אבות האומה ונביאי ישראל

37/75

פרשת קורח

פרק זה מבוסס על במדבר טז׳ עד יז׳

העונשים שהמיט ה׳ על בני ישראל הועילו לזמן מה לריסון ההתמרמרות ופריקת העול, אך רוח המרי שרתה עדיין בליבם והניבה לבסוף את פרי הבאושים המר והנורא ביותר. ההתקוממויות הקודמות היו מהומות המוניות שנבעו מדחף פתאומי של ההמונים הנסערים ותו לא; אך עתה נרקחה מזימה שתוכננה ביסודיות, פרי כוונה נחושה להדיח את מנהיגי העם שמונו בידי אלוהים בכבודו ובעצמו. PP 295.1

קורח, שהיה בן למשפחת קהת משבט לוי ובן דודו של משה, עמד בראש המרד והיה הרוח החיה של תנועת המרי; הוא היה אדם בעל סמכות והשפעה. על אף שמונה לעבודת הקודש במשכן, לא היה שבע רצון ממשרתו ושאף לכהונה ולכבוד הנלווה לה. משרת הכהונה שהוענקה לאהרון ולבניו, אשר הוטלה בעבר על כל בן בכור בכל משפחה בישראל, עוררה בלב העם קנאה ואי שביעות רצון, ולזמן מה רקם קורח בחשאי קשר נגד מנהיגותם של משה ואהרון, על אף שלא העז לצאת נגדם בגלוי. לבסוף, הגה תוכנית נועזת להדיח את המנהיגות הדתית והאזרחית כאחד. הוא לא התקשה למצוא אוהדים לרעיונותיו. מדרום למשכן, במחנה שבט ראובן הסמוך לאוהלי קורח ובני קהת, ניצבו אוהלי דתן ואבירם, מראשי שבט זה, לצד אוהלו של קורח. נשיאים אלה צידדו בתוכניותיו השאפתניות. משום שהיו צאצאיו של בכור בניו של יעקב, הם טענו כי הסמכות האזרחית נתונה להם, והיו נחושים לחלוק עם קורח את משרת הכבוד של הכהונה. PP 295.2

הלך הרוח בקרב העם עלה בקנה אחד עם תוכניותיו של קורח. האכזבה המרה, הספקנות, הקנאה והשנאה שגדשו את ליבם בעבר, שבו והתעוררו בקרבם והם שבו והתלוננו נגד מנהיגם הסבלן. בני ישראל שכחו בשנית כי מלאך הברית הסמוי מן העין היה מנהיגם, וכי המשיח, אפוף בעמוד הענן, יצא לפניהם והעניק הנחיות למשה. PP 295.3

בני ישראל מיאנו לקבל את הגזרה הנוראה שגזרה על העדה כולה למות במדבר. לפיכך, היו מוכנים להיתלות בכל תואנה שתחזק את אמונתם כי משה, לא אלוהים, היה זה שהדריך אותם וחרץ את דינם. משה, העניו באדם, עשה כל מאמץ לדכא את פריקת העול של העם, אך מאמציו עלו בתוהו; על אף שהאות למורת רוחו של ה׳ ממעשיהם הרעים ודרכם המושחתת נותר עדיין בקרבם והתגלם באבדות הרבות בנפש שספגו, הם לא הפנימו את הלקח. PP 295.4

חייו הצנועים של משה כרועה צאן היו שלווים ומאושרים יותר ממשרתו הנוכחית כמנהיג של עם רב ועצום שהרוחות בו סוערות. אולם משה לא העז לבחור בין השניים. תחת מקל הרועים הוענק לו מטה השלטון, שאותו לא יכול היה להניח מידו עד שאלוהים ישחררו מתפקידו. PP 296.1

אלוהים, שלב האדם נהיר בפניו, שם לב למזימותיו של קורח, והעניק לעמו אזהרה והנחייה פן ילכו שולל אחר אותם אנשים שרקמו בסתר ליבם את מזימותיהם. העם חזה במו עיניו בעונש שהטיל ה׳ על מרים בשל קנאתה במשה ותלונותיה נגדו. אלוהים הכריז כי משה גדול יותר מנביא. ״פה אל פה אדבר בו״.״ אמר ה׳, והוסיף: ״ומדוע לא יראתם, לדבר בעבדי במשה?״ (במדבר יב:8). הנחיות אלה לא נועדו אך ורק למרים ולאהרון אלא לכל בית ישראל. PP 296.2

קורח ועדת המורדים זכו להתגלויות מיוחדות של גבורת ה׳ וגדולתו. הם היו בקרב האנשים שעלו עם משה אל ההר וחזו בכבוד ה׳. אך מאז חל שינוי בליבם. הפיתוי שהיה קלוש בתחילה הלך והתחזק כאשר זכה לעידוד, עד אשר מוחם נשלט כליל בידי השטן והם העזו לפתוח במרי. תוך הבעת עניין בטובתו וברווחתו של העם הם הביעו תחילה בחשאי, איש לרעהו, את חוסר שביעות רצונם ולאחר מכן פנו לראשי ישראל. לשון הרע שדיברו נפלה על אוזן קשבת, והם המשיכו בהסתתם עד שהאמינו לבסוף באמת ובתמים כי הם מונעים על ידי קנאה ולהט לאלוהים. PP 296.3

עלה בידם להסית מאתיים וחמישים מנשיאי ישראל, אנשים שזכו לשם טוב בקרב העדה. עם תומכים בעלי שררה והשפעה כאלה לצידם הם חשו בטוחים דיים כדי לחולל הפיכה בממשל ולשפר את ניהולם של משה ואהרון. PP 296.4

צרות עין הובילה לקנאה וקנאה הובילה למרי. הם דנו בסוגיית זכותו של משה לשררה ולכבוד גדולים כל כך, והחלו להאמין כי כל אחד ואחד מהם יוכל למלא את המשרה הנחשקת לא פחות טוב ממנו. הם הוליכו שולל איש את רעהו, בכך שהאמינו כי משה ואהרון מינו את עצמם למשרות שאיישו. אנשים נרגנים אלה טענו כי מנהיגי העם רוממו את עצמם מעל עדת ה׳ כאשר נטלו לעצמם את הכהונה והשלטון, אך למעשה לא היו זכאים להיבדל מיתר ישראל ולהשתרר עליהם; הם לא היו קדושים יותר מיתר העם. לפיכך, עליהם להסתפק במעמד שווה לזה של אחיהם, שזכו במידה שווה ליהנות מן השכינה השורה בקרבם ומן ההגנה המיוחדת שיד ההשגחה העניקה להם. PP 296.5

הצעד הבא שנקטו הקושרים היה לדבר אל לב העם. לדידם של אנשים שעשו את הרע וראויים לתוכחה, אין משהו נעים ורצוי יותר מלשמוע דברי שבח ולזכות באהדה. בדרך זו השיגו קורח ושותפיו למזימה את תשומת הלב והתמיכה של העדה. הטענה כי תלונות העם הם שהמיטו עליהם את חרון אפו של ה׳, הוזמה והוכרזה כשקרית. קורח ורעיו טענו באוזני העם כי העדה חפה מאשמה, שכן ביקשה אך ורק לעמוד על זכויותיה; הם טענו שמשה הוא מנהיג רודן ושתלטן; הרי הוכיח את העם וטען כי הם חוטאים, שעה שלמעשה הם עם קדוש וה׳ שורה בקרבם. PP 296.6

קורח סקר את תולדות מסעות ישראל במדבר, שם נקלעו בני העם לצרות רבות, ורבים מהם אבדו בשל התמרמרותם וחוסר ציותם. מאזיניו של קורח האמינו כי צרותיהם היו נמנעות אילו נהג משה בדרך אחרת. הם החליטו כי משה אשם בכל האסונות שפקדו אותם, וכי הרחקתם מכנען נבעה מניהול כושל של משה ואהרון; אילו קורח היה מנהיג אותם, ומעודד אותם על ידי התמקדות במעשיהם הטובים, במקום להוכיח אותם על חטאיהם, מסעם היה שקט ושליו והם לא היו חסרים דבר; זאת ועוד, במקום לנדוד במדבר, הם היו מתקדמים היישר לארץ המובטחת. PP 297.1

במעשה ההתקוממות שררו הרמוניה ואחדות רבה יותר בקרב המסיתים ומעוררי המחלוקת, יותר מאשר אי פעם. ההצלחה שנחל קורח בקרב העם חיזקה את ביטחונו ואיששה את אמונתו כי אם שררתו של משה לא תרוסן, היא תוביל לקץ חירותו של העם; הוא הוסיף וטען כי ה׳ הביא אותו בסוד העניינים, והסמיך אותו לחולל הפיכה בשלטון לפני שיהיה מאוחר מדי. אך רבים מקרב העם סרבו לקבל את האשמותיו של קורח נגד משה. זכר מאמציו הסבלניים ונטולי האנוכיות של משה עלה בזיכרונם, ומצפונם לא היה שקט. לפיכך היה הכרח לייחס מניע אנוכי לעניין הרב שגילה משה בישראל; שוב הועלתה הטענה הישנה כי משה הוביל את בני ישראל למדבר כדי שימותו בו, ואז ינחל את רכושם. PP 297.2

לזמן מה נערכה ההסתה בחשאי. אך במהרה, כאשר תנועת המרי צברה די כוח שהצדיק מרי גלוי, הופיע קורח בתור ראש הסיעה והאשים בפומבי את משה ואהרון בתפיסת השלטון שלא כחוק, סמכות שהוא ושותפיו זכאים באותה המידה לחלוק אותה. עוד נטען כי חירותו ועצמאותו של העם נשללו ממנו. ״רב לכם,״ אמרו הקושרים, והוסיפו: ״כי כל העדה כלם קודשים, ובתוכם יהוה; ומדוע תתנשאו על קהל יהוה?״1 משה לא חשד כי קשר זה תוכנן נגדו בחשאי, וכאשר קלט את משמעותו הנוראה נפל על פניו ופנה בדומייה אל ה׳. הוא קם מלא יגון וצער אך שליו וחזק. ה׳ הנחה אותו. משה הכריז: ״בקר וידע יהוה את אשר לו ואת הקדוש, והקריב אליו; ואת אשר יבחר בו, יקריב אליו.״ מבחן הקטורת עוכב עד למחרת בבוקר, כדי שלכל העם יהיה זמן להרהר. ואז, בבוקר, יתקבצו האנשים שחפצו במשרת הכהונה, איש איש עם מחתתו, ויקטירו עליהן קטורת באוהל מועד בנוכחות העדה. חוקת הכהונה הייתה ברורה מאוד; רק אנשים שהוסמכו 1 ״נטלתם על עצמכם גדולה רבה מדי, הרי כולנו קדושים וה׳ שורה בקרבנו, מדוע אם כן מתנשאים אתם על עם ה׳?״ למשרה הקדושה הורשו לשרת בקודש. אפילו נדב ואביהו הכוהנים הושמדו, שכן העזו להקטיר ״אש זרה״ בניגוד למצוות ה׳. אולם משה קרא למאשימיו, שהעזו לדרוש לעצמם משרה הכרוכה בסכנה גדולה כל כך, להביא את העניין בפני ה׳. PP 297.3

בפנותו אל קורח ובני לוי אמר משה: ״המעט מכם, כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל, להקריב אתכם, אליו - לעבד, את עבדת משכן יהוה, ולעמד לפני העדה, לשרתם? ויקרב, אתך, ואת כל אחיך בני לוי, אתך; ובקשתם, גם כהנה. לכן, אתה וכל עדתך, הנעדים, על יהוה; ואהרן מה הוא, כי תלונו (תלינו) עליו?״ PP 298.1

דתן ואבירם לא נקטו עמדה ברורה כמו זו של קורח; משה, שקיווה כי הם נסחפו למרד מבלי שהפכו מושחתים לחלוטין, זימן אותם כדי לשמוע את טענותיהם. אך הם לא נענו לקריאתו וסרבו בעזות מצח להכיר בסמכותו. הם נתנו את תשובתם באוזני העדה, לאמור: ״המעט, כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש, להמיתנו, במדבר, כי תשתרר עלינו, גם השתרר? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש, הביאתנו, ותתן לנו, נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם, תנקר? לא נעלה.״ PP 298.2

בדברים אלה הם השתמשו באותו ביטוי בו תיאר אלוהים את הארץ המובטחת, לתיאור ארץ שעבודם. הם האשימו את משה כי העמיד פנים שהוא פועל תחת צו אלוהי, תכסיס שנועד לבסס את שלטונו; הם הכריזו כי לא ילכו עוד אחריו כעיוורים, פעם לכיוון כנען ופעם לכיוון המדבר, בהתאם לתוכניותיו השאפתניות. וכך, המנהיג שהיה לעם כאב רחמן וכרועה סבלן הוצג בצבעים הקודרים ביותר כרודן שתפס את השלטון שלא כחוק. הם אף טענו כי הוא אשם בכך שנמנע מהם להיכנס לכנען כעונש על חטאיהם. PP 298.3

ניכר היה שאהדת העם נתונה לקבוצת המסיתים; אך משה לא עשה דבר כדי להצדיק את עצמו. בנוכחות העדה הוא פנה ביראת כבוד אל ה׳, כהוכחה לטוהר כפיו ומניעיו ולצדקת דרכו, והפציר באלוהים לשמש שופט וללמד עליו זכות. PP 298.4

למחרת התייצבו מאתיים וחמישים הנשיאים ובראשם קורח, עם מחתותיהם בידיהם, והובלו אל חצר המשכן, שעה שהעם התאסף בחוץ וחיכה לתוצאות מבחן הקטורת. לא היה זה משה שקיבץ את העם כדי לחזות בתבוסת קורח ועדתו; המורדים הם שזימנו את העם, ברוב חוצפתם ועיוורונם, כדי שהעם יהיה עד לניצחונם. חלק גדול מן העם צידד בגלוי בקורח, שקיווה בכל ליבו כי יצליח לשכנע אותם בטיעוניו נגד אהרון. PP 298.5

בשעה שכל העדה נקהלה לפני ה׳, ״וירא כבוד יהוה, אל כל העדה.״ אז הזהיר אלוהים את משה ואהרון: ״הבדלו, מתוך העדה הזאת; ואכלה אתם, כרגע.״ אך הם נפלו על פניהם בתפילה ואמרו: ״אל, אלוהי הרוחות לכל בשר: האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצף?״ PP 298.6

קורח התרחק מן האסיפה כדי לחבור לדתן ולאבירם, שעה שמשה, מלווה בשבעים הזקנים, הלך אליהם ובפיו אזהרה אחרונה לאנשים שסרבו לבוא לפניו. ההמונים הלכו בעקבותיו, ובטרם נשא את דברו הפציר משה בעם בהנחיית ה׳: ״סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ואל תגעו, בכל אשר להם, פן ונספו, בכל חטאתם.״ העם שמע בעצתו ועשה כדבריו, שכן חשש מפני משפט ממשמש ובא אחז בכול. ראשי המורדים ראו כי האנשים שעלה בידם להוליכם שולל נטשו אותם, אך הם נותרו איתנים בעזות מצחם. הם ניצבו עם משפחותיהם בפתח אוהליהם, כאילו מתוך התרסה נגד הצו האלוהי. PP 298.7

עתה הכריז משה באוזני העדה בשם אלוהי ישראל את המילים הבאות: ״בזאת תדעון, כי יהוה שלחני לעשות את כל המעשים האלה: כי לא, מלבי. אם כמות כל האדם, ימתון אלה, ופקדת כל האדם, יפקד עליהם, לא יהוה, שלחני. ואם בריאה יברא יהוה, ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם, וירדו חיים, שאלה, וידעתם, כי נאצו האנשים האלה את יהוה.״ PP 299.1

עיני כל ישראל היו נשואות אל משה, שעה שעמדו במורא ובציפייה לקראת הבאות. כאשר משה כילה את דבריו, נבקעה האדמה המוצקה לשניים והמורדים ירדו חיים שאולה, ״הם וכל אשר להם... ויאבדו מתוך הקהל.״ כל בני העם נסו על נפשם, אכולי אשמה על כי נטלו חלק בחטא. PP 299.2

אך משפטי ה׳ טרם תמו. אש ליהטה מענן ה׳ ואיכלה את מאתיים וחמישים הנשיאים שהקטירו קטורת לפני ה׳. אנשים אלה שלא היו מראשוני המורדים, לא הושמדו יחד עם מנהיגי המרי. ניתנה להם הזדמנות לחזות במותם של מנהיגי המרי ולחזור בתשובה; אך אהדתם הייתה נתונה למורדים, ולפיכך חלקו עימם את גורלם. PP 299.3

כאשר משה הפציר בישראל להימלט מן השמד הממשמש ובא ייתכן כי משפט ה׳ היה נעצר, זאת אם קורח ועדתו היו מכים על חטא ומבקשים מחילה. אך קשי עורפם ועיקשותם חתמו את גורלם. העדה כולה נטלה חלק באשמתם, שכן כולם, במידה רבה או פחותה, צידדו בהם. אך אלוהים הבדיל ברוב רחמיו בין מנהיגי המרי לבין האנשים שנהו אחריהם. אנשים אלה שהניחו לעצמם ללכת שולל אחריהם קיבלו פרק-זמן כדי לחזור בתשובה. ניתנה להם ראיה חותכת לכך שהם טעו, וכי הצדק היה עם משה. התגלות גבורת ה׳ הסירה כל ספק וכל אי ודאות. PP 299.4

ישוע, מלאך ה׳ שהלך לפני בני ישראל, ביקש להצילם מאבדון. מחילת ה׳ נמצאה שם בעבורם. העונש שהטיל ה׳ על המורדים כמו הפציר בהם לשוב בתשובה. התערבות אלוהית מיוחדת במינה, שאי אפשר היה לעמוד בפניה, עצרה את המרי. אילו ייענו להתערבותה של יד ההשגחה, הם עשויים להינצל. אך שעה שנמלטו ממשפטי ה׳ מחשש שיישמדו, הם נותרו במריים. בזה הלילה שבו לאוהליהם אחוזי אימה, אך ללא חרטה בליבם. PP 299.5

קורח ועדתו דיברו אליהם דברי חנופה, עד שלבסוף האמינו באמת ובתמים כי הם עצמם אנשים טובים; ואילו משה התעלל בהם ועשה להם עוול. לו הודו שקורח ועדתו טעו ומשה צדק, היו נאלצים לקבל את הגזרה בדבר מותם במדבר כגזרה שיצאה מפי ה׳. אך הם סרבו להשלים עם הגזרה, ורצו להאמין שמשה הוליכם שולל. הם השתעשעו בתקווה כי להבא יכונן סדר חדש בו ישמעו דברי שבח במקום תוכחות, ותשרור שלווה במקום פחד ומחלוקת. האנשים שאבדו השמיעו באוזניהם דברי חנופה, ואף טענו כי הם אוהבים אותם ודואגים לרווחתם. לפיכך, הסיק העם כי קורח ועדתו הם אנשים טובים, וכי משה שימש בדרך כלשהי בתור הגורם להשמדתם. PP 299.6

כמעט שאין פגיעה גדולה יותר באלוהים, מאשר לבוז ולמאוס באנשים המשמשים כלי שרת בידיו למען גאולת האדם. בני ישראל לא רק שעשו זאת אלא אף תיכננו להוציא להורג את משה ואהרון. אך הם לא הבינו את הצורך שבבקשת מחילה מאלוהים על חטאם הכבד. אותו ליל ניסיון לא עבר עליהם בווידוי ובחרטה, אלא בתכנון דרך כלשהי שתפריך את הראיות שהעידו על גודל חטאם. הם טיפחו עדיין שנאה בליבם כלפי המנהיגים שמונו ביד ה׳, ואזרו כוח להתנגד לסמכותם. השטן עמד מוכן ומזומן להשפיע לרעה על שיקול דעתם ולהובילם בעיניים קשורות אל אובדנם. PP 300.1

כל ישראל נסו לשמע זעקת החוטאים שדינם נחרץ, אשר נבלעו בבטן האדמה, שכן ״אמרו, פן תבלענו הארץ.״ ואולם, ״וילנו כל עדת בני ישראל, ממחרת, על משה ועל אהרן, לאמר: ׳אתם המתם, את עם יהוה.׳״ הם עמדו לנקוט אלימות נגד מנהיגיהם המסורים, החפים מאנוכיות. PP 300.2

כבוד ה׳ נגלה בענן שאפף את אוהל מועד, וקול שיצא מן הענן דיבר אל משה ואהרון, לאמור: ״הרמו, מתוך העדה הזאת, ואכלה אתם, כרגע.״ PP 300.3

אשמת החטא לא רבצה על משה. לפיכך, לא היה בו מורא, ולפיכך הוא לא נס על נפשו ולא הפקיר את צאן מרעיתו לאבדון. במהלך משבר נורא זה התעכב משה בקרב העדה [במקום להסתלק מן המחנה], והפגין בכך את ליבו האמיתי של רועה החרד לגורל צאן מרעיתו. הוא הפציר בה׳ שלא יכלה בחרון אפו את עמו, עם הבחירה, לחלוטין. תפילת ההפגעה שנשא עצרה את זרוע הנקם מהשמדה מוחלטת, שהייתה מביאה לקיצה של ישראל הסוררת והמרדנית. PP 300.4

אך המלאך המשחית החל להכות בעם; המגפה פשטה והפילה חללים בקרבם. במצוות אחיו נטל אהרון מחתה ורץ אל תוך הקהל, ״ויכפר על העם.״ ״ויעמד בין המתים, ובין החיים.״ שעה שעשן הקטורת היתמר מעלה ותפילותיו של משה באוהל מועד נישאו השמיימה, נעצרה המגפה; אך לא לפני שהכתה והפילה ארבעה עשר אלף ושבע מאות חללים מבני ישראל, ראיה לאשמת העם בגין חטא ההתמרמרות והמרי. PP 300.5

עתה קיבל העם הוכחה נוספת לכך שהכהונה ניתנה בידי משפחת אהרון. במצוות ה׳ הכין כל אחד ואחד משבטי ישראל מטה שעליו נרשם שם השבט. שמו של אהרון נכתב על מטה לוי. המטות הונחו באוהל מועד, ״לפני העדות.״ פריחתו של אחד המטות תשמש אות לבחירתו של ה׳ בשבט שיועד לכהונה. למחרת, ״והנה פרח מטה אהרן, לבית לוי; ויצא פרח ויצץ ציץ, ויגמל שקדים.״ מטה אהרון הוצג בפני העם, ואז הונח למשמרת באוהל מועד, כאות וכעדות לדורות הבאים. נס זה יישב לחלוטין את המחלוקת סביב סוגיית הכהונה. PP 300.6

עתה נקבע סופית כי משה ואהרון דיברו בסמכות אלוהית, והעם נאלץ לקבל את האמת המרה, כי נגזר עליו למות במדבר. בני העם הכריזו: ״הן גוענו אבדנו, כלנו אבדנו.״ הם התוודו כי חטאו במרי נגד מנהיגיהם, והודו כי קורח ועדתו נשאו את משפטו הצודק של האלוהים. PP 301.1

במרד קורח נגלית דרך הפעולה, בזעיר אנפין, של אותה רוח שהובילה למריו של השטן בשמיים. גאווה ושאפתנות הניעו את השטן להתמרמר נגד שלטון ה׳, ולחפוץ לשים קץ לסדר שכונן בשמיים. מאז שסרח הוא חותר לעורר בליבם של בני האדם את אותה רוח של קנאה ואי שביעות רצון, את אותה שאיפה למעמד ולכבוד. לכן, הוא פעל בליבם של קורח, דתן ואבירם, כדי לעורר בהם קנאה, חוסר אמון ומרי, כמו גם להצית את תשוקתם למעמד רם ונישא. הוא גרם להם לדחות את מנהיגותו של האלוהים, בכך שדחו את המנהיגים שמונו בידי ה׳. בהתמרמרותם נגד משה ואהרון הם חיללו את שם ה׳, הולכו שולל להאמין כי הם עצמם צדיקים, וסברו כי דווקא האנשים שהוכיחו אותם באמת ובתמים על חטאיהם, הונעו בידי השטן. PP 301.2

האין זאת כי אותן רוחות רעות שהובילו לאובדנו של קורח פועלות גם היום? גאווה ושאפתנות רווחים בכול; כאשר מטפחים אותן, הן פותחות את הדלת לקנאה ולשאיפה לעליונות; הנשמה מתנתקת מאלוהים, ונמשכת באופן לא מודע אל שורות השטן. כמו קורח ועדתו, רבים הם אלה שהוגים, מתכננים, פועלים וחותרים בלהט כדי להגיע למעמד רם, אפילו בקרב המתיימרים להיות תלמידי המשיח. הם מוכנים לסלף את האמת, להציג את עבדי ה׳ באור שקרי וכוזב, ואפילו לטפול עליהם מניעים אנוכיים ושפלים, המשגשגים בליבם שלהם, וזאת כדי להשיג לעצמם אהדה ותמיכה. בכך שהם שבים וחוזרים על שקריהם, כנגד כל הראיות, הם מתחילים לבסוף להאמין בהם כאמת לאמיתה. הם עושים כל מאמץ להרוס את האמון של בני האדם באנשים שמונו ביד ההשגחה, ומאמינים באמת ובתמים כי הם עושים את הטוב בשירות ה׳. PP 301.3

בני ישראל סרבו לקבל על עצמם את ההנחיות וההגבלות שהוטלו עליהם מיד ה׳. הם היו חסרי מנוח כאשר רוסנו ומיאנו לשמוע תוכחות. זה היה סוד התמרמרותם נגד משה. אילו הניח להם לעשות ככל העולה על רוחם היו להם הרבה פחות תלונות נגד מנהיגם. לכל אורכה של ההיסטוריה של הקהילה המשיחית, שבו משרתי האלוהים ונתקלו באותה רוח. PP 301.4

באמצעות סיפוק היצר הרע פותחים בני האדם את ליבם ומוחם לשטן, וכך הם הולכים מדחי לדחי במעשי רשעתם. דחיית האור האלוהי מחשיכה את מוחם ומקשה את ליבם, לכן הרבה יותר קל להם ליטול את הצעד הבא בנתיב החטאים, ולדחות אפילו אור רב יותר, עד שלבסוף הופכת דרכם הרעה טבע שני. החטא לא נתפס עוד כחטא בעיניהם. אדם המטיף בנאמנות את דבר האלוהים, ומרשיע בתוך כך את חטאיהם, הופך לעיתים קרובות מושא לשנאתם. הם אינם מוכנים לשאת את הכאב וההקרבה הנחוצים לשם תיקון דרכיהם, לפיכך הם נטפלים לאחד מעבדי ה׳ ומוקיעים את תוכחותיו בטענה כי הן חמורות מדי ואינן נחוצות. כמו קורח, הם מכריזים כי בני האדם חפים מאשמה; האדם המוכיח אותם הוא מקור כל הבעיות. לאחר שהשקיטו את מצפונם בשקר זה, מתאחדים אנשים אלה, שליבם גדוש קנאה ואי שביעות רצון, כדי לזרוע מחלוקת ופילוג בקהילה ולהחליש את ידיהם של העושים במלאכת בנייתה. PP 302.1

כל שיפור שהונהג בידי אנשים שאלוהים יעד אותם לעמוד בראש פועלו עורר חשדות; כל צעד שנקטו הוצג באורח מטעה בשל קנאה וחיפוש פגמים. כך אירע בימיהם של לותר, של ג׳ון וצ׳רלס וסלי ושל מתקני דת אחרים וכך הוא המצב בימינו. PP 302.2

קורח לא היה נוקט בדרך זו אילו ידע כי כל ההוראות והתוכחות שניתנו לישראל נבעו מאלוהים. אך ייתכן כי ידע זאת. הקדוש ברוך הוא העניק שפע של ראיות להנהגתו את ישראל. אך קורח ועדתו דחו את האור האלוהי עד שהפכו עיוורים כל כך, שלא היה די בהתגלויות המרשימות ביותר של גבורת ה׳ כדי לשכנעם; הם ייחסו אותן לכוחות אנושיים או שטניים. בני העם נהגו בדיוק באותה דרך כאשר באו לפני משה ואהרון יום לאחר השמדתם של קורח ועדתו, ואמרו להם: ״אתם המתם את עם יהוה.״ על אף שקיבלו ראיה חותכת למורת רוחו של אלוהים מדרכם, כאשר האנשים שהוליכו אותם שולל הושמדו, הם העזו לייחס את משפטי ה׳ לשטן, בהכריזם כי משה ואהרון גרמו למותם של אנשים טובים וקדושים באמצעות כוחו של השטן. צעד זה הוא שחרץ את דינם. הם חטאו נגד רוח הקודש; חטא נגד רוח הקודש הופך את לב האדם קשה ואטום להשפעת החסד האלוהי. המשיח אמר: ״כל המדבר דבר נגד בן האדם יסלח לו, אבל כל המדבר נגד רוח הקודש לא יסלח לו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.״ (מתי יב 32). מילים אלה יצאו מפיו של מושיענו, כאשר חלק מבני עמו ייחסו את מעשיו הטובים, אותם חולל בגבורת ה׳, לבעל זבוב. אלוהים מתקשר עם בני האדם באמצעות נציגיה של רוח הקודש; אדם הדוחה במכוון נציגות זו ורואה בה נציגות שטנית, גורם לניתוק בין השמיים לנשמה. PP 302.3

אלוהים פועל באמצעות התגלות רוח קודשו כדי להוכיח את הרשע ולהביאו לידי הכרה בחטאו. כאשר פועלה של רוח הקודש נדחה סופית, אלוהים אינו יכול עוד לעשות דבר למען נשמת האדם. אמצעי החסד האלוהי האחרון מוצה כליל. החוטא ניתק את עצמו מאלוהים, ואין בכוחו של החטא לתקן את החטא. אין שום מאגר גבורה שבאמצעותו יכול אלוהים להביא את החוטא להכרה בחטאו ולעשיית תשובה. ״הנח לו״ - מצווה ה׳ (הושע ד:14). שכן, ״לא ישאר עוד קרבן לכפר על חטאים, אלא צפית חידה לדין, ולהט אש אשר תאכל את האויבים״ (אל העברים י:26, 27). PP 302.4