אבות האומה ונביאי ישראל

ישראל במדבר

ארבעים שנה בקירוב נדדו בני ישראל, כאילו אבדו בשממת המדבר. PP 304.1

׳והימים,״ אמר משה, ״אשר הלכנו עד אשר עברנו את נחל דוד, שלשים ושמונה, שנה, עד תם כל הדור אנשי המלחמה , מקרב המחנה, כאשר נשבע יהוה, להם. וגם יד יהוה היתה בם, להמם מקרב המחנה, עד, תמם״ (דברים ב:14, 15). PP 304.2

במהלך שנים אלה קיבל העם תזכורת מתמדת לתוכחת ה׳ עליו. במרד שהתעורר בקודש פנה העם עורף לאלוהים, ולזמן-מה מאס אלוהים בעמו. כיוון שהפרו את ברית ה׳, הם לא היו אמורים לקבל את אות הברית; את ברית המילה. תשוקתם לשוב לארץ שעבודם הוכיחה כי לא היו ראויים לחירות, לפיכך לא נדרשו לקיים את חוקת הפסח, שכוננה כדי להנציח את גאולת ישראל מבית עבדים. PP 304.3

אולם עבודת הקודש במשכן נמשכה כסדרה, והעידה כי אלוהים לא נטש כליל את עמו. כל צורכי העם עדיין סופקו ביד ההשגחה. כאשר משה חזר באוזניהם על תולדות מסעות ישראל, הוא אמר: ״כי יהוה אלוהיך ברכך, בכל מעשה ידך - ידע לכתך, את המדבר הגדול הזה: זה ארבעים שנה, יהוה אלוהיך עמך, לא חסרת, דבר.״ מזמור הלוויים, שתועד בידי נחמיה, מהווה תיאור חי של דאגת ה׳ לעמו, אפילו בשנים בהן מאס בעם והשאירם בניכר: ״ואתה ברחמיך הרבים, לא עזבתם במדבר; את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם, להנחתם בהדרך, ואת עמוד האש בלילה להאיר להם, ואת הדרך אשר ילכו בה. ורוחך, הטובה, נתת, להשכילם; ומנך לא מנעת מפיהם, ומים נתתה להם לצמאם. וארבעים שנה כלכלתם במדבר... שלמתיהם לא בלו, ודגליהם לא בצקו״ (נחמיה ט:19-21). PP 304.4

נדודי העם במדבר לא הוטלו אך ורק כעונש על המורדים והמתלוננים בקרבם אלא נועדו לחנך את הדור הבא למשמעת, כהכנה לקראת כניסתם לארץ המובטחת. משה הכריז באוזני העם: ״כי, כאשר ייסר איש את בנו, יהוה אלוהיך, מיסרך.״ הוא ציווה עליהם: ״וזכרת את כל הדרך, אשר הוליכך יהוה אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר: למען ענותך לנסותך, לדעת את אשר בלבבך התשמר מצוותו, אם לא., וירעבך, ויאכלך את המן אשר לא ידעת, ולא ידעון אבתיך: למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי יהוה, יחיה האדם״ (דברים ח: 5, 2, 3). PP 304.5

״ימצאהו בארץ מדבר, ותוהו ילל ישמן; יסבבנהו, יבוננהו, יצרנהו, כאישון עינו״ (דברים לב:10). ״בכל צרתם לא (לו) צר, ומלאך פניו הושיעם - באהבתו ובחמלתו, הוא גאלם; וינטלם וינשאם, כל ימי עולם״ (ישעיהו סג:9). PP 305.1

אך בתיעוד היחיד על חיי ישראל במדבר מתוארים מקרים של מרי בה׳. מרד קורח הביא להשמדתם של ארבע עשר אלף איש מבני ישראל. בנוסף, היו מקרים בודדים בהם נגלתה אותה רוח בוז לסמכות ה׳. PP 305.2

באחד המקרים, בנם של אישה עברייה ואיש מצרי מן האספסוף שנלווה לישראל ביציאת מצרים, עזב את מקומו במחנה, נכנס לתחום של בני ישראל, ותבע את זכותו לנטות שם את אוהלו. אך הדבר נאסר עליו מתוקף צו ה׳, שכן צאצאי המצרים לא הורשו לבוא בקהל ה׳ עד לדור השלישי. לאחר שהתעורר ויכוח בינו לבין אחד מבני ישראל, הובא העניין בפני השופטים, אשר גזרו את דינו של האיש שעבר על החוק. PP 305.3

האיש שכעס בשל גזר הדין קילל את השופט. בחמת זעמו ולהט רוחו גידף וחילל את שם ה׳. הוא הובא מייד בפני משה. אחד החוקים שניתנו לעם היה: ״ומקלל אביו ואמו, מות תמת״ (שמות כא:17), אך לא ניתנה כל הנחייה לטיפול במקרה כזה. הפשע היה כבד כל כך, שהתעוררה תחושה כי נחוץ לקבל מה׳ הנחייה מיוחדת בנידון. האיש הושם במשמר עד שיתברר רצונו המפורש של האל. אלוהים בכבודו ובעצמו גזר את העונש; בצו ה׳ נלקח האיש שחילל את שם האלוהים אל מחוץ למחנה ונרגם למוות. העדים ששמעו אותו מגדף סמכו את ידיהם על ראשו, ובכך העידו ברוב טקס על אמיתות האשמה שהובאה נגדו. הם היו הראשונים שרגמו אותו, והעדה כולה, שניצבה בסמוך, הצטרפה לביצוע גזר הדין. PP 305.4

בעקבות המקרה כונן חוק לטיפול בחטאים דומים. ה׳ ציווה על משה להכריז בפני העם: ״ואל בני ישראל, תדבר לאמר: ׳איש איש כי יקלל אלוהיו, ונשא חטאו. ונקב שם יהוה מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה: כגר, כאזרח - בנקבו שם, תמת׳״ (ויקרא כד:15, 16). PP 305.5

ישנם אנשים העשויים לפקפק בחסד ובצדק של ה׳ לנוכח העונש החמור שהטיל בגין מילים שנאמרו בשעת כעס. אך החסד והצדק האלוהי כאחד מבקשים ללמדנו כי מילים הנובעות מתוך זדון ומשטמה לאלוהים הן חטא כבד. העונש שהוטל על אותו מגדף ראשון ישמש אזהרה לאחרים, וזאת כדי ששמו של אלוהים יזכה תמיד ליראת כבוד. אך אילו אותו מגדף לא היה נענש בשל חטאו, הדבר היה מביא להשחתת מידות בקרב יתר בני העם; כתוצאה מכך רבים היו מקפחים לבסוף את חייהם. PP 305.6

האספסוף שנלווה אל ישראל ביציאת מצרים שימש מקור בלתי נדלה לפיתוי ולצרות. אנשים אלה טענו כי נטשו את עבודת האלילים לטובת עבודת ה׳, אל האמת; אך החינוך וההכשרה שקיבלו משחר ילדותם עיצבו את אופיים וקיבעו את הרגליהם, ולפיכך היו נגועים, במידה זו או אחרת, באלילות ובחוסר יראת כבוד לה׳. לעיתים קרובות הם היו הראשונים שעוררו סכסוכים והראשונים שהתלוננו. הם השפיעו על העם במנהגי האלילות שלהם, והתסיסו את המחנה בתלונותיהם נגד אלוהים. PP 305.7

מייד לאחר שיבת העם למדבר אירע מקרה של חילול שבת, שנסיבותיו הפכו אותו דוגמה לעבירה מיוחדת במינה. הכרזתו של אלוהים כי ינשל את ישראל מנחלתה עוררה רוח של מרי. אחד מבני העם, שכעס על הרחקתם מכנען והיה נחוש להפגין חוסר ציות לתורת ה׳, העז לחלל בפומבי את הדיבר הרביעי כאשר יצא לקושש עצים בשבת. במהלך מסעות ישראל במדבר, הבערת אש בשבת הייתה אסורה לחלוטין. איסור זה לא חל על ארץ כנען, שבה הבערת אש היא לעיתים מחויבת המציאות בחודשי החורף הקרים; אך במדבר לא היה צורך באש כדי להפיק חום. מעשהו של אדם זה היווה חילול בוטה של הדיבר הרביעי - חטא שלא בוצע בשגגה, חוסר מחשבה או בורות אלא במזיד, בכוונה תחילה ובעזות מצח. PP 306.1

מחלל השבת נתפס בשעת מעשה והובא בפני משה. בעבר הוכרז כי חילול שבת מחייב עונש מוות, אך ה׳ טרם גילה כיצד יבוצע הדבר. משה הביא את המקרה לפני ה׳ וקיבל את ההנחיה הבאה: ״מות יומת האיש; רגום אתו באבנים כל העדה, מחוץ למחנה״ (במדבר טו:35). העונש על חילול השם והעונש על חילול השבת במזיד היה זהה; שני החטאים כאחד מהווים ביטוי של בוז לסמכות האלוהית. PP 306.2

רבים בימינו זונחים את שמירת השבת ורואים בה מנהג יהודי, וטוענים שאם יש לשמור על קדושתה, הרי שחילול השבת מחייב עונש מוות; אך אנו רואים כי העונש שהוטל על חילול השם היה זהה לעונש שהוטל על חילול השבת. האם נסיק מכך כי יש לראות בדיבר השלישי מצווה המחייבת אך ורק את היהודים? אולם ניתן להחיל את המסקנה שהוסקה מעונש המוות על הדיבר השלישי, החמישי, ולאמיתו של דבר, על כל עשרת הדיברות, באותה המידה כמו על הדיבר הרביעי. שכן, על אף שה׳ עשוי לא להטיל היום עונשים זמניים בגין חילול התורה, בדברו נאמר כי שכר החטא הוא המוות; ובשעת הביצוע הסופי של משפטו יתגלה כי המוות הוא מנת חלקם של בני האדם שחיללו את מצוותיו הקדושות. PP 306.3

במהלך ארבעים שנות נדודים במדבר קיבלו בני ישראל תזכורת מדי שבוע, באמצעות נס המן, על החובה הקדושה של שמירת השבת. אולם אפילו דבר זה לא הביא אותם לידי ציות. על אף שלא העזו לבצע עבירה כה בוטה בפומבי, שהעונש עליה היה בולט כל כך, הם נהגו ברשלנות גדולה לגבי קיום הדיבר הרביעי. אלוהים הכריז ביד נביאו: ״ואת שבתתי, חללו מאד״ (יחזקאל כ:13-24). הייתה זו אחת העילות לאיסור כניסתו של דור המדבר לארץ המובטחת. אולם בניהם לא למדו את הלקח. הם זנחו את שמירת השבת במהלך ארבעים שנות הנדודים, עד אשר, על אף שה׳ לא מנע מהם להיכנס לכנען, הוא הכריז כי יפזר אותם בין הגויים עובדי האלילים לאחר שיישבו בארץ המובטחת. PP 306.4

מקודש נסעו בני ישראל חזרה למדבר; בתום מסעם במדבר, ״ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן, בחודש הראשון, וישב העם, בקודש״ (במדבר כ:1). PP 307.1

כאן מתה ונקברה מרים. מתמונת השמחה שעל חופי ים סוף, שם יצאו בני ישראל בשירה וריקודים כדי לחגוג את נצחונו של ה׳, ועד לקבר במדבר, שם נחתם הגולל על חיים שלמים של נדודים - כזה היה גורלם של מיליוני בני אדם שיצאו ממצרים ובליבם תקוות גדולות. החטא שחטאו גזל משפתותיהם את כוס הברכה וניתץ אותו. האם ילמד הדור הבא את הלקח? PP 307.2

״בכל זאת חטאו עוד; ולא האמינו, בנפלאותיו... אם הרגם ודרשוהו; ושבו, ושחרו אל. ויזכרו, כי אלוהים צורם; ואל עליון, גאלם״ (תהילים עח:32, 34, 35). ואולם, הם לא שבו לאלוהים בלב שלם. כאשר אויביהם הציקו להם, הם פנו לה׳, האל היחיד שבכוחו להצילם, בבקשת עזרה. אך ״לבם, לא נכון עמו; ולא נאמנו, בבריתו. והוא רחום, יכפר עוון ולא ישחית: והרבה, להשיב אפו... ויזכר, כי בשר והמה; רוח הולך, ולא ישוב״ (פס׳ 37-39). PP 307.3