אבות האומה ונביאי ישראל

שניים עשר המרגלים

פרק זה מבוסס על במדבר יג׳ עד יד׳

אחד עשר יום לאחר שבני ישראל עזבו את הר חורב, חנה המחנה בקודש שבמדבר פארן, לא רחוק מגבולות הארץ המובטחת. כאן הציע העם לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ. משה העלה את ההצעה לפני ה׳, אשר נתן את הסכמתו וציווה עליו לבחור לתכלית זו אדם אחד מקרב ראשי כל השבטים. לאחר בחירת האנשים המתאימים הורה להם משה, על פי מצוות ה׳, לתור את הארץ, לבחון את טיבה ויתרונותיה הטבעיים, לבדוק אם תושביה חזקים או חלשים, רבים או מעטים, ואם אדמתה טובה ופורייה, ואף להביא עימם מפרי הארץ. PP 288.1

המרגלים יצאו לדרך. הם נכנסו ארצה בגבול הדרומי, המשיכו צפונה ותרו את הארץ כולה. הם שבו למחנה מקץ ארבעים יום. בני ישראל שטיפחו תקוות גדולות, ציפו בכיליון עיניים לשובם. הבשורה על שיבת המרגלים נפוצה במהירות בין השבטים ועוררה שמחה רבה. בני העם נחפזו לפגוש את המרגלים ששבו בשלום ובבטחה ממסעם המסוכן. הם הביאו עימם מפרי הארץ, עדות לפוריותה של האדמה. הימים היו ימי בציר הענבים, לפיכך הביאו עימם אשכול ענבים. כה גדול וכבד היה שנאלצו לתלותו על מוט ולשאתו בשניים. בנוסף, הביאו עימם רימונים ותאנים שגדלו בשפע בארץ. PP 288.2

בני ישראל שמחו שמחה גדולה על הארץ הטובה, הרחבה והפורייה שהם עתידים לנחול. הם הקשיבו קשב רב לדיווח שנשאו המרגלים בפני משה, וזאת כדי שלא יחמיצו אף מילה. המרגלים פתחו ואמרו: ״באנו, אל הארץ אשר שלחתנו; וגם זבת חלב ודבש, וזה-פריה.״ בני העם התלהבו מאוד; הם מוכנים ומזומנים לצאת מייד כדי לכבוש את הארץ. אך לאחר שתיארו את יופייה ופוריותה של הארץ, כל המרגלים, זולת שניים, הדגישו את הקשיים והסכנות שיעמדו בפני בני ישראל בצאתם לכבוש את כנען. הם מנו את מספרן של האומות החזקות השוכנות באזורים שונים בכנען, סיפרו שהערים בצורות וגדולות מאוד ושתושביהן חזקים מאוד. לפיכך, כך טענו, ייבצר מבני ישראל להכניעם ולכבוש את הארץ. הם אף הכריזו כי ראו שם ענקים, ״בני ענק מן הנפלים,״ ולכן אין טעם לחשוב על כיבוש הארץ. PP 288.3

עתה השתנה הלך הרוח בקרב העם. תקווה ואומץ התפוגגו וייאוש ופחד אחזו בלב העם, שעה שהמרגלים הביעו את אשר בלבבותיהם חסרי האמונה ומלאי רפיון ידיים שהתעורר בידי השטן. חוסר האמונה שלהם זרע תחושת דכדוך ומועקה בקרב העדה, וגבורת ה׳ שנגלתה באותות ומופתים לעיני העם הנבחר נשתכחה מלב כול. בני העם לא עצרו כדי לחשוב; הם לא העלו בדעתם כי אלוהים שהביאם עד הלום, יעניק להם את הארץ; הם לא העלו על ליבם את זכר נפלאות ה׳, אשר הצילם מבית עבדים ביד חזקה, חצה את ים סוף לשניים והשמיד את צבאות פרעה שדלקו אחריהם. הם השאירו את אלוהים מחוץ לתמונה, ונהגו כאילו עליהם להסתמך אך ורק על עוצמת צבאם. PP 289.1

בחוסר אמונתם הגבילו בני ישראל את כוחו של ה׳. הם פיקפקו ביד ההשגחה שהדריכה אותם בשלום ובבטחה עד כה. הם שבו וחטאו כאשר התלוננו על משה ואהרון. ״עתה אפסו תקוותינו הגדולות,״ הם אמרו, ״זו הארץ שנסענו כל הדרך ממצרים כדי לנחול.״ הם האשימו את מנהיגי העם כי הוליכו שולל את ישראל והמיטו עליה צרה. PP 289.2

בני העם חשו נואשים לנוכח מפח הנפש והאכזבה שגדשה את ליבם. קולות הבכי התערבבו עם קולות המרמור והמבוכה. כלב, שהבין ללב העם והיה אמיץ דיו כדי להגן על הבטחת ה׳, עשה כמיטב יכולתו לבטל את השפעתם הרעה של המרגלים חסרי האמונה שתרו עימו את הארץ. לרגע השתתק העם כדי להקשיב לדברי העידוד והתקווה שנשא בפניהם בנוגע לארץ הטובה. הוא לא סתר את הדברים שנאמרו; הערים אכן היו גדולות ומבוצרות והכנענים היו חזקים. אך אלוהים הבטיח לתת את הארץ נחלה לישראל. כלב האיץ בעם: ״עלה נעלה וירשנו אתה - כי יכול נוכל, לה.״ PP 289.3

אך עשרת המרגלים שהפריעו לדבריו תיארו את המכשולים בצבעים קודרים יותר מאשר בראשית דבריהם. הם הכריזו: ״והאנשים אשר עלו עמו, אמרו, לא נוכל, לעלות אל העם: כי חזק הוא, ממנו... הארץ אשר עברנו בה לתור אתה, ארץ אכלת יושביה הוא, וכל העם אשר ,רואינו בתוכה, אנשי מדות. ושם ואינו, את הנפילים בני ענק מן הנפלים; ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם.״ PP 289.4

המרגלים שדיברו רעה על הארץ חטאו בעשותם זאת, אך הוסיפו חטא על חטאם כאשר יצאו במצח נחושה נגד כלב ויהושע, כמו גם נגד משה ואלוהים. כל מאמץ לעודד את העם הפך אותם נחושים יותר. הם היו נחושים בדעתם לרפות את ידי העם ולמנוע כל ניסיון לכבוש את כנען. הם סילפו את האמת כדי לחזק את דבריהם ואת השפעתם הרעה. הם הוציאו את דיבת הארץ כאשר אמרו: ״אךץ אכלת יושביה הוא.״ דיווח זה לא היה רק זדוני, אלא אף שיקרי ומלא סתירות. המרגלים הכריזו כי הארץ טובה, פורייה ומשגשגת, וכי תושביה הם ענקים, אך דבר זה אינו אפשרי אם אקלים הארץ רע ומזיק לבריאות עד כדי כך שהארץ ״אוכלת את יושביה.״ אולם כאשר בני האדם פותחים את ליבם לחוסר אמונה, הם שמים את עצמם תחת שלטון השטן, ואיש אינו יכול לדעת לאן הוא יוביל אותם. PP 289.5

״ותשא, כל העדה, ויתנו, את קולם; ויבכו העם, בלילה ההוא.״ מייד לאחר מכן התעוררו מרי והתקוממות גדולה; שכן ידו של השטן הייתה על העליונה. הוא הצליח להשפיע על העם, ודומה כי לא נותרה בהם טיפת בינה. הם קיללו את משה ואהרון, ושכחו כי ה׳ שמע את דבריהם הזדוניים, וכי מלאך ה׳ השוכן בענן היה עד לפרץ זעמם הנורא. הם זעקו במרירות: ״לו מתנו׳ בארץ מצרים!,״או במדבר הזה, לו מתנו״ ואז יצאו בזעם נגד ה׳ ואמרו: ״ולמה יהוה מביא אותנו אל הארץ הזאת, לנפל בחרב, נשינו וטפנו, יהיו לבז; הלוא טוב לנו, שוב מצרימה. ויאמרו, איש אל אחיו: ׳נתנה ראש, ונשובה מצרימה.׳״ הם לא רק האשימו את משה בהולכת שולל אלא אף את ה׳ בכבודו ובעצמו, שכן הבטיח להעניק להם ארץ שנבצר מידם לכובשה. הם אפילו מינו מנהיג שידריך אותם חזרה לארץ סבלותיהם ושעבודם, ממנה יצאו לחופשי בידו החזקה של האלוהים הריבון. PP 290.1

בהשפלה ובצער נפלו ״משה ואהרן, על פניהם, לפני, כל קהל עדת בני ישראל,״ כשהם עצמם אינם יודעים מה לעשות כדי להניא את העם מהחלטתו הגחמנית והפזיזה. כלב ויהושע ניסו להשקיט את ההמולה. בבגדים קרועים, אות לצערם העמוק וזעמם הרב, הם מיהרו להתערב בין הקהל, וקולותיהם הרמים גברו על קינת העם וזעקות השבר והמרי. הם אמרו אל העדה: ״הארץ, אשר עברנו בה לתור אתה, טובה הארץ, מאד מאד. אם חפץ בנו, יהוה, והביא אותנו אל הארץ הזאת, ונתנה לנו: ארץ, אשר הוא זבת חלב ודבש. אך ביהוה, אל תמרדו, ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם; סר צלם מעליהם ויהוה אתנו, אל תיראם.״ PP 290.2

הכנענים גדשו את סאת עוונם וסבלנותו של ה׳ פקעה. עתה, משהסיר מהם את ידו המגוננת, הם יהיו טרף קל. הארץ הובטחה לישראל על פי ברית ה׳. אך העם בחר להאמין לדיווחם הכוזב של המרגלים חסרי האמונה, וכך כל העדה כולה הולכה שולל. הבוגדים השיגו את זממם. אילו רק שניים מן המרגלים היו מביאים את הדיווח הזדוני, וכל יתר העשרה היו מעודדים את העם לצאת ולכבוש את הארץ בשם ה׳, העם עדיין היה פועל על פי עצת השניים הללו ולא על פי עצת העשרה, וזאת בשל חוסר אמונתם וזדון ליבם. אך רק שניים מן המרגלים תמכו בצעד הנכון, שעה שעשרה מהם צידדו במרי. PP 290.3

המרגלים שבגדו בה׳ גינו בקול רם את כלב ויהושע, ועתה קמה זעקה שקראה לרגום אותם באבנים. ההמון המטורף מזעם אחז באבנים כדי לרגום למוות את המרגלים יראי ה׳. הם רצו לעברם בזעקות טירוף, כאשר לפתע נשמטו האבנים מידם. דממה השתררה סביבם והם החלו רועדים מפחד. ה׳ אלוהים התערב כדי לעצור את כוונות הזדון והרצח. כבוד ה׳ שזרח כלהבה בוערת האיר את אוהל מועד. כל העם כולו חזה בכבוד ה׳ שנגלה הפעם בעוצמה רבה יותר מבעבר, ואיש לא העז להמשיך במריו. המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ התכווצו באימה ומיהרו בנשימה עצורה לעבר אוהליהם. PP 290.4

משם קם ונכנס אל המשכן. ה׳ הכריז באוזניו: ״עד אנה ינאצני העם הזה; ועד אנה, לא יאמינו בי, בכל האותות, אשר עשיתי בקרבו. אכנו בדבר, ואורשנו; ואעשה, אתך, לגוי גדול ועצום, ממנו.״ אך משה התחנן בעבור עמו. הוא לא הסכים שהעם יושמד ואלוהים יהפוך אותו לגוי גדול יותר. הוא פונה אל רחמי ה׳ ואומר: ״ועתה, יגדל נא כח אדוני, כאשר דברת, לאמור. יהוה, ארך אפים ורב חסד.. סלח נא, לעון העם הזה כגדל חסדך; וכאשר נשאתה לעם הזה, ממצרים ועד הנה.״ PP 291.1

הקדוש ברוך הוא הבטיח לא להשמיד מייד את ישראל; אך בשל חוסר אמונתם ומוג ליבם הוא לא יוכל להכניע את אויביהם ביד גבורתו. לפיכך, ברוב רחמיו וחסדו הוא מורה להם לשוב על עקבותיהם לעבר ים סוף, שכן זוהי הדרך הבטוחה היחידה שנותרה להם. PP 291.2

העם הכריז במריו: ״במדבר הזה, לו מתנו!״ עתה עמדה בקשתם להתמלא. ה׳ הכריז: ״אם לא, כאשר דברתם באזני: כן, אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם, לכל מספרכם, מבן עשרים שנה, ומעלה... וטפכם, אשר אמרתם, לבז יהיה: והביאתי אתם וידעו את הארץ, אשר מאסתם בה.״ בנוגע לכלב אמר ה׳: ״ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו, וימלא, אחרי, והביאותיו, אל הארץ אשר בא שמה, וזרעו, יורשנה.״ כשם שהמרגלים בילו ארבעים יום במסעם, כך יאלצו צבאות ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר. PP 291.3

כאשר משה הודיע לעם על החלטת ה׳, הפך זעמם לאבל. הם ידעו כי העונש שהושת עליהם היה צודק. עשרת המרגלים הבוגדים הוכו במגפה ביד ה׳ ומתו לעיני כל ישראל; בגורל זה שהיה מנת חלקם של המרגלים, חזו בני ישראל בגורל המר שנגזר על העם. PP 291.4

עתה הם נראו כנים בהחלטתם לשוב מדרכם הרעה; אך למעשה הם התאבלו על פרי מעשיהם הרעים, לא מתוך חרטה על כפיות הטובה שלהם ומריים נגד ה׳. כאשר גילו כי ה׳ לא שב מהחלטתו, שבו והקשו את עורפם והכריזו כי לא ישובו למדבר. בצוותו עליהם שלא להיכנס לארץ אויביהם בחן ה׳ את צייתנותם לכאורה, והוכיח כי הייתה כוזבת. הם ידעו כי חטאו חטא כבד כאשר הניחו לגחמותיהם לשלוט בהם, וביקשו להרוג את המרגלים שהאיצו בהם לציית לאלוהים; אך הם היו מבועתים אך ורק כאשר גילו כי עשו טעות נוראה, שתוצאותיה יהיו הרות אסון מבחינתם. ליבם נותר במריו, והם רק נזקקו לתואנה כדי לעורר התפרצות דומה. תואנה כזו נמצאה להם כאשר משה הורה להם במצוות ה׳ לשוב למדבר. PP 291.5

גזרת ה׳ כי עם ישראל לא יכנס לכנען במשך ארבעים שנה איכזבה מרות את משה ואהרון, ואת כלב ויהושע; אך הם קיבלו את גזירת ה׳ ללא תרעומת. אולם בני העם שהתלוננו על הדרך בה נהג בהם ה׳ והכריזו כי ישובו למצרים, התאבלו ובכו מרות כאשר ניטלו מהם הברכות אשר להן בזו. הם התלוננו על שום דבר, ועתה נתן להם אלוהים סיבה להתאבל. אילו התאבלו על חטאם לאחר שמשה מסר להם נאמנה את דברי ה׳ וגודל עוונם הובהר להם, ה׳ לא היה גוזר עליהם את הגזירה הזאת, אך הם התאבלו בשל גזר הדין; צערם לא נבע מחרטה והכאה על חטא, ולכן לא עלה בידם להביא לידי ביטול גזר דינם. PP 291.6

הם בילו את הלילה באבל, אך השחר הפיח תקווה בליבם. הם היו נחושים להתגבר על מוג ליבם. כאשר אלוהים הפציר בהם לעלות על הארץ ולכובשה, הם סירבו; אך עתה, כאשר הורה להם לסגת, הם המשיכו לנהוג במרי. הם היו נחושים בדעתם לתקוף ולכבוש את הארץ; ייתכן שאלוהים יקבל ברצון את פועלם ויבטל את הגזרה שגזר עליהם. PP 292.1

הקדוש ברוך הוא נתן לעמו תפקיד וזכות מיוחדת להיכנס לארץ בשעה שהוא ייעד להם. אך בשל הזלזול המכוון שהפגינו, רשות זו בוטלה. השטן השיג את תכליתו כאשר סיכל את כניסתם לכנען; עתה האיץ בהם לעשות, בניגוד לצו ה׳, את עצם הדבר שסירבו לבצע כאשר אלוהים דרש מהם לעשותו. וכך, המתעה הגדול נחל ניצחון בכך שעורר אותם למרוד בה׳ בשנית. הם פקפקו בכוחו של אלוהים לסייע במאמציהם בכיבוש כנען; אולם עתה העזו לעשות זאת בכוחות עצמם, ללא עזרת ה׳. הם זעקו: ״חטאנו ליהוה - אנחנו נעלה ונלחמנו, ככל אשר צונ• יהוה אלוהינו״ (דברים א:41). כה עיוורים הפכו בשל עוונם. אלוהים מעולם לא ציווה עליהם ״לעלות ולהילחם״. תכליתו של ה׳ לא הייתה שבני ישראל ינחלו את הארץ באמצעות מלחמה, אלא בציות מוחלט למצוותיו. PP 292.2

על אף שלבבותיהם לא השתנו, התוודו בני העם על הכסילות והחטא שבהתקוממותם נגד הדיווח של המרגלים. עתה הם הבינו את ערכה של הברכה שעליה ויתרו בפזיזות רבה כל כך. הם הודו כי חוסר האמונה שלהם הוא שגרם להם להישאר מחוץ לגבולות כנען. ״חטאנו״ הם זעקו, מודים באשמתם שלהם, לא של ה׳, אותו האשימו ברוב רשעותם בכישלון מילוי ההבטחות שהעניק להם. על אף שההתוודות על חטאם לא נבעה מחרטה כנה, היא תרמה להצדקת הצדק האלוהי שהתבטא בדרך בה נהג עימם. PP 292.3

אלוהים פועל עדיין בדרך דומה כאשר הוא מביא את בני האדם להודות בצדק האלוהי, וזאת כדי לרומם את שמו. כאשר אנשים המתיימרים לאהוב את ה׳ מלינים על ברכות השמיים, בזים להבטחות האל, נכנעים לפיתוי ועושים יד אחת עם מלאכי הרוע כדי לסכל את מטרותיו של אלוהים, ה׳ מסובב לעיתים קרובות את פני הדברים כדי להביא אותם למקום שבו, על אף שלא יתחרטו בכנות על מעשיהם, יבינו את חטאם, יוכרחו להתוודות על דרכם הרעה ולהכיר בטובו, חסדו וצדקו של האל במגעיו עימם. בדרך זו, אלוהים מעורר את כוחות האופל לפעולה כדי לחשוף את מעשי הרשע. על אף שהרוח המעוררת את האדם ללכת בדרך הרעה אינה משתנה תכלית שינוי, כאשר האדם מתוודה על חטאו, הדבר מגן על כבודו של אלוהים ומצדיק את תוכחותיו הנאמנות שהוצגו בצורה מסולפת וזכו לבוז ולהתנגדות. כך יהיה כאשר חרון ה׳ יישפך באחרית הימים. ככתוב: ״׳הנה יהוה בא ברבבות קדושיו, לעשות משפט בכל ולהוכיח את כל הרשעים על כל מעשי רשעתם ועל כל הקשות אשר דברו עליו חוטאים רשעים׳״ (איגרת יהודה 14, 15). כל חוטא וחוטא ייווכח ויודה בצדקת הרשעתו. PP 292.4

יהיה אשר יהיה משפט ה׳, בני ישראל התכוננו לקראת כיבוש כנען. חמושים בשריון ובכלי מלחמה הם היו להערכתם מוכנים לחלוטין לקראת העימות; אך בעיני ה׳ ועבדיו מוכי היגון הם לא היו מוכנים דיים. כאשר מקץ ארבעים שנה ציווה ה׳ על ישראל לעלות על יריחו ולכובשה, הוא הבטיח לעלות עימם. ארון ברית ה׳, שהכיל את תורת ה׳, נישא לפני צבאותיהם. ה׳ מינה מצביעים שידריכו את תנועות הצבא תחת השגחתו. עם הדרכה כזו לא יאונה להם כל רע. אך עתה, בניגוד גמור למצוות ה׳ ולאזהרה החמורה של מנהיגיהם, יצאו צבאות ישראל, ללא ארון ה׳ וללא משה, לקראת צבאות האויב. PP 293.1

תקיעת החצוצרה נשמעה, ומשה מיהר בעקבות צבאות ישראל ובפיו אזהרה: ״למה זה אתם עברים את פי יהוה; והוא, לא תצלח. אל תעלו, כי אין יהוה בקרבכם; ולא, תנגפו, לפני, איביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם, ונפלתם בחרב.״ PP 293.2

הכנענים שמעו על הכוח המסתורי שגונן על העם הזה, ועל הנסים והנפלאות שחולל בעבורם. עתה הם גייסו צבא חזק כדי להדוף את הפולשים. לצבאות התוקפים לא היה מצביא. שום תפילה לא הועלתה לפני ה׳ כדי שיעניק להם את הניצחון. הם יצאו לקרב מתוך מטרה נואשת: לשנות את גורלם או למות בקרב. למרות שלא היו למודי מלחמה, צבאם היה גדול ומזוין, והם קיוו כי מתקפת פתע עזה תגבר על כל התנגדות. הם נהגו ביהירות והרהיבו עוז לקרוא תגר על האויב שלא העז לתקוף אותם. PP 293.3

הכנענים נערכו על רמה גבוהה וסלעית שניתן היה להגיע אליה אך ורק דרך מעברים צרים ומעלה תלול ומסוכן. בשל מספרם העצום של העברים, תבוסת הכנענים עלולה להיות קשה ומרה. צבאות ישראל פילסו את דרכם באיטיות בדרכים ההרריות, כשהם חשופים למטח הסלעים הקטלני של אויביהם, שנערכו גבוה מעליהם. סלעים עצומים דורדרו מטה בשאון רב, מכתימים את דרכם של העברים בדם החללים. הלוחמים שהגיעו לראש ההר, תשושים מן הטיפוס מעלה, הוכו, נהדפו בעוז וסולקו מן המקום עם אבדות קשות. שדה הקטל היה זרוע עתה בגופותיהם של הלוחמים. צבאות ישראל נחלו תבוסה מוחצת. מוות ושמד היו פרי ניסיון המרי הזה. PP 293.4

לאחר תבוסתם המרה שבו הניצולים ובכו לפני ה׳. ככתוב: ״ותשבו ותבכו, לפני יהוה; ולא שמע יהוה בקלכם, ולא האזין אליכם.״ (דברים א:45). ניצחונם הבולט של אויבי ישראל, שקודם לקרב חיכו בחיל ורעדה להתקדמותו של הצבא העצום לעברם, הפיח בליבם ביטחון ואומץ להילחם נגדם. כל הדיווחים ששמעו על הנפלאות שחולל ה׳ בעבור עמו, נראו עתה בעיניהם כשמועות כוזבות, והם חשו כי אין כל סיבה לחשוש מישראל. תבוסה ראשונה זו של ישראל, שהפיחה בכנענים אומץ ונחישות, הגבירה מאוד את קשיי הכיבוש. לנוכח אויביהם המנצחים, לישראל לא נותר אלא לסגת אל המדבר, בידיעה שכאן יהיה מקום קבורתו של דור שלם. PP 293.5