אבות האומה ונביאי ישראל

44/75

תורת ה׳ מוכרזת בשנית

פרק זה מבוסס על דברים ד׳ עד ו׳; כח׳

עתה הודיע אלוהים למשה כי השעה היעודה לכיבוש כנען ממשמשת ובאה; המנהיג הקשיש עמד על פסגת הר נבו, החולשת על הירדן והארץ המובטחת, וצפה בעניין רב בנחלת עמו. האם יצליח לבטל את רוע הגזירה שיצאה נגדו בשל החטא שחטא בקודש? בכוונה רבה התפלל משה לה׳ והתחנן לפניו: ״אדוני יהוה, אתה החלות להראות את עבדך, את גדלך, ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבוריתך. אעברה נא, ואראה את הארץ הטובה, אשר, בעבר הירדן: ההר הטוב הזה, והלבנן״ (דברים ג:24-27). אלוהים השיב למשה: ״רב לך - אל תוסף דבר אלי עוד, בדבר הזה. עלה ראש הפסגה, ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה - וראה בעיניך: כי לא תעבר, את הירדן הזה״ (פס׳ 26-27). PP 345.1

משה קיבל על עצמו את הדין ללא תלונה או תרעומת. אך עתה חרד מאוד לעם ישראל. מי יתעניין ברווחת העם כשהוא עצמו לא יהיה עוד עימם? הוא שפך את ליבו בתפילה לפני ה׳, וביקש בעבור העם: ״יפקד יהוה, אלוהי הרוחת לכל בשר, איש, על העדה. אשר יצא לפניהם, ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם, ואשר יביאם; ולא תהיה, עדת יהוה, כצאן, אשר אין להם רעה״ (במדבר כז:16, 17). PP 345.2

אלוהים נעתר לתפילת עבדו והשיב לו: ״קח לך את יהושע בן נון - איש, אשר רוח בו; וסמכת את ידך, עליו והעמדת אתו, לפני אלעזר הכהן, ולפני, כל העדה; וצויתה אתו, לעיניהם. ונתתה מהודך, עליו - למען ישמעו, כל עדת בני ישראל״ (פס׳ 18-20). יהושע שירת את משה מזה זמן רב; בהיותו אדם בעל חוכמה, אמונה וכשרון, נבחר לרשת את מקומו של משה כמנהיג העם. PP 345.3

משה סמך את ידיו על יהושע והאציל עליו מהודו. וכך, בטקס קדוש זה, הוקודש יהושע אחר כבוד למנהיג ישראל שילך בראש העם וייטול חלק בהנהגתו. דבר ה׳ אל יהושע נמסר לו מפי משה, לפני כל העדה: ״ולפני אלעזר הכהן יעמד, ושאל לו במשפט האורים לפני יהוה: על פיו יצאו ועל פיו באו, הוא וכל בני ישראל אתו - וכל העדה״ (פס׳ 21) בטרם נטש את מעמדו כמנהיג ישראל צווה משה לחזור באוזני העם על סיפור יציאת מצרים ומסעותיהם במדבר, וכן על עיקרי התורה שניתנה בסיני. בעת מתן תורה רק קומץ מן הנוכחים בקרב עדת ישראל היו בוגרים דיים כדי להבין את גודל המעמד וקדושתו. עתה, כשעמדו לעבור את הירדן ולרשת את הארץ המובטחת, שב אלוהים והציג בפניהם את חוקי תורתו, והטיל עליהם את עול קיום המצוות כתנאי לשגשוגם ולרווחתם. PP 345.4

משה ניצב לפני העם כדי לחזור בפניו על אזהרותיו ותוכחותיו האחרונות. מפאת גילו המתקדם שערו הלבין כליל, אך הוא ניצב זקוף קומה, ארשת פניו הפיקה חוסן, נמרצות ובריאות, ועיניו היו צלולות ובורקות. פניו נגהו באור יקרות. המעמד היה רב חשיבות. משה תיאר ברגש רב את אהבתו וחסדו של ה׳ אלוהים, שומר ישראל: ״כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, ולמקצה השמים, ועד קצה השמים: הנהיה, כדבר הגדול הזה, או, הנשמע כמהו? השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה - ויחי? או הנסה אלוהים, לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדלים, ננהל אשר עשה לכם יהוה אלוהיכם, במצרים, לעיניך? אתה הראת לדעת, כי יהוה הוא האלוהים: אין עוד, מלבדו.״ PP 346.1

״לא מרבכם מכל העמים, חשק יהוה בכם ויבחר בכם: כי אתם המעט, מכל העמים. כי מאהבת יהוה אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם, הוציא יהוה אתכם, ביד חזקה; ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך מצרים. וידעת, כי יהוה אלוהיך הוא האלוהים: האל, הנאמן - שנהר הברית והחסד לאוהביו ולשמרי מצוותו, לאלף דור״ (דברים ז׳:7-9) PP 346.2

בני ישראל היו מוכנים לתלות במשה את האשם בתלאות ובצרות שפקדו אותם. אך עתה התפוגג חשדם כי פעל מתוך גאווה, שאפתנות או אנוכיות, והם הקשיבו לדבריו מתוך אמון מלא. משה הציג לפניהם נאמנה את המשגים שלהם ואת חטאי אבותיהם. בשל שנות הנדודים הארוכות במדבר הם הביעו לעיתים קרובות קוצר רוח ונהגו במרדנות. אך אין לזקוף את האשמה בעיכוב שחל בכיבוש כנען באלוהים, שכן הדבר ציער אותו מאוד, שכן היה מעדיף להעניק לישראל את נחלתה בארץ המובטחת מידית, ולהפגין בכך בפני כל העמים את ידו החזקה בשחרור עמו מעבדות לחיי חירות בארצם. אך בשל גאוותם וחוסר אמונתם של בני ישראל בה׳, הם לא היו מוכנים להיכנס לכנען. במצב זה לא יכלו בשום אופן לייצג את ה׳, שכן קדושתו, טובו וחסדו של ה׳ לא ניכרו באופיים. אילו נכנעו אבותיהם לצו ה׳ באמונה, קיימו את משפטיו וחוקיו והלכו בדרכיו, כבר מזמן היו יושבים בכנען כעם קדוש, טהור, משגשג ושבע רצון. למעשה, דחיית כניסתם לארץ הטובה המיטה חרפה על אלוהים וגרעה מתהילתו בעיני הגויים שסבבו את כנען. PP 346.3

משה, שהבין את גדולתה וערכה של תורת ה׳, הבטיח לעם כי אף אומה אחרת לא קיבלה חוקים טובים, חכמים, ישרים ורחומים יותר מאלה שניתנו לישראל; ״ראה למדתי אתכם, חקים ומשפטים, כאשר צוני, יהוה אלוהי: לעשות כן - בקרב הארץ, אשר אתם באים שמה לרעותה. ושמרתם, ועשיתם - כי היא חכמתכם ובינתכם, לעיני העמים: אשר ישמעון, את כל החקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה״ (דברים ד:5-6). PP 347.1

משה הזכיר לעם את היום, ״אשר עמדת לפני יהוה אלוהיך בחרב״, וקרא לבני ישראל לשאול את עצמם: ״כי מי גוי וגדול, אשר לו אלוהים קרבים אליו, כיהוה אלוהינו, בכל קראנו אליו? ומי גוי גדול, אשר לו חקים ומשפטים צדיקם, ככל התורה הזאת, אשר אנוכי נתן לפניכם היום?״ היום מן הראוי להציג בפני בני האדם את אותן השאלות שהוצגו בפני ישראל. התורה והמצוות שה׳ נתן לעם ישראל הינן הומניות יותר מחוקיהן של מרבית הארצות המתורבתות. חוקי האומות משקפים את חולשותיו ותשוקותיו של הלב האנושי, שלא התחדש ברוח הקודש; אך תורת ה׳ נושאת את חותמו של אלוהים. PP 347.2

משה הכריז: ״ואתכם לקח יהוה, ותצא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה.״ הוא תיאר בפני העם את הארץ שאליה ייכנסו במהרה וירשו אותה בתנאי שיצייתו לתורת ה׳. קרוב לוודאי שמילים אלה נגעו לליבם של בני ישראל, בייחוד מפני שנזכרו כי האיש שתיאר לפניהם בלהט את ברכותיה של הארץ הטובה והנאה, לא יזכה לרשת אותה יחד איתם. PP 347.3

״כי יהוה אלוהיך, מביאך אל ארץ טובה: ארץ, נחלי מים — עינת ותהמת, יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושערה, וגפן ותאנה ורמון; ארץ זית שמן, ודבש. ארץ, אשר לא במסכנת תאכל בה לחם — לא תחסר כל, בה; ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצב נחשת״ (דברים ח:7-9). PP 347.4

״כי הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה — לא כארץ מצרים הוא, אשר יצאתם משם: אשר תזרע את זרעך, והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ, אשר אתם עברים שמה לרשתה — ארץ הרים, ובקעת; למטר השמים, תשתה מים. ארץ, אשר יהוה אלוהיך דרש אתה: תמיד, עיני יהוה אלוהיך בה — מרשית השנה, ועד אחרית שנה״ (דברים ח:7-9; יא:10-12). PP 347.5

״והיה כי יביאך יהוה אלוהיך, אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב — לתת לך: ערים גדלת וטבת, אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב, אשר לא מלאת, וברת חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת ; ואכלת , ושבעת. השמר לך, פן תשכח אות יהוה.״ PP 347.6

״השמרו לכם, פן תשכחו את ברית יהוה אלוהיכם... כי יהוה אלוהיך, אש אכלה הוא: אל, קנא.״ משה התרה בבני ישראל שאם הם יעשו את הרע בעיני ה׳: ״אבד תאבדון מהר, מעל הארץ, אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה.״ PP 347.7

לאחר שחזר באוזני העדה על עשרת הדיברות, השלים משה את כתיבת כל החוקים והמשפטים שה׳ נתן לו, וכן את תורת הקורבנות. ספר התורה שכלל את כל החוקים הללו הופקד בידי הלוויים, שהצטוו להניחו לצד ארון הברית ולנצור אותו. אך חשש כבד עדיין מילא את ליבו של המנהיג הדגול, פן ינטוש עמו את אלוהים. ברגש עז ובחלחלה הציג בפני בני ישראל את הברכות שיבואו עליהם עקב ציותם, ואת הקללות שיפקדו אותם בשל חטאיהם. PP 348.1

״והיה , אם שמוע תשמע בקול יהוה אלוהיך, לשמר לעשות את כל מצוותיו, אשר אנוכי מצוך היום, ברוך אתה, בעיר; וברוך אתה, בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך, ופרי בהמתך... ברוך טנאך, ומשארתך. ברוך אתה, בבואך; וברוך אתה, בצאתך. יתן יהוה את איביך הקמים עליך, נגפים לפניך... יצו יהוה אתך, ואת הבוכה, באסמיך, ובכל משלח ידך; וברכך - בארץ , אשר יהוה אלוהיך נותן לך.״ PP 348.2

״והיה, ואם לא תשמע בקול יהוה אלוהיך, לשמר לעשות אות כל מצוותיו וחקתיו, אשר אנוכי מצוך היום - ובאו עליך כל הקללות האלה, והשיגוך.״ ״והיית לשמה, למשל ולשנינה בכל, העמים, ואשמר ינהגך יהוה, שמה.״ PP 348.3

״והפיצך יהוה בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ; ועבדת שם אלוהים אחרים, אשר לא ידעת אתה ואבותיך - עץ ואבן. ובגוים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך; ונתן יהוה לך שם לב רגז, וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך, תלאים לך מנגד; ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר, מי יתן ערב! ובערב תאמר, מי יתן בקר! מפחד לבבך אשר תפחד, וממראה עיניך אשר תראה.״ PP 348.4

בהשראת רוח הקודש חזה משה את עתיד האומה, ותיאר את המחזות הנוראים של כיבוש ישראל וחורבן ירושלים בידי צבאות רומי: ״ישא יהוה עליך גוי מרחק מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר: גוי, אשר לא תשמע לשנו. גוי, עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחן.״ PP 348.5

חורבנה המוחלט של הארץ, שאירע מאות שנים מאוחר יותר, והסבל הנורא שעבר על תושבי ירושלים הנצורה בידי צבאות טיטוס, תוארו באופן חי וציורי בידי משה: ״ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך, עד השמדך... והצר לך בכל שעריך, עד רדת חמתיך הגבהת והבצרות, אשר אתה בטח בהן, בכל ארצך... ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנתיך, אשר נתן לך, יהוה אלוהיך - במצור, ובמצוק, אשר יציק לך, איבך.״ ״הרכה בך והענגה, אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ, מהתענג, ומרך - תרע עינה באיש חיקה... ובבניה אשר תלד, כי תאכלם בחסר כל, בסתר - במצור, ובמצוק, אשר יציק לך איבך, בשעריך.״ PP 348.6

משה חתם את דבריו במילים רבות הרושם: ״העדתי בכם היום, ואת השמים ואת הארץ - החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים - למען תחיה, אתה וזרעך. לאהבה את יהוה אלוהיך, לשמע בקלו ולדבקה בו: כי הוא חייך, וארך ימיך - לשבת על האדמה אשר נשבע יהוה לאברתיך לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם״ (דברים ל׳:19, 20). PP 348.7

כדי לחקוק את האמיתות הללו על לב העם, כלל משה את הדברים האלה בשירה ולימד אותה לישראל. שירה זו לא היוותה רק תיעוד היסטורי אלא הייתה דבר נבואה. היא גוללה באוזני שומעיה את הנסים והנפלאות שעשה ה׳ לעמו, ואף חזתה את האירועים הכבירים שיתרחשו בעתיד, ואת ניצחונם הסופי של חסידי ה׳ בעת שיבתו השנייה של המשיח בעוז ובהדר. העם צווה לשנן את השירה הזאת, וללמד אותה לילדיהם ולילדי ילדיהם עד שתהיה שגורה בפיהם. הם נקראו לשיר אותה כאשר העדה תיוועד לתפילה ולהשתחוויה, וכן כשבני העם יעסקו בעבודותיהם. ההורים נדרשו לחקוק את דברי השירה הללו בליבם הרך והנוח להתרשם של ילדיהם, וזאת כדי שלא ישכחוה לעולם. PP 349.1

בני ישראל יועדו לנצור את תורת ה׳. לפיכך עלה הצורך לחקוק על ליבם את החשיבות הטמונה במצוותיה ובקיומן, כדי שיעבירו זאת לצאצאיהם. ה׳ ציווה בנוגע למצוותיו: ״ושננתם לבניך, ודברת בם , בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך.״ וכתבתם על מזזות ביתך, ובשעריך.״ PP 349.2

בעתיד, כאשר ילדי ישראל ישאלו את הוריהם: ״מה העדת, והחקים והמשפטים, אשר צוה יהוה אלוהינו, אתכם?״ (דברים ו׳:20) מצווים ההורים לספר לבניהם על הנפלאות והחסדים שעשה אלוהים עם עמו: כיצד הוציא אותם ביד חזקה מעבדות לחירות כדי לתת להם את תורתו, ולהכריז באוזניהם: ״ויצונו יהוה, לעשות את כל החקים האלה, ליראה, את יהוה אלוהינו - לטוב לנו כל הימים, לחיתנו כהיום הזה. וצדקה, תהיה לנו: כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת, לפני יהוה אלוהינו - כאשר צונו.״ PP 349.3