אבות האומה ונביאי ישראל

מסיני לקדש

(פרק זה מבוסס על במדבר יא׳-יב׳)

בניית המשכן לא החלה מייד עם הגיעם של בני ישראל למדבר סיני; משכן ה׳ הוקם לראשונה בראשית השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים. לאחר מכן נערכו טקסי הקודשת הכוהנים, נחגג חג הפסח, נערך מפקד עם, והושלמו סידורים שונים החיוניים למערכת הדת והמדינה. לפיכך, השהייה במחנה בסיני נמשכה כמעט שנה תמימה. כאן גובשה עבודת האלוהים של העם, נחקקו חוקים הקשורים להנהגת האומה, והעם נערך באופן מאורגן ויעיל יותר לקראת כניסתו לכנען. PP 278.1

מנהיגות העם אורגנה למופת, והפליאה הן בשלמותה והן בפשטותה. הסדר המופתי וכליל השלמות, הנגלה בבירור בבריאת ה׳, נגלה בארגונו של העם העברי. אלוהים, שליטה הריבון של ישראל, ניצב בראש ההנהגה. משה מונה בידו לשמש מנהיג בשר ודם כדי לחוקק חוקים בשמו. אחריו נבחרה מועצת שבעים זקנים מכל שבטי ישראל, וזאת כדי שיסייעו למשה בהנהגת האומה. אחריהם מונו הכוהנים, שנועדו עם ה׳ במשכן ושאלו את פיו; אחריהם מונו ראשי או שרי ישראל שמשלו על השבטים; תחתיהם מונו: ״שרי אלפים ושרי מאות, ושרי חמשים ושרי עשרת״ (דברים א:15), ולבסוף מונו שוטרים ששימשו בתפקידים שונים. PP 278.2

המחנה העברי אורגן בסדר קבוע. העם חולק לשלוש מחלקות גדולות, וכל אחת ואחת מהן מוקמה באזור שהוקצה לה במחנה. בלב המחנה ניצב המשכן, מקום משכנו של מלך המלכים הסמוי מן העין. סביב המשכן מוקמו הכוהנים והלווים. מאחוריהם חנו כל יתר השבטים. PP 278.3

על הלוויים הוטלה האחריות למשכן ולכל כליו ורהיטיו, הן בשעת נסיעה והן בשעת חנייה. תפקידם היה לפרק את משכן ה׳ בצאת המחנה לדרך, ולהקימו מחדש בשעת חניית המחנה. איש מיתר השבטים האחרים לא הורשה להתקרב למשכן. מי שעשה זאת היה צפוי לעונש מוות. הלוויים חולקו לשלוש מחלקות בהתאם לשלושת בתי האב של בני לוי. כל מחלקה ומחלקה מוקמה במקום שהוקצה לה ומונתה לתפקידה המיוחד. בסמוך למשכן שכנו אוהליהם של משה ואהרון. מדרום למשכן שכנו אוהלי בני קהת, שהיו ממונים על ארון הברית ויתר כלי הקודש; מצפון שכנו בני מררי שהופקדו על קרשי, בריחי, עמודי ואדוני המשכן; מאחור שכנו בני גרשון שהופקדו על יריעות ומסכי המשכן. PP 278.4

מיקומו של כל שבט ושבט צוין אף הוא. על פי מצוות ה׳, כל שבט היה אמור לנוע ולחנות לצד דגלו. ככתוב: ״איש על דגלו באתת לבית אבתם, יחנו בני ישראל... כאשר יחנו-כן יסעו, איש על ידו לדגליהם״ (במדבר ב:17,2). האספסוף, אותו ערב רב שנלווה אל ישראל ממצרים, לא הורשה לשכון באזור מגורי השבטים אלא בשולי המחנה; צאצאיהם לא הורשו לבוא בקהל ה׳ עד לדור השלישי (דברים כג:7, 8). PP 279.1

טוהרה, ניקיון קפדני וסדר מופתי שררו במחנה ובסביבותיו, וזאת באמצעות אכיפת כללי היגיינה יסודיים. על כל אדם שנטמא, מכל סיבה שהיא, נאסר להיכנס למחנה. אמצעים אלה היו חיוניים לשמירה על בריאות הציבור במחנה גדול כל כך; בנוסף, היה נחוץ לשמור על טוהר וסדר מופתי כדי שישראל תיהנה מזיו השכינה הקדושה השורה בקרבה. שכן ה׳ הכריז: ״כי יהוה אלוהיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך, קדוש״ (דברים כג:15). PP 279.2

בכל מסעי ישראל, ״וארון ברית יהוה נוסע לפניהם... לתור להם, מנוחה״ (במדבר י:33). ארון הברית הקדוש, שהכיל את תורת ה׳ ונישא בידי בני קהת, היה אמור להוביל את החלוץ שצעד בראש המחנה. לפניו יצאו משה ואהרון; הכוהנים נושאי חצוצרות הכסף הוצבו בסמוך להם. כוהנים אלה קיבלו הנחיות ממשה, והעבירו אותן אל העם באמצעות תקיעה בחצוצרות. על מנהיגי המחלקות השונות הוטל לתת הנחיות ברורות לנסיעה על פי תרועת החצוצרות. כל מי שלא ציית להנחיות הללו היה חייב מיתה. PP 279.3

ה׳ הוא אלוהי סדר וארגון. כל דבר הקשור לשמיים שרוי בסדר מופתי; כניעה לה׳ ומשמעת מוחלטת מאפיינים את כל תנועותיהם של צבאות השמיים. רק סדר ופעולה הרמונית יניבו הצלחה. אלוהים דורש מאיתנו היום סדר ושיטתיות בעבודת ה׳, לא פחות מאשר בימי ישראל הקדומה. כל אדם המשרת את אלוהים אמור לפעול בתבונה ובשיטתיות, לא ברשלנות ומקריות. ה׳ חפץ כי עבודתו תיעשה בנאמנות ודייקנות, וזאת כדי שתתקבל על ידו ברצון. PP 279.4

אלוהים בכבודו ובעצמו הנחה את בני ישראל בכל מסעותיהם. מקום חניית המחנה צוין על ידי ירידת ענן ה׳; כל עוד כיסה הענן את אוהל העדות נדרש העם להישאר במחנה. כאשר ענן ה׳ התרומם לגובה רב מעל למשכן ה׳, נדרש העם לצאת לדרך. קריאה חגיגית ציינה הן את עצירת המחנה והן את היציאה לדרך: ״ויהי בנסע הארן, ויאמר מישה: ׳קומה יהוה, ויפצו איביך, וינסו משנאיך, מפניך׳. ובנחה, יאמר: ׳שובה יהוה, רבבות אלפי ישראל׳״ (במדבר י:35, 36). PP 279.5

הדרך מסיני לקודש שעל גבול כנען הייתה כרוכה בנסיעה של אחד עשרה יום בלבד. בתקווה להיכנס במהירות אל הארץ הטובה יצאו צבאות ישראל למסעם לאחר שענן ה׳ העניק להם לבסוף את הסימן לנוע קדימה. בשעת יציאת מצרים חולל ה׳ נסים ונפלאות בעבור העם; אילו ברכות יורעפו עליהם עתה, לאחר שקיבלו על עצמם את האמונה בה׳ כשליטם הריבון ואת עול מצוותיו, והוכרו בתור עמו הנבחר של האל העליון? PP 279.6

אולם רבים התקשו לעזוב את המקום בו חנה העם זמן רב כל כך. הם כמעט ראו בו את ביתם. בחסות הרי הגרניט קיבץ ה׳ את עמו, בנפרד מכל האומות האחרות, כדי לשנןבאוזניואתתורתוהקדושה.בניישראלאהבולשאתאתמבטםאלההרהקדוש, שעל פסגותיו העתיקות ורכסיו השוממים נגלה כבוד ה׳ לעיניהם לעיתים קרובות כל כך. המחזה הנשגב היה קשור הדוקות להתגלות שכינת ה׳ ומלאכיו הקדושים, לפיכך הוא נראה בעיניהם קדוש מדי מכדי לעוזבו ללא מחשבה, או אפילו בשמחה. PP 280.1

ואולם, כאשר ניתן הסימן בידי התוקעים בחצוצרות, כל המחנה כולו יצא לדרך. המשכן נישא בלב המחנה, וכל שבט ושבט נערך תחת דגלו במקום שהוקצה לו. כל העיניים נישאו בחרדה השמיימה, כדי לעקוב אחר הכיוון שאליו ידריך אותם ענן ה׳. כאשר הענן נע מזרחה, אל עבר גוש הרים עצום בגודלו, שחור ושומם, גדשה תחושת עצב וספק את ליבם של רבים מבני העם. PP 280.2

בשעה שהעם התקדם, הדרך הפכה קשה יותר. היא עברה דרך גיאיות סלעיים ואדמה שוממה. המדבר הגדול אפף אותם מכל עבר. הם פסעו ״במדבר, בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות - בארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם״ (ירמיהו ב:6). הערוץ הסלעי נמלא עד אפס מקום, מראשיתו ועד קצהו, בגברים, נשים וטף, עגלות משא ובהמות, ושורות של עדרי בקר וצאן. ההתקדמות הייתה בהכרח איטית ומייגעת; המוני העם ששהו זמן רב כל כך במחנה, לא היו מוכנים לקראת התלאות והסכנות האורבות להם בדרך. PP 280.3

מקץ שלושה ימי מסע החל העם להתלונן. התלונות נשמעו מפיהם של האנשים בקרב האספסוף, שרבים ממנו לא נטמעו לחלוטין בישראל, וחיפשו ללא הרף תואנה כדי למתוח ביקורת. המתלוננים לא היו שבעי רצון מכיוונו של המסע, והם שבו ומצאו דופי במסלול בו הדריך אותם משה, על אף שידעו היטב כי הוא, בדיוק כמותם, פסע בעקבות הענן שהורה להם את הדרך. אי שביעות רצון היא תחושה מדבקת, ובמהרה תחושה זו התפשטה במחנה כולו. PP 280.4

בני העם שבו לתבוע בשר. על אף שקיבלו מן בשפע, הם לא היו שבעי רצון. בשנות שעבודם במצרים נאלצו בני ישראל להתקיים על מזון דל ופשוט ביותר; אך התיאבון הרב שהתעורר בהם בשל העבודה הקשה והמחסור הפך אותו ערב לחך. אולם רבים מן המצרים שנלוו לעם היו מורגלים במזון עשיר; אנשים אלה היו הראשונים שפצחו בתלונות. כאשר ה׳ העניק את המן לבני ישראל ממש לפני שהגיעו לסיני, הוא סיפק להם בשר במענה לתלונותיהם; אך הבשר ניתן להם רק במשך יום אחד. PP 280.5

אלוהים היה יכול לספק באותה קלות לבני ישראל בשר יחד עם המן, אך ההגבלה שהטיל עליהם בנוגע לצריכת בשר נועדה לטובתם. אלוהים בחסדו ייעד להם מזון שיתאים יותר לצורכיהם מאשר אותם מזונות מחממים שהתרגלו לאכול במצרים. תאבונם הקלוקל היה אמור להפוך לתיאבון בריא, וזאת כדי שיוכלו ליהנות מן המזון שהוענק לראשונה לאדם - פרי האדמה שה׳ העניק לאדם ולחווה בגן עדן. מסיבה זו נמנעה על פי רוב מבני ישראל צריכת בשר בעלי חיים. PP 281.1

השטן פיתה את העם לראות בהגבלה זו צעד אכזר ולא צודק. הוא גרם להם להתאוות למזונות אסורים, שכן ידע כי התמכרותם הבלתי מרוסנת לתאוות החיך תביאם לידי התמכרות לתענוגות בשרים, וכי בדרך זו ישיג ביתר קלות שליטה עליהם. השטן, מחוללם של החולי והאומללות, יתקיף את האדם בנקודות התורפה שלו, שבהן יוכל לקצור את הצלחתו הגדולה ביותר. מרגע שהדיח את חווה לאכול מן הפרי האסור, באמצעות פיתוי שכוון אל תאוות החך, עלה בידו לגרום לאדם לחטוא. בדרך זו בדיוק גרם לבני ישראל להתלונן נגד ה׳. למעשה, הפרזה באכילה ובשתייה מובילה להתמכרות לתאוות הבשר השפלות ביותר, וסוללת את הדרך לפני האדם להתעלם מכל כללי המוסר. כאשר בני האדם נופלים בפיתוי, כוח ההתנגדות שלהם נחלש מאוד. PP 281.2

הקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים כדי לנטוע אותם בארץ כנען, שם יחיו כעם טהור, קדוש ושמח. בתהליך זה הוא חינך אותם למשמעת, הן לתועלתם והן לתועלת צאצאיהם. אילו היו נכונים לוותר על תאוות החיך בציות להגבלות שה׳ הטיל עליהם בחוכמתו הרבה, חולי וחולשה לא היו מנת חלקם. צאצאיהם היו ניחנים בחוזק פיזי ונפשי, בתפיסה ברורה של האמת ושל תורת המוסר, בהבחנה חדה ובשכל ישר. אולם סירובם לציית למצוות ה׳ ולהגבלות שהטיל עליהם מנע מהם במידה רבה להגיע למדרגה הגבוהה שה׳ חפץ שישיגו, ולקבל את הברכות שהשתוקק להרעיף עליהם. PP 281.3

כדברי מחבר מזמורי התהילים: ״וינסו אל בלבבם - לשאל אכל לנפשם. וידברו, באלוהים: אמרו, היוכל אל לערך שלחן, במדבר? הן הכה צור, ויזובו מים ונחלים ושטפו: הגם לחם, יוכל תת? אם יכין שאר לעמו? לכן, שמע יהוה - ויתעבר״ (תהילים עח:18-21). תלונות וקולות תרעומת נשמעו לעיתים קרובות במסעם של בני ישראל מים סוף לסיני. אך ה׳ חמל עליהם, שכן היו עיוורים ובורים, ולכן לא הענישם על עוונם. כאשר חזו בהוד, בגבורה ובחסד של אלוהים, אור גדול זרח עליהם; אולם חוסר אמונתם ואי שביעות רצונם הוסיפו לחטאיהם. יתר על כן, הם באו בברית עם ה׳ והתחייבו לקבלו כמלכם, לסור למשמעתו ולציית למצוותיו. תלונותיהם היו עתה בגדר מרי. ולכן, כדי למנוע מבני ישראל להגיע לידי הפקרות ושמד נאלץ ה׳ להענישם בעונש הולם, בולט ומרתיע. ״ותבער בם אש יהוה, ותאכל בקצה המחנה.״ בקרב המתלוננים נמצאו אנשים שאשמתם הייתה גדולה יותר, ולפיכך הושמדו בידי ברק שיצא מן הענן. PP 281.4

בני העם אחוזי האימה צעקו אל משה והפצירו בו להתחנן אל ה׳ בעבורם. משה התפלל אל ה׳ והאש כבתה. לזכר משפט ה׳ קרא משה למקום ״תבערה,״ שכן שם ״בערה בם, אש יהוה.״ PP 282.1

אך המצב הלך והידרדר במהירות והצרה גברה. במקום שהניצולים יבואו לידי חרטה וכניעה לה׳, דומה כי משפט נורא זה רק הגביר את התמרמרותם ותלונתם. מכל עבר נאספו בני העם, איש בפתח אוהלו, כשהם בוכים ומקוננים. ככתוב: ״והאספסף אשר בקרבו, התאוו תאוה; וישבו ויבכו, גם בני ישראל, ויאמרו, מי יאכלנו בשר? זכרנו, את הדגה, אשר נאכל במצרים, חנם; את הקשאים, ואת האבטחים, ואת החציר ואת הבצלים, ואת השומים ועתה נפשנו יבשה, אין כל - בלתי, אל המן עינינו.״ בדרך זו הביעו את אי שביעות רצונם מן המזון שהבורא העניק להם. עם זאת, ההוכחה לכך שהמזון שקיבלו התאים לצורכיהם, עמדה נגד עיניהם כל הזמן; שכן על אף הקשיים ותלאות הדרך, לא נמצא אדם חלש אחד בכל שבטיהם. PP 282.2

ליבו של משה נפל בקרבו. הוא הפציר בה׳ לא להשמיד את ישראל, על אף שאילו יעשה כן, צאצאיו יהפכו לאומה גדולה. באהבתו העזה את עמו התפלל משה ששמו יימחה מספר החיים, תחת השמדת העם. הוא סיכן את הכול למענם, אך הם גמלו לו רעה תחת טובה. הם האשימו אותו בכל תלאותיהם וקשייהם, ואפילו בסבל פרי דמיונם; תלונותיהם הזדוניות הפכו את משא האחריות שלו כלפיהם, שתחתיו התנודד, כבד שבעתיים. בצר לו הוא אפילו התפתה לפקפק באלוהים. תפילתו נשמעה כמעט כהתמרמרות. ״ויאמר משה אל יהוה: ׳קינות הדעת לעבדך, ולמה לא מצתי חן, בעיניך? לשום, את משא כל העם הזה עלי... מאין לי בשר, לתת לכל העם הזה? לי יבכו עלי לאמור, תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל אנוכי לבדי, לשאת את כל העם הזה: כי כבד, ממני.׳״ PP 282.3

הקדוש ברוך הוא הקשיב לתפילת משה והורה לו לזמן שבעים איש מזקני ישראל, אנשים שלא רק באו בשנים והיו בעלי ניסיון, אלא אף ניחנו באצילות ובשכל ישר. בנוסף הורה לו: ״ולקחת אתם אל אהל מועד, והתיצבו שם עמך. וירדתי, ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם; ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך.״ PP 282.4

הקדוש ברוך הוא הניח למשה לבחור בעצמו את האנשים המסורים, המוכשרים והראויים ביותר שיחלקו עימו את מחויבויותיו. השפעתם הטובה תסייע בידו לבלום את כוחו של העם ולהכניע את התקוממותו; אולם צרות גדולות ינבעו לבסוף בשל העלתם בדרגה. הם לא היו מתמנים לתפקיד זה לעולם אילו נהג משה באמונה, מתוך הסתמכות על התגלות גבורתו וחסדו של ה׳ בפניו. אולם משה הגזים לגבי כובד הנטל שנשא והתפקיד שהוטל עליו, כמעט תוך שהוא שוכח את העובדה כי שימש אך ורק כלי שרת ביד אלוהים. אי אפשר היה להצדיק אותו על כך ששקע במידת-מה ברוח ההתמרמרות שפשטה בעם והייתה כקללה לישראל. אילו בטח לחלוטין באלוהים, הוא היה מדריכו על כל צעד ושעל ומחזק אותו בכל שעת חירום. PP 282.5

ה׳ ציווה על משה להכין את העם לקראת הנס שהוא עמד לחולל בעבורם: ״ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואכלתם בשר - כי בכיתם באזני יהוה לאמור מי יאכלנו בשר, כי טוב לנו במצרים; ונתן יהוה לכם בשר, ואכלתם. לא יום אחד תאכלון, ולא יומים; ולא חמשה ימים, ולא עשרה ימים, ולא, עשרים יום. עד חודש ימים, עד אשר יצא מאפכם׳ והיה לכם, לזרא: יען, כי מאסתם את יהוה אשר בקרבכם , ותבכו לפניו לאמור, למה זה יצאנו ממצרים?״ PP 283.1

משה זועק לה׳: ״שש מאות אלף רגלי, העם אשר אנוכי בקךבו; ואתה אמךת, בשר אתן להם, ואכלו, חודש ימים, והצאן ובקר ישחט להם ומצא להם? אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?״ PP 283.2

ה׳ מוכיח אותו על חוסר אמונתו: ״היד יהוה תקצר? עתה תראה היקרך דברי, אם לא.״ PP 283.3

משה חוזר באוזני העדה על דברי ה׳ ומכריז על מינוים של שבעים הזקנים. התפקיד שהטיל המנהיג הדגול על נבחרי העם עשוי לשמש מופת ליושר נטול משוא פנים בשעת משפט בעבור השופטים והמחוקקים בימנו: ״ואצוה, את שפטיכם, בעת ההוא, לאמר: ׳שמע בין אחיכם ושפטתם צדק, בין איש ובין אזרחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון - לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוהים הוא׳״ (דברים א:16, 17). PP 283.4

משה מזמן עתה את שבעים הזקנים להתקבץ סביב אוהל מועד. לאחר שנאספו, ״וירד יהוה בענן, וידבר אליו, ויאצל מן הרוח אשר עליו, ויתן על שבעים איש הזקנים; ויהי, כנוח עליהם הרוח, ויתנבאו, ולא יספו.״ (פס׳ 25). בדומה לתלמידי המשיח בחג השבועות, רוח הקודש נחה על הזקנים והם לבשו ״עז ממרום״. אלוהים חפץ להכין אותם לתפקידם ולחלוק להם כבוד בנוכחות העדה, וזאת כדי שהעם יבטח בהם ויידע כי אנשים אלה נבחרו בידי אלוהים כדי לחלוק עם משה את הנהגת העם. PP 283.5

פעם נוספת נגלתה רוחו האצילית ונטולת האנוכיות של המנהיג הדגול. שניים משבעים הקרואים, שבענוותם החשיבו עצמם בלתי ראויים למשרה נכבדת ואחראית כל כך, נותרו במחנה ולא הצטרפו ליתר הזקנים שנאספו סביב אוהל מועד; אולם רוח אלוהים נחה עליהם במחנה במקום בו נשארו, ואף הם החלו להתנבא. ברגע שיהושע שמע על כך, הוא ביקש לעצור את התופעה החריגה מחשש שהדבר יגרום לפילוג בעם. הוא נזעק להגן על כבוד אדונו, ולכן הפציר בו: ״אדוני משה, כלאם.״ אך משה משיב לו: ״המקנא אתה לי; ומי יתן כל עם יהוה, נביאים, כי יתן יהוה ואת רוחו, עליהם.״ PP 283.6

רוח עזה שנשבה עתה מן הים הביאה עימה להקות שלווים, ״ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה, סביבות המחנה - וכאמתים, על פני הארץ״ (במדבר יא:31). כל היום ההוא וכל הלילה ולמחרת עמלו בני ישראל על איסוף המזון שסופק להם בדרך נס. כמויות עצומות נאספו, ככתוב: ״הממעיט, אסף עשרה חמרים״. הבשר שלא נעשה בו שימוש מיידי שומר באמצעות ייבוש, וכפי שהובטח הספיק המזון לחודש ימים. PP 284.1

הקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל דבר שלא נועד לתועלתם הרוחנית, שכן הם לא חדלו להתאוות לו; הם לא יסתפקו בדברים העשויים להביא להם תועלת. תאוותם, שנבעה מתוך מרי, באה על סיפוקה, אך הם נאלצו לשאת את תוצאותיה המרות. הם חגגו ללא רסן, והעונש על בולמוס האכילה שלהם בא מייד. ״ויך יהוה בעם, מכה רבה מאד.״ רבים מבני העם לקו בקדחת ומתו, בשעה שהאשמים העיקריים בקרבם הושמדו ברגע שטעמו מן הבשר שאליו התאוו. PP 284.2

בחצרות, התחנה הבאה בה חנה העם לאחר שעזב את תבערה, נכון למשה ניסיון מר יותר. אהרון ומרים נשאו במשרות מנהיגות רמות בישראל. שניהם ניחנו במתנת הנבואה, וביד ה׳ חברו שניהם למשה לשם גאולת העברים משעבודם. כנאמר מפי ה׳ בידי מיכה הנביא: ״ואשלח לפניך, את משה אהרן ומרים״ (מיכה ו:4). עוז רוחה ואופייה החזק של מרים נגלו בילדותה, כאשר עמדה על גדות הנילוס וצפתה בתיבה הקטנה בה הוצפן משה התינוק. השליטה העצמית ונימוסיה הפכו אותה כלי שרת ביד ה׳ כדי לגונן על גואל עמו. מרים שניחנה במתנות השירה והנגינה, הובילה את נשות ישראל בשירה וריקודים על חוף ים סוף. מבחינת רחשי הלב של העם והכבוד שה׳ חלק למנהיגי העם, מרים תפסה את המקום השני אחרי משה ואהרון. אך אותו רוע שגרם בראשונה למחלוקת בשמיים התעורר עתה בליבה של אישה עברייה זו, והיא מיהרה למצוא אדם שיטה לה אוזן קשבת וישתתף ברגשות התרעומת וחוסר שביעות הרצון שלה. PP 284.3

מרים ואהרון לא נועצו בעת מינוי שבעים הזקנים, והדבר עורר את קנאתם במשה. כאשר בני ישראל עשו את דרכם לסיני וזכו לביקורו של יתרו, הבחינו אהרון ומרים בנכונותו הרבה של משה לקבל את עצת חמו. הדבר עורר בליבם חשש כי השפעתו על המנהיג הדגול גדולה מהשפעתם. בעת מינוי וארגון מועצת הזקנים הם חשו כי משה מתעלם ממעמדם ומסמכותם. הם לא הבינו מעולם את כובד משא האחריות והדאגה שנשא משה; אך משום שנבחרו לסייע בידו, הם האמינו כי הם נושאים עימו בנטל המנהיגות שווה בשווה, וראו במינויים של עוזרים נוספים עניין מיותר. PP 284.4

משה הבין את חשיבות העבודה הנשגבת שהוטלה עליו, כפי שאיש לא הבין מעולם. הוא היה מודע לחולשותיו ולכן נהג להיוועץ בה׳. אהרון החשיב מאוד את עצמו ובטח פחות באלוהים. הוא נכשל במילוי האחריות שהוטלה עליו, וכך הוכיח את חולשת אופיו כאשר נכנע באופן שפל לדרישת העם בעניין עבודת העגל בסיני. אך מרים ואהרון, שהקנאה והשאפתנות עיוורו אותם, שכחו את הדבר. אהרון זכה לכבוד רב מיד ה׳ כאשר משפחתו נבחרה לשמש בתפקיד הכהונה הקדוש; אולם אפילו דבר זה הגביר את תשוקתו לרומם את עצמו. אהרון ומרים אמרו זה לזו: ״הרק אך במשה דבר יהוה? הלא, גם בנו דבר.״ כמי שזכו במידה שווה ליחס מועדף מאלוהים, הם חשו כי היו ראויים למדרגה ולמשרת מנהיגות זהים לאלה של משה. PP 284.5

בכניעתה לרוח של חוסר שביעות רצון, מצאה מרים עילה לתלונה אפילו בנוגע למהלכים שה׳ שלט בהם במיוחד. נישואיו של משה לא מצאו חן בעיניה. העובדה שבחר לו אישה מאומה אחרת במקום אישה עברייה, נחשבה בעיניה פגיעה במשפחה ועלבון לגאווה הלאומית. היחס שקיבלה ציפורה היה בוז, שהניסיון להסתירו הוסווה בקושי. PP 285.1

על אף שאשת משה כונתה ״האשה הכושית״ (במדבר יב:1), היא הייתה מדיינית, ולפיכך אחת מצאצאי אברהם. היא נראתה שונה במקצת מן העברים שכן הייתה בעלת גוון פנים כהה במקצת. על אף שלא הייתה מבני ישראל היא עבדה את אלוהי האמת, אלוהי ישראל. ציפורה הייתה ביישנית ונחבאת אל הכלים, עדינה ומלאת רגש, וחשה צער רב לנוכח סבלות הזולת; מסיבה זו ניאות משה לאפשר לה לשוב למדיין כאשר עשה את דרכו למצרים. הוא ביקש לחסוך ממנה את הכאב והצער שיבואו עליה לנוכח משפטי ה׳ שעמדו לפקוד את המצרים. PP 285.2

כאשר ציפורה שבה והתאחדה עם בעלה במדבר, היא ראתה כי העול שהוטל עליו היה כבד מדי וגזל ממנו את כוחותיו. לפיכך הביעה את דאגתה לשלומו בפני יתרו אביה, אשר הציע לנקוט צעדים שיקלו על משה. כאן הייתה טמונה הסיבה העיקרית לסלידתה של מרים מציפורה ולהתנגדותה אליה. מתוך העלבון שחשה נוכח היחס המזלזל כביכול של משה, שהיא ואהרון זכו לו, היא ראתה באשת משה את הגורם לכך. מכך גם הסיקה כי השפעתה עליו היא שמנעה ממנו להיוועץ בהם כפי שעשה בעבר. אילו אהרון היה מגן בתוקף על זכות זו של משה, הוא היה גודע את הרע באיבו; אך במקום להוכיח את מרים על התנהגותה החוטאת, הוא הקשיב באהדה לתלונותיה והביע תמימות דעים עימה, ובדרך זו נטל חלק ברגשי הקנאה שקיננו בליבה. PP 285.3

משה נשא את האשמותיהם בדומייה וללא תלונה. הניסיון שצבר בשנות העמל והציפייה במדיין, שם קיבל רוח של ענווה וסבלנות - הוא שהכין את משה לשאת באורך רוח את חוסר האמונה והתלונות מצד העם, ואת הגאווה והקנאה מצידם של אלה שהיו אמורים להיות עוזריו הנאמנים. משה היה ״ענו מאד - מכל, האדם, אשר, על פני האדמה.״ לפיכך זכה לחוכמה ולהדרכה אלוהית יותר מכל אדם אחר. על פי הכתובים, ה׳ ״ידרך ענוים, במשפט; וילמד ענוים דרכו״ (תהילים כה:9). אלוהים מדריך את הענווים, שכן הם נוחים ללימוד ונכונים ללמוד ממנו. הם חפצים באמת ובתמים לדעת ולעשות את רצון האלוהים. המושיע מבטיח: ״הרוצה לעשות את רצונו [של ה׳] ידע אם תורתי מאלוהים היא או אם מעצמי אני מדבר״ (יוחנן ז:17). הוא מכריז באמצעות יעקב השליח: ״איש מכם אם יחסר חכמה, יבקש מאלוהים הנותן לכל בנדיבות ובלא גערה, ותנתן לו״ (איגרת יעקב א:5). אך הבטחתו מיועדת רק למי שנכונים ללכת בעקבות ה׳ בכל ליבם ומאודם. אלוהים אינו כופה את רצונו על איש; לפיכך הוא אינו יכול להדריך אנשים שהם גאים מדי מכדי ללמוד ומתעקשים ללכת בדרכם. בכתבי הקודש נאמר על אדם הפוסח על שתי הסעיפים, אדם הפכפך המבקש לעשות את רצונו שלו שעה שהוא מצהיר כי הוא עושה את רצון האלוהים: ״אותו האיש אל יחשב כי יקבל משהו מאת יהוה״ (איגרת יעקב א:7). PP 285.4

אלוהים בחר במשה והאציל עליו את רוח קודשו; מרים ואהרון שדיברו סרה במשה היו אשמים בחוסר נאמנות, לא רק כלפי המנהיג שה׳ שם עליהם אלא כלפי אלוהים. השניים שהסתודדו ודיברו דיבורי סרה והסתה זומנו אל אוהל מועד, והוצבו פנים אל פנים מול משה. ואז, ״וירד יהוה בעמוד ענן, ויעמד פתח האוהל; ויקרא אהרן ומרים״ (במדבר יב:5). טענתם כי זכו במתנת הנבואה לא הוכחשה; ייתכן כי ה׳ דיבר אליהם בחזיונות וחלומות. אך משה, שעליו הכריז ה׳: ״בכל ביתי, נאמן הוא,״ זכה לקשר הדוק יותר עם ה׳ ושרה עימו בקרבה יתרה. אלוהים דיבר איתו ישירות, ״פה אל פה.״ לכן ה׳ הוכיח אותם: ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה? ויחר אף יהוה בם, וילך.״ הענן סר מעל אוהל מועד, אות לחרון אפו של ה׳, ומרים נענשה. ככתוב: ״והנה מרים, מצרעת כשלג.״ אהרון לא נענש, אך העונש שהושת על מרים שימש לו לקח ותוכחה חמורה. עתה, כשגאוותם של אהרון ומרים נרמסה עד עפר, התוודה אהרון על חטאם, והתחנן בפני משה שאחותם לא תמות מנגע דוחה וקטלני זה. במענה לתפילות משה טוהרה מרים מן הצרעת ונרפאה כליל. אך הוטל עליה לשבת בהסגר מחוץ למחנה במשך שבעה ימים. הענן, אות לחסד ה׳, סר מעל המשכן עד שמרים גורשה מהמחנה. מתוך כבוד למעמדה הרם וצער על המכה שפקדה אותה נותר העם בחצרות וציפה לשובה אל המחנה. PP 286.1

התגלות זו של חרון אפו של ה׳ נועדה לשמש אזהרה לכל בני ישראל, וזאת כדי לרסן את רוח המרי וההתמרמרות שפשטו בעם. אלמלא נענשה מרים באופן בולט כל כך היו למעשיה תוצאות הרות אסון. קנאה היא אחת התכונות השטניות ביותר המקננות בלב האדם, ותוצאותיה חמורות. החכם אומר: ״אכזריות חמה, ושטף אף; ומי יעמד, לפני קנאה?״ (משלי כז:4). קנאה היא שגרמה בראשונה למחלוקת שהתעוררה בשמיים. אם נניח לקנאה לקנן בליבנו היא תעורר בנו רשע ותמיט עלינו צרות צרורות. ככתוב: ״הן במקום שיש קנאה ומריבה, שם מהומה וכל מעשה רע״ (איגרת יעקב ג:16). PP 286.2

אין להקל ראש בחטא של דיבור סרה בזולת או של שפיטת מניעיהם ומעשיהם של הזולת. ״המדבר רעה באחיו ודן את אחיו, מדבר רעה בתורה ודן את התורה. ואם תדין את התורה, אינך מקים התורה כי אם שופט״ )איגרת יעקב ד:11). קיים רק שופט אחד, ״אשר גם יוציא לאור את תעלומות החשך וגם יגלה את מחשבות הלב״ (הראשונה אל הקורינתים ד:5). כל מי ששם את עצמו שופט ומרשיע את אחיו בני האדם, חומס את זכות הבכורה של הבורא. PP 287.1

כתבי הקודש מלמדים אותנו מפורשות להיזהר פן נאשים בקלות ראש את האנשים שאלוהים יעד לשמש כנציגיו. כיפא השליח שתיאר חוטאים שנעזבו לנפשם אומר: ״ובוזים [הם] את הסמכות העליונה. חצופים הם, הולכים בשרירות לבם ןאינם נרתעים מלחרף את נושאי המשרות הנכבדות, אשר אף המלאכים, הגדולים מהם בעצמה וכוח, אינם מביאים עליהם קטרוג של גדוף לפני יהוה״ (האיגרת השנייה לפטרוס ב:10, 11). שאול השליח ציווה בנוגע למנהיגי הקהילה: ״אל תקבל דבר קטרוג על זקן, בלתי אם על פי שנים או שלושה עדים״ (הראשונה אל טימותיאוס ה:19). מי שהטיל את האחריות הכבדה על מנהיגי ומורי עמו יראה בהם אחראים לדרך בה נהגו עם עבדיו. עלינו לכבד את האנשים שה׳ מוקיר ומכבד. העונש שהושת על מרים אמור לשמש תוכחה לכולנו, הנכנעים לקנאה ומלינים על האנשים שה׳ הטיל עליהם את משא עבודתו. PP 287.2