אבות האומה ונביאי ישראל

חלוקת כנען

פרק זה מבוסס על יהושע י׳:3 40-4; יא׳; יד׳ עד כב׳

בעקבות הניצחון בבית חורון בא כיבוש דרום כנען. ״ויכה יהושע את כל הארץ ההר והנגב והשפלה... ואת כל המלכים האלה ואת ארצם, לכד יהושע פעם אחת: כי, יהוה אלהי ישראל, נלחם, לישראל. וישב יהושע וכל ישראל עמו, אל המחנה הגלגלה.״ PP 378.1

שבטי צפון הארץ שנמלאו פחד לאור ניצחונם המזהיר של צבאות ישראל, כרתו ביניהם ברית נגד ישראל. בראשם עמד יבין, מלך חצור, ששכנה דרומית למי מרום. ״ויצאו הם, וכל מחניהם עמם.״ צבא זה היה גדול ועצום בהרבה מן הצבאות שבני ישראל נתקלו בהן בכנען - עם רב, כחול אשר על שפת הים לרב; וסוס ורכב, רב מאד. ויועדו, כל המלכים האלה; ויביאו ויחנו יחדו, אל מי מרום, להלחם, עם ישראל.״ ה׳ שב ועודד את יהושע: ״אל תירא מפניהם - כי מחר כעת הזאת אנוכי נתן את כלם חללים, לפני ישראל; את סוסיהם תעקר, ואת מרכבתיהם תשרף באש.״ PP 378.2

יהושוע יצא במתקפת פתע על מחנה בני הברית והשמיד את כל כוחותיהם. ״ויתנם יהוה ביד ישראל, ויכום, וירדפום.״ המרכבות והסוסים שהיוו מקור לגאוותם של הכנענים לא היו אמורים לשמש את בני ישראל. במצוות ה׳ הועלו המרכבות באש, וגידי רגליהם האחוריות של הסוסים נחתכו, וזאת כדי למנוע את השימוש בהם בשדה הקרב. בני ישראל לא היו אמורים לשים את מבטחם במרכבות או בסוסים, אלא ״בשם ה׳ אלוהיהם״. PP 378.3

עיר אחרי עיר נכבשה בידי צבאות ישראל, וחצור, מעוזם של בני הברית הועלתה באש. המלחמה נמשכה מספר שנים, אך עם סיומה כבש יהושע את כנען כולה, ״והארץ שקטה, ממלחמה.״ PP 378.4

אולם על אף שהכנענים הובסו, הם לא נושלו לחלוטין. במערב החזיקו הפלישתים בשפלת החוף הפוריה, וצפונית להם שכנו הצידונים. גם לבנון נותרה בחזקתם של הצידונים, ובדרום, בסמוך למצרים ישבו עדיין אויבי ישראל. PP 378.5

אך יהושוע צווה לא להמשיך במלחמה. למנהיג הדגול נותרה משימה נוספת להשלים בטרם ינטוש את הנהגת ישראל. הארץ כולה על אזוריה הכבושים ואלה שטרם נכבשו הייתה אמורה להתחלק בין שבטי ישראל. כל שבט ושבט היה אמור לכבוש את נחלתו. אם בני ישראל ידבקו באלוהים, הוא יביס את אויביהם למענם; והוא הבטיח להעניק להם נכסים רבים יותר אם יהיו נאמנים לברית שכרתו עימו. PP 378.6

יהושוע, אלעזר הכוהן הגדול וראשי השבטים, הופקדו על חלוקת הארץ, והנחלה שהוקצתה לכל שבט ושבט נקבעה באמצעות הפלת גורלות. משה קבע מראש את גבולות הארץ שתחולק בין השבטים לאחר כיבושה, ומינה נשיא מכל שבט שיהיה נוכח בחלוקת כנען. שבט לוי שהוקודש לעבודת הקודש במשכן, לא זכה לנחלה משלו, אך ניתנו לו ארבעים ושמונה ערים ברחבי הארץ. PP 379.1

לפני חלוקת הארץ הכבושה הציגו כלב ונשיאי שבטו תביעה מיוחדת. חוץ מיהושע, כלב היה האדם הזקן ביותר בישראל. כלב ויהושוע היו היחידים מקבוצת המרגלים שדיברו בשבחה של הארץ המובטחת, ועודדו את העם לעלות עליה ולכבוש אותה בשם ה׳. כלב הזכיר עתה ליהושע את ההבטחה שהובטחה לו אז כגמול לנאמנותו: ״הארץ אשר דרכה רגלך בה, לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם: כי מלאת, אחרי יהוה אלוהי.״ לפיכך, עתה ביקש לקבל את חברון כנחלתו. חברון הייתה במשך שנים רבות ביתם של אברהם, יצחק ויעקב; כאן, במערת המכפלה, הם נקברו. בחברון התגוררו הענקים האימתניים, שמראם המפחיד הטיל אימה בלב המרגלים וריפה את ידי ישראל. דווקא במקום זה בחר כלב, מכל יתר חבלי הארץ, לנחלתו, וזאת מתוך ביטחון בגבורת ה׳. PP 379.2

הוא אמר ליהושוע : ״ ועתה, הנה החיה יהוה אותי כאשר דבר, זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר יהוה את הדבר הזה אל משה... ועתה הנה אנוכי היום, בן חמש ושמנים שנה. עודני היום חזק, כאשר ביום שלח אותי משה, ככחי אז, וככחי עתה: למלחמה, ולצאת ולבוא. ועתה, תנה לי את ההר והזזה, אשר דבר יהוה, ביום ההוא: כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם, ונערים גדלות בצרות - אולי יהוה אותי והורשתים, כאשר דבר יהוה.״ ראשי יהודה תמכו בבקשתו. כלב, שמונה בידי שבטולעסוקבחלוקת הארץ,בחרלצרףאליואתהאנשים האלהבעתהצגתתביעתו, וזאת כדי שלא ייווצר הרושם שהוא מנצל את תפקידו להשגת תועלת אישית. PP 379.3

בקשתו של כלב התמלאה מייד. לא היה טוב ממנו כדי להפקיד בידו את כיבוש עריהם הבצורות של הענקים. ׳׳ויברכהו, יהושע, ויתן את חברון לכלב בן יפנה, לנחלה.׳׳...׳׳יען, אשר מלא, אחרי, יהוה אלהי ישראל.״ אמונתו של כלב לא השתנתה; זו הייתה אותה אמונה שהחזיק בה כאשר סתר בעדותו את דברי המרגלים שדיברו סרה בארץ. הוא האמין בכל ליבו בהבטחת ה׳ לתת לעמו את כנען לנחלה. באמונה איתנה זו דבק באלוהים, נשא עם בני עמו בסבלותיהם בימי נדודיהם במדבר, ונטל חלק הן באכזבותיהם והן במשאם של החוטאים. אך למרות זאת הוא לא התלונן, אלא רומם את אלוהים ששמר עליו בחסדו והותיר אותו בחיים במדבר בשעה שיתר בני עמו נכרתו מארץ החיים. במרוצת הקשיים, התלאות, הסכנות, הנדודים ופגעי המדבר, וכן בשנות המלחמה מאז נכנסו בני ישראל לכנען, ה׳ שמר על חייו, ועתה בגיל שמונים וחמש כוחו עדיין במותניו. הוא לא ביקש לעצמו נחלה שכבר נכבשה בידי ישראל, אלא את העיר שלפי דברי המרגלים נבצר מישראל לכובשה. אך בעזרת אלוהים הוא יילחם בענקים הללו שזעזעו את אמונתם של בני ישראל, ויכבוש מידם את נחלתו. בקשתו של כלב לא נבעה מתשוקת כבוד או משום שביקש להאדיר את שמו. הלוחם הוותיק והאמיץ השתוקק להעניק לעמו מופת, שיביא כבוד לה׳ ויעודד את יתר שבטי ישראל לכבוש את הארץ כולה - אותה ארץ שאבותיהם האמינו כי אי אפשר לכובשה. PP 379.4

בברכת יהושוע קיבל כלב את הנחלה שאליה השתוקק מזה ארבעים שנה. מתוך אמונה שאלוהים איתו, ״וירש משם כלב, את שלושה בני הענק.׳׳ לאחר שהצליח בכיבוש נחלתו, למען עצמו ובני ביתו, הלהט שלו לא שכך; הוא לא התיישב כדי ליהנות מנחלתו, אלא המשיך בכיבושים נוספים לתועלת האומה ולתהילת ה׳. PP 380.1

המורדים ומוגי הלב מתו במדבר, אך המרגלים שדבקו בה׳ זכו לאכול מענבי אשכול. כל צד קיבל את גמולו בהתאם לאמונתו. חסרי האמונה חזו בהתגשמות פחדיהם. תוך התעלמות מהבטחת ה׳ הכריזו כי אי אפשר לכבוש את כנען. ואכן, הם לא כבשו אותה. אך בני העם שבטחו בה׳ לא התמקדו בקשיים שעמדו לפניהם בכניסתם לארץ המובטחת אלא בגבורת ה׳, האלוהים הכול יכול. באמצעות אמונה, אותם אנשים נכבדים ׳׳הכניעו ממלכות... נמלטו מפי חרב, התחזקו מחלשה, עשו חיל במלחמה והביסו צבאות זרים.׳׳ (אל העברים יא:33, 34). ״וזהו הנצחון המנצח את העולם - אמונתנו.״ (הראשונה ליוחנן ה:4). PP 380.2

תביעה נוספת הנוגעת לחלוקת הארץ חשפה רוח שונה בתכלית מזו ששרתה בכלב. היא הוצגה בידי בניו של יוסף, שבט אפרים וחצי שבט המנשה. בשל מספרם הרב תבעו שבטים אלה נחלה כפולה מזו של יתר השבטים. הנחלה שנפלה בגורל בחלקם הייתה חבל הארץ העשיר ביותר בכנען. היא כללה את אדמת השרון הפורייה, אך רבות מן הערים הראשיות בעמק נמצאו עדיין בידי הכנענים, ושבטים אלה נרתעו מן הקשיים והסכנות הטמונים בכיבוש נחלותיהם, והשתוקקו להשיג לעצמם נחלה נוספת בשטחים שנכבשו. שבט אפרים היה אחד השבטים הגדולים ביותר בישראל. בנוסף, יהושע יצא ממנו, ולכן בני השבט סברו כי הם זכאים ליחס מיוחד. הם אמרו ליהושע: ׳׳מדוע נתתה לי נחלה, גודל אחד וחבל אחד? ואני עם רב, עד אשר עד כה ברכני יהוה.׳׳ אבל המנהיג הנחוש לא זז מהחלטתו לדבוק בחלוקה צודקת של הארץ. PP 380.3

תשובתו של יהושע הייתה: ״אם עם רב אתה עלה לך היערה, ובראת לך עם, בארץ הפרזי והרפאים: כי אץ לך, הר אפרים.׳׳ PP 380.4

תשובתם של בני יוסף העידה על המניע האמיתי לתלונתם. חסרו להם אמונה ואומץ לב כדי לגרש את הכנענים מן הארץ. הם אמרו ליהושוע: ״לא ימצא לנו ההר.׳׳ כלומר, השטח ההררי לא יספיק לנו. והם הוסיפו: ׳׳ורכב בו־זל, בכל הכנעני תיישב בארץ העמק.״ כלומר, לא נוכל לגרש את תושבי העמקים בשל מרכבות הברזל שלהם. PP 381.1

אלוהי ישראל הבטיח לסייע לעמו ביד גבורתו. אילו היו לבני שבט אפרים את האומץ והאמונה של כלב, אף אויב לא היה עומד בפניהם. מודע לרצונם הנחוש להימנע מקשיים וסכנות, יהושע גער והאיץ בהם לצאת ולכבוש את הארץ: ״עם רב אתה, ובוז גדול לך,״... ״כי תוריש את הכנעני, כי רכב ברזל לו - כי חזק, הוא.״ כלומר, דווקא משום שאתם רבים וחזקים תוכלו להשתמש ביתרונות אלו כדי לגרש את תושבי כנען, על אף רכבי הברזל שלהם ועוצמתם הצבאית. PP 381.2

עד כה הייתה גלגל בירת האומה ומקום משכנו של המשכן. עתה יועבר המשכן למקום שנבחר במיוחד כדי לשמש בעבורו מושב של קבע. מקום זה היה שילה, עיר קטנה בנחלת אפרים. שילה שכנה בקרבת לב הארץ, וניתן היה להגיע אליה בקלות מכל שבטי ישראל. חבל ארץ זה נכבש כולו, ולכן עובדי ה׳ יכלו לעסוק ללא הפרעה בעבודת הקודש. ״ויקהלו כל עדת בני ישראל, שלה, וישכינו שם, את אוהל מועד.״ השבטים שחנו עדיין במחנה בעת העברת המשכן מגלגל צעדו בעקבותיו והקימו מחנה בשילה. כאן חנו השבטים עד שנפוצו שבט שבט לנחלתו. PP 381.3

ארון ה׳ שכן בשילה שלוש מאות שנים עד שחרבה העיר והוא נפל בידי הפלישתים בעטיים של חטאי בית עלי, הכוהן הגדול. ארון ה׳ לא הוחזר מעולם למשכן בשילה, שכן עבודת הקודש הוסבה למקודש בירושלים, ושילה איבדה מחשיבותה. רק חורבות מציינים היום את מיקומה. בשלב מאוחר יותר שימש גורלה של שילה אזהרה לירושלים: ה׳ הכריז בידי ירמיהו : ״כי לכו נא, אל מקומי אשר בשילו, אשר שכנתי שמי שם, בראשונה; וראו, את אשר עשיתי לו, מפני, רעת עמי ישראל... ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו, אשר אתם בטחים בו, ולמקום, אשר נתתי לכם ולאבותיכם - כאשר עשיתי, לשלו.״ (ירמיהו ז:12-14). PP 381.4

״תכלו לנחל זאת הארץ, לגבולתיה.״ בתום חלוקת הארץ, לאחר שכל השבטים קיבלו את נחלתם, הציג יהושוע את בקשתו. לדידו, כמו במקרה של כלב, ניתנה לו הבטחה מיוחדת באשר לנחלה שיירש; עם זאת, הוא לא ביקש לעצמו נחלה גדולה אלא עיר אחת בלבד. ״על פי יהוה נתנו לו, את העיר אשר שאל.״ שמה של העיר היה ״תמנת סרח״, כלומר, ״סרח העודף״. זו הייתה עדות מרשימה לאופיו האצילי של המצביא ולרוחו הנדיבה: במקום להיות הראשון שישים את ידו על פרי כיבושיו, הוא דחה את תביעתו לנחלה, עד שאחרון בני עמו והפחות שבהם,זכה לקבל את נחלתו. PP 381.5

שישה מבין הערים שניתנו ללוויים, שלשה בכל אחד מעברי הירדן, יועדו לשמש ערי מקלט, שאליהן יוכלו הרוצחים לנוס על נפשם. הקצאתן של ערי המקלט צוותה בידי משה: ״והקריתם לכם לערים, ערי מקלט תחיינה לכם; ונס שמה רצח, מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט, מגאל; ולא ימות הרצח , עד עמדו לפני העדה למשפט.״ (במדבר לה:11, 12). אמצעי רב חסד זה היה חיוני בשל המנהג העתיק של נקמת דם וענישת הרוצח. נקמת הדם הוטלה על קרוב משפחה מקרבה ראשונה או על יורשו של הנפטר. במקרים שבהם אשמת הרוצח הייתה ודאית, לא היה צורך לחכות עד שייערך משפט. נוקם הדם הורשה לרדוף אחרי הפושע ולהורגו. אלוהים לא ראה לנכון לבטל את המנהג הזה באותם ימים, אך סיפק אמצעי שיבטיח את ביטחונם של האנשים שרצחו בשוגג. PP 381.6

ערי המקלט מוקמו במרחק של נסיעה בת חצי יום מכל אזור בארץ. הדרכים שהובילו אליהן היו אמורות להישמר תמיד במצב תקין; לכל אורכן הוצבו שלטים שנשאו את הכיתוב ״עיר מקלט״ באותיות ברורות ובולטות, כדי שהנסים על נפשם לא יתעכבו ולו לרגע. כל אדם, עברי, גר, או זר היה זכאי להשתמש באמצעי מילוט זה. אך כשם שהחפים מפשע לא היו אמורים להירצח בפזיזות בידי נוקם הדם, כך הפושעים הנושאים באשמה לא היו אמורים להימלט מעונשם. אדם שנמלט לעיר מקלט היה זכאי למשפט הוגן שנערך בידי הרשויות, ורק כאשר נמצא חף מפשע ונקבע כי הרג בשוגג, הורשה לשוב לעיר המקלט ולשבת בה. אך רוצח שנמצא אשם נמסר לידי נוקם הדם. מי שהיו זכאים להגנה קיבלו אותה בתנאי שנשארו בגבולותיה של עיר המקלט. במקרה שיצאו מגבולותיה ונוקם הדם מצא אותם, הם היו עלולים לשלם בחייהם, שכן הקלו ראש באמצעי ההגנה שסיפק להם אלוהים. אולם עם מותו של הכוהן הגדול, כל האנשים שמצאו מחסה בערי המקלט היו חופשיים לעזוב אותן ולשוב לנחלותיהם. PP 382.1

הרשעתו של נאשם במשפט רצח לא הייתה אמורה להתבסס על עדות של עד אחד, גם כאשר נמצאו ראיות נסיבתיות חותכות נגדו. ה׳ ציווה על עמו: ״כל מכה נפש - לפי עדים, ירצח את הרצח; ועד אחד, לא יענה בנפש קימות״ (במדבר לה:30). המשיח הוא זה שהעניק את החוקים הללו לישראל; כאשר הוא חי עלי אדמות בקרב תלמידיו, הוא לימד אותם כיצד לנהוג באנשים ששגו. המורה הדגול שב וחזר באוזניהם על הכלל שעדותו של אדם אחד אינה מספקת כדי לזכות או להרשיע את האשם בדין. דעותיו והשקפותיו של אדם אינם אמורים להכריע את הדין בסוגיות משפטיות. בכל העניינים הללו נחוצה עדות של שני עדים או יותר, וביחד עליהם לשאת באחריות כדי ״ש על פי שנים או שלושה עדים יקום כל דבר.׳״ (מתי יח:16, בציטוט מדברים יט:15). PP 382.2

כאשר נאשם ברצח נמצא אשם, שום כפרה או כופר לא הועילו כדי להצילו. אלוהים ציווה: ״שפך דם האדם, באדם דמו ישפך״ (בראשית ט:6). ״ולא תקחו כפר לנפש רצח, אשר הוא רשע למות: כי מות, יומת..״ ״מעם מזבחי, תקחנו לימות.״ ״ולארץ לא יכפר, לדם אשר שפך בה, כי אם, בדם שפכו.״ (במדבר לה:31, 33; שמות כא:14). לשם בטחונה וטוהרה של האומה היה צריך להעניש בכל חומרת הדין רוצח שרצח במזיד. החיים הוענקו לאדם אך ורק מיד אלוהים, ולכן הם מקודשים ויש לשמור עליהם מכל משמר. PP 382.3

ערי המקלט שיועדו לעם הנבחר בימי קדם שימשו סמל למקלט שנמצא לנו במשיח. אותו מושיע חנון ורחום שייעד את ערי המקלט הארעיות הללו, מעניק באמצעות שפיכת דמו מקלט בטוח לכל בני האדם שחיללו את תורת ה׳, שאליו יוכלו להימלט מן המוות השני. שום כוח לא יוכל לחלץ מזרועותיו המגוננות את הנשמות שבאו לחסות בו ולזכות במחילה. ׳׳לכן אין עכשו שום הרשעה על אלה שנמצאים במשיח ישוע,׳׳ ״מי המרשיע? האם המשיח ישוע אשר מת, ולא זו בלבד כי אם קם לתחייה, והוא נמצא לימיו אלוהים ומפגיע בעדנו?׳׳ באפן זה... אנחנו הנמלטים נתעודד מאד לאחז בתקוה המנחת לפנינו.׳׳(אל הרומים ח:1, 34; אל העברים ו:18). PP 383.1

אדם שנס לעיר מקלט לא היה יכול להתמהמה. היה עליו להשאיר מאחור את משפחתו ועסקיו, ולנוס על נפשו. לא היה בידו זמן להיפרד מיקיריו. חייו עמדו על הכף, והיה עליו לוותר על כל עניין אחר שהצריך את תשומת ליבו למען מטרה אחת - להגיע לעיר מקלט. עייפותו נשכחה, ולקשיי הדרך לא הייתה בעיניו שום חשיבות. הוא לא העז להאט את הקצב, עד שנכנס אל בין חומותיה של עיר המקלט. PP 383.2

החוטא נידון למוות נצחי עד שימצא מקלט במשיח; אם אדם שנס על נפשו יתנהל לאיטו או בחוסר תשומת לב, הדבר עלול לגזול ממנו את ההזדמנות היחידה לזכות בחיים, והוא ישלם על כך בחייו. לכן, אדישות והתמהמהות עלולים להביא לאובדן הנשמה. השטן, אויבנו הגדול, צועד בעקבותיו של כל אדם המחלל את תורת ה׳ הקדושה. וכל מי שאינו מודע לסכנה האורבת לו, ואינו מחפש ללא לאות אחר מחסה במקלט הנצחי, ייפול קורבן בידי המשחית. PP 383.3

דמו של אסיר שיצא את גבולות עיר המקלט היה מותר; נוקם הדם היה רשאי לרצוח אותו. בדרך זו למד העם לדבוק בכללים שחכמת האל הנעלה סיפקה להם לשם ביטחונם. זאת ועוד, אין די בכך שהחוטא יאמין במשיח לשם מחילת חטאיו, עליו לשכון בו באמונה ובציות. ככתוב: ״הן אם נחטא בזדון לאחר שקבלנו את PP 383.4

ידיעת האמת, לא ישאר עוד קרבן לכפר על חטאים, אלא צפית חרדה לדין, ולהט אש אשר תאכל את האויבים.״ (אל העברים י:26, 27). PP 383.5

שניים משבטי ישראל, שבט גד, שבט ראובן וחצי שבט המנשה קיבלו את נחלתם לפני שחצו את הירדן. שבטים רועי צאן אלה ראו בערבות רחבות הידיים וביערות גלעד ובשן, שהציעו שפע של אדמות מרעה פוריות לעדריהם, חבל ארץ יקר ערך שלא נמצא כמוהו בכנען, ולכן השתוקקו להתיישב בו. הם התחייבו לשלוח את מכסת אנשי הצבא שלהם אל מעבר לירדן כדי להשתתף בקרבות של יתר השבטים, עד שאחיהם ינחלו אף הם את נחלתם. הם אכן מילאו את חובתם בנאמנות. כאשר עשרת השבטים נכנסו לכנען, ״ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה, חמשים, לפני, בני ישראל... כארבעים אלף, חלוצי הצבא - עברו לפני יהוה, למלחמה, אל, ערבות יריחו.״ (יהושע ד:12, 13). במשך שנים הם נלחמו בגבורה לצד אחיהם. עתה הגיעה השעה שישובו לנחלתם. משום שסייעו לאחיהם בקרבותיהם, הם זכו לחלק משלל האויבים; עתה הם שבו לנחלתם עם ״נכסים רבים ... ובמקנה רב מאד, בכסף ובזהב ובנחשת ובברזל ובשלמות, הרבה מאד,״ שאותם היה עליהם לחלק עם בני השבט שנשארו עם משפחותיהם ועדריהם. PP 383.6

עתה הם יתגוררו הרחק משילה, מקום משכן ה׳. בלב חרד צפה בהם יהושע כשנפרדו לשלום מיתר השבטים כדי לשוב לנחלתם, שכן ידע עד כמה חזקים יהיו הפיתויים שיבואו עליהם. כאשר יחיו כנוודים בנחלתם המבודדת בעבר הירדן, הם עלולים להתפתות למנהגי הגויים עובדי האלילים ששכנו בגבולותיהם. PP 384.1

בשעה שיהושע ויתר זקני העם עדיין חשבו עליהם מתוך חרדה ותחושה מבשרת רעות, הגיעו אליהם בשורות מוזרות. ליד הירדן, בסמוך למקום שבו חצו בני ישראל את הירדן בדרך נס, הקימו שבט ראובן, שבט גד וחצי שבט המנשה מזבח גדול, זהה למזבח העולה בשילה. תורת ה׳ אסרה באיסור מוחלט על הקמת מרכז נוסף לעבודת ה׳ זולת המקודש, והטילה עונש מוות על מפרי החוק. אם זו הייתה תכלית המזבח הזה, הרי שאילו יניחו לו להישאר על תילו, הדבר עלול להדיח אותם לחטא, ולגרום להם לסטות מאמונת האמת. PP 384.2

נציגי העם התאספו בשילה. בסערת רגשות ובלהט זעמם הציעו לצאת מייד למלחמה נגד מחללי התורה. אבל אנשים מתונים יותר בקרב העם הצליחו להרגיע את הרוחות. הוחלט לשגר תחילה משלחת כדי ללבן את העניין עם שניים וחצי השבטים, ולדרוש מהם הסבר להתנהגותם. עשרה נשיאים, נשיא מכל שבט ושבט, נבחרו למשימה. בראשם עמד פנחס, שהתבלט בקנאתו לה׳ בחטא בעל פעור. PP 384.3

שניים וחצי השבטים היו אשמים בכך שנקטו, ללא כל הסבר, בצעד כזה העלול לעורר מחלוקת וחשדות כבדים כל כך. נציגי העם ששפטו את אחיהם והרשיעו אותם מראש, באו אליהם ונזפו בהם קשות. הם האשימו אותם במרד נגד ה׳, והפצירו בהם להיזכר במשפטי ה׳ על ישראל לאחר שהשתתפה בעבודת בעל פעור. בשם כל בני ישראל הכריז פנחס באוזני בני גד, ראובן וחצי המנשה כי אם אין ברצונם לחיות בחבל ארץ שאין בה מזבח עולה, הם מוזמנים לבוא ולחלוק את נחלותיהם וזכויותיהם של בני עמם בעבר הירדן המערבי. PP 384.4

בתשובה להאשמות שהוטחו בהם הבהירו בני השבטים הללו כי המזבח שהקימו לא נועד להעלאת עולות, אלא לשמש עדות לכך שעל אף שהירדן מפריד בינם לבין יתר השבטים, הם דבקים באותה אמונה של אחיהם בכנען. הם חששו שבעתיד ילדיהם לא יורשו להשתתף בעבודת ה׳ במקודש, שכן העם לא יראה בהם חלק מישראל. לפיכך, המזבח שנבנה בתבנית מזבח ה׳ בשילה, ישמש עדות לכך שהאנשים שהקימו אותו עובדים אף הם את אלוהי ישראל, האלוהים החיים. PP 384.5

בשמחה רבה קיבלו נציגי העם את ההסבר, ושבו מייד כדי לבשר את הבשורות הטובות לשולחיהם. בני ישראל חזרו בהם מכוונתם לעלות על השבטים הללו למלחמה, וכל העם שמח שמחה רבה והילל את ה׳. PP 385.1

בני גד וראובן הציבו על המזבח שהקימו כתובת שהעידה על תכלית הקמתו; PP 385.2

הם אמרו: ״כי עד הוא בינתינו, כי יהוה האלוהים.״ בדרך זו הם ביקשו למנוע אי הבנות בעתיד, ולהסיר כל דבר העלול לגרום לפיתוי ולחטא. PP 385.3

לעיתים קרובות מתעוררות מחלוקות קשות בשל אי הבנה קלה, אפילו בקרב אנשים שפועלים מתוך מניעים נעלים ביותר. במקרים כאלה, כאשר לא נוהגים בדרך ארץ ובאורך רוח, עלולות להיגרם תוצאות חמורות מאוד, ואפילו גורליות. עשרת השבטים זכרו כיצד במקרה של עכן אלוהים גער בהם על כך שלא עמדו על המשמר כדי לחשוף חטאים שבוצעו בקרבם. עתה הם היו נחושים לפעול מהר ובמלוא כובד הראש; אך בכך שביקשו להימנע מהטעות הראשונה שעשו, הם נהגו עתה בקיצוניות ההפוכה. במקום לבחון בזהירות ובנימוס את עובדות המקרה, הם פנו אל אחיהם בגישה ביקורתית, הרשיעו וגינו אותם. אילו הגיבו בני גד וראובן ברוח דומה הייתה מתלקחת מלחמה בין הצדדים. על אף שחשוב לטפל בחטא ביד קשה, מצד שני חשוב לא פחות להימנע מהרשעת אדם שחטא ומגינויו על בסיס של חשדות לא מבוססים. PP 385.4

אנשים רבים רגישים להאשמה הפעוטה ביותר המועלת נגדם, אך לעומתם, אנשים רבים מחמירים מדי עם אנשים שסרחו לדעתם. איש לא שב מעולם למוטב בעקבות ביקורת או גינוי; אך רבים סוטים מדרך הישר, מתרחקים ממנה יותר ויותר, ומקשים עוד ועוד את ליבם כאשר מוכיחים ומרשיעים אותם. רוח של אדיבות, עדינות ואורך רוח עשויה להציל את החוטאים, ולכסות על פשעים רבים. PP 385.5

החוכמה שהפגינו בני ראובן ורעיהם אמורה לשמש לנו מופת. בשעה שהם ביקשו במלוא הכנות לעורר עניין בקרב שבטיהם באמונת האמת, מעשיהם לא הוערכו נכונה והם זכו לביקורת נוקבת; אולם הם לא הביעו שום טינה. הם הקשיבו בנימוס ובאורך רוח לטענותיהם של אחיהם בטרם התגוננו, ולבסוף הסבירו באריכות את מניעיהם והוכיחו את חפותם. וכך, המחלוקת שהייתה עלולה להסתיים באסון יושבה בדרכי שלום. PP 385.6

גם כאשר אדם המשוכנע בצדקתו מואשם בהאשמת שווא, בכוחו לנהוג בשלווה ובאיפוק ולהפגין התחשבות בזולת. אלוהים מכיר היטב את המצב הזה; כאשר אנשים אינם מפרשים נכונה דבר מה שעשינו או אמרנו, או שאינם מבינים אותנו כראוי, נוכל להפקיד את ענייננו בידיו בביטחון גמור. אין ספק שה׳ ינקה מאשמה ויצדיק את חסידיו השמים בו את מבטחם, כשם שחשף את חטאו של עכן בקרב מחנה ישראל. אנשים שרוח המשיח מפעמת בקרבם יהיו רחמנים ויפגינו טוב לב ואורך רוח. PP 385.7

רצון האלוהים הוא שאחווה ואהבת אחים ישררו בקרב חסידיו. המשיח התפלל לפני שנצלב, וביקש שתלמידיו יהיו מאוחדים ויפעלו כאיש אחד כשם שהוא אחד עם האב, וזאת כדי שהעולם יאמין שאלוהים שלח אותו. תפילה נפלאה ונוגעת ללב זו מתייחסת לכל הדורות, ואף לימינו אנו; שכן המשיח אמר: ״לא רק בעדם אני מבקש, אלא גם בעד המאמינים בי על יסוד דברם.׳׳ (יוחנן יז:20). בשעה שאל לנו לוותר אפילו על עיקר אחד מעיקרי אמונת האמת, עלינו לחתור תמיד לאחדות זו, שכן היא היא ההוכחה להיותנו תלמידי המשיח. ישוע אמר: ״בזאת ידעו הכל שתלמידי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם.׳׳ (יוחנן יג:35). שאול השליח מאיץ בקהילה: ״והיו כלכם לב אחד, שתפים לצער הזולת, אוהבי האחים, רחמנים וענוים. אל תשלמו רעה תחת רעה ולא חרוף תחת חרוף; אדרבא - תברכו, שהרי לכך נקראתם, למען תירשו את הברכה.״ (הראשונה לפטרוס ג:8, 9). PP 386.1