אבות האומה ונביאי ישראל

צור ישועת ישראל ״מוכה אלוהים״

פרק זה מבוסס על במדבר ׳כ׳: 1-13

מן הצור בחורב, שעליו הכה משה, נבע לראשונה נחל שמימיו הרוו ורעננו את בני ישראל במדבר. במרוצת נדודיהם, בכל מקום בו התעורר הצורך, סופקו להם מים בדרך נס, בחסד ה׳. אולם המים לא המשיכו לנבוע מחורב. PP 308.1

בכל מקום במסעותיהם בו נזקקו למים, שפעו מים ממצוקי הסלעים בסמוך למחנה. היה זה המשיח, בגבורת דברו, שגרם למים המרעננים לנבוע בעבור ישראל. ״וכולם שתו אותו משקה רוחני, כי שתו מן הצור הרוחני ההולך עמהם והצור הוא המשיח״ (האיגרת הראשונה א ל הקורינתים י:4). ככתוב: ״ויבקע צור - ויזבו, מים״ (ישעיהו מח:21). ובתהילים נאמר: ״פתח צור, ויזובו מים; הלכו, בציות נהר״ (תהילים קה:41).1 PP 308.2

הצור שהוכה היה דימוי למשיח. באמצעות סמל זה אנו לומדים את האמיתה הרוחנית הנשגבת והיקרה ביותר. כשם שהמים המעניקים חיים נבעו מן הסלע שהוכה, כך נבעו מי ישועה מן המשיח, אשר היה ״מוכה אלוהים״, ״מחלל מפשענו״, ו״מדכא מעונתינו,״ אל האנושות האובדת. (ישעיהו נג:4, 5). כשם שהסלע הוכה פעם אחת, ״כך גם המשיח... הוקרב פעם אחת לשאת חטאי רבים״ (אל העברים ט:28). לא היה צורך להקריב את מושיענו בשנית. מי שמבקשים לקבל את ברכות חסדו צריכים לעשות זאת בשם ישוע, תוך שהם שופכים את ליבם לפניו בתפילת תשובה ותחנונים. תפילה זו תעלה בפני מלך מלכי המלכים את פצעי המשיח, ואז ינבע מחדש דמו המעניק חיים, שסומל בנביעת המים החיים בעבור ישראל. PP 308.3

נביעת המים מן הצור במדבר נחגגה ברוב שמחה והילולה בקרב בני ישראל לאחר התיישבותם בכנען. בימיו של המשיח הייתה חגיגה זו לטקס מרהיב שנחוג בחג הסוכות בעת עלייתם לרגל של המוני אדם מכל רחבי הארץ לירושלים. ביום החג הראשון ובכל יום ויום מששת ימי חול המועד היו הכוהנים יוצאים בנגינות ובשירה בלוויית מקהלת הלווים, כדי לשאוב מים בכלי זהב ממעיין השילוח. אחריהם נהרו ההמונים שבאו להשתחוות לה׳ בירושלים. רבים מהם התקבצו ליד המעיין ושתו ממנו, שעה שקריאות הצהלה של החוגגים הלכו וגברו: ״ושאבתם מים, בששון, ממעיני, הישועה״ (ישעיהו יב : 3). המים ששאבו הכוהנים נישאו אל המקודש בלוויית תקיעת חצוצרות ושופרות ושירה חגיגית: ״עמדות, רזיו וגלינו בשעריןו, ירוישלם״ (תהילים קכב : 2). את המים נסכו הכוהנים על מזבח העולה, שעה שברקע נשמעו מזמורי התהילים, וההמונים הצטרפו לשירת מזמורי הניצחון בלוויית כלי נגינה שונים, חצוצרות ושופרות. PP 308.4

טקס סמלי זה סייע למושיע לכוון את ליבם של בני האדם אל הברכות שהוא בא להרעיף עליהם. ״ביום האחרון, ביום הגדול של החג,״ נשמע קולו הרועם של המשיח, אשר ״הכריז: ׳מי שצמא יבוא נא אלי וישתה! המאמין בי כדבר הכתוב, נהרות של מים חיים יזרמו מקרבו.׳ זאת אמר על הרוח [רוח הקודש] שהיו עתידים לקבל המאמינים בו.״ (יוחנן ז:37-39). המים המרעננים הנובעים במדבר צחיח ושומם, מפריחים את השממה ומעניקים חיים לגוועים, הם סמל לחסד האלוהי שאותו רק המשיח לבדו יכול להרעיף. חסד זה, בדומה למים החיים, מטהר, מרענן, מחזק וממריץ את הנשמה. מעיין של חסד וגבורה ינבע תמיד מקרבו של אדם שהמשיח שוכן בו. ישוע משמח את חייהם ומאיר את דרכם של בני האדם שמחפשים אחריו באמת ובתמים. אהבתו החודרת ללב, תלבלב ותנבע במעשי צדקתם עדי עד. המים החיים לא רק מברכים ומקודשים את הנשמה ממנה הם נובעים, אלא אף שופעים ממנה במילות חסד ובמעשים טובים, וזאת כדי להרוות ולרענן את הצמאים הסובבים אותה. PP 309.1

זה היה הסמל שהזכיר המשיח בשיחתו עם האישה השומרונית על יד בארו של יעקב אבינו: ״השותה מן המים אשר אני אתן לו לא יצמא לעולם; המים שאתן לו יהיו בו למקור מים נובעים לחיי עולם.״ (יוחנן ד:14). המשיח מגלם את שני הסמלים יחדיו: הוא הצור, והוא המים החיים. PP 309.2

דימויים יפיפיים ורבי הבעה אלה מופיעים לכל אורכם של כתבי הקודש. מאות שנים לפני ביאת המשיח הצביע משה על המשיח בתור צור ישועת ישראל. ככתוב בשירת משה: ״צור ישעתו״ (דברים לב:15); מחבר מזמורי התהילים שורר על המשיח בתור: ״צורי וגאלי״; ״צורי וישועתי, משגבי... צור עזי מחסי״; ״צור ירום ממני״; ״צור מעון״; ״צור לבבי״; ״צור מחסי״. המשיח אף מתואר במזמור של דוד המלך בתור מי מנוחות המפכים בנאות דשא, אליהן מדריך הרועה השמיימי את צאן מרעיתו. ככתוב: ״בנאות דשא, ירביצני; על מי מנחות ינהלני.״ ״ונוזל עדניך תשקם. כי עמך, מקור חיים״ (תהילים יט:15, סב:8,7, סא:3, עא:3, עג:26, צד:22, כג:2, לו:-9 10). החכם מכריז: ״נחל נבע, מקור חכמה״ (משלי יח:4). ירמיהו מכריז כי המשיח הוא ״מקור מים חיים״ (ירמיהו ב:13). בעיני הנביא זכריה, המשיח הוא ״מקור נפתח... לחטאת, ולנדה״ (זכריה יג:1). PP 309.3

ישעיהו מתאר את המשיח בתור ״צור עולמים,״ ו״צל סלע כבד בארץ עיפה״ (ישעיהו כו:4, לב:2). צלו של הסלע מגן וסוכך על החלשים והיגעים. הנביא מעלה על הכתב את ההבטחה היקרה, ומתאר באופן חי וציורי את מעיין המים החיים הנובע בעבור ישראל: ״העניים והאביונים מבקשים מים, ואין - לשונם, בצמא נשתה; אני יהוה אענם, אלוהי ישראל לא אעזבם,״ ״כי אצק מים על צמא, ונוזלים על יבשה,״ ״כי נבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה,״ ומזמין: ״הוי כל צמא לכו למים״ (ישעיהו מא:17, מד:3, לה:6, נה:1). הבטחה זו מהדהדת בפסוקים החותמים את כתבי הקודש. ״נהר מים חיים, מבהיק כבדלח״ נובע מכס האלוהים והשה; והזמנת החסד נשמעת לאורך הדורות: ״הצמא יבוא נא, והחפץ יקח נא מים חיים חנם״ (התגלות כב:1, 17). PP 310.1

ממש לפני שצבאות ישראל הגיעו לקודש, פסקה נביעת מעיין המים החיים שזרם שנים רבות לצד המחנה. פעם נוספת ביקש אלוהים לבחון את עמו, לדעת אם בוטחים הם בהשגחתו או שמא חסרי אמונה הם כאבותיהם. PP 310.2

בני ישראל נמצאו עתה בטווח ראייה של הרי כנען. צעידה של ימים ספורים תביא אותם אל גבולות הארץ המובטחת. הם נמצאו במרחק לא רב מאדום, ארץ נחלתם של צאצאי עשיו, בה עברה הדרך אל כנען. משה קיבל מה׳ את ההנחיה הבאה: ״רב לכם, סב את ההר הזה; פנו לכם, צפנה. ואת העם, צו לאמור, אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו, הישבים בשעיר; וייראו מכם.״ א׳כל תשברו מאתם בכסף, ואכלתם; וגם מים תכרו מאתם, בכסף, ושתיתם״ (דברים ב:3-6). די היה בהנחיות הללו כדי להסביר מדוע פסקה נביעת המים; בני ישראל עמדו לעבור במסלול ישיר דרך ארץ פורייה וברוכה במים, עד הגיעם לכנען. אלוהים הבטיח לצבאות ישראל מעבר בטוח דרך אדום, והזדמנות לרכוש מזון ומים די צורכם. עצירת נביעת המים הייתה אמורה לשמש עילה לשמחה; אות לקץ הנדודים במדבר. אך עצם הדבר שהיה אמור לשמש הוכחה להתגשמות הבטחת ה׳, הפך בעיני העם לשעת כושר לפקפק באלוהים ולהלין עליו. דומה כי אפסה כל תקווה בלב העם, כי ה׳ יביאם לכנען וייתן להם את הארץ לנחלה. לפיכך הם החלו לזעוק ותבעו במפגיע את ברכות המדבר. PP 310.3

בטרם הניח ה׳ לבני ישראל להיכנס לכנען, הם נדרשו להפגין את אמונתם בהבטחתו. נביעת המים חדלה טרם הגיעם לאדום. כאן ניתנה להם הזדמנות, לזמן מה, להסתמך על אמונה ולא על מראה עיניים. אך המבחן הראשון הניב את אותה רוח נטולת רסן וכפוית טובה שהפגינו אבותיהם. ברגע שנשמע במחנה קול זעקה על מחסור במים, שכחו בני העם את יד ההשגחה שסיפקה להם במשך שנים רבות כל כך את כל מחסורם, ובמקום לפנות אל אלוהים בבקשת עזרה, הם הלינו עליו והכריזו ברוב ייאושם: ״ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה״ (במדבר כ:1-13); כלומר, ״מוטב היה לנו אילו מתנו יחד עם אחינו.״ הם השתוקקו להימנות על בני העם שהושמדו במרד קורח. PP 310.4

הצעקות והתלונות הופנו נגד משה ואהרון: ״ולמה הבאתם את קהל יהוה אל המדבר הזה, למות שם אנחנו ובעירנו? ולכמה העליתנו ממצרים להביא אתנו, אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע, ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות?״ (במדבר כ:4-5). PP 310.5

מנהיגי העם באו אל פתח אוהל מועד ונפלו על פניהם. כבוד ה׳ שב ונגלה לפניהם. ה׳ הורה למשה: ״קח את המטה, והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו; והוצאת להם מים מן הסלע, והשקית את העדה ואת בעירם.״ PP 311.1

שני האחים ניצבו עתה לפני ההמונים, משה עם מטה ה׳ בידו. שניהם כבר באו בימים; הם נשאו זמן רב את קשיי עורפם ומריים של בני ישראל; אך עתה, אפילו סבלנותו של משה פקעה לבסוף. ״שמעו נא המרים, הוא זעק, ״המן הסלע הזה, נוציא לכם מים?״ במקום לדבר אל הסלע כפי שצווה בידי ה׳, הכה משה בסלע פעמיים במטהו. PP 311.2

מים רבים נבעו מן הסלע כדי להרוות את צימאונם של צבאות ישראל. אך חטא כבד בוצע נגד ה׳. משה דיבר ברוב זעמו; דבריו הביעו רגש אנושי עז ולא חרון אף קדוש על כבוד ה׳ שחולל. ״שמעו נא המרים,״ הוא אמר [כלומר, שמעו נא הממרים והמכעיסים תמיד את ה׳]. האשמתו הייתה צודקת, אך אפילו את האמת אין לדבר מתוך זעם או קוצר רוח. כאשר ה׳ ביקש ממשה להאשים את ישראל במרי, מילים אלו הכאיבו למשה, ואף לעם היה קשה לשומען, אך אלוהים חיזק אותו שעה שמסר להם את דבר ה׳. אך כאשר משה האשים את העם על דעת עצמו, הוא העציב את רוח הקודש והסב נזק לעם. קוצר רוחו וחוסר שליטתו העצמית ניכרו היטב בהתנהגותו. עתה נמצאה לעם שעת כושר לפקפק בו, לתהות אם הנהגתו נתונה תחת הדרכה אלוהית, ולפטור את עצמם מאשמה. משה, בדיוק כמו בני ישראל, חטא לאלוהים. ׳מן ההתחלה׳, כך אמרו, ׳נמצאו דופי וגנאי בהנהגתו.׳ אך עתה מצאו את האמתלה שחיפשו כדי לדחות על הסף את התוכחות שה׳ מסר להם ביד עבדו. PP 311.3

משה הביע חוסר אמונה בה׳. ״המן הסלע הזה, נוציא לכם מים?״ הוא שאל, כאילו עומד ה׳ להפר את הבטחתו. ״יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל,״ הכריז ה׳ באוזני שני האחים. שעה שנביעת המים פסקה, התערערה אמונתם של משה ואהרון בהתגשמות הבטחת ה׳ בשל המרי וההתמרמרות של העם. דור המדבר הראשון נידון למות במדבר בשל חוסר אמונתו; אולם אותה הרוח נגלתה בבניהם. האם גם הם לא יזכו לראות את התגשמות ההבטחה? יגעים ומיואשים, משה ואהרון לא עשו דבר כדי לעצור את הלך הרוח שפשה בעם. אילו הפגינו אמונה חזקה באלוהים, ייתכן שהיה עולה בידם להציג את העניין בפני העם באור שהיה מאפשר להם לשאת את המבחן. אילו פעלו במהירות ובנחישות מתוקף סמכותם כשופטי העם, ייתכן שהיה עולה בידם לדכא את ההתמרמרות והמרי. חובתם הייתה לעשות כל מאמץ, כמיטב יכולתם, כדי לתקן את המצב, לפני שביקשו מאלוהים לפעול במקומם. אילו ההתמרמרות בקודש הייתה נבלמת מייד, רעות חולות רבות היו נמנעות! PP 311.4

במעשהו הנמהר, הקהה משה את עוקצו של הלקח שאלוהים ביקש ללמד. הצור, אשר מסמל את המשיח, הוכה פעם אחת, כשם שהמשיח נועד לעלות כקורבן פעם אחת. בפעם השנייה נדרש משה רק לדבר אל הסלע, כשם שעלינו רק לבקש את ברכות האל בשמו של ישוע המשיח. ההכאה השנייה בסלע הרסה את משמעותו וחשיבותו של סמל מופתי זה של המשיח. PP 312.1

יתרה מכך, משה ואהרון נטלו לעצמם סמכות השייכת אך ורק לאלוהים. הצורך בסיוע אלוהי הפך את האירוע למעמד קדוש ונשגב, ומנהיגי ישראל היו צריכים לנצל זאת כדי להטביע בלב העם את יראת ה׳ ולחזק את אמונתו בכוחו ובטובו. כאשר משה ואהרון זעקו בכעס: ״המן הסלע הזה, נוציא לכם מים?״ הם שמו את עצמם במקומו של אלוהים, כאילו יש בכוחם של בני אנוש חלשים, הנשלטים בידי רגשות עזים, לחולל את הנס. מותש ממריו והתמרמרותו הבלתי פוסקים של העם, שכח משה את אלוהים הכל יכול שסייע בידו, וללא גבורת ה׳, עמד לפגוע בשמו הטוב באמצעות הפגנת חולשת אנוש. האיש שהיה אמור לעמוד איתן, טהור ונטול אנוכיות לקראת תום פועלו עלי אדמות, הוכרע לבסוף. כבודו של אלוהים חולל לעיני עדת ישראל, שעה שהיה על משה לרומם ולגדל את שמו. PP 312.2

אלוהים לא גזר בעת ההיא את דינם של בני העם שדרכם הרעה עוררה את זעמם של משה ואהרון. האשמה כולה נפלה על מנהיגי העם. הם, שניצבו כנציגי האל, לא נהגו כבוד בה׳. משה ואהרון חשו צער ועלבון, ובתוך כך שכחו את העובדה כי התמרמרות העם לא כוונה כלפיהם אלא כלפי ה׳. כאשר התמקדו בעצמם ושקעו ברחמים עצמיים, הם נפלו בלא דעת לחטא, וכשלו בכך שלא הסבירו לעם את גודל עוונו נגד אלוהים. PP 312.3

הדין שהוכרז מייד היה מר ומשפיל עד מאוד: ״לכן, לא תביאו את הקהל הזה, אל הארץ, אשר נתתי להם.״ על משה ואהרון נגזר למות עם דור המדבר הסורר, טרם יחצו בני ישראל את הירדן. אילו משה ואהרון היו מנסים להצטדק, או שוקעים ברוח של זעם לנוכח אזהרת ה׳ ותוכחתו, חטאם היה גדול בהרבה. אך חטאם לא נעשה במכוון או במזיד; הם נכנעו לפיתוי וחרטתם הייתה מיידית וכנה. אלוהים קיבל את חרטתם, על אף שבשל הנזק שעלול חטאם לחולל בקרב העם, נבצר ממנו לפטור אותם מעונש. PP 312.4

משה לא הסתיר מן העם את גזר דינו. הוא הסביר להם כי משום שלא נתן לאלוהים את הכבוד והתהילה, לא יזכה להובילם אל הארץ המובטחת. הוא הפציר בעם לתת את הדעת על העונש הכבד שנגזר עליו, ולהגות בדרך בה אלוהים חייב להתייחס להתמרמרותם, שכן הוא מטיל את העונש שהביאו על עצמם בשל עוונותיהם, על אדם אחד. הוא סיפר להם כיצד הפציר בה׳ לבטל את רוע הגזירה, אך ה׳ מיאן למלא את בקשתו: ״ויתעבר יהוה בי למענכם, ולא שמע אלי״ (דברים ג:26). PP 312.5

בכל קושי, צרה או מבחן שפקדו את ישראל, בני העם עמדו מוכנים ומזומנים להאשים את משה על שהוציאם ממצרים, כאילו אלוהים לא היה צד בעניין. במהלך מסעותיהם, כאשר התלוננו על תלאות הדרך והלינו נגד מנהיגיהם, אמר להם משה: ״אתם מלינים עלי, אך לא עלי תלונותיכם כי אם על ה׳. אלוהים, לא אנוכי, הוא שהושיעכם.״ אך דבריו הנמהרים: ״המן הסלע הזה, נוציא לכם מים?״ היוו הודאה ממשית בחטא העם, והדבר היה מחזק את חוסר אמונתם ומצדיק את תלונותיהם. ה׳ יסיר את הרושם הזה מליבם לעד, בכך שיאסור על משה להיכנס לארץ המובטחת. כאן נמצאה הראיה החותכת לכך שמנהיגם לא היה משה, אלא מלאך ה׳ רב הגבורה, שעליו אמר ה׳: ״הנה אנוכי שלח מלאך לפניך, לשמרך, בדרך׳; ולהביאך, אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו, אל תמר בו... כי שמי בקרבו״ (שמות כג:20, 21). PP 312.6

״ויתעבר יהוה בי למענכם,״ אמר משה לעם. [כלומר, ה׳ כעס עלי בגללכם.] (דברים ג:26). עיני כל ישראל היו נשואות אל משה, אך החטא שחטא הטיל דופי באלוהים, אשר בחר בו כמנהיג לעמו. חטאו נודע לכל העדה׳ לולא נענש על כך חמורות, היה נוצר הרושם כי אנשים בעלי משרות רמות הנתונים תחת התגרות עזה ומפגינים חוסר אמונה וקוצר רוח, עשויים לקבל פטור מאשמה. אך כאשר הוכרז כי נגזר על משה ואהרון לא להיכנס לכנען בעטיו של חטא יחיד זה, למד העם כי אלוהים אינו נושא פנים במשפט, וכי הוא יעניש לבטח את החוטא. PP 313.1

קורות ישראל היו אמורים לעלות על הכתב כדי ללמד ולהזהיר את הדורות הבאים. כל בני האדם לעתיד-לבוא חייבים לראות את אלוהי השמיים כשליט שאינו נושא פנים, ואינו מצדיק את החטא בשום מקרה. אך רק מעטים מבינים את גודל חומרתו של החטא. בני האדם משלים את עצמם כי אלוהים טוב מדי בכדי להעניש את החוטא. אך לאור ההיסטוריה המתועדת בכתבי הקודש, ברור וגלוי כי אהבתו וחסדו של אלוהים מחייבים אותו לטפל בחטא בתור רעה חולה, אשר מפרה ומצמיתה את השלווה והאושר השורים ביקום. PP 313.2

אפילו יושרו ונאמנותו של משה לא הועילו כדי למנוע את העונש על טעותו. אלוהים מחל על עבירות גדולות יותר, אך נבצר ממנו לטפל בחטאי המנהיגים באופן בו נהג בחטאי העם. ה׳ חלק למשה כבוד רב יותר מאשר לכל אדם אחר עלי אדמות. כבוד ה׳ נגלה בפניו, ובאמצעותו נתן ה׳ את תורתו לישראל. העובדה שמשה זכה לידע רב כל כך ולאור גדול כל כך הפכה את חטאו חמור יותר. אין בכוחה של נאמנות העבר לכפר על צעד מוטעה אחד. ככל שהאור והזכויות המורעפים על אדם גדולים יותר, כך רבה יותר האחריות המוטלת עליו׳ ככל שמשגהו חמור יותר, כך עונשו כבד יותר. PP 313.3

חטאו של משה לא היה כבד, בניגוד למה שחושבים כמה אנשים׳ החטא שביצע היה חטא שכיח. מחבר מזמורי התהילים מתאר זאת כך: ״ויבטא בשפתיו״ (תהילים קו:33). משה דיבר בפזיזות, ללא מחשבה. בעיניים שלנו זה עשוי להיראות כמשגה פעוט׳ אך אם אלוהים דן את החטא הזה של עבדו הנאמן והמכובד ביותר בחומרה רבה כל כך, הוא לא יפטור את האחרים מעונש. הרוח המבקשת להאדיר את האדם והנטייה למתוח ביקורת על אחינו - שתיהן רעות בעיני ה׳. אנשים השקועים בחטאים כאלה מטילים ספק בפועלו של אלוהים, ומספקים לספקנים אמתלה לחוסר אמונתם. ככל שמשרתו של אדם רמה וחשובה יותר והשפעתו גדולה יותר, כך חשוב שהוא יטפח אורך רוח וענווה. PP 313.4

כאשר בני האלוהים, במיוחד אלה המאיישים עמדות רמות הכרוכות במחויבות, לוקחים לעצמם את הכבוד המגיע לאלוהים, השטן צוהל, שכן הוא נחל ניצחון. הוא עצמו נפל בדרך זו. לפיכך הוא נוחל הצלחה רבה בפיתויים של אחרים בדרך לאובדנם. אלוהים גדש את כתבי הקודש בלקחים רבים על הסכנה הטמונה בהאדרה עצמית, כדי שנעמוד על המשמר נגד תחבולות השטן. כל דחף פנימי, כל נטיית לב, כל כשרון, כל יכולת שכלית חייבים להיות נתונים בכל רגע ורגע תחת שליטת רוח הקודש. אין שום ברכה שה׳ מרעיף על האדם, שום מבחן או ניסיון שהוא מתיר לבוא עליו, שהשטן אינו יכול לנצל כדי לפתות, להדיח, להציק ולהשמיד את הנשמה, כאשר אנו נותנים לו פתח, ולו הקטן ביותר. לפיכך, ככל שהאור הרוחני שניתן לאדם גדול יותר, וככל שהוא זוכה עוד ועוד לחסדי ה׳ ולברכותיו, כך עליו להתהלך תמיד בענווה לפני ה׳, ולבקש באמונה שאלוהים ינחה כל מחשבה וישלוט בכל דחף המתעוררים בו. PP 314.1

כל אדם הטוען לחיי חסידות וקדושה מחויב להישמר ברוחו ולשלוט בעצמו כאשר הוא נתון תחת הסתה גדולה ביותר לדבר עבירה. העול שהוטל על משה היה כבד מנשוא; רק מעטים ייבחנו במבחן קשה כל כך כמוהו, אך עובדה זו לא הצדיקה את חטאו. אלוהים העניק לעמו שפע של ברכות, אמצעי מחייה והגנה. אילו יסתמכו על גבורתו, הם לא יהפכו לעולם כדור משחק ביד הגורל. הפיתוי הגדול ביותר אינו מצדיק את החטא. יהיה אשר יהיה הלחץ הגדול המעיק על הנשמה, החטא הוא פרי מעשה ידינו. אין בכוחם של השמיים או הארץ לאלץ את האדם לעשות את הרע. השטן מתקיף אותנו בנקודות התורפה שלנו, אך אל לנו להניח לו להכריענו. בלא הבדל עד כמה חמורה או בלתי צפויה היא התקפתו, אלוהים מעניק לנו עזרה ותמיכה, ובגבורתו אנו ננחל ניצחון. PP 314.2