אבות האומה ונביאי ישראל

השופטים הראשונים

פרק זה מבוסס על שופטים ו׳ עד ח׳; י׳

לאחר ששבטי ישראל התיישבו בכנען, הם לא עשו כל מאמץ להשלים את כיבוש הארץ. שבעי רצון מהנחלה שנפלה בחלקם, הלך ודעך הלהט שלהם, ועד מהרה פסקה המלחמה. ״ויהי כי חזק ישראל, וישם את הכנעני למס; והוריש, לא הורישו.״ (שופטים א:28). PP 405.1

אלוהים קיים בנאמנות את ההבטחות שנתן לישראל; יהושוע הביס את הכנענים, ולאחר מכן חילק את הארץ בין השבטים. כל שנותר לשבטי ישראל לעשות היה להשלים את הכיבוש: לגרש את תושבי כנען הנותרים ולהתנחל על אדמתם. אך במקום לעשות זאת, הם כרתו ברית עם הכנענים, ובכך הפרו את צו ה׳ ולא מילאו את התנאי שאלוהים התנה עימם בנוגע לכיבוש הארץ. PP 405.2

דבר ה׳ אל העם במעמד הר סיני כלל אזהרה מפורשת מפני עבודת אלילים. מיד לאחר הכרזת התורה באוזני בני ישראל, מסר להם משה את מצוות ה׳ בנוגע לעמי כנען: ״לא תשתחוה לאלוהיהם ולא תעבדם, ולא תעשה כמעשיהם: כי הרס תהרסם, ושבר תשבר מצבתיהם. ועבדתם, את יהוה אלוהיכם, וברך את לחמך, וזאת מימיך; והסרתי מחלה, מקרבך.״ (שמות כג:24, 25). בני ישראל הובטחו כי כל עוד הם יצייתו לצו ה׳, אלוהים יכניע את אויביהם: ״את אימתי אשלח לפניך, והמתי את כל העם, אשר ונבא בהם; ונתתי את כל אייביך אליך, ערף. ושלחתי את הצרעה, לפניך; וגרשה, את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. לא אגרשנו מפניך, בשנה אחת: פן ותהיה הארץ שממה, ורבה עליך רעת השדה. מעט מעט אגרשנו, מפניך, עד אשר תפרה, ונחלת את הארץ... כי אתו בידכם, את ישבי הארץ, וגרשתמו, מפניך. לא תכרית להם ולאלוהיהם, ברית. לא ישבו בארצך, פן יחטיאו אתך לי: כי תעבד את אלוהיהם, כי ירעה לך למוקש.״ (שמות כג:27-33). PP 405.3

לפני מותו שינן משה את המצוות הללו באוזני העם ברוב טקס, ועתה יהושע שב וחזר עליהם באוזניהם. PP 405.4

אלוהים הציב את עמו בכנען בתור סוללת מגן שתעצור את נחשולי הרשע הגואים, העלולים להציף את העולם. אם בני ישראל ידבקו בה׳, הוא יעזור להם לכבוש אומות גדולות וחזקות יותר מעמי כנען. זו הייתה ההבטחה שניתנה להם: ״כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, אשר אנוכי מצוה אתכם לעשתה... והוריש יהוה את כל הגוים האלה, מלפניכם; וירשתם גוים, גדלים ועצמים מכם. כל המקום, אשר תדרך כף רגלכם בו - לכם יהיה: מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת, ועד הים האחרון - יהיה, גבלכם. לא יתיצב איש, בפניכם: פחדכם ומוראכם יתן יהוה אלוהיכם, על פני כל הארץ אשר ותדרכו בה, כאשר, דבר לכם.״ (דברים יא: 22-25). PP 406.1

אולם בני ישראל התעלמו מהייעוד הנשגב שאלוהים יעד להם, ובחרו בחיי נוחות ובהתמכרות לתאוותיהם. בכך הם החמיצו את ההזדמנות להשלים את כיבוש הארץ. בשל כך, במשך דורות רבים סבלו בני ישראל מהעמים האליליים שנותרו בקרבם, שכן הללו היו, כדברי הנביא: ״לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם״ (במדבר לג:55). PP 406.2

בני ישראל התחתנו והתבוללו בכנענים, ולפיכך פשטה האלילות בארץ כמגפה מדבקת: ״ויתערבו בגוים; וילמדו, מעשיהם. ויעבדו את עצביהם; ויהיו להם למוקש. ויזבחו את בניהם, ואת בנותיהם לשדים... ותחנף הארץ, בדמים... ויחר אף יהוה בעמו; ויתעב, את נחלתו.״ (תהילים קו:35-40). PP 406.3

כל עוד נותרו בני הדור שהונהג בידי יהושע בחיים, האלילות לא רווחה בקרב העם. אך למעשה, ההורים הם שסללו את הדרך לכפירה שפשטה בקרב בניהם. בני ישראל שהתיישבו בכנען זלזלו בסייגים שה׳ הטיל עליהם, והתנהגותם זרעה את זרע הפורענות שהניב פרי באושים לאורך דורות רבים. החיים הפשוטים שניהלו העברים היו המפתח לבריאות טובה ולחוסן גופני, אך התחברותם עם עמים אליליים הובילה אותם להתמכרות לתאוות החך ולתשוקות הבשר, דבר שהחליש את כוחם הפיזי והנפשי ודרדר אותם מוסרית. חטאיהם של בני ישראל הם שחצצו בינם לבין אלוהים; גבורת ה׳ לא שרתה עוד בקרבם, ולכן נבצר מהם לגבור על אויביהם. עתה הם שועבדו תחת אותן האומות שאלוהים חפץ לסייע להם לכבוש אותן. PP 406.4

״ויעזבו את יהוה אלהי אבותם, המוציא אותם מארץ מצרים,״
״וינהגם כעדר, במדבר.״ ״ויכעיסוהו בבמותם; ובסיליהם,
יקניאוהו.״ לפיכך, ״ויטש [ה׳] משכן שלו; אהל, שכן באדם. ויתן
לשבי עזו; ותפארתו ביד צר.״ (שופטים ב:12; תהילים עח:52, 58, 60, 61). PP 406.5

אבל ה׳ לא נטש את עמו לחלוטין. תמיד נותרה בקרב העם שארית שדבקה באלוהים; מעת לעת הקים ה׳ אנשים מסורים ואמיצים ששמו קץ לעבודת האלילים והושיעו את בני ישראל מיד אויביהם. אך מיד לאחר מותו של אותו גואל, שבו בני ישראל ופרקו עול והידרדרו לאלילות. סיפור זה חזר על עצמו שוב ושוב: בני ישראל חזרו לסורם, נענשו קשות, היכו על חטא, נושעו מיד אויביהם, וחוזר חלילה. PP 407.1

מלך ארם נהריים, מלך מואב, ואחריהם הפלישתים והכנענים בראשות יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא - כל אלה כבשו בתורם את ישראל. עתניאל, שמגר, אהוד, דבורה וברק היו השופטים שאלוהים הקים לעמו כדי להצילם מיד אויביהם. אולם, ״ויעשו בני ישראל הרע, בעיני יהוה; ויתנם יהוה ביד מדין, שבע שנים.״ עד כה, הכובש לא הכביד את ידו על השבטים שישבו בעבר הירדן המזרחי, אבל בפורענות שפקדה עתה את ישראל, הם היו הראשונים שחשו את כובד ידו. PP 407.2

העמלקים שישבו בדרום כנען, והמדיינים שישבו בגבולה המזרחי ובמדבריות שהשתרעו מעבר לה, היו עדיין אויביה המושבעים של ישראל. מדיין כמעט הושמדה כליל בידי בני ישראל בימי משה, אך לאחרונה התרבו המדיינים והפכו לאומה גדולה וחזקה. הם היו צמאי נקם; עתה, כשידו המגוננת של ה׳ הוסרה מעל עמו, הגיעה שעת הכושר לנקום את נקמתם. יושבי המדבר הפראיים והעזים הללו היו, ״כדי ארבה לרב״ (שופ׳ ו:5). PP 407.3

הם פשטו על הארץ עם עדריהם ומקניהם, וכמו מגפה קטלנית עטו על כנען והתפרשו מנהר הירדן ועד לאדמות המישור של הפלישתים. הם פשטו על הארץ מיד כשהבשילו היבולים, ונשארו בה עד שנאסף פרי האדמה האחרון. הם גזלו את יבולי האדמה, שדדו ובזזו הכול - תבואות, בהמות ורכוש, התאכזרו אל תושבי הארץ ולבסוף שבו למדבר. PP 407.4

וכך, בני ישראל שישבו באזורים המפורזים נאלצו לנטוש את בתיהם ולהתקבץ בערים מבוצרות, או למצוא מקלט במערות ובמבצרים בקרב ההרים. הדיכוי נמשך שבע שנים. אך כאשר נענו בני ישראל לתוכחת ה׳, התוודו על חטאיהם וזעקו אליו שיושיע אותם, אלוהים שב והקים להם שופט שיצילם מאויביהם. PP 407.5

גדעון, בנו של יואש היה משבט מנשה. משפחתו לא הייתה מקרב ההנהגה, אך בני ביתו של יואש נודעו באומץ ליבם וביושרם. על בניו האמיצים של יואש נאמר: כל אחד ואחד מהם ״כתאר בני המלך.״ אבל כולם זולת אחד נפלו בקרבות עם המדיינים, וזה שנותר בחיים הפיל את חיתתו על הפולשים. אלוהים קרא לגדעון להושיע את עמו. PP 407.6

בעת ההיא עסק גדעון בחביטת חיטים בגת. משפחתו הסתירה שם אלומות חיטה ספורות. מפחד המדיינים לא ניתן היה לדוש את החיטים בגורן הפתוחה והגלויה לעין. לכן חבט גדעון את החיטים בגת ששכנה מתחת לפני האדמה. בנוסף, עונת הבציר הייתה רחוקה, וגדעון ידע שאיש לא ישים לב למתרחש בגת שלו. כשעשה גדעון את מלאכתו בחשאי ובשקט, הוא הרהר בצער על מצבה של ישראל, וחשב על דרכים לשחרור עמו מעול הכובש. לפתע, ״וירא אליו, מלאך יהוה,״ ובירך אותו במילים: ״יהוה עמך גבור החיל!״ PP 407.7

גדעון השיב לו: ״בי אדוני, ויש יהוה עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת? ואיה כל נפלאתיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר, והלא ממצרים העלנו יהוה? ועתה נטשנו יהוה, ויתננו בכף מדין.״ PP 408.1

השליח משמיים הורה לגדעון: ״לך בכחך זה , והושעת את ישראל מכף מדין: הלא, שלחתיך.״ PP 408.2

גדעון ביקש לקבל אות שיוכיח לו כי הדובר אליו הוא מלאך הברית שפעל למען ישראל בימים עברו. כידוע, מלאכי ה׳ שדיברו עם אברהם ניאותו להישאר בצל קורתו וליהנות מהכנסת האורחים שלו; עתה הפציר גדעון במלאך השמיימי להישאר כאורחו. הוא מיהר לאוהלו, אפה מצות, שחט מצאנו הדל, הכין לאורחו בשר עיזים והניח את מנחתו לפניו. אבל המלאך הורה לו: ״קח את הבשר ואות המצות והנח אל הסלע הלז, ואת המרק, שפוך.״ PP 408.3

גדעון עשה כמצוותו, ומיד ניתן האות שגדעון ייחל לו: מלאך ה׳ נגע במטה שבידו בבשר ובמצות ואש יצאה מן הסלע ואיכלה את המנחה. לאחר מכן נעלם המלאך מן העין. PP 408.4

יואש אבי גדעון, שנהה אחרי עבודת האלילים שרווחה בקרב העם, הקים בחצר ביתו שבעפרה מזבח גדול לבעל, לשם הגיעו התושבים כדי לעבוד את האליל. אך מלאך ה׳ ציווה על גדעון להרוס את המזבח, ולהקים תחתיו מזבח לה׳, על הסלע שעליו אוכל הקורבן שהגיש לו. נעשה כאן מעשה יוצא דופן, שכן על פי התורה, הקורבנות שהעם הקריב לאלוהים נועדו לכוהנים, ולעם הותר להעלותם אך ורק במזבח בשילה. עם זאת, בידו של אלוהים שנתן את החוקים הללו לשנות את מצוותיו כראות עיניו. וכך קרה במקרה שלפנינו: לפני שיושיע את עם ישראל בידי גדעון, רצה ה׳ להראות לעם עד כמה הוא מתנגד לעבודת הבעל, ולכן גדעון היה חייב להכריז מלחמת חורמה על עבודת האלילים לפני שיצא לקרב נגד אויבי עמו. PP 408.5

גדעון מילא את מצוות ה׳ במלואה. הוא ידע שאם יפעל בגלוי ייתקל בהתנגדות, ולכן ביצע בחשאי את צו ה׳. בעזרת עבדיו השלים בלילה אחד את המלאכה: מזבח הבעל נהרס כליל, ומזבח ה׳ הוקם תחתיו. כאשר באו אנשי עופרה למחרת בבוקר כדי להתפלל ולסגוד לבעל, זעמם היה רב. הם היו הורגים את גדעון אלמלא יואש, שלמד בינתיים על ביקור המלאך, ועתה בא להגנתו. יואש אמר לאנשי עירו: ״האתם תריבון לבעל? אם אתם תושיעון אותו? אשר יריב לו יומת, עד הבקר; אם אלוהים הוא ירב לו, כי נתץ את מזבחו.״ אם קצרה ידו של הבעל להגן על מזבחו, כיצד יבטחו בו חסידיו שיושיע אותם? PP 408.6

כל מחשבות הנקם נגד גדעון התפוגגו, וכאשר תקע גדעון בשופרו את תרועת המלחמה, נזעקו אנשי עפרה והיו הראשונים שנאספו תחת דגלו. שליחים מטעמו של גדעון יצאו ליתר בני שבטו - שבט המנשה, וכן גם לשבטים אשר, זבולון ונפתלי, כדי לקרוא להם להשתתף במלחמה. ואכן, הכול נענו לקריאתו. PP 409.1

גדעון לא העז לצאת בראש צבאות ישראל ללא הוכחה נוספת לכך שה׳ הטיל עליו לעשות זאת, ואף יסייע בידו. הוא התפלל: ״אם ישך מושיע בידי את ישראל, כאשר דברת. הנה אנוכי, מציג את גזת הצמר בגרן: אם טל יהיה על הגזה לבדיה, ועל כל הארץ חרב - וידעתי כי תושיע בידי את ישראל, כאשר דברת.״ בבוקר הייתה גיזת הצמר רטובה מטל, בשעה שהאדמה נותרה חרבה. אבל בליבו של גדעון עלה הספק, שכן כשיש לחות באוויר, צמר סופג לחות באופן טבעי; לכן, תוצאה זו עשויה להיות מקרית. לפיכך הוא שב וביקש מאלוהים להעניק לו אות הפוך מהאות הראשון, ואף התחנן לה׳ שלא יכעס עליו משום שביקש זאת. ובקשתו של גדעון נענתה. ״ויעש אלוהים כן, בלילה ההוא; ויהי חרב אל הגזה לבדה, ועל כל הארץ היה טל.״ PP 409.2

מעודד ומחוזק יצא גדעון בראש חילותיו לקרב נגד הפולשים. ״וכל מדין ועמלק ובני קדם, נאספו יחדו; ויעברו ויחנו, בעמק יזרעאל.״ צבא גדעון מנה 33.000 איש בלבד, לעומת צבא האויב העצום שהתפרש בעמק. אך ה׳ הורה לגדעון: ״רב העם אשר אתך, מתתי את מדין בידם: פן יתפאר עלי ישראל לאמור, ידי הושיעה לי. ועתה, קרא נא באזני העם לאמר, מי ירא וחרד, ישב ויצפר מהר הגלעד״ אם היו בצבא חיילים שנרתעו מסכנות הדרך ופחדו מהמלחמה, או שליבם היה נתון לעניינים ארציים ולא למלאכת ה׳, הם לא היו תורמים לחוזקו של צבא ישראל. נוכחותם הייתה רק מחלישה את הצבא. PP 409.3

בישראל הקדומה נהגו המצביאים להכריז באוזני הלוחמים לפני צאתם לקרב: ״מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישב לביתו: פן ימות במלחמה ,ואיש אחר, יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חללו, ילך, וישב לביתו: פן ימות במלחמה, ואיש אחר, יחללנו. ומי האיש אשר ארש אשה, ולא לקחה, ילך, וישב לביתו: פן ימות במלחמה, ואיש אחר, יקחנה.׳ PP 409.4

״ויספו השטרים, לדבר אל העם, ואמרו: ׳מי האיש הירא ורך הלבב,
ילך וישב לביתו; ולא ימס את לבב אחיו, כלבבו.׳״ (דברים כ:5-8). PP 409.5

גדעון נמנע מלצאת בהכרזה זו, שכן צבאו היה קטן בהשוואה לצבא האויב. לפיכך התפלא מאוד כשאלוהים אמר לו שצבאו גדול מדי. אבל לאלוהים הייתה סיבה טובה לכך: הוא אמר זאת משום שראה את הגאווה וחוסר האמונה בלבבות בני עמו, ולכן ביקש לדלל את השורות ולהשאיר רק את בעלי האמונה. אומנם לאחר שגדעון הזעיק את בני ישראל הם התגייסו מרצונם, אך רבים מהם נמלאו פחד כשראו את מחנה מדיין העצום. לו נשארו ונלחמו, היו בוודאי זוקפים את התהילה לעצמם במקום לייחס את הניצחון לאלוהים. PP 409.6

גדעון ציית לה׳ ודילל את צבאו. בלב כבד ראה את 22.000 חייליו, למעלה משני שליש צבאו, נוטשים את שורותיהם ויוצאים לבתיהם. ה׳ שב ודיבר אל גדעון: ״עוד העם רב, הורד אותם אל המים, ואצרפנו לך שם; והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך, הוא ילך אתך, וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך, הוא לא ילך.״ PP 410.1

החיילים הובלו אל שפת המעיין. הם חשבו שהם עומדים לתקוף את האויב. חלקם מיהרו ליטול מים בכף ידם. הם ליקקו את המים בשעה שהמשיכו לצעוד. אך רוב החיילים כרעו על ברכיהם ושתו בנחת ממי המעיין. מספר החיילים שליקקו את המים מכף ידם היה שלוש מאות איש )מתוך 10.000 החיילים שנותרו בצבא גדעון), והם היו אלה שנבחרו להילחם במדיין. יתר החיילים נשלחו לבתיהם. PP 410.2

האופי האנושי נבחן לעיתים קרובות בדרך הפשוטה ביותר. בשעת חירום אין לבטוח באנשים שדואגים לעצמם בעת סכנה. בביצוע מלאכת ה׳ אין מקום לעצלנים ולאנשים שמתמכרים לתאוותיהם. במקרה הזה, בחירי האלוהים היו המעטים שלא הניחו לצורכיהם לעכב אותם במילוי תפקידם. שלוש מאות החיילים שנבחרו לצאת לקרב, לא רק שהיו אמיצים וממושמעים, הם היו אנשי אמונה שלא נטמאו באלילות, ולכן אלוהים יכול היה להושיע באמצעותם את ישראל מיד האויב. PP 410.3

ניצחון בקרב אינו תלוי במספר הלוחמים. אלוהים יכול להושיע הן באמצעות מעטים והן באמצעות רבים. כוחו של אלוהים רב להושיע הן במעט והן ברב. אלוהים זוכה לתהילה ולכבוד לא בזכות צבא גדול, אלא בזכות אופיים של חסידיו. PP 410.4

בני ישראל ניצבו בראש ההר שחלש על העמק שבו חנו צבאות הפולשים. ״ומדין ועמלק וכל בני קדם נפלים בעמק, כארבה לרב; ולגמליהם אין מספר, כחול שעל שפת הים לרב.״ (שופ׳ ז:12). גדעון רעד מפחד כשחשב על הקרב שיתחולל למחרת בבוקר. אך ה׳ דיבר אליו בלילה והורה לו ללכת עם פורה, נושא כליו, למחנה מדיין. הוא רמז לו כי ישמע שם דבר מה שיעודד את רוחו. גדעון ירד למחנה האויב, וכאשר ניצב חרש בדממת הלילה בקצה המחנה, שמע לפתע את אחד הלוחמים אומר לחברו: ״חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין, ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה, ונפל האהל.״ התשובה שהשיב חברו של האיש הרעידה את ליבו של המאזין הנסתר: ״אין זאת, בלתי אם חרב גדעון בן יואש, איש ישראל: נתן האלוהים בידו את מדין ואת כל המחנה.״ גדעון הבין מכך כי ה׳ דיבר אליו דרך אנשי מדיין. בשובו אל קומץ חייליו, הורה להם: ״קומו, כי נתן יהוה בידכם את מחנה מדין!״ PP 410.5

בהנחיית ה׳ יצא גדעון לבצע מיד את תוכנית המתקפה. שלוש מאות לוחמיו חולקו לשלושה גדודים, וכל לוחם קיבל שופר ולפיד שהוסתר בכד חרס. הגדודים נערכו כדי לתקוף את מחנה מדיין מכיוונים שונים. בדממת הלילה, כאשר נשמעה תקיעת השופר של גדעון, תקעו שלוש מאות הלוחמים בשופרותיהם. לאחר מכן הם ניפצו את הכדים, ובעודם נושאים את הלפידים הבוערים התקדמו לעבר האויב ופרצו בזעקת קרב מחרישת אוזניים: ״חרב ליהוה ולגדעון!״ PP 411.1

צבאות האויב הישן התעוררו בבהלה. מכל עבר נשמעו קול השופרות וזעקות המלחמה של התוקפים. האור הבוהק שהפיצו הלפידים אפף את המחנה. המדיינים חשבו כי צבא עצום ורב תקף אותם ונמלאו חרדה. בזעקות חרדה נסו על נפשם. מתוך בהלה ובלבול סברו בטעות שחבריהם הם האויב, ולכן הרגו איש את רעהו. כשפשטו שמועות הניצחון, אלפים מחיילי ישראל ששוחררו לבתיהם הצטרפו למרדף ודלקו אחר האויבים. המדיינים עשו את דרכם אל הירדן, בתקווה להגיע לאדמתם שמעבר לנהר. גדעון שלח שליחים לשבט אפריים כדי להורות להם לעצור את הנמלטים במעברות הירדן הדרומיים. PP 411.2

בינתיים חצה גדעון את הירדן, בלוויית שלוש מאות האיש שנותרו עימו, זמן רב לאחר שאויביו חצו אותו. PP 411.3

שני מלכי מדיין זבח וצלמונע, שעמדו בראש צבא מדיין, ושנמלטו עם 15.000 איש, נתפסו בידי גדעון, שהיכה אותם מכת מחץ. שורות צבא האויב התפוררו, והמצביאים נלכדו והוצאו להורג. PP 411.4

בניצחון מוחץ ומרשים זה נהרגו לא פחות מ-120.000 איש מצבא הפולשים. המדיינים הובסו וכוחם נשבר; הם לא שבו עוד להילחם בישראל. PP 411.5

השמועות על הניצחון פשטו במהירות עד למרחקים: ה׳ שב ונלחם בעבור עמו ישראל! אין מילים לתאר את האימה שאחזה בלב העמים שסבבו את ישראל, כאשר נודע להם כי בטכסיסים פשוטים כל כך הובס כוחו הצבאי של עם לוחמני ועז נפש כמו מדיין. PP 411.6

המצביא שבו בחר ה׳ להביס את המדיינים לא היה בעל משרה רמה בישראל. הוא לא היה שר, כוהן או לוי. הוא עצמו היה הפחות בבית אביו. אך אלוהים ראה את אומץ ליבו ואת יושרו. גדעון לא בטח בכוחו הוא והיה נכון ללכת בעקבות ה׳ ולציית למצוותו. אלוהים לא תמיד בוחר את האנשים הכשרוניים ביותר שיעשו במלאכתו; הוא בוחר באנשים ענווים שישמשו כלי שרת בידיו. ״לפני כבוד ענוה.״ (משלי טו:33). אלוהים יכול לפעול ביעילות מרבית באמצעות אנשים המודעים למגבלות כוחם, אשר מסתמכים עליו כמנהיגם וכמקור גבורתם. באמצעות גבורתו יחזק ה׳ ויעצים את כוחם הדל. באמצעות חוכמתו ירחיב ה׳ את בינתם. PP 411.7

אם חסידי ה׳ ייכנעו לפניו בכל ליבם ומאודם, הוא יחולל גדולות ונצורות בעבורם. אך רק מעטים יוכלו לשאת באחריות הרבה; רק מעטים ינחלו ניצחונות בענווה, בלי שישכחו את חסד הי. כשאלוהים בוחר באנשים שיעשו במלאכתו, הוא פוסח על אלה שנחשבים דגולים, מבריקים, כשרוניים וראויים לכבוד בעיני העולם. לעיתים קרובות, אנשים כאלה הם מלאי גאווה ובוטחים בעצמם בלבד. הם סבורים כי בכוחם לפעול ללא עצת ה׳. PP 411.8

ה׳ הוא שהגה את הטכסיס הפשוט של תקיעה בשופר בידי צבא יהושע סביב חומות יריחו, ואז בידי גדודו הקטן של גדעון סביב מחנה מדיין העצום. גבורת ה׳ היא שחוללה את הניצחון הכביר על אויביו העזים. השיטה המושלמת ביותר שהומצאה אי פעם בידי אדם, תיכשל במבחן המציאות ללא הסתמכות על גבורת ה׳ וחוכמתו. אולם שיטות או טכסיסים שנראים חסרי סיכוי יצליחו כאשר עושיהם ינהגו באמונה ובענווה ויסתמכו על הדרכת ה׳. אמונה בה׳ וציות לדברו חיוניים למאמין המשיחי במלחמתו הרוחנית, ממש כשם שהיו חיוניים לגדעון וליהושע במלחמותיהם עם הכנענים. ה׳ שב והפגין את גבורתו למען ישראל, וזאת כדי לחזק את אמונתם בו, כדי שיוכלו לבוא לפניו בביטחון גמור ולבקש את עזרתו בכל צרה. ה׳ מוכן ומזומן לתמוך במאמציהם של חסידיו בימינו, ולחולל גדולות ונצורות בעזרת אמצעים שנראים על פניהם ככושלים ואנשים המצטיירים בעיני העולם כקנה רצוץ. השמיים כולם מייחלים לרגע שבו בני האדם יזדקקו לגבורת ה׳ ולחוכמתו. אלוהים ״יכול לעשות יותר מכל מה שאנו מבקשים או ממה שעולה על דעתנו, כפי כחו הפועל בנו.״(אל האפסים ג:20). PP 412.1

כאשר גדעון שב מרדיפתו אחר אויבי ישראל, הוא נתקל בעוינות ובביקורת מצד בני עמו. בטרם יצא לקרב הזעיק את בני ישראל שהתקבצו כדי לצאת לקרב נגד המדיינים, אך שבט אפריים נותר מאחור. המבצע הצבאי נראה להם מסוכן מדי, ומשום שגדעון לא שלח אליהם שליחים כדי לגייס אותם, הם ראו בכך תירוץ שפטר אותם מלהצטרף לאחיהם. אבל כשהגיעו לאוזניהם שמועות על הניצחון, התמלאו אנשי אפריים קנאה, שכן תהילת הניצחון לא נפלה בחלקם. במצוות גדעון הם לכדו את מעברות הירדן, כדי שהמדיינים שנסו מן המערכה לא יוכלו להימלט לעבר הירדן המזרחי. בדרך זו נלכדו ונהרגו רבים מאנשי האויב, וביניהם שני שרי מדיין: עורב וזאב. אנשי אפריים שדלקו אחר האויב הם שסייעו בהשלמת הניצחון. ואף על פי כן, הם היו מלאי קנאה וזעם על גדעון, שפעל לדעתם על פי שיפוטו ודעתו במלחמה זו. הם לא הבחינו ביד ה׳ שחוללה את ניצחון ישראל, ולא העריכו את גבורת ה׳ וחסדו שתרמו להצלתם; עובדה זו כשלעצמה מוכיחה כי הם לא היו ראויים לשמש כלי שרת ביד ה׳. PP 412.2

כאשר שב גדעון מהמלחמה עם שלל הניצחון, אמרו לו בני אפרים בכעס: ״מה הדבר הזה עשית לנו, לבלתי קראות לנו, כי הלכת להלחם במדין? ויריבון אתו, בחזקה.״ וגדעון השיב להם: ״מה עשיתי עתה ככם: הלא, טוב עללות אפרים מבציר אביעזר. בידכם נתן אלוהים את שרי מדין, את ערב ואת זאב, ומה יכלתי, עשות ככם?״ כלומר, האם עשיתי דבר דומה בהשוואה למה שעשיתם אתם? PP 412.3

רוח הקנאה הייתה יכולה בנקל להוביל לריב ומדון ושפיכות דמים, אולם תשובתו הענווה של גדעון שככה את זעמם של אנשי אפרים והם חזרו בשלום לביתם. כאיש מלחמה נחוש ובתלתי מתפשר על עקרונותיו, ״גיבור החיל״ גדעון הראה בנוסף לכך אף שפלות רוח נדירה. PP 413.1

כאות של הכרת טובה לגדעון, על שהציל אותם מיד המדיינים, הציעו לו בני ישראל למלוך עליהם ולייסד שושלת מלכים מזרעו. הצעה זו עמדה בניגוד גמור לעקרונות של שלטון האלוהים. ה׳ היה מלך ישראל. בחירה בבן אנוש שיישב על כס המלכות משמעה דחיית ריבונותו של מלך מלכי המלכים. גדעון הבין זאת ולפיכך סירב להצעתם. תשובתו מעידה על כנותו וטוהר מניעיו. הוא אמר להם: PP 413.2

״לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם: יהוה, ימשל בכם!״ PP 413.3

אבל גדעון נכשל בחטא אחר שהמיט אסון על ביתו ועל כל ישראל. תקופה של שקט ושלום שבאה בעקבות מלחמה עזה טומנת בחובה לעיתים קרובות סכנה גדולה יותר מאשר תקופה של סכסוך ומלחמות. גדעון נחשף עתה לסכנה כזו. רוח של אי שקט וחוסר מנוחה השתלטה עליו. עד כה הוא מילא בשמחה את ההוראות שקיבל מהי וחש מסופק ושבע רצון, אבל עכשיו, במקום לחכות להדרכת ה׳, החל לתכנן את צעדיו הבאים. כשצבאות ישראל נוחלים ניצחון כביר, שב השטן ומגביר את מאמציו כדי להרוס את פועל הי. בדרך זו חלחלו למוחו ולליבו של גדעון מחשבות ותוכניות שגרמו לישראל להפנות עורף לה׳. PP 413.4

גדעון שהונחה על ידי מלאך ה׳ להעלות קורבנות על הסלע שבו נגלה אליו המלאך, הסיק מכך כי מונה רשמית לכהן ככוהן בישראל. בלי לחכות שאלוהים יקודש אותו לכהונה, החליט גדעון למצוא אתר מתאים ולייסד בו שיטת פולחן בדומה לזו שנערכה במשכן. מכיוון שהעם הכיר לו טובה ותמך בו, הוא לא התקשה לבצע את תוכניתו. לבקשתו נתנו לו בני ישראל את נזמי הזהב שהם בזזו מן המדיינים, בתור חלקו בשלל. הלוחמים אף בזזו תכשיטים וקישוטים מפוארים מהאויב, וכן את בגדי השרד של שרי מדיין. מכל החומרים הללו שאסף מן העם הכין גדעון אפוד וחושן בצורת האפוד שלבש הכוהן הגדול. צעד זה הפך למכשול לו ולמשפחתו ולכל עם ישראל. בני ישראל החלו לסגוד לאפוד, ובעקבות עבודה זרה זו נטשו רבים את אלוהים והחלו לעבוד אלילים. לאחר מות גדעון נהו רבים מבני ישראל, ובכללם בני משפחת גדעון, אחר האלילים וכפרו באלוהים. PP 413.5

בני ישראל התרחקו מאלוהים באמצעות אותו האיש ששם קץ לאלילותם בתחילת דרכו. PP 413.6

רק מעטים מבינים את גודל ההשפעה של דבריהם ומעשיהם. לעיתים קרובות שגיאות שעשו הורים מחוללות תוצאות הרות אסון בקרב ילדיהם, נכדיהם וניניהם, הרבה אחרי שהם עצמם כבר הלכו לעולמם. כל אדם משפיע על זולתו, וכל אדם ייתן דין וחשבון על פרי השפעתו. למילים ולמעשים יש כוח עצום, והרבה אחרי מותנו תתגלה השפעתם בעולם הזה. הרושם של דברינו ומעשינו ימיט עלינו קללה, או יביא לנו ברכה. רעיון זה, המעניק לחיים נופך של קדושה ורצינות, אמור לקרב אותנו לאלוהים, ולעורר אותנו לפנות אליו בענווה ולבקשו להדריכנו בחוכמתו. PP 413.7

מנהיגים עלולים לגרום לצאן מרעיתם לסטות מדרך הישר. החכם עלול לטעות, החזק עלול למעוד. האור האלוהי צריך להיות תמיד נר לרגלינו. ביטחוננו היחיד תלוי בכך שנפקיד את חיינו בידיו של המשיח שאמר: ״לכו אחרי!״ לאחר מות גדעון, ״וישובו בני ישראל, ויזנו אחרי הבעלים; וישימו להם בעל ברית, לאלוהים. ולא זכרו בני ישראל, את יהוה אלוהיהם, המציל אותם מיד כל איביהם, מסביב. ולא עשו חסד, עם בית ירבעל גדעון: ככל הטובה אשר עשה, עם ישראל.״ בני ישראל ששכחו את חובם לגדעון, שופטם וגואלם, קיבלו על עצמם את עולו של אלימלך, בן פילגשו של גדעון, והמליכו אותו למלך עליהם. כדי לבסס את שלטונו רצח אבימלך את כל בניו החוקיים של גדעון, חוץ מאחד. ללא יראת ה׳ יעזוב האדם במהרה את דרך הישר וידרדר מוסרית. מי שמעריך את חסד האל יידע להעריך אנשים המשמשים, כמו גדעון, כלי שרת ביד ה׳ לתועלת עמו. בני ישראל לא הכירו טובה לבני משפחת גדעון. הם נהגו כלפיהם באכזריות רבה; אך ניתן היה לצפות להתנהגות זו מעם שהפגין כפיות טובה גדולה כל כך כלפי אלוהיו. PP 414.1

לאחר מות אבימלך משלו שופטים יראי ה׳ בישראל, והדבר ריסן לזמן מה את עבודת האלילים שרווחה בקרב העם. אך בני ישראל שבו במהרה למנהגי הגויים שחיו סביבם. בקרב שבטי הצפון עבדו רבים את אלילי סוריה וצידון; בדרום מערב כנען עבדו בני ישראל את אלילי הפלישתים, ובמזרח את אלילי מואב ועמון. אלילים אלה הדיחו את לב בני ישראל מאלוהי אבותיהם. אך הכפירה שרווחה בעם באה מהר על עונשה. בני עמון כבשו את שבטי ישראל שחיו בעבר הירדן המזרחי, ולאחר שעברו את הירדן, כבשו את אדמות יהודה ואפרים. הפלישתים שישבו במישור החוף תקפו ממערב, כשהם בוזזים ושורפים כל דבר שנקרה בדרכם. פעם נוספת ניתנו בני ישראל ביד אויביהם האכזריים. PP 414.2

עתה שבו בני ישראל וזעקו לה׳, שאליו פנו עורף. הם ביקשו את עזרתו ואמרו לו: ״חטאנו לך, וכי עזבנו את אלוהינו, ונעבד את הבעלים.״ אולם הצער, המצוקה והסבל של בני ישראל לא הולידו תשובה כנה ואמיתית. הם התאבלו מפני שחטאיהם המיטו עליהם סבל, לא משום שהם פגעו בה׳ בכך שחיללו את תורתו הקדושה. חרטה אמיתית כרוכה בהרבה יותר מאשר הכאה על חטא. מדובר בהחלטה נחושה להתרחק מהרוע ולהפנות לו עורף. PP 414.3

במענה לתחינתם דיבר אליהם אלוהים באמצעות אחד מנביאיו. ״ויאמר יהוה, אל בני ישראל: ׳הלא ממצרים ומן האמרי, ומן בני עמון ומן פלשתים. וצידונים ועמלק ומעון, לחצו אתכם; ותצעקו אלי, ואושיעה אתכם מידם. ואתם עזבתם אותי, ותעבדו אלוהים אחרים; לכן לא אוסיף להושיע אתכם. לכו, וזעקו אל האלוהים, אשר בחרתם, בם: המה יושיעו לכם, בעת צרתכם.״׳ מילים רציניות ונוראות אלה מזכירות לנו תמונה אחרת - יום הדין הגדול והאחרון - שבו כל האנשים שדחו את חסד ה׳ או בזו לו יעמדו פנים אל פנים לנוכח משפט ה׳ וצדקו. בבית דין של מעלה זה, הם יידרשו לתת את הדין על כך שהקדישו את זמנם, משאביהם וכישוריהם לאלילי העולם הזה. הם נטשו את ידיד האמת האוהב שלהם כדי ללכת בדרך הנוחה ולהתענג על תענוגות העולם הזה. בשלב כלשהו הם התכוונו לשוב לאלוהים, אך הבלי העולם ותעתועיו משכו את ליבם. הנאות, שעשועים, הבלי האופנה ותענוגות החיך הם שהקשו את ליבם והקהו את מצפונם, עד שחדלו לשמוע את קולו של ה׳. הם בזו לחובותיהם ולתפקידיהם. הם זלזלו בענייני הנצח, ולא השתוקקו עוד להתמסר לאלוהים, שהרעיף על בני האדם את שפע ברכותיו. אבל ביום פקודה הם יקצרו את אשר זרעו. PP 414.4

אלוהים אמר: ״יען קראתי, ותמאנו; נטיתי ידי, ואין מקשיב. ותפרעו כל עצתי; ותוכחתי,לא אביתם... בבא כשואה פחדכם, ואידכם, כסופה יאתה; בבא עליכם, צרה וצוקה. אז יקראנני, ולא אענה; ישחרנני, ולא ימצאני. תחת, כי שנאו דעת; ויראת יהוה, לא בחרו. לא אבו לעצתי; נאצו, כל תוכחתי. ויאכלו, מפרי דרכם; וממעצתיהם ישבעו... ושמע לי, ישכן בטח ; ושאנן , מפחד רעה.״ (משלי א:33,24-31). PP 415.1

עתה נכנעו בני ישראל לפני ה׳. ״ויאמרו בני ישראל אל יהוה: ׳חטאנו, עשה אתה לנו, ככל הטוב בעיניך: אך הצילנו נא, היום הזה.׳ ויסירו את אלוהי הנכר, מקרבם, ויעבדו את יהוה.״ PP 415.2

אולםליבו האוהב של ה׳ נשבר מצער בקרבו, ככתוב, ״ותקצר נפשו בעמל ישראל׳ אומנם אלוהים הוא סבלן וארך רוח עד מאוד, אך עתה פקעה סבלנותו, והוא לא יכו ל עוד לראות בצרת ישראל. אך כאשר בני עמו שבו בתשובה ופנו עורף לחטאים שהפרידו בינם לשכינתו, הוא שמע את תפילותיהם והחל לפעול מיד למענם. PP 415.3

גואל חדש קם לישראל בדמותו של יפתח הגלעדי, שנלחם בעמונים והביס אותם. הפעם סבלה ישראל שמונה עשרה שנים תחת ידי אויביה, אך למרות זאת שבה ושכחה את הלקח המר שלמדה מסבלותיה. PP 415.4

כשבני עמו שבו לסורם ולדרכיהם הרעות, הניח ה׳ לפלישתים, אויביהם העזים, לשעבד אותם. במשך שנים רבות הציקו הפלישתים הלוחמניים והאכזריים לבני ישראל ולעיתים שיעבדו אותם. בני ישראל התרועעו עם עובדי אלילים אלה, דבקו באליליהם ונטלו חלק בתענוגותיהם ובאלילותם, עד שכמעט התאחדו עימם ברוח. עתה, אותם ידידים לכאורה של ישראל הפכו לאויביה המושבעים, ולא בחלו בשום אמצעים כדי לנסות להשמידם. PP 415.5

בדומה לבני ישראל, גם המאמינים בימינו נכנעים לעיתים קרובות להשפעת העולם הזה. הם מנסים להתאים את עצמם לרוח העולם, ומשתדלים לחיות על פי מנהגיו ועקרונותיו, וזאת כדי להתיידד עם הכופרים. אך לבסוף יתברר כי אנשים אלה, המתיימרים להיות ידידיהם, הם אויביהם המסוכנים ביותר. בכתבי הקודש נאמר מפורשות שלא תיתכן חברות בין חסידי ה׳ לבין אנשי העולם הזה. ״אל תתמהו אם העולם שונא אתכם.״ (יוח״א ג:13). מושיענו מכריז: ״אם העולם שונא אתכם, דעו כי אותי שנא ראשונה.״ (יוחנן טו: 18). PP 415.6

השטן פועל באמצעות הכופרים, שבמסווה של ידידות מנסים להדיח את חסידי ה׳ לחטוא, וזאת כדי שה׳ יפנה להם עורף. כשידו המגוננת תוסר מעליהם, ישלח השטן את עושי דברו, שיחתרו נגדם וינסו להביא להשמדתם. PP 416.1