אבות האומה ונביאי ישראל

הברית עם הגבעונים

פרק זה מבוסס על יהושע ט׳-י׳

לאחר שעזבו את שכם, שבו בני ישראל למחנה בגלגל. כאן הם יזכו בקרוב לביקור של משלחת מוזרה שתבקש לכרות עימם ברית. נציגי המשלחת טענו כי הם באו מארץ רחוקה, והדבר ניכר מהמראה החיצוני שלהם. בגדיהם היו ישנים, קרועים ובלויים, נעליהם שחוקות מרוב שימוש ומטולאות, מלאי המזון שלהם היה עבש ונאדות העור שהכילו את יינם היו בלים ומבוקעים ונקשרו במקומות שנתבקעו, כאילו תוקנו בחיפזון במהלך מסעם. PP 374.1

לדבריהם, אנשי מולדתם, השוכנת הרחק מגבולות כנען, שמעו על הנסים והנפלאות שחולל ה׳ בעבור עמו, ולפיכך שלחו אותם כדי לכרות ברית עם ישראל. בני ישראל הוזהרו מפורשות שלא לכרות ברית עם תושביה האליליים של כנען. עתה התעורר בלב מנהיגי העם ספק באשר לאמיתות דבריהם של הזרים. הם שאלו אותם: ״אולי, בקרבי אתה יושב, ואיך, אכרות (אכרת) לך ברית?״ השליחים פנו ליהושוע והכריזו: ״עבדיך אנחנו״. אך כשיהושוע חקר אותם ישירות: ״מי אתם, ומאין תבאו?״, הם שבו וחזרו על הצהרתם, ואך הוסיפו את הפרטים הבאים כדי להוכיח את אמיתות דבריהם: ״זה לחמנו, חם הצטידנו אתו מבתינו, ביום צאתנו, ללכת אליכם;׳ ועתה הנה יבש, והיה נקדים. ואלה נאדות היין אשר מלאנו חדשים, והנה התבקעו; ואלה שלמותינו, ונעלינו, בלו, מרב הדרך מאד.״ בעזרת טענות אלו הצליחו הגבעונים להוליך שולל את בני ישראל, אשר ״את פי יהוה, לא שאלו.״ לפיכך, ״ויעש להם יהושע שלום, ויכרות להם ברית לחיותם; וישבעו להם, נשיאי העדה.״ כך נכרתה הברית עם הגבעונים. אך מקץ שלושה ימים נחשפה האמת. לבני ישראל נודע ״כי קרבים הם אליו, ובקרבו, הם ישבים.״ הגבעונים שידעו כי לא יצליחו לגבור על בני ישראל נקטו בתחבולה זו כדי לשרוד. PP 374.2

בני ישראל נמלאו זעם רב כשנודע להם כי הגבעונים הוליכו אותם שולל. זעמם גבר כאשר הגיעו מקץ שלושה ימי מסע אל ערי הגבעונים הסמוכות ללב כנען. ״וילנו כל העדה, על הנשיאים.״ אך נשיאי העדה סרבו להפר את הברית וטענו: ״אנחנו נשבענו להם, ביהוה אלוהי ישראל; ועתה, לא נוכל לנגע בהם.״ כתוצאה מכך, ״ולא הכום, בני ישראל.״ הגבעונים נשבעו לפנות עורף לאליליהם ולעבוד את ה׳; לפיכך, השארתם בחיים לא היוותה הפרה של צו ה׳ להשמיד את תושבי כנען עובדי האלילים. מכאן שהשבועה שנשבעו בני ישראל לגבעונים לא חייבה אותם לבצע חטא. על אף שהושגה בעורמה ובמרמה, אי אפשר היה שלא לכבד אותה. החובה לעמוד במילה, במידה ואין הדבר מאלץ את האדם לבצע מעשה רע, היא חובה קדושה, ולכן עליו לקיים את שבועתו. אין לתת לשום שיקולי רווח, תועלת אישית או נקמנות להשפיע בדרך כלשהי על קדושתה של שבועה או התחייבות שאין לחללה. ״תועבת יהוה, שפתי שקר.״ (משלי יב:22). האיש אשר ״יעלה בהר יהוה,״ ו״יקום, במקום קודשו״, הוא אדם ״נקי כפים, ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי; ולא נשבע למרמה,״ ״נשבע להרע, ולא ימר.״ (תהילים כד:3; טו:4) PP 374.3

הגבעונים נותרו בחיים, אך שועבדו לעבדות והוטל עליהם לעסוק במלאכות מפרכות הקשורות למשכן. ״ויתנם יהושע ביום ההוא, חטבי עצים ושאבי מים - לעדה; ולמזבח יהוה.״ הגבעונים הסכימו לתנאים הללו בחפץ לב ובהכרת תודה, מודעים לכך שהאשמה הייתה אך ורק בהם. הם שמחו להישאר בחיים בכל מחיר, ולכן אמרו ליהושוע: ״ועתה, הננו בידך: כטוב וכישר בעיניך לעשות לנו, עשה.״ במשך דורות רבים זוהו צאצאי הגבעונים עם השירות בקודש. PP 375.1

נחלתם של הגבעונים כללה ארבע ערים. בראשם של הגבעונים לא עמד מלך, אלא מועצת זקנים או סנטורים. גבעון, העיר החשובה ביותר הייתה ״עיר גדולה... כאחת ערי הממלכה... וכל אנשיה גברים.״ לפנינו עדות חותכת לפחד הגדול שנפל על תושבי כנען מפני בני ישראל, שכן תושביה של עיר גדולה וחשובה זו נקטו בדרך משפילה כל כך כדי להציל את חייהם. PP 375.2

אך מוטב היה לגבעונים אילו נהגו ביושר ובכנות עם בני ישראל. על אף שבזכות כניעתם לה׳ חייהם ניצלו, רמאותם המיטה עליהם חרפה ושיעבוד. אלוהים קבע בחסדו שכל אדם שינטוש את האלילות ויקשור את עצמו לישראל יזכה ליהנות מברכות הברית. הגבעונים נחשבו כ״גרים״ וכ״אזרחים״ בקרב ישראל. זולת מקרים חריגים וספורים, הגרים היו זכאים ליהנות מאותם זכויות וחסדים שבני ישראל זכו בהם. ה׳ ציווה על ישראל: ״וכי יגור אתך גר, בארצכם - לא תונו, אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך.״ (ויקרא יט:33). בני ישראל צוו בנוגע לפסח ולקורבן הפסח: ״וכי יגור אתכם גר... ועשה אשה ריח ניחח, ליהוה - כאשר תעשו, כן יעשה... חקה אחת לכם ולגר הגר: חקת עולם לדרתיכם, ככם כגר יהיה לפני יהוה״ (במדבר טו:14, 15). PP 375.3

זה היה המעמד שהגבעונים יכלו לזכות בו אלמלא נקטו במרמה. זה לא היה דבר של מה בכך לתושביה ה״גברים״ והמכובדים של עיר הבירה ה״מלכותית״ הזו להפוך לחוטבי עצים ולשואבי מים לדורי דורות. הם עטו על עצמם בגדי דלות ועוני כדי להונות את ישראל, אך הדבר המיט עליהם שיעבוד נצחי. וכך, לדורי דורותיהם ישמש סיפור שעבודם עדות לתיעוב שחש אלוהים כלפי רמייה. PP 375.4

כניעתה של גבעון לבני ישראל מילאה את לב מלכי כנען בפחד. הם נקטו מייד בצעדים הדרושים כדי להתנקם בעם שכרת ברית שלום עם הפולשים. בהנהגת אדוניצדק, מלך ירושלים, כרתו חמשת מלכי כנען ברית נגד גבעון. הם פעלו במהירות. הגבעונים שלא היו ערוכים למתקפת פתע שלחו מסר בהול ליהושוע בגלגל: ״אל תרף ידיך מעבדיך: עלה אלינו מהרה, והושיעה לנו ועזרנו - כי נקבצו אלינו, כל מלכי האמרי ישבי ההר.״ הסכנה לא רק ריחפה על ראשי הגבעונים, אלא אף על ישראל. גבעון חלשה על דרכי המעבר למרכז ולדרום כנען, ולכן היה חשוב להחזיק בה כדי לכבוש את הארץ. PP 376.1

יהושע ערך מייד את ההכנות כדי לצאת לעזרת גבעון. תושבי העיר הבצורה חששו שיהושוע יסרב לבקשתם משום שהם הוליכו שולל את ישראל, אך מאחר שהיו נתונים תחת ידי ישראל וקיבלו על עצמם את עבודת ה׳, חש יהושע מחויב להגן עליהם. הפעם הוא לא פעל ללא הנחיית ה׳. הוא חילה את פניו, ואלוהים עודד אותו לצאת למבצע. ״אל תירא מהם,״ אמר ה׳, והבטיח: ״כי בידך נתתים: לא יעמד איש מהם, בפניך.״ PP 376.2

״ויעל יהושע מן הגלגל, הוא וכל עם המלחמה עמו, וכל, גבורי
החיל.״ PP 376.3

לאחר שצעדו כל הלילה הוביל יהושוע את כוחותיו למערכה בגבעון. עם שחר, בטרם הצליחו חמשת מלכי הברית לקבץ את צבאותיהם ולעלות על העיר, תקף אותם יהושוע במתקפת פתע שעוררה מבוכה ומהומה בקרבם. הצבא האדיר נס על נפשו, ויהושוע דלק בעקבותיו דרך מעלה בית חורון. לאחר שצבאות האויב הגיעו לראש ההר, הם נסו בשיפוע ההר התלול אל בית חורון תחתית. כאן הומטר עליהם מהשמיים מטר עז של ברד. ״ויהוה השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים... רבים, אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל, בחרב.״ PP 376.4

בשעה שהאמורים המשיכו במנוסתם והתכוונו למצוא מחסה במעוזי ההרים, יהושוע צפה מטה מפסגת הרכס והבחין כי היום קצר מדי להשלמת המבצע שהחל בו. אם לא יצליח לנתב את האויבים לדרך אחרת, הם יתאוששו ויחדשו את הקרבות. ״אז ידבר יהושע, ליהוה... ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום, וירח, בעמק אילון. וידם השמש וירח עמד, עד יקים גוי איביו... ויעמד השמש בחצי השמים, ולא אץ לבוא כיום תמים.״ PP 376.5

לפני רדת הערב מילא ה׳ את הבטחתו ליהושוע. כל צבאות האויב הובסו בידיו. בני ישראל יזכרו תמיד את אירועי היום הארוך הזה. ״ולא היה כיום ההוא, לפניו ואחרו, לשמע יהוה, בקול איש: כי יהוה, נלחם לישראל.״ ״שמש ירח,עמד זבלה; לאור חציך יהלכו, לנגה ברק חניתך. זעם, תצעד ארץ, באף, תדוש גוים. יצאת לישע את משיחך; מחצת ראש מבית רשע, ערות יסוד עד צאור סלה.״ (חבקוק ג:11-13). PP 376.6

תפילתו של יהושוע הובעה בהשראת רוח הקודש, וזאת כדי להעניק ראיה נוספת לגבורתו של אלוהי ישראל. מכאן שכאשר ביקש המנהיג הדגול לגרום לשמש ולירח ל״עמוד דום״, זו לא הייתה חוצפה מצדו. יהושוע קיבל מאלוהים הבטחה שאויבי ישראל יובסו, עם זאת הוא לא חסך במאמצים ונהג כאילו ניצחון ישראל תלוי בצבאותיה בלבד. הוא עשה כל דבר שניתן היה לבצע בכוחות אנוש, ואז זעק באמונה לעזרת ה׳. סוד ההצלחה הוא המיזוג בין גבורת ה׳ למאמץ האנושי. אנשים שמצליחים להגיע לתוצאות הטובות ביותר מסתמכים בשלמות על יד הגבורה. PP 377.1

המצביא שציווה: ״שמש בגבעון דום, וירח, בעמק אילון״, הוא האיש שנפל אפיים ארצה והתפלל במשך שעות במחנה בגלגל. אנשי התפילה הם אנשים חדורי עוצמה. PP 377.2

הנס הכביר שהתחולל בגבעון העיד על כך שהבריאה נתונה תחת ידיו של הבורא. השטן מנסה להסתיר מבני האדם את פעולת הגבורה בעולם הגשמי, להחביא מעין כול את פועלו של ה׳ המתבצע ללא לאות. נס זה גורם לכל האנשים המרוממים את הטבע מעל אלוהי הטבע לעמוד נכלמים. PP 377.3

אלוהים מזמן אליו על פי רצונו את איתני הטבע ומצווה עליהם להביס את אויביו: ״אש וברד, שלג וקיטור; רוח סערה, עשה דברו.״ (תהילים קמח:8). כאשר האמורים האליליים נערכו כדי לסכל את תוכניותיו של אלוהים, ה׳ התערב והמטיר ״אבנים גדלות מן השמים״ על אויבי ישראל. על פי כתבי הקודש, קרב גדול יותר ייערך באחרית הימים, בקץ ההיסטוריה של העולם, כאשר יפתח ״יהוה את אוצרו, ויוצא את כלי זעמו״ (ירמיהו נ:25). אלוהים שואל: ״הבאת, אל אצרות שלג, ואוצרות ברד תראה, אשר חשכתי לעת צר [צרה]; ליום קרב, ומלחמה?״ (איוב לח:22, 23). PP 377.4

מחבר ספר ההתגלות מתאר את ההרס והשמד שיתרחשו באחרית הימים, כאשר ״קול גדול״ ייצא ״מן ההיכל מעם הכסא״, ויכריז: ״היה נהיתה!״ לדבריו, ״אבני ברד גדולות שמשקלו כמאה ושלושים ליטראות״ יומטרו ״מן השמים על בני אדם,״ (התגלות טז:17, 21). PP 377.5