אבות האומה ונביאי ישראל

שמשון

פרק זה מבוסס על שופטים יג׳ עד טז׳

בעיצומה של הכפירה שהלכה וגברה, המשיכו עובדי האל הנאמנים להתחנן לאלוהים על גאולת ישראל. על אף שדומה היה שתחינתם לא נענתה, על אף שמדי שנה הכביד הכובש את עולו על הארץ, יד ההשגחה הכינה בעבור ישראל פתח הצלה. כבר בשנות הדיכוי הראשונות מיד הפלישתים נולד בישראל ילד, שדרכו אלוהים תכנן להכניע את האויבים החזקים הללו. PP 417.1

בנחלת בני דן, בגבולה של ארץ הררית המשקיפה על שפלת פלשת, ישבה העיר הקטנה צרעה. כאן התגוררה משפחת מנוח משבט דן, אחת המשפחות הבודדות שדבקה בה׳ בקרב הכפירה שרווחה בארץ. מלאך ה׳ נגלה לפני אשת מנוח העקרה, ובפיו הבשורה שהיא תהרה ותלד בן, ודרכו ה׳ יתחיל להושיע את ישראל. לכן, מלאך ה׳ העניק לה הוראות מפורשות הנוגעות לתזונתה, להרגליה ולטיפול בילד: ״ועתה השמרי נא, ואל תשתי יין ושכר; ואל תאכלי כל טמא.״ איסור זהה יחול על הילד מיום היוולדו. בנוסף, נאסר על שמשון לגלח או לגזור את שיער ראשו, שכן הוא הועד והוקודש להיות נזיר לה׳ מיום היוולדו. PP 417.2

אשת מנוח מיהרה לבעלה וסיפרה לו על המפגש עם מלאך ה׳. לאחר שתיארה בפניו את המלאך, חזרה באוזניו על בשורתו. מנוח, שחשש שמא יעשו טעות כלשהי בביצוע המשימה החשובה שהוטלה עליהם, עתר לה׳ בתפילה: ״בי אדוני, איש האלוהים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו, ויורנו מה נעשה לנער היולד.״ PP 417.3

כשמלאך ה׳ שב ונגלה למנוח ולאשתו, שאל אותו מנוח בחרדה רבה: ״מה יהיה משפט הנער, ומעשהו?״ [כלומר, איך עליו להתנהג, ומה עלינו לעשות למענו?] בתשובתו חזר המלאך על ההוראות שנתן לאשת מנוח: ״מכל אשר אמרתי אל האשה, תשמר. מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל, ויין ושכר אל תשת, וכל טמאה, ?אל תאכל: כל אשר צויתיה, תשמר.״ PP 417.4

אלוהים יעד לבן המובטח מלאכה חשובה. כדי לוודא שיהיה כשיר למלאכה, הן האם והן הילד יהיו חייבים להקפיד באורח חייהם. המלאך שב והנחה אותם בנוגע לאשת מנוח: ״מכל אשר יצא מגפן היין לא תיאכל, ויין ושכר אל תשת, וכל טמאה אל תאכל: כל אשר צויתיה, תשמר.״ הילד יושפע לטובה או לרעה מהרגליה של אמו. אם טובת הילד לנגד עיניה, עליה לציית לצו ה׳, להתנזר מיין, לנהוג בריסון ובאיפוק ולהתכחש לרצונותיה ולמאווייה. אנשים חסרי תבונה עלולים לייעץ לה ולהאיץ בה למלא את כל גחמותיה, אך הנחיה כזו אינה אלא תורת שקר. אמו של שמשון צוותה בידי ה׳ בכבודו ובעצמו, והוטלה עליה חובה קדושה למשול ברוחה ולרסן את התנהגותה ומעשיה. PP 417.5

חובה זו מוטלת הן על האבות והן על האימהות. שני ההורים מורישים לילדיהם את תכונותיהם הנפשיות והפיזיות, את מזגם ואת נטיות ליבם. לעיתים קרובות, כתוצאה מחוסר ריסון עצמי של ההורים, הילדים הם חסרי כוח גופני ונטולי חוסן נפשי ורוחני. אנשים הצורכים משקאות חריפים או טבק מעבירים לילדיהם את תשוקתם שאינה יודעת שובעה לטיפה המרה ולטבק, את חולייהם ואת עצביהם הרעועים. אנשים מופקרים מנחילים את תשוקותיהם הרעות לצאצאיהם, ואפילו מורישים להם את מחלותיהם הדוחות. מאחר שלילדים יש פחות כוח מן ההורים כדי לכבוש את היצר ולעמוד בפיתוי, המגמה הרווחת היא שכל דור ודור הולך ופוחת מקודמו. ההורים אחראים במידה רבה לא רק לתשוקות הרעות, להתמכרויות הקשות ולחשקים הסוטים של ילדיהם, אלא אף למחלות בהן לוקים אלפי ילדים הנולדים חרשים, עיוורים, חולים או רפי שכל. PP 418.1

כל אב וכל אם חייבים לשאול את אלוהים בנוגע לילדם: ״מה יהיה משפט הנער ומעשהו?״ אנשים רבים מקלים ראש בהשלכותיה של ההשפעה ההורית על הילדים, אולם הצו האלוהי שניתן לזוג הורים עבריים אלה, ושב והושמע באוזניהם באופן מפורש ונוקב ביותר, מעיד על חשיבותו הרבה של הנושא בעיני בוראנו. PP 418.2

ואולם, לא היה די בכך שהבן המובטח ינחל מהוריו מורשת טובה. היה עליו גם לקבל הכשרה ולרכוש הרגלים טובים. אלוהים ציווה שהשופט והמושיע הבא של ישראל יוכשר משחר ילדותו וילמד למשול ברוחו ולרסן את תאוותיו. הוא יועד להיות נזיר ה׳ מבטן ומלידה, ולכן חל עליו איסור מפורש לגבי שתיית יין ומשקאות חריפים; עליו להימנע מהם כל ימי חייו. על ההורים לחנך את ילדיהם משחר ינקותם לריסון עצמי, איפוק, התכחשות עצמית ושליטה עצמית. PP 418.3

אזהרתו של מלאך ה׳ כללה איסור לגבי אכילת ״כל טומאה״. ההבדל בין מאכלים כשרים למאכלים טמאים לא נבע אך ורק מצו פולחני או חוק שרירותי, אלא התבסס על עקרונות ההיגיינה. יש לייחס במידה רבה את החיוניות הנפלאה שאפיינה וייחדה את בני עם ישראל, לשמירת המצווה הזו. עקרונות הריסון העצמי והמתינות חייבים לחול לא רק לגבי צריכת משקאות חריפים. צריכת מזונות ממריצים וקשים לעיכול עלולה להזיק לבריאות באותה המידה, ובמקרים רבים להכשיר את הקרקע לשתיינות. רק אנשים ספורים מבינים באמת את הזיקה הרבה של הרגלי התזונה שלהם לבריאותם, לאופיים, לתועלת שהם מביאים לעולם ולגורלם הנצחי. תאבונם חייב להיות נתון למרות כוחותיהם השכליים והנפשיים, מצפונם ומוסרם. הגוף חייב להיות משרתם של המוח והנפש, ולא להיפך. PP 418.4

ההבטחה האלוהית שניתנה למנוח התמלאה במועדה עם הולדת הבן, שקיבל את השם שמשון. כשהנער גדל, היה ברור שהוא ניחן בכוח גופני בלתי רגיל. אולם, שמשון והוריו ידעו היטב כי כוחו לא נבע משריריו החזקים, אלא מהעובדה שהיה נזיר - דבר שסומל על ידי שערו הארוך שלא גולח ולא נגזז מעולם. אילו ציית שמשון למצוות ה׳ בדבקות יתרה כמו זו שהפגינו הוריו, גורלו לא היה מר כל כך. אולם התרועעותו עם עובדי אלילים השחיתה אותו. העיר צרעה שכנה בקרבת ארץ פלשת, לפיכך, שמשון התיידד והתרועע עם הפלישתים עובדי האלילים. כתוצאה מכך, קשרי הרעות שיצר בנערותו האפילו על חייו הבוגרים. אישה צעירה שהתגוררה בעיר הפלישתית תמנה הייתה מושא אהבתו של שמשון, והוא היה נחוש בדעתו לשאתה לאישה. התשובה היחידה שנתן להוריו יראי האלוהים, שניסו להניא אותו מצעד זה, הייתה: ״היא ישרה בעיני.״ [כלומר, היא מצאה חן בעיני]. לבסוף נעתרו ההורים לבקשתו, והנישואים נערכו. PP 419.1

כששמשון בגר והפך לגבר, בדיוק בזמן שהוטל עליו לבצע את המשימה שקיבל מה׳ והיה עליו לדבוק בה׳, הוא חבר לאויבי ישראל. הוא לא שאל את עצמו אם יוכל להיטיב לפאר ולרומם את ה׳ בשעה שיתאחד עם בחירת ליבו. הוא אף לא תהה שמא הוא מסכן את משימתו, ומעמיד את עצמו במצב שלא יאפשר לו למלא את התכלית שיועדה לחייו. אלוהים הבטיח להעניק חוכמה לכל מי שיבקשו תחילה לכבדו, אך לא ניתנה שום הבטחה לאנשים המתעקשים להשביע את רצונם שלהם. PP 419.2

לדאבוננו, אנשים רבים הולכים בדרכו של שמשון. לעיתים קרובות נוצרים קשרי נישואים בין יראי ה׳ לכופרים, שכן נטיית הלב היא זו שמכריעה בבחירת בן או בת הזוג. במקרה כזה, בני הזוג אינם מבקשים את עצת ה׳, ואף אינם חושבים כלל על כבודו ותהילתו. האמונה המשיחית חייבת להשפיע על ההכרעה הנוגעת לברית הנישואים, אך לעיתים קרובות קורה שהמניעים המובילים לקשר הנישואים אינם עולים בקנה אחד עם עקרונות האמונה. השטן מנסה ללא הרף לגבור על אנשי האלוהים כשהוא מסית אותם לכרות בריתות עם נתיניו; על מנת לבצע זאת, הוא מנסה לעורר בליבם יצרים אסורים. אבל ה׳ הורה מפורשות לבני עמו שלא להתאחד עם בני זוג שאהבת האלוהים אינה שוכנת בליבם. ככתוב: ״מה הסכמה יש למשיח עם בליעל? או מה חלק למאמין עם מי שאינו מאמין? וכזה קשר יש להיכל אלוהים עם אלילים?״ (האיגרת השנייה אל הקורינתיים ו׳ 15, 16). PP 419.3

במהלך משתה הכלולות הפך שמשון לחברם הקרוב של אנשים ששנאו את אלוהי ישראל. אדם הנכנס מרצונו החופשי ליחסים כאלה, יחוש חובה להתאים את עצמו במידת מה למנהגים ולהרגלים של חבריו. הזמן שהוא מבזבז לשם כך גרוע יותר מזמן מבוזבז ואבוד. המחשבות החולפות במוחו והמילים היוצאות מפיו נוטות לשבור את עקרונות המוסר והאמונה ולהחליש את מעוזי נשמתו. PP 419.4

אותה אישה, ששמשון הפר את צו ה׳ כדי להשיגה, התגלתה כבוגדנית עוד לפני שהסתיים משתה החתונה. שמשון שזעם על בוגדנותה נטש אותה לזמן מה ושב לבדו לביתו שבצרעה. מקץ זמן מה, לאחר ששכך זעמו, שב לכלתו, אך גילה שנישאה לגבר אחר. כנקמה שרף שמשון את שדותיהם וכרמיהם של הפלישתים. צעד זה גרם להם לרצוח את האישה ואת אביה, וזאת למרות שהאיומים שהשמיעו באוזניה מלכתחילה הם שגרמו לה לרמות את בעלה והובילו לאותה צרה צרורה. שמשון כבר הפגין את כוחו המופלא כשהרג במו ידיו אריה צעיר, וכן כשהרג שלושים גברים פלישתים מתושבי אשקלון. עתה, כשזעמו בער בו עקב הרצח הברברי של אשתו, תקף שמשון את הפלישתים והיכה אותם ״שוק על ירך, מכה גדולה.״ לאחר מכן, כדי להגן על עצמו מאויביו, נסוג ליהודה וישב בנקרת ״סלע עיטם״. PP 420.1

כוח פלישתי גדול בא בעקבותיו ליהודה. אנשי יהודה שנמלאו חרדה, הביעו הסכמה למסור אותו לידי אויביו. שלושת אלפים איש מיהודה ירדו אליו אל סלע עיטם. אבל חרף אי השוויון המספרי, הם עדיין לא העזו להתקרב אליו, שכן לא היו בטוחים שלא יפגע בבני עמו. שמשון ניאות להיכבל בחבלים ולהימסר לידי הפלישתים, אך תחילה סחט מאנשי יהודה הבטחה שהם עצמם לא יפגעו בו, שמא ייאלץ להשמידם. הוא הניח להם לאסור אותו בשני חבלים חדשים, עבים וחזקים, והובל למחנה אויביו שהריעו לו בתרועות שמחה. אך בזמן ששאגותיהם הדהדו בין ההרים, צלחה עליו ״רוח ה׳״ בעוצמה רבה. הוא ניתק את החבלים החזקים שכבלו אותו, והללו התפוררו כאילו היו חוטי פשתן שאוכלו באש. ואז, תפס את כלי הנשק הראשון שהזדמן לו (שלא היה אלא עצם לחי של חמור, שהפכה בידיו יעילה יותר מחרב או חנית), והיכה באמצעותו את הפלישתים, עד שהללו נמלטו מן המקום באימה, בהותירם מאחור אלף חללים. PP 420.2

אילו בני ישראל היו מוכנים לחבור לשמשון וללכת בעקבותיו עד לניצחון, היה עולה בידם לשחרר את עצמם בעת הזו מעול משעבדיהם. אבל הם הניחו לפחד ולרפיון הידיים לגבור עליהם. הם זנחו את המלאכה שה׳ ציווה עליהם לבצע, דהיינו, להוריש את עובדי האלילים מאדמת ישראל, ותחת זאת חברו אל אויביהם, סבלו מאכזריותם, נטלו חלק במנהגיהם המושחתים ותמכו במעשי העוולה שלהם, כל עוד לא כוונו נגדם. לבסוף, כשנכנעו לכובש וסבלו מנחת ידו, נשאו בהשפלה שהייתה נמנעת מהם אילו צייתו לאלוהים. מפעם לפעם, כשאלוהים הקים להם מושיע, הם נהגו לפעמים לנטוש אותו ולחבור לאויביהם. PP 420.3

לאחר נצחונו של שמשון, בני ישראל מינו אותו לשופט. הוא שפט את ישראל במשך עשרים שנה. אולם, צעד אחד סלל את הדרך לצעד הבא. שמשון הפר את צו ה׳ כשלקח לו אישה מקרב הפלישתים. הוא שב והסתכן כשניסה למלא את תשוקותיו האסורות בקרב אויביו המושבעים. תוך הסתמכות על כוחו הרב, שעורר בלב הפלישתים אימה נוראה, הוא צעד בעוז לעזה כדי לבקר אצל זונה מקומית. כשלאנשי העיר נודע על ביקורו בעירם, הם היו להוטים להתנקם בו. צבא הפלישתים ישב לבטח בתוך חומותיה הבצורות של העיר המבוצרת ביותר בפלשת. הפלישתים היו בטוחים שטרפם ייפול במהרה לידם, והם רק המתינו לאור הבוקר כדי לנחול ניצחון מוחץ. בחצות הלילה התעורר שמשון. קולו המרשיע של המצפון מילא אותו חרטה רבה כשנזכר כי חילל את שבועת הנזירות שלו. אך על אף שה׳ לא נשא את חטאו, חסד האל לא נטש אותו. כוחו הכביר של שמשון עמד לו שוב להצילו. הוא הלך אל שער העיר, עקר את דלתותיו ממקומן, העמיס אותן על גבו - על ציריהן ובריחיהן - והעלה אותן אל ראש ההר החולש על חברון. PP 420.4

ואולם, על אף שניצל הפעם בנס, לא נטש את דרכו הרעה. על אף שלא העז לשוב אל הפלישתים, המשיך להשתוקק לתאוות הבשר, שפיתו אותו כדי להביא לאובדנו. PP 421.1

״ ויאהב אשה בנחל שרק״, לא רחוק ממקום הולדתו. שמה של האישה היה דלילה. פירוש השם רמז על כך שהיא עתידה לדלדל את כוחו. נחל שורק היה ידוע בכרמיו המהוללים; גם אלה היוו פיתוי לשמשון - הנזיר שפסח על שתי הסעיפים והחל להתרגל לשתיית יין, ובכך ניתק קשר נוסף שקשר אותו לחיי טוהרה ולאלוהים. הפלישתים עקבו בערנות אחר תנועותיו של אויבם, וכאשר ביזה את עצמו בהתאהבותו החדשה, הם היו נחושים להביא לאובדנו באמצעות דלילה. PP 421.2

משלחת של סרני פלישתים מכל ערי הפלישתים נשלחה לנחל שורק. הם לא העזו ללכוד את שמשון כל עוד כוחו הרב היה במותניו. אבל המטרה שעמדה לנגד עיניהם הייתה לנסות ולגלות את סוד כוחו. לפיכך, הם שכנעו את דלילה לחשוף את סוד כוחו של שמשון תמורת בצע כסף. PP 421.3

בזמן שדלילה הבוגדנית הציקה לשמשון בשאלותיה, הוא הוליך אותה שולל כשהכריז כי ייחלש ויהיה כאחד האדם אם ינקטו הליך מסוים נגדו. כשניסתה לבצע זאת, המרמה נחשפה. דלילה האשימה את שמשון בכך ששיקר לה: ״איך תאמר אהבתיך ולבך אין אתי? זה שלש פעמים התלת בי, ולא הגדת לי, במה כחך גדול.״ שלוש פעמים נוכח שמשון בראייה חותכת ביותר לכך שהפלישתים עשו יד אחת עם אהובתו כדי להשמידו. משנכזבה תכליתה של דלילה, היא הציגה העניין כבדיחה ותו לא, ושמשון העיוור מאהבה הסיר כל חשש מליבו. PP 421.4

יום אחרי יום הפצירה דלילה בשמשון לגלות לה את סוד כוחו, עד שקץ בחייו. ככתוב: ״ותקצר נפשו למות.״ ואולם, כוח מסתורי שמר עליו. לבסוף, כשנכנע לה, גילה לה את סודו: ״מורה לא עלה על ראשי, כי נזיר אלוהים אני מבטן אמי; אם גלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם.״ שליח יצא מיד אל סרני הפלישתים והאיץ בהם לצאת ללא דיחוי אל ביתה של דלילה. בשעה ששמשון הגיבור ישן, גולחו שבע מחלפות ראשו הכבדות. דלילה קראה בקול רם, כדרכה בשלוש הפעמים הקודמות: ״פלישתים עליך, שמשון!״ כשהקיץ משנתו ניסה שמשון להשתמש בכוחו כבעבר כדי להרוג את הפלישתים, אך זרועותיו סירבו להישמע לפקודתו, והוא ידע כי ״ה׳ סר מעליו.״ לאחר שגולח החלה דלילה להציק לו, להכאיב לו ולענותו כדי לבדוק את מידת כוחו, שכן הפלישתים לא העזו להתקרב אליו עד שהיו משוכנעים לחלוטין שכוחו עזבו כליל. לאחר שלכדוהו, ניקרו את שתי עיניו ולקחו אותו לעזה. שם אסרו אותו בשלשלאות נחושת, כלאו אותו בבית האסורים והטילו עליו עבודות פרך. PP 421.5

איזה שינוי כביר חל באדם שהיה גיבור ישראל ושופט בישראל, ועתה הפך אסיר חסר אונים, חלש, עיוור, מושפל ומבוזה בעבודות פרך! שמשון הפר וחילל בהדרגה את התנאים שנלוו לייעוד הקדוש שקיבל מה׳. הקדוש ברוך הוא התייחס אליו באורך רוח במשך זמן רב. אך עתה, כששמשון נכנע לחלוטין ליצר הרע ולחטא, עד שגילה לדלילה את סוד כוחו, ה׳ נטש אותו. בשערו הארוך לא היתה שום סגולה, אך הוא שימש אות לנאמנותו לאלוהים; וכאשר הסמל הזה הוקרב על מזבח התשוקה, הברכות שסימל אבדו אף הן. PP 422.1

בסבל ובהשפלה שחווה כששימש שעשוע לפלישתים, למד שמשון על חולשתו יותר מאי פעם; ייסוריו עוררו אותו לחזור בתשובה. כששערו החל לצמח, כוחו שב אליו בהדרגה. אולם אויביו שראו בו אסיר כבול וחסר ישע, לא חשו כל פחד. PP 422.2

הפלישתים ייחסו את ניצחונם לאלוהיהם. בשמחת ניצחונם זלזלו בכבודו של אלוהי ישראל. הם קבעו מועד לחגיגה לכבוד דגון, האליל בעל דמות דג שנחשב ל״מגן הים.״ הפלישתים ומושליהם נהרו מכל המחוזות והערים בפלשת והתאספו כדי לזבוח לדגון ולשמוח לפניו. רבבות סוגדים גדשו את ההיכל הענקי והצטופפו ביציעים הסמוכים לגג המקודש. זה היה מחזה של הילולה ושמחה. הפולחנים וטקסי הקורבנות המפוארים לוו במוזיקה ובחגיגות. ואז הובל פנימה שמשון בתור גולת הכותרת של השלל שדגון נחל בזכות כוחו. תרועות קידמו את פניו של שמשון. בני העם והמושלים לעגו לו ולסבלותיו, והיללו את אלילם שגבר על ״מחריב ארצנו.״ מקץ זמן מה, שמשון שהעמיד פנים שהוא עייף, ביקש רשות לנוח ולהישען על עמודי המקודש שתמכו בגג. כשנשען עליהם החל להתפלל בדומייה: ״אדוני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, האלוהים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני, מפלשתים.״ במילים אלה על שפתיו כרך שמשון את זרועותיו האיתנות מסביב לעמודים וזעק: ״תמות נפשי עם פלשתים!״ ואז הוא התכופף וגג המקודש קרס, מחץ את הקהל הרב והרגו. ״ויהיו המתים, אשר המית במותו, רבים, מאשר המית בחייו.״ PP 422.3

האליל וסוגדיו, הכוהנים והכפריים, הלוחמים ואנשי האצולה, כולם נקברו יחדיו תחת הריסות מקודש דגון. בין החללים היה הענק הגיבור, אשר נבחר בידי אלוהים כדי להושיע את עמו. בשורות על המפלה הנוראה הגיעו לארץ ישראל, ובני משפחתו של שמשון ירדו מן ההרים ונטלו, ללא כל התנגדות מצד אויביהם, את גופת הגיבור המת. הם העלו אותו ״ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאל , בקבר מנוח אביו.״ PP 422.4

הבטחתו של אלוהים, כי באמצעות שמשון הוא ״יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים״, התגשמה. ואולם, כמה אפל, מר ונורא הוא סיפור חייו של אדם זה, שנועד להביא תהילה לעמו וכבוד ושבח לאלוהים! אילו דבק שמשון בייעודו האלוהי, תכליתו של אלוהים היתה מתגשמת לכבוד ה׳, לתהילתו ולרוממותו. אולם שמשון נכנע לפיתוי, ובכך הוכיח שלא היה ראוי לאמון שניתן בו. למעשה, משימתו התגשמה דרך תבוסה, מאסר ומוות. PP 423.1

מבחינה גופנית, שמשון היה האדם החזק ביותר בעולם, אך מבחינת שליטה עצמית, יושרה ועמידה איתנה, הוא היה החלש באדם. אנשים רבים שוגים בכך שהם מזהים תאוות עזות עם אופי חזק, אך האמת היא שאדם הנשלט בידי תאוותיו הוא אדם חלש. גדולה אמתית נמדדת על ידי מידת כוחם של הרגשות שהאדם שולט בהם, לא על ידי הרגשות השולטים בו. PP 423.2

יד ההשגחה שרתה על שמשון כדי להכינו לביצוע המשימה שהוטלה עליו. בראשית חייו הוענקו לו התנאים הטובים ביותר כדי שיוכל להתחזק גופנית ושכלית ולרכוש טוהר מוסרי. אולם, תחת השפעת חבריו החוטאים והרשעים, הוא ויתר על דבקותו בה׳, המשמשת כמגן היחיד של האדם, ונסחף בגלי הרשע. אלו הבאים לידי ניסיונות וקשיים במהלך מילוי תפקידיהם, יכולים להיות סמוכים ובטוחים שה׳ יגן עליהם וישמור אותם. ואולם, כשאנשים שמים את עצמם מרצונם החופשי תחת כוח הפיתוי, הם ימעדו ויחטאו במוקדם או במאוחר. PP 423.3

השטן עושה כל מאמץ כדי להטות מדרך הישר את בני האדם שאלוהים יעד להשתמש בהם ככלי שרת בידיו. הוא תוקף אותנו בנקודות התורפה שלנו, פועל באמצעות המגרעות וחולשות האופי שלנו כדי לקנות שליטה עלינו; הוא יודע שאם נטפח את הפגמים הללו, הוא יצליח במשימתו. אבל איננו צריכים לגבור בכוחנו אנו על חולשותינו. האדם לא נותר עזוב לנפשו כדי לגבור על הרוע בעזרת כוחו החלש. עזרה זמינה לכול, והיא ניתנת לכל נשמה החפצה בה באמת ובתמים. מלאכי ה׳, העולים ויורדים בסולם שיעקב ראה בחלום, יסייעו לכל נשמה ונשמה הנכונה להעפיל אפילו למרומי השמיים. PP 423.4