אבות האומה ונביאי ישראל

שלושת הרגלים

פרק זה מבוסס על ויקרא פרק כג׳

בשלושת הרגלים התכנסו כל בית ישראל לעבודת ה׳ במקודש (שמות כג:14-16). לזמן מה נערכו התכנסויות אלה בשילה, אך מאוחר יותר הפכה ירושלים מרכז עבודת הקודש של האומה. כאן התכנסו שבטי ישראל כדי לחגוג את החגים והמועדים המקודשים. PP 400.1

בני ישראל היו מוקפים בשבטים פראיים ולוחמניים, שהיו להוטים לפלוש לאדמותיהם ולכבוש אותן. ואף על פי כן צוו הבריאים, החסונים והכשירים בקרב העם לעזוב את בתיהם ולעלות לרגל שלוש פעמים בשנה לירושלים, מרכז עבודת ה׳ ששכן בלב הארץ. אם כך, מה היה מונע מאויביהם לפשוט על בתיהם שנותרו ללא הגנה, להעלותם באש ולהרוג את שארית יושביהם? מה היה מונע מאויבי ישראל לחדור לארץ, לכובשה ולהגלות את בני ישראל? אלוהים הבטיח לגונן על עמו: ״חנה מלאך יהוה סביב ליראיו; ויחלצם.״ (תהילים לד:8). כשבני ישראל יעלו לרגל לירושלים כדי לעבוד את אלוהים, גבורת ה׳ תרסן את אויביהם ותמנע מהם לעלות על הארץ. אלוהים הבטיח לישראל: ״כי אוריש גוים מפניך, והרחבתי את גבלך; ולא יחמד איש, את ארצך, בעלתך לראות את פני יהוה אלוהיך, שלש פעמים בשנה.״ (שמות לד:24). PP 400.2

חג הפסח, הראשון משלושת הרגלים (המכונה גם חג המצות), נחגג בחודש האביב, הוא החודש הראשון בשנה העברית. (המקביל בימינו לחודש ניסן). החורף תם, המלקוש ירד, הטבע לבלב והתרונן והאביב היה בשיא יופיו. הדשא הוריק על הגבעות ובעמקים, פרחי הבר האירו את השדות ואת צדי הדרכים. הירח שהתקרב למילואו הפך את הערבים מוארים ונעימים. עונת האביב המענגת תוארה בפיוטיות רבה בידי מחבר ״שיר השירים״: PP 400.3

״כי הנה הסתו, עבר; הגשם, חלף הלך לו.
הנצנים נראו בארת, עת הזמיר הגיע; וקול התור, נשמע בארצנו.
התאנה חנטה גיה, והגפנים סמדר נתנו ריח.״ (שיר השירים ב:11-13) PP 400.4

קבוצות קבוצות עלו בני ישראל לירושלים מכל רחבי הארץ: רועי הצאן הגיעו מאדמות המרעה, רועי הבקר מן ההרים, הדייגים מהכינרת, החקלאים משדותיהם, ובני חבר הנביאים התקבצו יחדיו ויצאו לדרך. הכול שמו את פעמיהם למקום שבו נגלתה השכינה. הם התקדמו באיטיות ועצרו לחניות קצרות, שכן רבים הלכו ברגל. בטרם הגיעו לעיר הקודש, הצטרפו עולי הרגל לשיירות הנוסעים שהלכו וגדלו. PP 401.1

הטבע המתרונן הפיח בלב בני ישראל שמחה והכרת תודה לבורא, המעניק לברואיו מכל טוב. בפיהם של עולי הרגל נישאו מזמורי התהילים הנפלאים, המהללים ומרוממים את כבודו ותהילתו של אלוהים. בתקוע השופר, שלווה בצלילי מצילתיים, גברה שירת ההלל וההודיה כאשר רבבות הצטרפו אליה: PP 401.2

״שמחתי, באמרים לי — בית יהוה נלך.
עמדות, היו רגלינו בשעריך, ירושלם...
ששם עלו שבטים, שבטי יה... להדות, לשם יהוה...
שאלו, שלום ירושלם; ישליו, אהביך.״ (תהילים קכב:1-6) PP 401.3

כאשר בני ישראל נשאו את עיניהם אל ההרים שסבבו אותם, שם נהגו עובדי האלילים להבעיר אש על מזבחותיהם, הם פצחו בשירה: PP 401.4

״אשא עיני, אל ההרים — מאין, יבא עזרי?
עזרי, מעם יהוה, עשה, שמים וארץ.״ (תהילים קכא:1, 2) PP 401.5

״הבטחים ביהוה — כהר ציון לא ימוט, לעולם ישב. ירושלם —
הרים, סביב לה: ויהוה, סביב לעמו — מעתה, ועד עולם.״ (תהילים קכה:1, 2) PP 401.6

כאשר עמדו בני ישראל על ראשי ההרים שחלשו על עיר הקודש, הם חזו ביראת כבוד ברבבות עובדי ה׳ שפילסו את דרכם אל המקודש, ובעשן הקטורת שהיתמר מעלה מן המקודש. כאשר שמעו את תרועת השופר של הלוויים, שבישרה על פתיחת הטקס הקדוש, הם נרעדו מקדושת המעמד ופצחו בהשראתו במזמור: PP 401.7

״גדול יהוה ומהלל מאד, בעיר אלהינו, הר קדשו.
יפה נוף, משוש כל הארץ: הר ציון, ירכתי צפון; קרית, מלך רב.״ (תהילים מה:1, 2) PP 401.8

״יהי שלום בחילך; שלוה, באמנותיך.״
״פתחו לי שערי צדק; אבא בם, אודה יה.״
״נדרי, ליהוה אשלם; נגדה נא, לכל עמו.
בחצרות, בית יהוה — בתוככי ירושלם: הללו יה.״ (תהילים קכב:7; קיח:19; קטז:18, 19) PP 402.1

תושבי ירושלים קיבלו בברכה את עולי הרגל ואירחו אותם בבתיהם, אך משום שהמקום לא הספיק לקהל העצום והרב, הוקמו אוהלים בכל רחבי העיר ועל מדרונות ההרים הסובבים את ירושלים. PP 402.2

הפסח נחגג בערבו של הארבעה עשרה בחודש. טקסי הקודש המרשימים נערכו לזכר יציאת מצרים, יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ובישרו על הקורבן העתיד להושיע את האנושות משעבוד לחטא. כאשר המושיע מסר את חייו על הצלב בגולגולתא, איבד הפסח מחשיבותו, וסעודת האדון כוננה לזכר אירוע נשגב זה, שסומל על ידי הפסח. PP 402.3

מתום ערב הסדר נחגג הפסח במשך שבעה ימים וצוין על ידי אכילת מצות. היום הראשון והשביעי בחג נקראו ימי ״מקרא קודש״, או ״שבתון,״ ובהם נדרש העם לשבות מכל מלאכה. ביום השני של החג העלו את ראשית תנובת השדה לפני ה׳. השעורה, מראשית ביכורי החיטים בארץ, החלה להבשיל כבר בתחילת החג. אלומת שעורה הונפה בידי הכוהן לפני מזבח ה׳, כמחוות תודה והכרה בכך שהכול שייך לאלוהים. רק בתום הטקס הותר איסוף הקציר. PP 402.4

חמישים יום מהעלאת הביכורים נחוג חג השבועות, המכונה גם חג הקציר. כאות של הכרת תודה על החיטה המזינה נאפו שתי חלות עם שאור והוצגו לפני אלוהים. חג השבועות נחגג במשך יום אחד, שהוקודש לטקסי קודש. PP 402.5

בחודש השביעי נחגג חג סוכות, הוא חג האסיף, שציין את ההתכנסות החגיגית השנתית לרגל איסוף היבולים. בחג זה חגגו בני ישראל את שפע היבולים שהניבו השדות, הפרדסים, הכרמים ומטעי הזיתים, שהוענקו להם בחסד האל. האדמה הניבה את יבוליה, התבואה נאספה באסמים, הפירות, השמן והיין אוחסנו בגורן וביקב, ביכורי הפירות שומרו, ועתה התפנו בני העם לשאת את הוקרתם לאלוהים, שברך אותם בשפע רב כל כך. PP 402.6

חג האסיף נועד בראש וראשונה להעניק לעם הזדמנות לחגוג ולשמוח. הוא נחגג אחרי יום הכיפורים שהעניק לעם מחילה. לאחר שבני ישראל התפייסו עם ה׳, הם באו לפניו כדי להודות לו על טובו ולהלל אותו על חסדו. הקציר והאסיף הסתיימו, עמל השנה החדשה טרם החל, ובני העם היו חופשיים מדאגות ויכלו להתמסר לטקסי הקודש, ולהתבשם מן השמחה שמילאה את האוויר. למרות שרק האבות והבנים צוו להיראות בפני ה׳ במקודש בימי החגים, היו בני משפחותיהם מתלווים אליהם מעת לעת כדי לסייע בידם, וכן כדי להסביר פנים ללוויים, לגרים, לעבדים ולעניים שהתקבצו בימות החג ירושלים. PP 402.7

בדומה לחג הפסח שנחגג לזכר יציאת מצרים, חג הסוכות נחגג לזכר הישיבה בסוכות בימי נדודי ישראל במדבר. לפיכך צוו בני העם לעזוב את בתיהם ולשבת בסוכות שהוקמו מענפים ירוקים של ״עץ הדר כפת תמרים, וענף עץ עבת, וערבי נחל.״ (ויקרא כג:40, 42, 43). PP 403.1

היום הראשון בחג היה יום ״מקרא קודש,״ ולשבעת ימי החג נוסף יום שמיני שנחגג באותו האופן. PP 403.2

בכינוסים חגיגיים שנתיים אלה התחזקו הצעירים והזקנים כאחד בעבודת הי. הקשר בין אלוהים לעם התחזק, והחברותא עם אנשים מכל קצווי הארץ חיזקה את הקשרים בין איש לרעהו. טוב היו עושים חסידי ה׳ בימינו אילו חגגו ברוב שמחה את חג הסוכות, לזכר ברכות השפע שהורעפו עליהם. כשם שבני ישראל חגגו את זכר השחרור מעבדות לחירות, ואת ההגנה שה׳ העניק לאבותיהם ביציאת מצרים ובימי נדודיהם, כך עלינו לזכור בהכרת טובה את הדרכים השונות שאלוהים המציא לנו כדי להבדילנו מן העולם, לחלצנו מחשכת החטא, ולקרב אותנו אל אור היקרות של חסדו הרב. PP 403.3

אותם אנשים מבני העם, שביתם היה מרוחק מבית המקודש, הקדישו למעלה מחודש בשנה כדי לעלות לרגל ולהשתתף בחגיגות שלושת הרגלים. מופת זה של מסירות לה׳ אמור ללמדנו על חשיבותם של טקסי הקודש, ועל כך שעלינו להכניע את מאוויינו ועניינינו הארציים לטובת הרוח והנצח. התחברות עם מאמינים אחרים תחזק אותנו בעבודת ה׳ ותעודד אותנו. אם נחמיץ את ההתחברות הזאת יהיה הדבר לרעתנו. האמיתות הנשגבות הטמונות בדבר ה׳ יאבדו מאמיתותן ומחשיבותן בליבנו. ללא השפעתם המיטיבה של אחינו לאמונה, ליבנו ורוחנו ייחלשו, וכתוצאה מכך נידרדר רוחנית. לדאבוננו, בשל העדר אהבה בקרבנו, אנחנו מחמיצים את הפרי הטוב שנובע מיחסי אנוש חמים. מאמין שמסתגר בדי אמותיו אינו ממלא את הייעוד שניתן לו מאלוהים. כולנו בנים לאב אחד, וכולנו תלויים איש ברעהו לאושרנו. יש לנו מחויבות הן כלפי אלוהים והן כלפי האנושות. טיפוח הכישורים החברתיים יחזק את הקשרים שלנו עם העולם, ומאמצינו לעזור לזולת יעניקו לנו סיפוק ואושר רב. PP 403.4

חג הסוכות לא נחגג רק לזכר נדודי ישראל במדבר, אלא אף שימש סמל. בתור חג האסיף, הוא חגג את איסוף פרי האדמה, ובישר את יום הקציר הגדול האחרון. ביום זה, אדון הקציר (המשיח) ישלח את קוצריו לקצור את העשבים השוטים שנועדו לאש הכבשן, ואף לאסוף את החיטה ולאגור אותה באסמיו שבשמיים. ביום ההוא הרשעים ייעלמו כאילו לא היו מעולם, ככתוב: ״והיו כלוא היו״ (עובדיה PP 403.5

א:16). ביום ההוא כל הקולות ביקום יפצחו וירננו בשירת הלל לאלוהים, כדברי מחבר ספר ההתגלות: PP 404.1

״וכל בריה אשר בשמים ובארץ ומתחת לארץ ועל הים וכל אשר
בם, שמעתי אומרים: ׳ליושב על הכבא ולשה הברכה והיקר
והכבוד והעז לעולמי עולמים.׳״ (התגלות ת׳:13) PP 404.2

כשבני ישראל היללו את אלוהים בחג הסוכות, הם נזכרו כיצד ה׳ הרעיף עליהם את חסדו ביציאת מצרים, כששוחררו משעבוד, וכיצד דאג לכל מחסורם בימי נדודיהם במדבר. הם אף שמחו בידיעה כי בזכות טקסי יום הכיפורים שזה מקרוב הסתיימו, עוונותיהם נמחלו להם ועתה הם רצויים בעיני אלוהים. אך כאשר פדויי ה׳ יתקבצו בבטחה בכנען השמיימית, משוחררים לעד משעבוד לקללה, שתחתיה, ״כל הבריאה נאנחת וסובלת כבצירי לדה עד היום הזה,״ (אל הרומים ח:22), הם יימלאו גיל ויהללו את ה׳ בשמחה רבה. או אז יבוא לקיצו פועל הכפרה הנשגב של המשיח בעבור בני האדם, וחטאיהם יימחקו לעד. PP 404.3

״יששום מדבר, וציה; ותגל ערבה ותפרח, כחבצלת. פרח תפרח
ותגל, אף גילת ורנן — כבוד הלבנון נתן לה, הדר הכרמל והשרון;
המה יראו כבוד יהוה, הדר אליהו.
״אז תפקחנה, עיני עורים; ואזני חרשים, תפתחנה. אז ידלג כאיל
פסח, ותרן לשון אלם: כי נבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה.
והיה השרב לאגם, וצמאון למבועי מים...
״והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקדש יקרא לה — לא יעברנו טמא,
והוא למו; הלך דרך ואוילים, לא יתעו.
״לא יהיה שם אריה, ופריץ חיות בל יעלנה — לא תמצא, שם; והלכו,
גאולים.
ופדויי יהוה ישבון, ובאו ציון ברנה, ושמחת עולם, על ראשם; ששון
ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה.״ (ישעיהו לה:1, 2, 5-10) PP 404.4

1 ״יששום,״ כלומר ישמחו, ישישו בהם PP 404.5