אבות האומה ונביאי ישראל

מות משה

פרק זה מבוסס על דברים לא׳ עד לד׳

אלוהים נהג בעמו באהבה ובחסד אך גם בצדק ובמשפט. במרוצת הדורות נתן ה׳ לישראל הוכחה חותכת לצדק המוחלט ונטול הפניות שלו, ועם זאת הרעיף עליו ברכות רבות. אהבתו וחסדו כלפי ישראל תוארו בחן רב: ״כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף; יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו. יהוה, בדד ינחנו״ (דברים לב:11, 12). עם זאת, עונש חמור ומידי פקד את בני ישראל בשל חטאיהם. PP 350.1

אהבתו האינסופית של אלוהים התבטאה במתת שהעניק לעולם: בנו יחידו, שבא לעולם כדי לגאול את האנושות האובדת, וכדי לגלות לנו את אופיו של אבינו שבשמיים. במגעיו עם בני האדם נהג המשיח בעדינות, בחסד וברחמים אלוהיים. עם זאת, הוא הכריז: ״עד אשר יעברו השמים והארץ אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה״ (מתי ה:18). קולו של המשיח, המפציר באהבה ובאורך רוח בחוטא לבוא אליו ולמצוא מחילה ושלום, יצווה ביום בדין על כל מי שמאסו בחסדו: ״סורו ממני עושי רשע!״ אלוהים מוצג בכתבי הקודש כאב רחום וחנון, אך גם כשופט צדיק. על אף שאלוהים שש להרעיף את חסדו על בני האדם ולמחול על ״עון ופשע וחטאה״, הוא אינו פוטר את אלה שלא חזרו בתשובה, ככתוב: ״ונקה, לא ינקה״ (שמות לד:7). PP 350.2

מלך מלכי המלכים הכריז כי משה לא ינהיג את ישראל אל הארץ הטובה, וכל תחנוניו של עבד ה׳ לא הועילו כדי לשנות את גזר דינו. משה ידע כי הגיע שעתו למות. עם זאת, אף לא לרגע לא חדל לדאוג לישראל. הוא שקד על הכנת העדה לקראת כניסתה אל הארץ המובטחת. בצו ה׳ התייצבו משה ויהושע באוהל מועד, ועמוד הענן בא ונח על פתחו. כאן הופקד העם ברוב טקס לידי יהושע. פועלו של משה כמנהיג ישראל תם ונשלם. בדאגתו הרבה לעמו שכח משה את צערו שלו. בנוכחות קהל רב דיבר משה אל יהושע, יורשו, בשם ה׳, ומסר לו את דברי העידוד והחיזוק הבאים: ״חזק ואמץ - כי אתה תביא את בני ישראל, אל הארץ אשר נשבעתי להם; ואנוכי, אהיה עמך.״ עתה פנה אל זקני וקציני העם וציווה עליהם לדבוק במצוות שנתן להם מאת ה׳. PP 350.3

כאשר בני ישראל הביטו במנהיג הקשיש, שבמהרה יילקח מהם, הם נזכרו בהערכה רבה ביחסו הרך והאבהי כלפיהם, בעצותיו הנבונות ובפועלו הבלתי נלאה בעבורם. לעיתים קרובות, כשמשפטי ה׳ הצודקים פקדו אותם בשל חטאיהם, משה התפלל ועתר בעדם, ואלוהים נעתר לתפילותיו וחס על חייהם! חרטה עזה מילאה את ליבם ויגונם הלך והתעצם. הם נזכרו בצער כי דרכם הנלוזה היא שגרמה למשה לבצע את החטא שהמיט עליו דין מוות. PP 351.1

הסתלקותו של המנהיג האהוב תשמש לישראל לקח מר ונוקב בהרבה מכל לקח אחר שהיו מפיקים אילו המשיך משה לחיות בקרבם ולמלא את שליחותו. אלוהים חפץ לגרום לעם להבין כי מוטב שלא יקשו על חייו של המנהיג הבא, כשם שנהגו במקרה של משה. אלוהים מדבר אל חסידיו באמצעות הברכות שהוא מרעיף עליהם; אך כאשר ברכותיו אינן זוכות להערכה, הוא מבטל אותן, וזאת כדי שחסידיו ייווכחו בחטאיהם וישובו אליו בכל ליבם. PP 351.2

בעצם היום הזה צווה משה בידי ה׳: ״עלה אל... הר נבו... וראה את ארץ כנען, אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה. ומת, בהר אשר אתה עלה שמה, והאסף, אל עמיך.״ משה עזב לעיתים קרובות במצוות ה׳ את המחנה כדי להתייחד עם אלוהים; אך עתה הוא נדרש לעזוב את המחנה ולצאת לדרך חדשה ונעלמה. עליו להפקיד את חייו בידי בוראו. משה ידע כי נגזר עליו למות לבד; איש מידידיו לא יוכל להילוות אליו בשעותיו האחרונות. הצעד שעמד ליטול היה מסתורי ונורא הוד, וליבו צנח בקרבו. הנתק מעמו האהוב, העם שאליו התמסר והקדיש את חייו, היה המבחן הקשה ביותר שבו עמד. אך היה עליו לבטוח באלוהים, והוא הפקיד את חייו באמונה שלמה בידי אלוהים האוהב ורב החסד. PP 351.3

בפעם האחרונה ניצב משה בקרב עמו. רוח הקודש שבה ונחה עליו. בשפה מליצית ונרגשת הרעיף משה ברכה על כל אחד ואחד משבטי ישראל, וחתם את דבריו בברכה על ישראל כולה: PP 351.4

״אין כאל, ישרון: רכב שמים בעזרך, ובגאותו שחקים.
מעני אלהי קדם, ומתחת זרעת עולם; ויגרש מפניך אויב, ויאמר
השמד.
וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב, אל ארץ דגן ותירוש; אף שמיו,
יערפו טל.
אשריך ישראל: מי כמוך, עם נושע ביהוה, מגן עזרך״ (דברים לג:29-26) PP 351.5

עתה עזב משה את העדה והעפיל לבד ובדממה אל ראש ההר, אל ״אל הר נבו, ראש הפסגה״. על ראש הפסגה הבודדה ניצב משה והביט בעיניים צלולות בנוף שנגלה לפניו. באופק המערבי נשק הים התכול לשמיים, בצפון התנשא הר החרמון אל על, במזרח השתרעו ערבות מואב, ומאחוריהן שכן חבל הבשן, בו נחלו בני ישראל ניצחון; הרחק בדרום השתרע מדבר נדודיהם הארוכים של בני ישראל. PP 351.6

בבדידותו סקר משה את חייו גדושי התהפוכות, הקשיים והתלאות, מן היום שבו נטש את חיי הנוחות, הפאר והכבוד בחצר המלכות במצרים ואת כס המלכות שעתיד היה לרשת. הוא עשה זאת רק כדי לקשור את גורלו בגורל עמו הנבחר של אלוהים. הוא נזכר באותן שנים ארוכות במדבר שבמהלכן רעה את צאן יתרו, בהתגלות של מלאך ה׳ בסנה הבוער, ובייעוד שהטיל עליו האל: לגאול את ישראל. עתה שב וחזה בעיני רוחו בנסים ובמופתים הכבירים שחוללה גבורת ה׳ בעבור העם הנבחר, ובאורך רוחו וחסדו הרב של אלוהים במרוצת שנות נדודיהם ומרדנותם של בני ישראל. למרות כל הנסים, הנפלאות והגבורות שאלוהים חולל בעבורם, ולמרות כל תפילותיו ומאמציו של משה בעבורם, רק שני אנשים מקרב המבוגרים במחנה ישראל העצום שיצא ממצרים, נמצאו נאמנים דיים בעיני ה׳ כדי להתיר להם להיכנס לארץ המובטחת. כאשר סקר משה את חייו ואת פרי עמלו, את התלאות, הקשיים, המבחנים והקורבנות שהקריב, נראה לו שהללו היו כמעט חסרי ערך. PP 352.1

עם זאת, משה לא הצטער על המשא הכבד שנשא. הוא ידע כי פועלו ושליחותו הוטלו עליו מאת ה׳. כאשר נקרא לראשונה להנהיג את ישראל ולהוציאו מעבדות לחירות, ניסה להתחמק מן האחריות שהוטלה עליו; אך מרגע שנטל על עצמו את התפקיד,לאהניחאתהמשאולולרגע.אפילוכשאלוהיםהציעלפטוראותומתפקידו ולהשמיד את ישראל המורדת, הוא סירב להצעה בתוקף. על אף שהמבחנים שעמד בהם היו קשים מנשוא, אלוהים הטה עליו את חסדו בדרכים מיוחדות; בשנות הנדודים במדבר הוא זכה לחזות בהתגלות גבורת ה׳ וכבודו ובהפגנת אהבת אלוהים לעמו, וכל אלה העשירו את חייו. הוא חש כי נטל את הבחירה הנכונה כאשר בחר לסבול עם עם ה׳, במקום ליהנות לזמן מה מתענוגות העולם הזה. PP 352.2

כאשר סקר משה את חייו כמנהיג העם הנבחר, הוא שם לב למעשה שגוי אחד שהטיל כתם על עברו. הוא חש כי אילו יכול היה למחוק את החטא הזה, לא היה נרתע מן המוות. עתה הוא קיבל את ההבטחה כי חרטה ואמונה בקורבן השה המובטח [המשיח], הם כל מה שאלוהים דורש. משה שב והתוודה על חטאו, והתחנן למחילה בשם ישוע המשיח. PP 352.3

עתה זכה משה לחזות בכל נופי הארץ המובטחת. כל חבל ארץ נפרש לנגד עיניו, PP 352.4

לא במעורפל אלא מקרוב, בצורה ברורה ומוחשית, והמראות הנאים הרחיבו את דעתו. הנוף שנגלה לפניו לא היה כפי שהוא נראה אז, אלא כפי שייראה בעתיד, כאשר ישראל תנחל את הארץ המובטחת וברכת ה׳ תנוח עליה. כפי הנראה חזה משה בגן העדן השני. היו שם הרים עטויים בארזי הלבנון, גבעות כסופות עטורות במטעי זיתים ומבושמות בניחוח פרי הגפן שעלה מן הכרמים, ערבות רחבות ידיים, מדושאות ומנוקדות בפרחים, עשירות בצמחייה ובעצי פרי. כאן מלבלבים עצי התמר היפהפיים, שם מתנועעים ברוח שיבולי החיטה והשעורה הזהובות. כאן רוחשים עמקים שטופי שמש בצלילי מעיינות מפכים וברננת ציפורים, ושם ערים נאות, על גניהן המטופחים ואגמיהן שופעי המים, ״כי שפע ימים יינקו״, ובמרחק רועים עדרי הצאן במדרונות ההרים, והדבורים נוצרות את אוצרותיהן בנקיקי הסלעים - זו הייתה הארץ שאותה תיאר משה באוזני ישראל בהשראת רוח הקודש: ״מברכת יהוה ארצו, ממגד שמים מטל... וממגד, תבואת שמש... ומראש, הררי קדם; וממגד, גבעות עולם. וממגד, ארץ ומלאה.״ PP 352.5

משה ראה את העם הנבחר יושב בכנען, כשכל אחד ואחד משבטי ישראל יושב בנחלתו. הוא חזה בתולדות בני ישראל לאחר התיישבותם בארץ המובטחת, והסיפור הארוך והעגום על כפירתם והעונש שנגזר עליהם גולל לפניו. הוא ראה כיצד גלו בני ישראל מארצם בשל חטאיהם ונפוצו בקרב הגויים עובדי האלילים, הוא חזה בהסתלקות השכינה מישראל, בעריה היפות שחרבו והפכו שוממות, ובתושביה שגלו לארצות הניכר. הוא חזה בבני ישראל שבים אל ארץ אבותיהם, אך זו נכבשת בידי רומי. PP 353.1

הוא זכה להביט קדימה ולצפות בעתיד. הוא חזה בביאת המשיח הראשונה: הוא ראה את לידת ישוע בבית לחם, הוא שמע את צבאות המלאכים פורצים בשיר הלל, משבחים ואומרים: ״כבוד לאלוהים במרומים, ובארץ שלום.״ הוא חזה בכוכב שדרך ברקיע והנחה את שלושת חכמי המזרח בדרכם אל ישוע. אור גדול זרח והציף אותו כאשר נזכר במילות הנבואה: ״דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל״ (במדבר כד:17). הוא חזה בחייו הצנועים של ישוע בנצרת, בשירות החסד, האהבה והריפוי שלו בקרב העם, בדחייתו בידי האומה הגאה וחסרת האמונה. מופתע, הקשיב לדברי האנשים שהתפארו והתהדרו בתורה ה׳, אך בזו למשיח ומאסו בו - הוא שבידו ניתנה התורה לישראל. הוא חזה בישוע על הר הזיתים, שטוף דמעות בשעת פרידתו מירושלים, עירו האהובה. כאשר חזה משה בדחייתו הסופית של המשיח בידי העם שזכה לברכות גדולות כל כך מן השמיים, העם שבעבורו עמל, התפלל והקריב רבות, ואפילו הסכים ששמו יימחה מספר החיים, וכאשר שמע את המילים הנוראות שישוע הגה: ״הנה ביתכם ינטש לכם״ (מתי כג:38), נשבר ליבו מצער ודמעות צורבות זלגו מעיניו מתוך השתתפות ביגונו העז של בן האלוהים. PP 353.2

הוא עקב אחר המושיע שפסע לגת שמנים, וחזה בייסורים וביגון שדקרו את לב המשיח בגן, ואז חזה בבגידה, בלעג, בהצלפות, ובעינויים - בצליבתו של המשיח. משה ידע שכשם שהוא עצמו נשא את נחש הנחושת על נס במדבר, כך חייב בן האלוהים להינשא מעלה, כדי שכל מי שיאמין בו ״לא יאבד... אלא ינחל חיי עולם״ (יוחנן ג:16). צער, זעם ואימה מילאו את ליבו של משה כאשר ראה את הצביעות ושנאת החינם שגילתה ישראל כלפי גואלה, מלאך ה׳ שהלך לפני אבות האומה והנחה את דרכם. הוא שמע את זעקת הייסורים של המשיח: ״אלי, אלי, למה עזבתני?״ (מרקוס טו:34). הוא חזה בגווייתו של ישוע, מוטלת בקבר החדש שחצב יוסף. נראה כי חשכה נוראה וייאוש קודר אפפו את העולם כולו. אך כאשר שב ונשא את עיניו, חזה בשיבתו של המשיח אל העולם כמנצח, בירידתו מן השמיים בלוויית רבבות מלאכים הסוגדים לו, ובתוך כך הוא מוביל המון רב של שבויים. הוא ראה את שערי השמיים נפתחים לרווחה כדי לקבל את המשיח, ואת צבאות השמיים מריעים בשירי ניצחון לקראת מצביאם. שם נגלה למשה כי הוא עצמו ישרת את המושיע, ויפתח לפניו את שערי הנצח. כאשר הביט משה במחזה קרנו פניו באור יקרות. כמה פעוטים נראו עתה הקשיים שניצבו בדרכו והקורבנות שהקריב בחייו בהשוואה לאלו של בן האלוהים! כמה קל היה משאו וכמה פעוטה הייתה צרתו לעומת ״כבוד עולמים גדול ורב עד מאד״ (השנייה אל הקורינתים ד:17). הוא שש על כך שזכה ליטול חלק, גם אם זעום, בסבלות המשיח. PP 353.3

משה חזה בתלמידי ישוע היוצאים לבשר את בשורתו ברחבי תבל. הוא ראה שעל אף שישראל, שנולדה ״לפי הבשר״, כשלה במילוי הייעוד הנשגב שה׳ נתן לה (שכן בשל חוסר אמונתה לא הפכה לאור העולם), ואף בזה לחסד ה׳ והפסידה את הברכות שנועדו לעם הנבחר - אלוהים לא השליך מעל פניו את זרע ישראל; המטרות הנשגבות שה׳ תכנן להגשים באמצעות ישראל, תתגשמנה. כל בני האדם שיהפכו בני אמונה באמצעות המשיח, ייחשבו כבני אברהם וינחלו את הבטחות הברית; בדומה לאברהם, הם נקראים לנצור את תורת ה׳ ובשורת בנו ולבשרם לעולם. משה חזה באורה של הבשורה הזורח מתלמידי ישוע אל ״ההלכים בחשך... ישבי בארץ צלמות״ (מתי ד:16) ובאלפים מקרב הגויים מתקבצים לאורה היוקד. הוא חזה בצמיחתה ובשגשוגה של ישראל, ושש על כך. PP 354.1

עתה חלף מחזה אחר נגד עיניו. הוא חזה בשטן המדיח את ישראל למאוס במשיח, שעה שהם מתיימרים לכבד את תורת ה׳. הוא חזה בעולם הנוצרי הולך שולל אחר הטעייה דומה: מואס בתורת ה׳ אך מתיימר לקבל את המשיח. הוא שמע את הכוהנים הגדולים וזקני העם זועקים בחמת זעם ובטירוף: ״שיצלב!״ ״שיצלב!״ הוא שמע את מורי הנצרות זועקים: ״חסל סדר תורה!״ הוא ראה את השבת מחוללת, נרמסת ברגל גסה, ונחגגת במועד אחר שלא נקבע ולא קודש בידי ה׳. משה שב ונמלא השתוממות ואימה. כיצד יכולים תלמידי המשיח למאוס בתורה שניתנה מפי המשיח על הר סיני? כיצד יכולים יראי ה׳ להשליך את התורה, אשר היא התשתית לריבונותו של אלוהים בשמיים ובארץ? משה שש לראות את תורת ה׳ זוכה לכבוד ולשבח בקרב קומץ של יראי ה׳. הוא חזה בעימות הגדול האחרון, שהתחולל בין הכוחות הארציים לבין יראי ה׳ המקיימים את מצוות התורה, שאותם ביקשו להשמיד. הוא צפה קדימה וחזה ביראי ה׳ מסתתרים ביום הדין. הוא שמע את קולו הרועם של ה׳, יוצא מהיכלו השמיימי ומזעזע את מוסדות הארץ והשמיים, וכורת ברית שלום עם שומרי תורתו. הוא חזה בביאתו השנייה של המשיח בכבוד ובהדר, בצדיקים המתים הקמים לתחייה לחיי נצח, ובקדושים החיים הנלקחים השמיימה מבלי שטעמו מוות. הוא ראה את כולם עולים יחדיו השמיימה, מרננים ומשבחים את ה׳ וששים על עיר האלוהים. PP 354.2

מחזה נוסף נגלה לעיניו. הוא חזה בארץ, חופשייה מן הקללה, נאה וברה יותר מן הארץ המובטחת שנפרשה לפניו. חטא לא ישרור בה ולמוות לא תהיה דריסת רגל בה. כאן יקבעו האומות הנושעות את מושבן הנצחי. בשמחה בל תתואר צפה משה במחזה הנשגב - בהתגשמותה של גאולה מפוארת ונפלאה יותר מכל מה שייחל מעודו. עתה, כשנדודיה של ישראל הפכו נחלת העבר לנצח נצחים, נכנסה ישראל לבסוף אל הארץ הטובה והנאה. PP 355.1

המחזה שב ונמוג, ועיניו של משה נחו על ארץ כנען שנפרשה נגד עיניו במרחק. ואז, כלוחם עייף ושבע תלאות שכב משה לנוח. ״וימת שם משה עבד יהוה, בארץ מואב, על פי יהוה. ויקבר אתו בגי בארץ מואב, מול בית פעור; ולא ידע איש את קברתו, עד היום הזה.״ רבים מבני העם שסירבו להקשיב בקולו של משה היו עלולים להפוך את קיברו למקום עלייה לרגל ולמרכז פולחן אלילי, אילו ידעו את מקום קבורתו. הם היו משתטחים על הקבר וסוגדים לגופה, ובדרך זו היו חוטאים באלילות. מסיבה זו, מקום קיברו לא נודע מעולם. מלאכי ה׳ הם שקברו את גופת עבדו הנאמן של ה׳, וניצבו ליד הקבר הבודד כדי להשגיח עליו. PP 355.2

״ולא קם נביא עוד בישראל, כמשה, אשר ידעו יהוה, פנים אל פנים. לכל האתת והמופתים, אשר שלחו יהוה, לעשות, בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו, ולכל ארצו. ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה, לעיני כל ישראל.״ PP 355.3

אילו חייו של משה לא הוכתמו באותו חטא אחד ויחיד, (כאשר הוציא מים מן הסלע בקודש אך לא נתן לאלוהים את הכבוד והתהילה), הוא היה נכנס אל הארץ המובטחת, ובבוא שעתו היה נלקח השמיימה בלי לטעום את טעם המוות. אך לאחר שמשה מת, הוא לא עמד להישאר זמן רב בקבר. המשיח בכבודו ובעצמו, בלוויית המלאכים שקברו את משה, ירדו מן השמיים כדי להעיר את הקדוש משנתו. השטן צהל על כך שהצליח לגרום למשה לחטוא נגד ה׳, ולפיכך לטעום את טעם המוות. אויבנו הגדול הכריז כי הדין שחרץ אלוהים על האדם: ״כי עפר אתה, ואל עפר תשוב״ (בראשית ג:19), הוא שהעניק לו חזקה על המתים. כוחו של המוות טרם נשבר, והשטן הכריז כי כל ישני העפר שבויים בידו לנצח ולא ישוחררו לעולם מכלאו האפל. PP 355.4

לראשונה עמד המשיח להקים לתחייה את המתים. כאשר שר החיים והמלאכים הנוגהים אור קרבו אל הקבר, השטן נדרך, שכן חשש לאבד את ריבונותו על המתים. בחברת מלאכיו הרעים ניצב השטן כדי להדוף את הפולשים מן האזור שלטענתו היה שייך לו. הוא התפאר בכך שמשה, עבד ה׳, היה עתה האסיר שלו. הוא הכריז כי אפילו משה כשל בשמירת התורה; שהוא גזל את התהילה המגיעה לאלוהים ולקח אותה לעצמו - אותו החטא בדיוק שגרם לגירושו של השטן מהשמיים - וכי בשל חטאו נתון עתה משה תחת שליטתו. ראש הבוגדים שב וחזר על הטענות שהעלה בשמיים נגד שלטון האלוהים, וכן שב והתלונן על חוסר הצדק שה׳ נוהג בו כלפיו. PP 356.1

המשיח לא פתח בעימות עם השטן. יכול היה לטעון נגדו על פועלו האכזר בשמיים, כאשר הוליך שולל רבים מתושבי השמיים והביא לאובדנם. יכול היה להצביע על השקרים שאמר לאדם ולחווה בגן עדן, שגרמו להם לחטוא והמיטו דין מוות על האנושות. יכול היה להזכיר לו כי הוא זה שהדיח את ישראל לשוב ולהתלונן נגד ה׳ ולשוב ולמרוד בו, עד שסבלנותו הרבה של משה המותש פקעה, וברגע לא זהיר בו לא עמד על המשמר, הצליח השטן להדיח אותו לחטא שהמיט עליו גזר דין מוות. אך המשיח לא אמר דבר זולת: ״יגער יהוה בך״, ובדרך זו מסר לאביו שבשמיים את הטיפול בו (איגרת יהודה, פס׳ 9). המשיח לא התעמת עם אויבו, אותו מלאך שירד מגדולתו, אלא החל מיד לשבור את כוחו של שר המוות בכך שהקים את המתים לתחייה. כאן נמצאה ההוכחה לעליונותו של בן האלוהים, שנבצר מן השטן להפריך אותה. מכאן ואילך הפכה תחיית המתים ודאית לנצח נצחים. השטן נבזז ושללו נלקח מידו; הצדיקים המתים יקומו לתחייה ויחיו לנצח. PP 356.2

בשל חטאו ניתן משה תחת שליטת השטן. במו ידיו המיט על עצמו את גזר דינו והפך שבוי בידיו של שר המוות. אך עתה הוקם משה לחיי נצח בזכות שמו של הגואל בו האמין ודבק. משה יצא מן הקבר עטור ומפואר בכבוד ה׳ ועלה עם מושיעו אל עיר האלוהים. PP 356.3

מעולם, עד ליום שבו הועלה קורבן המשיח, לא הופגנו חסדו וצדקו של אלוהים בצורה בולטת יותר מאשר במגעיו של ה׳ עם משה. אלוהים מנע ממשה את הכניסה לכנען כדי ללמד אותנו לקח שאסור שיישכח לעולם: שהוא דורש מאיתנו ציות מוחלט, וכי עלינו להישמר פן נגזול את התהילה והכבוד המגיעים לו. אלוהים לא יכול היה להיענות לתפילתו של משה, שביקש ליטול חלק בנחלת ישראל, אך הוא לא שכח ולא נטש את עבדו. מאלוהי השמיים לא נעלם סבלו של משה; הוא שם לב למסירות ולצייתנות שאפיינו את שירותו של משה בשנים הארוכות של המאבקים והמבחנים שעברו עליו. על ראש הפסגה קרא הקדוש ברוך הוא למשה לנחול נחלה נעלה ונשגבת לאין ערוך מכנען השוכנת עלי אדמות. PP 356.4

על ההר שבו השתנה ישוע לעיני תלמידיו [הוא לבש הדר, פניו זהרו כשמש ובגדיו הלבינו כאור], נכח משה בחברת אליהו הנביא, שעלה השמיימה בסערה. הם נשלחו מן השמיים כדי להיות נושאי האור וההדר שהעניק האב לבנו. תפילת משה שנהגתה דורות רבים לפני אירוע זה התגשמה סוף סוף. משה ניצב על ״הר גבוה״ (מתי יז:1) בתוך נחלת עמו, ומסר לתלמידי ישוע עדות על המשיח אשר הגשים את ההבטחות שניתנו לישראל. זו הייתה התמונה האחרונה שנגלתה לעיניו של האדם שזכה לכבוד רב כל כך בשמיים. PP 357.1

משה, שגאל את ישראל והוציא אותה מעבדות לחירות, היה מעין משיח. הוא עצמו אמר לבני ישראל: ״נביא מקרבך מאחיך כמני, יקים לך יהוה אלוהיך: אליו, תשמעון!״ (דברים יח:15). אלוהים ראה לנכון לחנך את משה למשמעת ולצרוף אותו בכור הייסורים והעוני, כדי להכין אותו להנהגת צבאות ישראל אל הארץ המובטחת, אל כנען. לנושעים שיעלו אל כנען השמיימית, יש מצביא שלא נזקק להכשרה מידי בשר ודם לקראת ביצוע משימתו בתור מנהיג אלוהי; עם זאת הוא הושלם ״על ידי סבל״, ״כי מאחר שהוא עצמו סבל כאשר התנסה, הוא יכול לעזר לאלה אשר נתונים בנסיון״ (אל העברים ב:10, 18). ישוע המשיח גואלנו לא גילה שום חולשת אנוש, ולא היו בו דופי או מגרעת. על אף שהיה חף מפשע, הוא מת, וזאת כדי לזכות אותנו בכניסה לארץ המובטחת. PP 357.2

״משה אמנם היה נאמן בכל ביתו, כעבד, לשם עדות על הדברים
אשר היו עתידים להאמר, אבל המשיח הוא כבן על ביתו; ואנחנו
ביתו, אם נחזיק עד קץ בבטחון ובתקוה שאנו מתהללים בה״ (אל העברים ג:5, 6) PP 357.3