומה לבין אותו ילד פשוט היה דבר בלתי רגיל. כשחולשות ותחלואי הגיל החלו לפקוד את עלי, והוא נמלא חרדה וחרטה על דרכם ההוללת של בניו, הוא התנחם בשמואל. PP 427.2

כפי המנהג, בני הלווים לא החלו לכהן בתפקידיהם המיוחדים לפני שהגיעו לגיל עשרים וחמש, אך שמואל חרג מן הכלל הזה. מדי שנה בשנה הופקדו בידיו תחומי אחריות גדולים וחשובים יותר, ועל אף שהיה רק ילד, לבש אפוד )בגד שהיה מיוחד לכוהנים) - אות להקודשתו לעבודת הקודש במקודש. על אף שהיה צעיר כל כך כשהובא לשרת במקודש בשירות ה׳, הוא ביצע את מלאכות הקודש כפי יכולתו. תחילה היו אלה מטלות צנועות מאוד, ולא תמיד נעימות, אבל שמואל ביצע אותן כמיטב יכולתו ובחפץ לב. אמונתו באה לידי ביטוי בכל מטלות החיים. הוא ראה בעצמו עבד של אלוהים, ובמלאכתו, שירות לה׳. מאמציו התקבלו בברכה, שכן הם הונעו על ידי אהבת אלוהים ותשוקה אמיתית לעשות את רצונו. בדרך זו שמואל שיתף פעולה עם אלוהי השמיים והארץ. אלוהים הכשירו לביצוע מלאכה כבירה זו למען ישראל. PP 427.3

אילו למדו הילדים לראות במטלות הבית היומיומיות דרך שה׳ סלל בעבורם, בית ספר המכשיר אותם לשירות נאמן ויעיל - מלאכתם היתה נראית בעיניהם נעימה יותר ומכובדת יותר. כאשר ממלאים מטלות לכבוד ה׳, המטלה הכי צנועה נראית קסומה; היא מחברת בין עושי המלאכה עלי אדמות לבין מלאכי השרת הקדושים העושים את רצונו של ה׳ בשמיים. PP 427.4

הצלחה בחיים בעולם הזה ובחיים בעולם הבא תלויה בשימת לב לפרטים הקטנים ובטיפול בהם באופן רציני, מצפוני ומסור. מעשי ה׳ כלילי השלמות ניכרים הן במעשיו הפעוטים ביותר והן במעשיו הכבירים ביותר. יד ההשגחה, אשר תלתה את העולמות בחלל, היא היד שיצרה במיומנות ובעדינות את פרחי השדה. וכשם שאלוהים הוא כליל שלמות בעולמותיו, כך אנו אמורים להיות כלילי שלמות בעולמנו. אופי חזק וטוב נבנה באמצעות מילוי חובות ומטלות אישיות. נאמנות אמורה לאפיין את כל מכלול חיינו, הן בפרטי החיים הפעוטים ביותר והן בפרטים הגדולים ביותר. יושרה בדברים פעוטים, ביצוע מחוות נאמנות קטנות ומעשי חסד פעוטים יאירו וישמחו את דרכנו בחיים; כאשר מלאכתנו בעולם הזה תסתיים, נגלה כי לכל אחת מאותן מטלות פעוטות שביצענו בנאמנות ובמסירות היתה השפעה חיובית, השפעה שלא תימחה לעולם. PP 428.1

בני הנוער בימינו יכולים לשאת חן בעיני ה׳ ולהיות יקרים בעיניו כפי שהיה שמואל. באמצעות שמירה על עיקרי האמונה המשיחית ודבקות ביושרתם, הם עשויים להשפיע רבות באופן חיובי על מלאכת התיקון הרוחני. אנו זקוקים לאנשים כאלה בשעה הזו. לאלוהים יש מלאכה בעבור כל אחד ואחד מהם. באמצעות מאמינים הדבקים באלוהים נוכל להשיג בעבור אלוהים והאנושות תוצאות כבירות יותר מאלה שהושגו עד כה. PP 428.2