אבות האומה ונביאי ישראל

כיבוש יריחו

פרק זה מבוסס על יהושע ה׳:13-15, ו׳, ז׳

בני ישראל נכנסו לכנען, אך עדיין לא כבשו אותה; בעיניים אנושיות, המאבק לכיבוש הארץ נראה ודאי ממושך ומתיש. כנען יושבה בידי גזעים חסונים ואימתניים, שעמדו מוכנים להדוף את הפולשים מאדמתם. הפחד מן הסכנה האורבת להם איחד בין השבטים השונים בכנען. סוסיהם ומרכבות הברזל שלהם, היכרותם את הארץ, ומיומנותם הצבאית יעניקו להם יתרון גדול. זאת ועוד, הארץ הייתה מבוצרת, ככתוב, ״ערים גדלת ובצרת, בשמים׳׳ (דברים ט, א׳). הניצחון שבני ישראל ציפו לנחול בקרב הממשמש ובא לא יבוא מתוך הסתמכות על כוחם הם, אלא אך ורק על גבורת האלוהים. PP 363.1

יריחו, העיר הגדולה והמשגשגת שניצבה לפני בני ישראל במרחק מה מן המחנה בגלגל, הייתה אחת הערים המבוצרות ביותר בכנען. היא שכנה בבקעה פורייה ששפעה מיני ירקות ופרות טרופיים, אך ארמונותיה ומקודשיה המפוארים הצמיחו מידות מגונות ושחיתות. עיר גאה זו, המוקפת ביצורים עצומים, הכריזה מלחמה על אלוהי ישראל. PP 363.2

יריחו, ששימשה אחד המרכזים העיקריים לעבודת אלילים, התמסרה במיוחד לעבודת אשתורת, אלת הירח. כאן באו לידי ביטוי כל המידות המושחתות והשפלות ביותר בדתם של עמי כנען. בני ישראל שרושמו הנורא של פרי חטאם בבעל פעור נותר טרי בלבם, יכלו להביט בעיר האלילית הזו אך ורק בשאט נפש ובאימה. PP 363.3

יהושוע ראה בכיבוש יריחו את הצעד הראשון בכיבוש כנען. אך תחילה הוא ביקש את עזרת אלוהים, וה׳ הבטיח לסייע בידו. לאחר שעזב את המחנה כדי להתייחד עם אלוהים, הוא התפלל שאלוהים ילך לפני עמו. לפתע הוא חזה בלוחם גבה קומה ורם מעלה, ״וחרבו שלופה בידו.׳׳ לשאלה ששאל יהושוע: ׳׳הלנו אתה אם לצרינו?׳׳ השיב האיש: ״לא, כי אני שר צבא יהוה - עתה באתי,׳׳ ואז הורה לו״ ״של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עמד עליו, קודש הוא.׳ צו זה דמה לצו שניתן למשה בחורב, והעיד על טיבו האמיתי של הזר המסתורי. מלך המשיח הוא זה שניצב עתה לפני מנהיג ישראל. ביראת כבוד נפל יהשוע אפיים ארצה והשתחווה לפניו, ואז שמע את ההבטחה: ״ראה נתתי בידך, את יריחו ואת מלכה - גבורי החיל,״ וקיבל הנחיות כיצד לכבוש את העיר. PP 363.4

יהושע ציית לצו האלוהי וערך את צבאות ישראל. הוא הורה להם לא לתקוף את יריחו. הדבר היחיד שעליהם לעשות הוא לצעוד סביב העיר כשהם נושאים את ארון ה׳, ולתקוע בשופרות. בראש יצעדו הלוחמים הנבחרים שאינם אמורים לכבוש את העיר בכוחם הם ובזכות מיומנותם הצבאית, אלא על ידי ציות להוראות שיקבלו מאלוהים. אחריהם יצעדו שבעה כוהנים ובידם שבעה שופרות. אחריהם יינשא ארון הברית, האפוף בכבוד ה׳, בידי הכוהנים העטויים בבגדי הכהונה המעידים על קדושת משרתם. צבאות ישראל יצעדו בעקבותיהם, כל שבט ושבט מאחורי דגלו. זו הייתה התהלוכה שסבבה את העיר המבוצרת שגורלה נחרץ. שום קול לא נשמע זולת קול צעדיהם של צבאות ישראל העצומים ותקיעות התרועה החגיגיות של החצוצרות, שהדהדו בין הגבעות הסמוכות לעיר וברחובות יריחו. לאחר שהקיפו את העיר שבו צבאות ישראל בדממה אל המחנה, וארון ה׳ שב למקומו במשכן. PP 364.1

דרוכים ומופתעים צפו שומרי העיר בכל צעד וצעד שעשו צבאות ישראל, ודיווחו על מהלכיהם לראשי העיר מבלי שהבינו את פשרם. אך כאשר תושבי וכוהני העיר חזו בצבאות הכבירים המקיפים את עירם פעם אחת מדי יום, ובכוהנים הנושאים את ארון הברית בלב התהלוכה, המחזה המסתורי הטיל אימה בלבם. הם שבו ובדקו את ביצוריהם החזקים, וחשו סמוכים ובטוחים כי יצליחו להדוף אפילו את המתקפה העזה ביותר. רבים צחקו מן המחשבה כי מפגנים מוזרים אלה של צבאות ישראל עלולים לעולל להם נזק כלשהו. אחרים צפו ביראת כבוד בתהלוכה שסבבה מדי יום את העיר. הם נזכרו בים סוף שנבקע לשניים לפני העם הזה, ובמעבר שנפער בעבורם בלב נהר הירדן. הם לא ידעו אילו נסים נוספים עשוי אלוהים לחולל בעבורם. PP 364.2

במשך שישה ימים הקיפו צבאות ישראל את העיר. כשעלה השחר ביום השביעי ערך יהושע את צבאות ה׳. עתה הם הודרכו לצעוד שבע פעמים סביב העיר. כאשר ישמעואתתקיעתהחצוצרות,עליהםלהריעבקולרם,שכןאלוהיםנתןבידםאתהעיר. PP 364.3

הצבא העצום צעד חגיגית סביב חומות העיר האיתנות. דממה שררה בכול, זולת קול צעדיהם של רבבות הלוחמים ותרועה מזדמנת של שופר, שהפרה את דממת השחר. נראה שחומות האבן הענקיות יעמדו מול מתקפת האדם. שומרי העיר שניצבו על החומות הביטו במחזה בפחד שהלך וגאה כאשר בתום ההקפה הראשונה, באו בעקבותיה הקפות נוספות: שנייה, שלישית, רביעית, חמישית ושישית. מהי תכליתן של הקפות מסתוריות אלו? איזה אירוע כביר ממשמש ובא בעקבותיהן? הם לא היו צריכים לחכות זמן רב. כשהושלמה ההקפה השביעית, התהלוכה הארוכה נעצרה, והשופרות שדממו לזמן מה פרצו בתרועה רמה שזעזעה את מוסדות האדמה. חומות האבן החזקות על צריחיהן הכבירים התנודדו וניתקו מיסודותיהן, התמוטטו וקרסו על האדמה. תושבי יריחו קפאו על מקומם באימה, וצבאות ישראל צעדו היישר לתוך העיר וכבשו אותה. PP 364.4

בני ישראל לא ניצחו בכוחם הם; הניצחון נזקף אך ורק לזכותו של אלוהים. לכן, הם נדרשו להעלות קורבן לה׳ את העיר על כל רכושה ואוצרותיה בתור ״פרי הביכורים״ של הארץ. בני ישראל היו צריכים ללמוד כי בכיבוש כנען הם אינם אמורים להילחם בכוחות עצמם, אלא לשמש כלי בידי ה׳ לשם ביצוע רצונו; אל להם לבקש לעצמם עושר או תהילה, אלא אך ורק את תהילת ה׳ מלכם. לפני לכידת העיר ניתנה הפקודה: ״והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה, ליהוה.״ ״ורק אתם שמרו מן החרם, פן תחרימו ולקחתם מן החרס; ושמתם את מחנה ישראל, לחרם, ועכרתם, אותו.״2 PP 365.1

כל תושבי העיר ובהמותיהם הוכו בחרב, ״מאיש ועד אשה, מנער ועד זקן; ועד שור ושה וחמור.״ רק רחב הנאמנה ובני ביתה ניצלו בזכות הבטחתם של המרגלים. העיר עצמה הועלתה באש; ארמונותיה ומקודשיה, על כל הפאר, המותרות, הריהוט היקר, הוילונות המשובחים ובגדי השרד - הכול אוכל באש. את כל מה שאי אפשר היה להשמיד באש, ״כל כסף וזהב, וכלי נחישת וברזל״ - נדרש העם להקדיש לשירות בקודש במשכן ה׳. האדמה שעליה שכנה העיר קוללה, אין להקים מחדש את יריחו כעיר מבוצרת, ומי שיעז לבנות מחדש את חומותיה שמוטטו בגבורת ה׳ יישא את משפטי ה׳. השבועה החמורה הבאה הוכרזה באוזני כל בני ישראל: ״ארור האיש לפני יהוה, אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו - בבכרו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה.״3 השמדתם המוחלטת של אנשי יריחו הייתה הגשמת הצו שניתן בידי משה בנוגע לתושבי כנען: ״והכיתם: החרם תחרים אתם.״ (דברים ז:2). ״רק, מערי העמים האלה... לא תחייה, כל נשמה.״ (דברים כ:16). אנשים רבים סבורים כי מצוות אלה מנוגדות לרוח האהבה והחסד שהובעה במצוות אחרות בכתבי הקודש, אך למעשה הן נבעו מפי הגבורה רבת החוכמה והחסד. אלוהים עתיד להעניק לבני ישראל את כנען לנחלה, ולהקים מהם עם שיפגין את מלכותו עלי אדמות. בני ישראל לא רק ינחלו את אמונת האמת, עליהם להפיץ את עיקריה ברחבי העולם. הכנענים התמסרו לאלילות השפלה והמושחתת ביותר, לכן היה צורך לטהר את הארץ מכל דבר שימנע את התגשמות מטרותיו רבות החסד של אלוהים. PP 365.2

תושבי כנען זכו לשפע של הזדמנויות לחזור בתשובה. ארבעים שנה קודם לכן שימשו קריעת ים סוף ומכות מצרים עדות לכוחו הניצח של אלוהי ישראל. לאחרונה, השמדת מלכי מדין, גלעד ובשן שימשה עדות נוספת לכך שה׳ עליון על כל האלים. קדושתו המוחלטת ותיעובו כלפי כל טומאה ותועבה הופגנו במכות שניחתו על בני ישראל לאחר שנטלו חלק בטקסים המתועבים לכבוד בעל פעור. כל האירועים הללו היו ידועים לתושבי יריחו, ורבים מהם האמינו, כמו רחב, כי אלוהי PP 365.3

2. ״פן תחרימו״ וגו׳, כלומר, פן תחטאו ותיקחו מן השלל לעצמכם, ובכך תמיטו אסון על כל מחנה ישראל. PP 365.4

3. )ארור האיש״ וגו׳, כלומר, כל בניו ימותו שכן תחול עליו קללת החרם. ישראל, ״הוא אלוהים בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת״ אך סרבו לחיות על פי אמונתם. בדומה לדור המבול, הכנענים חיו אך ורק כדי לחלל שם שמיים ולטמא את הארץ בתועבותיהם. האהבה והצדק האלוהי תבעו את חיסולם של אותם מורדים בה׳ ואויבי האנושות. PP 365.5

באיזו קלות מוטטו צבאות השמיים את חומות יריחו, אותה עיר גאה שמבצריה עוררו אימה בלב המרגלים חסרי האמונה ארבעים שנה לפני כן! אלוהי ישראל רב הגבורה אמר ליהושוע: ״ראה נתתי בידך, את יריחו ואת מלכה - גבורי החיל״, ושום גבורת אנוש לא יכלה לעמוד נגד דברו. PP 366.1

בזכות ׳׳אמונה נפלו חומות יריחו אחרי שהקיפו אותו שבעת ימים.׳׳ (אל העברים יא:30). שר צבא ה׳ דיבר אך ורק עם יהושוע; הוא לא התגלה בפני כל העדה. לכן, ההחלטה להאמין או לפקפק בדברי יהושע הייתה נתונה בידי בני ישראל; ההחלטה לציית להוראות שקיבלו מיהושע בשם ה׳ או להתכחש למרותו הייתה בידם. נבצר מהם לראות את צבא המלאכים שנלווה אל צבאות ישראל בראשותו של בן האלוהים. הם יכלו לטעון: ״כמה מגוחכות וחסרות משמעות הן הצעדות היומיומיות האלה סביב חומות העיר בלוויית תקיעת השופרות. לא ייתכן שתהיה לכך השפעה כלשהי על ביצוריה הגבוהים של העיר.״ אך התוכנית, שעל פיה הם היו אמורים לבצע את הטקס מדי יום במשך תקופה ארוכה כל כך עד להתמוטטות החומות, זימנה לבני ישראל הזדמנות להתחזק באמונתם. הרושם כי כוחם לא הושתת על חוכמה או על גבורת אנוש, אלא נבע אך ורק מאלוהי ישועתם, היה אמור להיחקק בליבם. הם היו אמורים ללמוד לבטוח בכל ליבם ומאודם במנהיגם האלוהי. PP 366.2

אלוהים יחולל גבורות ונצורות בעבור אנשים הבוטחים בו. אנשים המתיימרים להיות אנשי אלוהים אינם בעלי כוח רב, שכן הם בוטחים בחוכמתם, ואינם נותנים לה׳ הזדמנות להפגין את גבורתו בעבורם. הקדוש ברוך הוא יסייע לילדיו בכל צרה ומצוקה אם רק ישליכו עליו את כל יהבם, ישימו בו את מבטחם ויצייתו לו בנאמנות. PP 366.3

זמן קצר לאחר נפילת יריחו החליט יהושע לתקוף את עי, עיר קטנה ששכנה בין גיאיות צרים מערבית לבקעת הירדן. מרגלים שנשלחו לעיר דיווחו כי תושביה מעטים, וטענו כי די בחיל קטן כדי לכבוש אותה. PP 366.4

הניצחון הכביר שהשיג אלוהים בעבור בני ישראל חיזק את ביטחונם העצמי. ה׳ הבטיח לתת להם את כנען לנחלה. לכן, הם חשו סמוכים ובטוחים בניצחונם, ולא הבינו כי ינחלו ניצחון אך ורק בעזרת השמיים. אפילו יהושוע ערך את תוכניותיו לכיבוש העי בלי לדרוש את פני ה׳ ולקבל את הנחיותיו. PP 366.5

בני ישראל החלו להתפאר בכוחם ולבוז לאויביהם. הם ציפו לניצחון קל על העי, ולכן סברו כי די בשלושת אלפים איש כדי לכבוש את העיר. קבוצת הלוחמים שנבחרה מיהרה לצאת למתקפה על העיר, ללא ודאות כי אלוהים יהיה עימם. הם הגיעו כמעט עד שערי העיר, כאשר נתקלו בהתנגדות נחושה ביותר. מבוהלים ממספרם הגדול של אנשי העי ומעוצמתם הצבאית, ברחו לוחמי ישראל בבלבול במורד ההר התלול. הכנענים דלקו אחריהם במרץ, ״וירדפום לפני השער עד השברים, ויכום במורד.״ על אף שהאובדן לא היה כבד, שכן רק שלושים ושישה איש נהרגו בקרב, התבוסה ריפתה את ידי העם. ככתוב, ״וימס לבב העם, ויהי למים.״ זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשו בני ישראל כנענים בקרב פנים אל פנים, ואם מגני העיר הקטנה הזו הצליחו להניס אותם, מה תהיה התוצאה של עימות גדול יותר? יהושע ראה בתבוסת ישראל אות למורת רוחו של אלוהים. בצער עמוק ובדאגה לגורל עמו, הוא קרע את ״שמלתיו, ויפל על פניו ארצה לפני ארון יהוה עד הערב - הוא, וזקני ישראל; ויעלו עפר, על ראשם.״ PP 366.6

יהושע זעק לה׳: ״אהה אדוני יהוה, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן, לתת אדננו ביד האמרי, להאבידנו? ... בי, אדוני: מה אמר - אחרי אשר הפך ישראל ערף, לפני איביו! וישמעו הכנעני, וכל ישבי הארץ, ונסבו עלינו, והכריתו את שמנו מן הארץ; ומה תעשה, לשמך הגדול?״ PP 367.1

וה׳ השיב לו: ״קם לו; למה זה, אתה נופל על פניך? חטא, ישראל, וגם עברו את בריתי, אשר צויתי אותם.״ זו לא הייתה השעה להתאבל ולהרים ידיים, כי אם לקום ולעשות מעשה. חטא נסתר בוצע במחנה ישראל; יש לחשוף אותו ולהוקיעו לפני ששכינת ה׳ וברכתו ישובו לשרור בקרב עמו, שכן ה׳ הכריז: ״לא אוסיף להיות עמכם, אם לא תשמידו החרם מקרבכם.״ PP 367.2

מצוות ה׳ הופרה בידי אחד האנשים שמונו להוציא לפועל את משפטי ה׳. האומה כולה תישא באשמת החוטא. אלוהים הכריז: ״חטא, ישראל... וגם לקחו, מן החרם, וגם גנבו וגם כחשו, וגם שמו בכליהם.״ יהושע צווה בידי ה׳ למצוא את החוטא ולהענישו. לכידתו נעשתה באמצעות הפלת גורלות. האיש האשם לא התגלה מייד, זהותו נותרה מעורפלת לזמן מה, וזאת כדי שבני ישראל יערכו חשבון נפש, יקבלו אחריות לגבי החטאים שבוצעו בקרבם, ויבואו בענווה לפני אלוהים. PP 367.3

השכם בבוקר אסף יהושוע את העם. כל שבט ושבט התקבץ יחדיו, והטקס החמור ורב הרושם החל. צעד אחר צעד נערכה ה״חקירה״. המבחן המכריע הלך וקרב לכל שבט ושבט. תחילה ״נלכד״ כלומר, נבחר שבט, ואז נבחרה מתוכו משפחה, וממנה נבחר בית אב, ולבסוף נבחרו הגברים עד שנלכד האיש הנושא באשמה. כאשר נבחר שבט יהודה וממנו נבחרה משפחת הזרחי, נלכד עכן בן כרמי, וסומן באצבע אלוהים בתור עוכר ישראל. PP 367.4

כדי להוכיח את אשמתו המוחלטת של עכן, ולא להשאיר שום מקום לספק או לטענה שהוא הורשע שלא כדין, השביע אותו יהושוע להתוודות על האמת קבל עם ועדה. החוטא האומלל התוודה בכל פה על פשעו: ״אמנה, אנוכי חטאתי ליהוה אלוהי ישראל... ואראה(וארא) בשלל אדרת שנער אנחת טובה ומאתים שקלים כסף, ולשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו , ואחמדם, ואקחם; והנם טמונים בארץ בתוך האהלי, והכסף תחתיה.״ יהושוע שיגר מייד את אנשיו אל האוהל, וכאשר הם חפרו באדמה במקום שצוין בידי עכן, ״והנה טמונה באהלו, והכסף תחתיה. ויקחום, מתוך האהל, ויבאום אל יהושע... ויצקם, לפני יהוה.״ PP 367.5

מייד הוכרז גזר דינו של האיש והוצא אל הפועל. יהושע אמר לעכן: ״מה עכרתנו? והוסיף: ״יעכרך יהוה ביום הזה!״ בני ישראל נמצאו אחראים לחטאו של עכן, ואף סבלו מתוצאותיו. לכן הם נדרשו ליטול חלק בענישה באמצעות נציגיהם: ״תרגמו אתו כל ישראל, אבן, וישרפו אתם באש, ויסקלו אתם באבנים.״ PP 368.1

באתר הסקילה הוקם גל אבנים גדול - עדות לחטא ולעונשו. ׳׳על כן קרא שם המקום וההוא, עמק עכור״ כלומר, מקום של סבל ופורענות. בספר דברי הימים צוין עכן בשם ״עכר עוכר ישראל.״ (דהי“א ב:7). חטאו של עכן היווה הפרה בוטה של המצוות והאזהרות המפורשות והחמורות ביותר שאלוהים נתן לעמו, והוא בוצע חרף גילויי גבורת האלוהים הכבירים ביותר. ״שמרו מן החרם, פן תחרימו״ - זה היה הצו שהוכרז באוזני כל בני ישראל. הוא ניתן מייד לאחר סדרה של אירועים חשובים בחיי העם: חציית הירדן בדרך נס, מילת הגברים כאות להכרה בברית ה׳, חגיגת הפסח במדבר, התגלות מלאך הברית ומפלת יריחו. הוא ניתן כאזהרה וכאישוש להשמדת כל המורדים שיעברו על חוקי האלוהים. העובדה שצבאות ישראל לא הביסו את יריחו וירשו אותה בכוחם הם, אלא שגבורת ה׳ לבדה נחלה את הניצחון למענם, העניקה משקל כבד לצו שהורה לעם לא ליטול מן השלל. אלוהים מוטט בגבורת פיהו את המעוז הזה; הניצחון נזקף לזכותו, ובני ישראל היו צריכים להקדיש את העיר על תכולתה ואוצרותיה לאלוהים בלבד. PP 368.2

בשעת הניצחון והמשפט הכביר הזה העז אדם אחד בלבד מקרב רבבות בני ישראל לחלל את מצוות ה׳. חמדנותו של עכן התעוררה בלבו כאשר ראה את האדרת היקרה שהובאה משנער [בבל]. גם כאשר עמד בפני המוות, הוא כינה אותה ״אדרת שנער אחת טובה.״ חטא גרר חטא, ולבסוף גנב עכן את הזהב והכסף שהוקודש לאוצר ה׳, ובכך גזל מאלוהים את ״פרי הביכורים״ של כנען. PP 368.3

שורשי החטא הקטלני שהביא לאובדנו של עכן היו נעוצים בחמדנות, אם החטאים כולם, ואחד החטאים היותר שכיחים שאינם נחשבים חמורים במיוחד. כאשר עברות אחרות על חוקי התורה נחשפות, נחקרות ובאות על עונשן, רק לעיתים רחוקות מדברים בגנות חילול הדיבר העשירי. חומרתו של חטא זה ותוצאותיו המרות, הם הלקחים שנפיק מסיפורו של עכן. PP 368.4

חמדנות היא מידה רעה ההולכת ומתעצמת בהדרגה. עכן טיפח בליבו את תאוות הבצע, עד שהדבר הפך להרגל שכפת אותו בכבלים שכמעט אי אפשר היה לנתקם. כאשר עסק בטיפוח מידה רעה זו, המחשבה שהדבר ימיט אסון על ישראל הייתה ודאי מבעיתה אותו; אך מצפונו הלך וקהה בשל חטאו, וכאשר בא עליו הפיתוי הוא נכנע בנקל ליצר הרע. PP 368.5

האם איננו ממשיכים לבצע חטאים דומים חרף האזהרות הברורות והמפורשות שקיבלנו? גם אנחנו מצווים מפורשות שלא לטפח את מידת החמדנות, כשם שעכן הוזהר לגבי שללה של יריחו. אלוהים הכריז כי תאוות הבצע זהה לאלילות. אנחנו מוזהרים: ״אינכם יכולים לעבד את האלוהים ואת הממון.׳׳ )מתי ו:24). ״הזהרו מכל חמדנות׳׳ (לוקס יב:15). ״אף לא תעלו על דל שפתיכם מעשי זנות וכל טמאה או תאותנות׳״׳ (אל האפסים ה:3). בל נשכח את גורלם המר של עכן, יהודה איש קריות, חנניה ואישתו שפירה, ולפני כל אלה את גורלו של השטן, ״כוכב השחר״, שחמד לעצמו עמדה רמה יותר, והפסיד לנצח נצחים את האור והאושר השוררים בשמיים. ועם זאת, על אף האזהרות שקיבלנו, רווחות בקרבנו החמדנות ותאוות הבצע. PP 369.1

עקבותיה מעוררי שאט נפש של החמדנות ניכרים בכל מקום. היא מעוררת חוסר שביעות רצון ומחלוקת בקרב משפחות; היא מלבה רגשי קנאה ושנאה בלב העניים כלפי העשירים; היא מעודדת את הדיכוי והעושק של העניים בידי העשירים. רעה חולה זו אינה קיימת בקרב אנשי העולם בלבד, אלא אף בקרב קהילת המשיח. לא קשה למצוא בקרבנו אנוכיות, קמצנות, רמאות, הימנעות מגמילות חסדים, וגזלת ״המעשר והתרומות״ המגיעים לאלוהים. בקרב חברי הקהילה ״הטובים והמכובדים״ ביותר ישנם לדאבוננו לא מעט אנשים הדומים לעכן. חבר קהילה עשוי לבוא בקביעות למפגשי הקהילה ולהשתתף ב״סעודת האדון״, בשעה שהוא מסתיר רווחים ונכסים שהושגו בדרך לא כשרה וקוללו בידי אלוהים. רבים הקריבו את צו מצפונם ואת תוחלתם לחיי נצח בתמורה ל“אדרת טובה אחת״ מבבל. רבים החליפו את יושרתם, הגינותם וכישוריהם בחומרנות, בשק של מטבעות כסף. זעקותיהם של העניים המעונים נופלות על אוזניים ערלות; אורה של הבשורה נחסם; הלעג והבוז של הנהנתנים השטופים בגשמיות ניצת בלבם בשל מעשים ומנהגים, שאינם עולים בקנה אחד עם האמונה המשיחית. ולמרות זאת, מורה הדת תאב הבצע ממשיך לאגור אוצרות. ה׳ אמר: ״היקבע אדם אלוהים, כי אתם קבעים אותי,״ כלומר, ״היגזול אדם מאלוהיו? אתם גוזלים ממני!״ (מלאכי ג:8). PP 369.2

חטאו של עכן המיט אסון על האומה כולה. חרון אפו של אלוהים ייפול על קהילת ה׳ בשל חטאו של אדם אחד, עד שהחטא הזה ייחשף ויוצמת. הקהילה צריכה לחשוש יותר מכול, לא ממתנגדיה, מכופרים או ממחללי שם שמיים, אלא מאנשים המתיימרים להיות תלמידי המשיח, שהתנהגותם עומדת בסתירה לאמונה. חלקם מעכבים את ברכת אלוהי ישראל וגורמים לחסר בקרב עמו. PP 369.3

כאשר קהילת המשיח מידרדרת רוחנית, מאבדת את להט האמונה והופכת קרה, הדבר נותן לאויבי ה׳ פתחון פה, הזדמנות להריע בניצחון. במקרה כזה, במקום שחברי הקהילה ישלבו ידים ויקוננו על מצבם העגום, טוב יעשו אילו יחפשו את ה״עכן״ שקרבם. שכל אחד ואחד בקהילה יערוך חשבון נפש בענווה, וינסה לחשוף את חטאיו הנסתרים הגורמים לשכינת ה׳ להסתלק מן העדה. PP 369.4

עכן התוודה על חטאו, אך זה היה מאוחר מדי מבחינתו. הוא חזה בצבאות ישראל שבים מן הקרב על העי מובסים ומיואשים, אך הוא לא בא להתוודות על חטאו. הוא ראה את יהושוע וזקני ישראל נופלים אפיים ארצה ביגון כבד מנשוא. אילו התוודה אז, הייתה זו הוכחה כלשהי לחרטה אמיתית; אך הוא דבק בשתיקתו. הוא שמע את ההכרזה בדבר חטא כבד שבוצע בקרב המחנה, ואפילו שמע את טיבו המפורש. אך שפתיו נותרו חתומות. ואז בא טקס החקירה החמור. כמה התחלחל עד עמקי נפשו כשראה שהשבט שלו ״נלכד״, וממנו נבחרה משפחתו ולבסוף נבחר ביתו שלו! אך שום וידוי לא יצא מפיו, עד שאצבע אלוהים סימנה אותו. ואז, כשאי אפשר היה עוד להסתיר את חטאו, הוא הודה באמת. לעיתים קרובות כל כך נערכים בקרבנו וידויים דומים. קיים הבדל עצום בין הודאה בעובדות שהוכחו, לבין וידוי על חטאים הידועים רק לנו ולאלוהים. עכן לא היה מתוודה על חטאו אלמלא קיווה שהדבר ימנע ממנו לשאת בעונש. אך הווידוי שלו שימש אך ורק ראיה להצדקת עונשו. לא הייתה כאן שום חרטה כנה על חטא, שום מוסר כליות, שום שינוי של הלב, לא הובע שום תעוב כלפי הרוע. PP 370.1

החוטאים שיעמדו לפני כס משפטו של אלוהים יתוודו על חטאיהם לאחר שה׳ PP 370.2

גזר את דינם, זאת אומרת, לאחר שכל מקרה ומקרה הוכרע ונגזר לחיים או למוות. הדין שייגזר עליהם יפיק מכל אחד ואחד מהם הודאה בחטאו. נשמתם, החדורת תחושת אשמה נוראה וחלחלה מגזר הדין, תאלץ לפתוח בווידוי. אך וידויים כאלה לא יוכלו להושיע את החוטא. PP 370.3

אנשים רבים, בדומה לעכן, מסתירים את חטאיהם מבני האדם כל עוד הדבר עולה בידם. הם חשים מוגנים, ומשלים את עצמם שאלוהים לא יחמיר איתם בדין. אך כשכבר יהיה מאוחר מדי חטאיהם ייחשפו, והם ייאלצו לתת עליהם את הדין. זה יקרה ביום שבו לא יוכלו עוד להשיג כפרה באמצעות קורבן או מנחה. כאשר ספרי השמיים ייפתחו, ה׳ היושב על כס משפטו לא יכריז את אשמת האדם, אלא יעיף מבט בוחן ומרשיע לעבר החוטא, וכל מעשה שעשה, כל קורבן שהועלה בתמורה לחייו, ייחקק בצורה עזה בזיכרונו של החוטא. לא יהיה צורך ״ללכוד״ את החוטא מתוך שבטו ומשפחתו, כפי שנעשה בימי יהושע, שכן במו פיו יתוודה החוטא על אשמתו וחרפתו. ביום ההוא, חטאים שנסתרו מעין כול יוכרזו קבל עם ועולם. PP 370.4