אבות האומה ונביאי ישראל

דאגתו של ה׳ לעניים

אלוהים הורה לבני ישראל להפריש מעשר שני מכל יבוליהם ועדריהם, וזאת כדי לעודד אותם לקחת חלק בטקסי הקודש ולתת צדקה לעניים. בנוגע למעשר הראשון הכריז אלוהים: ״ולבני לוי, והנה נתתי כל מעשר בישראל,״ (במדבר יח:21), אבל בנוגע למעשר השני, הוא ציווה: ״ואכלת לפני יהוה אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דמך תירשך ויצהרך, ובכרת בקרך וצאנך: למען תלמד, ליראה את יהוה אלוהיך כל הימים.״ (דברים יד: 23, 29; טז:11-14). בני ישראל נדרשו להביא את המעשר השני או את תמורתו בכסף מהלך השנתיים הראשונות אחרי שנת השמיטה, למקום שבו שכן המקודש. לאחר העלאת זבחים לאלוהים והפרשת חלק מסוים מהמעשר לכוהנים, נועדה יתרת המעשר לסעודות חגיגות הקודש, שאליהן הוזמנו הלוויים, היתומים, האלמנות והגרים. כך שימש המעשר להעלאת זבחי תודה ולחגיגות שלושת הרגלים, והעם התברך מחברותא עם הכוהנים והלווים, למד תורה מפיהם, התעודד והתחזק בעבודת האל. PP 395.1

אבל בכל שנה שלישית נדרשו בני ישראל לחלק את המעשר השני בין לויי ועניי המקום (מעשר השנה השלישית כונה ״מעשר קודש״ או ״מעשר עני״). בהתאם למצוות משה, מעשר זה נועד למתן צדקה ולהכנסת אורחים: ״ונתתה ללוי, לגר ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך, ושבעו.״ (דברים כו:12). PP 395.2

אלוהים העניק אמצעי נוסף למילוי צרכי העניים. לאחר שבני ישראל קיבלו על עצמם את עול מצוות ה׳ שניתנו ביד משה, הם קיימו את המצוות ברוח רחומה, נדיבה ואדיבה. על אף שאלוהים הבטיח לברך את עמו בשפע, העוני לא ייפקד מקרבם. אלוהים הכריז כי תמיד יהיו עניים בארץ. לפיכך, בקרב עמו יהיו תמיד אנשים שינהגו בנזקקים בחמלה, נדיבות, חסד וצדקה. אז, כמו היום, פוקדים את בני האדם אסונות, פורענויות ומחלות, ואנשים מאבדים את רכושם ומתרוששים. עם זאת, כל עוד בני ישראל צייתו למצוות ה׳, לא נמצאו בקרבם אביונים, ואיש לא סבל מחסור או רעב. PP 395.3

תורת ה׳ העניקה לעניים זכות לחלק מסוים מתבואת האדמה. אדם רעב היה חופשי ללכת לשדה, לכרם או לפרדס של שכנו, ולאכול מהדגן או מהפרי, עד שהשביע את רעבונו. בהתאם להיתר זה, כאשר תלמידי ישוע עברו בשדה ביום שבת ורעבו, הם קטפו שיבולים ואכלו אותם.1 PP 396.1

כל עוללות הכרם ופאת השדות, הפרדסים והכרמים יועדו לעניים. משה ציווה על העם: ״כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו... כי תחבט זיתך, לא תפאר אחריך... כי תבצר כרמך, לא תעולל אחריך: לגר ליתום ולאלמנה, יהיה. וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים; על כן אנוכי מצוך, לעשות, את הדבר, הזה.״ (דברים כד:22-19; ויקרא יט:9, 10).2 PP 396.2

כל שנה שביעית הוקודשה למילוי צרכי הנזקקים. שנה זו, שכונתה שנת שבתון, החלה עם תום הקציר. בעונת הזריעה העם צווה לא לזרוע, לא לזמור (לגזום) את הכרמים, ולא לצפות לאסיף, קציר או בציר. בני ישראל היו אמורים לאכול מתנובת האדמה שצמחה מאליה, ללא זריעה, אך צוו לא לאגור ממנה. יבולי ״שבת הארץ״ היו הפקר. הגרים, היתומים האביונים ואפילו בעלי החיים היו אמורים ליהנות מהם, חינם אין כסף. (שמות כג:10, 11; ויקרא כה:5). PP 396.3

אם כך, כיצד יתקיימו בני ישראל בשנה שבהחל איסור עלזריעה, קציר ובציר?לשם כך הבטיח אלוהים להרעיף עליהם שפע רב: ״וצויתי את ברכתי לכם, בשנה הששית; ועשת, את התבואה, לשלש, השנים. וזרעתם, את השנה השמינת, ואכלתם, מן תבואתה ישן; עד השנה התשיעת, עד בוא תבואתה - תאכלו, ישן.״ (ויקרא כה:22,21). PP 396.4

שמירת שנת השבתון יועדה הן לתועלת האומה והן לתועלת האדמה. אדמה חקלאית שלא עובדה במשך שנה, תניב לאחר מכן שפע רב יותר. בני העם היו פטורים מעבודת האדמה הקשה; ועל אף שהיו ענפים שונים בחקלאות ובמשק שהותר לעם לעסוק בהם בשנה זו, הכול נהנו מפנאי רב יותר, ויכלו לאגור כוחות לקראת העמל הרב והעבודה הקשה שיבואו עליהם בשנים הבאות. שנת השבתון העניקה לעם הזדמנות להקדיש זמן רב יותר להגות ולתפילה, להתעמקות בתורת ה׳ וללימוד מצוותיו, כדי שיוכלו להנהיג את בני ביתם לאורם. PP 396.5

בשנת השבתון היו העבדים העבריים אמורים לצאת לחופשי, אך אסור היה לשלח אותם בידיים ריקות. מצוות ה׳ הייתה: ״וכי תשלחנו חפשי, מעמך - לא תשלחנו, ריקם. העניק תעניק, לו, מצאנך, ומגרנך ומיקבך: אשר ברכך יהוה אלוהיך, תתן לו.״ (דברים טו:13, 14). PP 396.6

אסור היה לקפח את השכיר, אלא לשלם לו את שכרו כיאות: ״ לא תעשק שכיר, עני ואביון, מאחיך, או מגרך אשר בארצך בשערך. ביומו ותיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו, הוא נשא שאת נפשו.״ (דברים כד: 14, 15). PP 396.7

1. ראו בשורת מתי יב:1, 2 PP 396.8

2. מצוות שכחה ופאה: מי שאסף את אלומותיו מן השדה ושכח אלומה קטנה (עומר), לא ישוב לקחתה. בנוסף, אין ללקט את הזיתים שנשארו על הענפים (פארות) אחרי החביטה ואת הענבים שנותרו על הגפנים לאחר תלישתם PP 396.9

התורה העניקה דינים מיוחדים בנוגע לעבדים שברחו מאדוניהם. אין להסגיר עבד שברח מאדוניו, אלא לאפשר לו להשתקע במקום שבו יבחר: ״לא תסגיר עבד, אל אדוניו, אשר ינצל אליך, מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר באחד שעריך - בטוב לו; לא, תוננו.״ (דברים כג:16, 17). PP 397.1

בשנה השביעית מחלו לעניים על חובותיהם. בני ישראל חויבו לסייע בכל עת לאחיהם הנזקקים על ידי מתן הלוואה פטורה מריבית. חל איסור חמור על נטילת ריבית: ״וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך - והחזקת בו, וגר ותושב וחי עמך. אל תיקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלוהיך; ויחי אחיך, עמך. את כספך - לא תתן לו, בנשך; ובמרבית, לא ונתן אכלך.״ (ויקרא כה:35-37).3 אם החוב לא שולם עד שנת השמיטה הוא בוטל, ואי אפשר היה עוד לפרוע אותו. בני העם הוזהרו מפורשות שלא למנוע מאחיהם סיוע בשעת הצורך: ״כי יהיה בך אביון מאחד אחיך... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפץ את ידך, מאחיך, האביון... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו; וקרא עליך אל יהוה, והיה בך חטא.״ PP 397.2

״כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ; על כן אנכי מצוך, לאמר,
פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך, בארצך.״ ״כי פתח
תפתח את ידך, לו; והעבט, תעביטנו, די מחסרו, אשר יחסר לו.״ (דברים טו:7, 9, 11, 8). PP 397.3

איש לא היה צריך לחשוש שמא השחרור מהשעבוד יביא אותו לידי מחסור, שכן דווקא ציות למצוות ה׳ הוא שיביא לשגשוג. ככתוב: ״כי יהוה אלוהיך ברכך, כאשר דבר לך; והעבטת גוים רבים, ואתה לא תעבט, ומשלת בגוים רבים, ובך לא ימשלו.״ (דברים טו:6).4 PP 397.4

מקץ שבעה מחזורים של ״שבע שבתות שנים״ חלה שנת היובל, שנת השחרור הנפלאה שקראה דרור לכול. ״והעברת שופר תרועה... בכל ארצכם. וקדשתם, את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ, לכל ישביה; יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו, ואיש אל משפחתו תשבו.״ (ויקרא כה:9, 10). 5 PP 397.5

״בחדש השבעי, בעשור, לחדש; ביום, הכפרים,״ יש לתקוע בשופר לציון שנת היובל. תרועת השופר שנשמעה בכל רחבי הארץ הכריזה על פתיחת שנת היובל, והורתה לעם ישראל לקבל בברכה את שנת השחרור. ביום הכיפורים הגדול יכופרו עוונות ישראל, לפיכך העם אמור לקדם בשמחה את שנת היובל. PP 397.6

3. ימוך, כלומר, יתרושש, יירד מנכסיו PP 397.7

4. ״ןהעבטונ גוים בונים, ואתה לא תעבט״ כלומר, אתה, ישראל, תלווה כסף לגויים תמורת משכון, אך לא תאלץ ללוות מהם PP 397.8

5. שנת היובל הייתה שנת שמיטה, אך חלו בה שני דינים נוספים: שחרור עבדים והשבת הקרקעות לבעליהן PP 397.9

בדומה לשנת השבתון, בשנת היובל אין לזרוע או לקצור, וכל תנובת האדמה שייכת לעניים. עבדים עבריים בני מעמדות מסוימים שלא שוחררו בשנת השבתון, יצאו לחופשי בשנת היובל. אך הדבר שייחד את שנת היובל היה שמיטת הקרקעות: החזרת כל האדמות לבעלים המקוריים. ארץ ישראל חולקה במצוות ה׳ לנחלות. לאחר מכן, איש לא הורשה להחליף את נחלתו באחרת. איש לא הורשה למכור את נחלתו, אלא אם כן התרושש. אך אפילו אז, כאשר אדם זה או קרובי משפחתו ביקשו לרכוש בחזרה את הנחלה, על הקונה אסור היה לסרב למכור אותה; נחלה שלא שוחררה תשוב בשנת היובל לבעליה הראשונים או ליורשיה החוקיים. PP 398.1

אלוהים הכריז באוזני ישראל: ״והארץ, לא תמכר לצמתת - כי לי, הארץ: כי גרים ותושבים אתם עמדי.״ )ויקרא כה:23). בני ישראל היו אמורים להבין כי הארץ שניתנה להם לנחלה שייכת לה׳; אלוהים הוא בעליה החוקיים, בעליה הראשונים והאחרונים, והוא נוטה את חסדו לעניים ולנזקקים. כולם צריכים לדעת כי לעניים יש מקום בעולמו של הקדוש ברוך הוא, לא פחות ממי שמזלו שפר עליו. PP 398.2

אלה היו האמצעים שהעניק אלוהים רב החסד כדי להפחית את סבלם של העניים והאומללים, להקל עליהם, להפיח תקווה בליבם ולהאיר קרן אור בחייהם הקשים. PP 398.3

אלוהים מבקש לרסן את תאוות הבצע והשררה של האדם. רעות רבות יצמחו הן מאגירת נכסים והן מירידת נכסים. ללא ריסון כוחם של העשירים, הם ישלטו על כל תחומי החיים. ואילו העניים, הראויים ושווים בעיני ה׳ באותה המידה, ייחשבו נחותים וינוצלו בידם. תחושת הדיכוי תעורר את זעמם של העניים, וקיפוח וייאוש יביאו לידי שחיתות ופשע. חוקי אלוהים יועדו לקידום שוויון חברתי. דיני שנת השבתון ודיני שנת היובל יתקנו את העוולות ואת כל שהשתבש בכלכלה ובחברה בשנים שקדמו להן. PP 398.4

כל הדינים האלה נועדו הן לתועלת העשירים והן לתועלת העניים. הם יסייעו בריסון תאוות הבצע והשררה, ויעוררו רוח של נדיבות וחסד; הם יפיחו אמון ורצון טוב בין המעמדות השונים, ובכך יקדמו סדר חברתי ויתרמו ליציבות שלטונית. כולנו מהווים חלק בלתי נפרד מהאנושות; כולנו תלויים זה בזה, כולנו ערבים זה לזה. חוק הגומלין חל על כל המעמדות בחברה, ומשמעותו שהן העניים והן העשירים תלויים אלה באלה. העניים מבקשים להתברך בברכות שאלוהים הרעיף על העשירים, ואילו העשירים זקוקים לשירותם המסור של העניים, שכוחם וכישוריהם מעניקים להם חשיבות רבה בחברה. PP 398.5

ברכות גדולות הובטחו לבני ישראל אם הם יצייתו לדבר אלוהים וישמרו את מצוותיו. אלוהים הכריז: ״ונתתי גשמיכם, בעתם; ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה ייתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע; ואכלתם לחמכם לשבע, וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי עילום בארץ, ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה, מן הארץ, חרב, לא תעבר בארצכם. ורדפתם, את איביכם; ונפלו לפניכם, לחרב... והתהלכתי, בתוככם, והייתי לכם, לאלוהים; ואתם, תהיו לי לעם... PP 398.6

״ואם בחקתי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם... להפרכם
את בריתי... וזרעתם לריק זרעכם, ואכלוהו איביכם. ונתתי פני
בכם, ונגפתם לפני איביכם; ורדו בכם שנאיכם, ונסתם ואין רדף
אתכם.״ (ויקרא כו:4-17). PP 399.1

אנשים רבים טוענים בלהט כי כל בני האדם אמורים ליהנות שווה בשווה מברכות האלוהים. אך לא זו הייתה תכליתו של הבורא. שפע החוקים והסייגים שהעניק לנו אלוהים נועדו לעיצוב האופי האנושי. לדוגמה, אלוהים חפץ שהעשיר יבין שהוא מונה בידיו לנהל את נכסיו בעולם הזה; הם אינם שלו, אלא רק הופקדו בידיו, ונועדו לתועלתם ולרווחתם של הנזקקים והאומללים. PP 399.2

המשיח הכריז כי העניים יחיו תמיד בקרבנו, כי טובתם של הסובלים עומדת תמיד לנגד עיניו. ליבו של המושיע נתון לעניים, לחלשים, למקופחים ולפחותים בקרב בניו עלי אדמות. לדברי ישוע המשיח, אנשים אלה הם הם נציגיו עלי אדמות. הוא הציב אותם בקרבנו כדי לעורר בליבנו את האהבה שהוא עצמו רוחש כלפי הסובלים והנדכאים. גמילות חסדים והפגנת חמלה כלפי העניים והאומללים נחשבות בעיניו כאילו הופגנו כלפיו. התאכזרות או התעלמות מצורכיהם נחשבות בעיניו כעוול שנעשה כלפיו. PP 399.3

אילו קיימנו את דיני המעשרות והתרומות, ואת יתר חוקי האלוהים שנועדו לרווחת העניים, כמה שונה היה העולם מבחינה רוחנית, מוסרית וכלכלית! אנוכיות וחשיבות עצמית לא היו רווחים בקרבנו, שכן כל אדם היה חפץ בטובת הזולת, ולפיכך העוני לא היה קיים. PP 399.4

הקפדה על קיום חוקיו של אלוהים הייתה מונעת בכל הדורות את הרעות החולות שנבעו מדיכויי העניים בידי העשירים, ומשנאתם ופחדם של העניים מפני העשירים. קיום חוקי ה׳ היה מונע צבירת ממון בידי העשירים והתמכרותם נטולת הרסן לתענוגות ומותרות, ובד בבד היה מונע את הבורות, הניוון, ההשפלה והקלון שנלווים לניצולם של רבבות עבדים ושכירים, שבאמצעותם אוגרים העשירים הון עתק. קיום חוקי ה׳ היה מבטל את הבעיות הגודשות את העולם בשפיכות דמים ועלולות גם להביא לאנרכיה. PP 399.5