אבות האומה ונביאי ישראל

התורה והבריתות

בשעת בריאתם של אדם וחווה נחרטה תורת ה׳ על ליבם, ולפיכך היו בקיאים במצוותיה. לאחר שחטאו, תורת ה׳ נותרה ללא שינוי, אך אלוהים כונן תוכנית מתקנת שתביא אותם לידי ציות. ניתנה הבטחה לבואו של משיח, וכוננה תורת קורבנות שהצביעה על מות המשיח כעל קורבן העולה החשוב ביותר. אילו תורת ה׳ לא חוללה, המוות לא היה בא אל העולם ולא היה צורך במושיע; לפיכך לא היה שום צורך בקורבנות. PP 269.1

אדם הראשון שינן באוזני בניו את תורת ה׳, שנמסרה מאב לבן בדורות הבאים. PP 269.2

על אף שהקדוש ברוך הוא העניק בחסדו דרך לגאולת האדם, רק מעטים קיבלו אותה וצייתו לחוקיה. בעטיו של החטא הפך העולם רשע ומושחת כל כך, שעלה הצורך לטהרו מהשחתתו באמצעות המבול. נח ובני משפחתו קיימו את מצוות התורה, ונח הנחיל לבניו את עשרת הדיברות. אך כאשר בני האדם שבו והפנו עורף לאלוהים, ה׳ בחר באברהם, שעליו הכריז: ״שמע אברהם בקולי; וישמר, משמרתי, מצותי, חקותי ותורתי״ (בראשית כר:5). אלוהים נתן לאברהם את מצוות המילה, שהיוותה אות לדבקות בה׳ ובשירותו מצד כל אדם שניאות לעבור את טקס המילה - התחייבות להתרחקות מעבודת האלילים וציות למצוות התורה. כישלונם של צאצאי אברהם לעמוד בהתחייבות זו, שהתבטא בנטייתם לכרות בריתות עם עובדי אלילים ולאמץ את מנהגיהם, היה הגורם לשעבודם של בני ישראל במצרים. אך בשל קשריהם עם עובדי האלילים ושעבודם למצרים, הושחתו מצוות ה׳ על ידי תורתה ומנהגיה האכזריים של עבודת האלילים. לפיכך, כאשר הקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים, הוא ירד ושכן על הר סיני, אפוף בכבודו ומוקף במלאכיו, ומסר את תורתו לעמו בהוד תפארתו הנורא. PP 269.3

אולם, אפילו אז אלוהים לא בטח בזיכרונו של העם שנטה לשכוח את מצוותיו, ולפיכך חרט אותן על לוחות אבן. ה׳ ימנע מישראל כל הזדמנות לשלב בין מצוותיו הקדושות למסורות ולדרכי הגויים, או לערבב בין מצוותיו למנהגי אנוש. אך אלוהים לא הסתפק במתן עשרת הדיברות. עם ישראל כבר הוכיח באיזו קלות הוא סוטה מדרך הישר, לכן ה׳ לא ישאיר שום פתח של פיתוי ללא הגנה. משה צווה בידי ה׳ לכתוב חוקים ומשפטים מפורטים שיבהירו את מצוותיו. חוקים אלה דנו במחויבותו של העם לאלוהיו ואיש לרעהו. הנוכרים נדרשו לקיים רק את עשרת הדיברות, אשר הורחבו באופן מיוחד, כדי שאיש לא ישגה. הוטל עליהם לשמור על קדושתם של עשרת הדיברות שנחרטו על לוחות האבן. PP 269.4

אילו קיימו בני האדם את תורת ה׳, שניתנה לאדם הראשון לאחר שחטא, נשמרה בידי נח וקוימה בידי אברהם, לא היה צורך במצוות המילה. אילו קיימו צאצאי אברהם את הברית עם ה׳, שברית המילה שימשה אות לכריתתה, הם לא היו מתפתים לעולם לעבודת אלילים ולא היו נאלצים לרדת מצריימה ולהשתעבד למצרים; הם היו נוצרים את תורת ה׳ בליבם, ולא היה שום צורך לתת להם את התורה במעמד הר סיני או לחרוט אותה על לוחות אבן. אילו קיימו בני ישראל את עיקרי עשרת הדיברות, לא היה שום צורך בחוקים ובמשפטים הנוספים שניתנו למשה. PP 270.1

תורת הקורבנות שניתנה לאדם הראשון סולפה אף היא בידי צאצאיו. אמונות טפלות, אלילות, רשעות, אכזריות ופריצות השחיתו את עבודת ה׳ הפשוטה והחשובה שכונן אלוהים. המגע הממושך של עם ה׳ עם עובדי אלילים החדיר לעבודת ה׳ מנהגים אליליים רבים; לפיכך, ה׳ נתן לעמו בסיני חוקים ברורים בנוגע לתורת הקורבנות. לאחר השלמת בניית המשכן נועד ה׳ עם משה בענן הכבוד שעל הכפורת, והעניק לו הנחיות מלאות בנוגע לתורת המנחות והקורבנות ואופן עבודת ה׳ שייערכו במקודש. אז ניתנו למשה חוקי הזבחים ועבודת הקודש, והוא העלה אותם על הכתב. אך עשרת הדיברות שנמסרו מפי ה׳ בסיני נכתבו בידי אלוהים בכבודו ובעצמו על לוחות אבן, ונשמרו כעדות מקודשת בארון הברית. PP 270.2

אנשים רבים מערבבים בין שתי התורות [תורת הקורבנות ועשרת הדברות] תוך שימוש בפסוקים הדנים בחוקים הטקסיים, בניסיון להוכיח כי חוקי המוסר בוטלו; אך זהו סילוף של הכתובים. השוני בין שתי השיטות רב וברור. תורת הקורבנות והטקסים כללה סמלים שהצביעו על המשיח, כהונתו וקורבנו. תורה זו, על טקסיה וחוקיה, הייתה אמורה להתקיים בידי העברים עד אשר סמליה יתממשו ויתגלמו במות המשיח, שה האלוהים המכפר על חטאי העולם. אז יקיץ הקץ על הקרבת הקורבנות. זוהי אותה תורה, אותו ספר חוקים, אשר המשיח ״הסירו בתקעו אותו בצלב״(אל הקולוסים ב:14). אך באשר לחוקת עשרת הדיברות, מחבר מזמורי התהילים מכריז: ״לעולם יהוה - דברך, נצב בשמים״ (תהילים קיט:89). והמשיח בכבודו ובעצמו אומר: ״אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה... אמו. אומר אני לכם,״ - ובדרך זו מעניק לטענתו יתר תוקף - ״עד אשר יעברו השמים והארץ אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו ן התורה בטרם יתקיים הכל״ (מתי ה:17, 18). בדרשתו מלמד ישוע לא רק מהן מצוות תורת ה׳, אלא אף שהן תהינה שרירות וקיימות כל עוד השמיים והארץ יעמדו על תילם. תורת ה׳ אינה משתנה, היא שרירה וקיימת כפי שכס מלכותו של ה׳ קיים לעד. תורת ה׳ תמשיך להיות תקפה לגבי כל האנושות בכל הדורות. PP 270.3

בנוגע לתורה שניתנה בסיני מכריז נחמיה: ״ועל הר סיני ירדת, ודבר עמהם משמים; ותתן להם משפטים ישרים, ותורות אמת - וחלקים ומצות, טובים״ (נחמיה ט:13). שאול, ״שליח הגויים,״ מכריז: ״ובכן התורה קדושה, והדבר הוא קדוש וישר וטוב״ (אל הרומים ז:12). לא ייתכן שמדובר בדבר אחר זולת עשרת הדיברות, שכן, ׳אמרה התורה ׳לא תחמד,״ (פס׳ 7). PP 271.1

מות המשיח הביא לקץ תורת הקורבנות והסמלים, אך מותו לא ביטל, ולו כהוא זה, את המחויבות שלנו לתורת המוסר. להפך, עצם העובדה שהמשיח היה חייב למות כדי לכפר על חילול התורה, מוכיחה כי התורה אינה ברת שינוי. PP 271.2

כל מי שטוען כי המשיח בא להפר את תורת ה׳ ולבטל את התנ״ך, אומר למעשה כי עם ישראל היה שרוי בחשכה וכי דתו כללה אך ורק טקסים ופולחנים. אולם זוהי טעות. לאורך כל דפי ההיסטוריה של התנ״ך, המתעדים את הדרך בה נהג ה׳ בעם הנבחר, נמצאים עקבותיו הקדושים של ה׳, האל העליון, ״ אהיה״. אלוהים לא העניק מעולם לבני האדם התגלויות ברורות יותר של גבורתו וכבודו מאשר בשעה שנגלה בפני עמו, הוכר בתור מלך ישראל האחד והיחיד, והעניק לעמו את התורה. שרביט המלכות לא הונף בידי אדם; ומהלכיו המופתיים של מלך ישראל הסמוי מן העין היו עצומים ונוראים מאין כמוהם. PP 271.3

בכל התגלויות השכינה הללו נגלה כבוד ה׳ באמצעות המשיח, לא רק בביאת המשיח, אלא לאורך כל הדורות שקמו לאחר החטא הראשון ומתן הבטחת הגאולה. ״כלומר: אלוהים היה במשיח מרצה את העולם אל עצמו״ (השנייה אל הקורינתים ה:19). המשיח היה התשתית ולב ליבה של תורת הקורבנות, הן בדור האבות והן בימיה של ישראל הקדומה. מאז חטאו אדם וחווה, נותק הקשר בין אלוהים לאדם. אבינו שבשמיים מסר את העולם לידי המשיח, וזאת כדי שיגאל את האדם ויגן על סמכותה וקדושתה של תורת ה׳ באמצעות פועלו כמתווך בין אלוהים לאדם. הקשר בין השמיים לארץ, בין ה׳ לאנושות השרויה בחטא, מתקיים באמצעות המשיח. בן האלוהים היה זה שהעניק לאבותינו הקדמונים את הבטחת הגאולה. הוא היה זה שהתגלה בפני אבות האומה. אדם הראשון, נוח, אברהם, יצחק, יעקב ומשה הבינו את הבשורה. הם ייחלו לישועת האדם באמצעות קורבן התמורה. קדושים קדמונים אלה שרו בחברת המושיע, שהיה עתיד לבוא אל העולם בדמות בשר ודם; אחדים מהם שוחחו עם המשיח ומלאכי השמיים פנים אל פנים. PP 271.4

המשיח לא היה רק מנהיגה של ישראל במדבר - המלאך ששמו של ה׳ שרה עליו, אשר שכן בעמוד הענן והלך לפני המחנה - אלא שהיה גם האחד שנתן את התורה לעמו . בקרב כבוד ה׳ הנורא במעמד הר סיני, הכריז המשיח באוזני כל העדה את עשרת הדיברות של תורת אביו שבשמיים. הוא היה זה שמסר למשה את התורה שנחרטה על לוחות אבן. PP 271.5

המשיח היה זה שדיבר אל בני עמו באמצעות הנביאים. כיפא השליח, באיגרתו אל הקהילה המשיחית אומר כי: ״את הישועה הזאת חקרו ודרשו הנביאים שנבאו על החסד המיעד לכם. הם חקרו מה העת והנסיבות שהודיעה רוח המשיח אשר בקרבם, כשהעידה מראש על סבלות המשיח ועל הכבוד והתפארת שיבואו אחריהם״ (האיגרת הראשונה לפטרוס א:10, 11). קולו של המשיח מדבר אלינו מן התנ״ך. ״הן עדות ישוע היא רוח הנבואה״ (התגלות יט:10). PP 272.1

בתורה שלימד בימי חייו עלי אדמות, כיוון ישוע את ליבם של בני האדם אל התנ״ך. הוא הכריז: ״אתם חוקרים את הכתובים, כי חושבים אתם שיש לכם חיי עולם בהם; והם המעידים עלי״ (יוחנן ה:39). בזמן זה, התנ״ך היה המקור היחיד להתגלות אלוהים בכתב. בן האלוהים שב והכריז: ׳יש להם משה והנביאים, שישמעו בקולם,״ והוסיף: ׳׳אם אינם שומעים אל משה ואל הנביאים, לא ישתכנעו גם אם יקום אחד מעם המתים׳.״ (לוקס טז:29, 31). PP 272.2

תורת הקורבנות והטקסים ניתנה באמצעות המשיח. אפילו לאחר שחדלו לקיימה, הציג אותה שאול השליח לפני בני עמו באורה האמיתי: הבהיר את תפקידה וערכה, ואת מקומה בתוכנית הגאולה וזיקתה לפועלו של המשיח. השליח הדגול הכריז כי תורה זו מהוללת וראויה ליוצרה האלוהי. השירות בקודש סימל אמיתות נשגבות שיתגלו בדורות הבאים. ענן הקטורת שהיתמר אל-על יחד עם תפילות ישראל ייצג את צדקת המשיח, שרק בכוחה לגרום לתפילת החוטא להיות רצויה בעיני ה׳; הקורבן שותת הדם שעל מזבח העולה סימל את הגואל העתיד לבוא; וכבוד ה׳, האות הגלוי לעין של השכינה, זרח מקודש הקודשים. וכך, בכל דור ודור של כפירה וחשכה יקדה שלהבת האמונה בלבבות בני האדם, עד אשר הגיעה השעה לביאת המשיח המובטח. PP 272.3

ישוע המשיח היה אורם של ישראל - אור העולם - טרם בא אל העולם בדמות בשר ודם. קרן האור הראשונה שהבקיעה את האפלה בה אפף החטא את העולם, נבעה מן המשיח. כל אחת ואחת מקרני האור הבוהקות שזרחו על יושבי תבל מן השמיים נבעה ממנו. בתוכנית הגאולה, המשיח הוא האלף והתו, הראשון והאחרון, הראשית והאחרית. PP 272.4

מאז שפך המשיח את דמו כקורבן תמורה בעבור כפרת החטאים ועלה השמיימה כדי ״להראות עתה בעדנו לפני האלוהים״ (אל העברים ט:24), זרח האור מן הצלב בגולגולתא ומן הקודש במקודש של מעלה. אך האור הגדול שקיבלנו אינו אמור לגרום לנו לבזות את מה שניתן בימי קדם באמצעות סמלים שהצביעו על ביאת המשיח. בשורת המשיח שופכת אור על המורשת של עם ישראל, ומעניקה משמעות לתורת הקורבנות והטקסים. אמיתות חדשות מתגלות, אור בהיר יותר נשפך על מה שהיה ידוע מבראשית, ואופיו ומטרותיו של אלוהים מתגלים בדרך בה נוהג ה׳ בעמו הנבחר. כל קרן אור נוספת מעניקה לנו תובנה ברורה יותר על תוכנית הגאולה, היא היא התגלמות רצון האלוהים לישועת האדם. עתה אנו חוזים ביופי ובעוצמה הטמונים במילות הכתובים שנכתבו בהשראה אלוהית, ולומדים את התורה בעניין עמוק ורב יותר. PP 272.5

רבים מחזיקים בדעה כי אלוהים הציב חומה שחצצה בין עם ישראל ליתר העולם, וכי אהבתו וחסדו, נמנעו במידה רבה מיתר האנושות, הורעפו על ישראל. אך אלוהים לא חפץ שעמו יקים חומת הפרדה שתחצוץ בינם ליתר האנושות. תמצית אהבת ה׳ הורעפה על כל תושבי תבל. על אף שבני האדם מאסו במשיח, המשיח מבקש ללא הרף להתגלות בפניהם, ולהרעיף עליהם מאהבתו ומחסדו. ברכתו הוענקה לעם הנבחר, כדי שעמו יברך את יתר העמים. PP 273.1

אלוהים קרא לאברהם ובירך אותו בשגשוג וכבוד; נאמנותו של אבי האומה שימשה אור ומופת לתושבי הארצות בהן עבר במסעותיו. אברהם לא הסתגר בדלת אמותיו. הוא שמר על קשרי ידידות אמיצים עם מלכי הארצות השכנות, שאחדים מהם חלקו לו כבוד רב; יושרו, נדיבותו, מסירותו, אומץ לבו וחסדו ייצגו את אופיו של אלוהים. אלוהי השמיים התגלה באמצעות נציגיו בארם נהריים, בכנען, במצרים ואפילו בקרב תושבי סדום. PP 273.2

אלוהים גילה את עצמו באמצעות יוסף לתושבי מצרים ולכל העמים שהיו בקשר עם מעצמה חזקה זו. מדוע בחר ה׳ לרומם כל כך את יוסף בקרב המצרים? הלוא יכול היה לבחור בדרך אחרת כדי להגשים את התכלית שייעד לבניו של יעקב; אך ה׳ רצה שיוסף יאיר לעולם, ולכן הציב אותו בארמון המלך כדי שאורו השמיימי יאיר בכל מקום. באמצעות חוכמתו, צדקו, טוהר ליבו, נדיבותו וחסדו שנגלו בכל מעשיו, והתמסרותו לרווחת האומה המצרית עובדת האלילים, ייצג יוסף את המשיח. בזכות פטרון זה, שכל מצרים היללה אותו והייתה אסירת תודה על החסד שגמל עימה, חזתה האומה עובדת האלילים באהבתו של בוראם וגואלם. אלוהים אף הציב את משה כאור זורח לימין כס המלכות של הממלכה הגדולה ביותר עלי אדמות, כדי שכל מי שחפץ ללמוד על האלוהים החיים, אלוהי האמת, יוכל לעשות זאת. האור הגדול נגה על תושבי מצרים טרם הושיט ה׳ את ידו החזקה כדי לנגעם במשפטיו. PP 273.3

באמצעות גאולת ישראל ממצרים נודעה גבורתו של אלוהים בכל מקום. אנשי הצבא במבצר יריחו רעדו מפחד. רחב אמרה: ״כי שמענו, את אשר הוביש יהוה את מי ים סוף מפניכם... ונשמע וימס לבבנו, ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם: כי, יהוה אלוהיכם הוא אלוהים בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת״ (יהושוע ב:11,10). מאות שנים לאחר יציאת מצרים הזכירו כוהני הפלישתים לבני עמם את מכות מצרים, והזהירו אותם פן ילחמו נגד אלוהי ישראל. PP 273.4

הקדוש ברוך הוא קרא לישראל, בירך אותה ורומם אותה, לא רק כדי שבני עמו יזכו בחסדו ויקבלו בלעדית את ברכותיו על ידי ציות לתורתו, אלא כדי להתגלות באמצעותם בפני כל יושבי תבל. לשם הגשמת תכלית זו הוא ציווה עליהם להיבדל מן האומות עובדות האלילים שסבבו אותם. PP 274.1

עבודת האלילים והחטאים הנלווים לה נחשבים תועבה בעיני ה׳, לכן הוא ציווה על עמו לא להתבולל בעמים אחרים, לא ״ללכת בדרכיהם,״ ולא לשכוח אותו. הוא אסר על נישואי תערובת בין ישראל לעובדי אלילים, פן ילכו שבי אחר האלילים ויפנו לו עורף. היום, כמו אז, שומה על עם ה׳ להיות טהור, ״להישמר נקי מטומאת העולם״. על בני ישראל לשמור את עצמם חופשיים מרוח העולם, שכן היא מנוגדת לאמת ולצדקה. אך אלוהים לא ייעד את עמו להסתגר מפני העולם מתוך התבדלות וצדקנות עצמית, שכן בדרך זו לא תהיה להם כל השפעה. PP 274.2

בכל דור ודור אמורים תלמידי המשיח להיות אור העולם, כדוגמת רבם ואדונם. המשיח אמר: ״אתם אור העולם. עיר שוכנת על הר אינה יכולה להסתר. גם אין מדליקים מנורה ושמים אותה תחת כלי, אלא על כן שמים אותה ואז תאיר לכל באי הבית״ (מתי ה:14-16). כך בדיוק נהגו חנוך, נוח, אברהם, יוסף ומשה. זה בדיוק מה שאלוהים ייעד לעמו ישראל. PP 274.3

ליבם הרע וחסר האמונה של בני ישראל, שנשלט בידי השטן, הוא שגרם להם להסתיר את אורם, במקום להאיר באמצעותו על העמים ששכנו סביבם; אותה רוח קשת עורף היא שגרמה להם ללכת בדרכיהם הרעות של עובדי האלילים או לעיתים להסתגר מפניהם מתוך התבדלות יהירה, כאילו היטה ה׳ את חסדו ואהבתו אך ורק על ישראל. PP 274.4

כשם שכתבי הקודש מציגים שתי תורות, האחת נצחית ואינה משתנה, האחרת ארעית וזמנית, כך קיימות שתי בריתות. ברית החסד נכרתה לראשונה עם אדם בגן עדן לאחר החטא הקדמון, כאשר ניתנה הבטחת ה׳ כי זרע האישה יכה וימחץ את ראש הנחש. ברית זו הציעה לכל בני האדם מחילה ואת עזרת ה׳ ביד חסדו, כדי שיצייתו לו באמצעות אמונה במשיח. היא אף הבטיחה לבני האדם חיי נצח בתנאי שידבקו בתורת ה׳. כך קיבלו אבות האומה את תקוות הישועה. PP 274.5

אותה ברית נכרתה מחדש עם אברהם בהבטחה שניתנה לו: ״והתברכו בזרעך, כל גויי הארץ״ (בראשית כב:18). הבטחה זו הצביעה אל המשיח. אברהם הבין זאת (ראו האיגרת אל הגלטים ג:8, 16), ובטח במשיח לשם מחילת חטאים. אמונה זו נחשבה לו לצדקה. הברית שנכרתה עם אברהם אף שמרה על סמכותה של תורת ה׳. ה׳ התגלה לאברהם ואמר לו: ׳׳אני אל שדי, התהלך לפני, והיה תמים״ (בראשית יז:1). אלוהים העיד על עבדו הנאמן: ״עקב, אשר שמע אברהם בקלי; וישמר, משמחיני, מצתי, חקתי תורתי״ (בראשית כו:5). ה׳ הכריז באוזני אברהם: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדרתם - לברית עולם: להיות לך לאלוהים, ולזרעך אחריך״ (בראשית יז:7). PP 274.6

על אף שברית זו נכרתה עם אדם הראשון וחודשה עם אברהם, לא ניתן היה לאוששה עד מות המשיח. היא התקיימה בזכות הבטחת ה׳ מן העת בה ניתן רמז הגאולה הראשון; היא התקבלה באמונה; אך כאשר אוששה בידי המשיח, כונתה ״ברית חדשה.״ תורת ה׳ היא התשתית לברית זו. היא נועדה לסייע לנו לחיות בהרמוניה עם רצון ה׳, ומאפשרת לנו לציית לתורתו. PP 275.1

ברית אחרת, שכונתה בכתבי הקודש הברית ״הישנה,״ נכרתה בין אלוהים וישראל בסיני ואוששה באמצעות זבח דם. אך הברית שנכרתה עם אברהם ואוששה באמצעות דם המשיח, כונתה הברית ״השנייה״ או ״החדשה״, שכן הדם שחתם אותה נשפך לאחר הדם שחתם את הברית הראשונה. הראיה לתקפותה של הברית ״החדשה״ בימי אברהם עולה מן העובדה שאלוהים אישש אותה הן על ידי הבטחה והן בשבועה. לפיכך, היא מאוששת: ״על סמך שני דברים בלתי משתנים שחלילה לאלוהים לשקר בהם״ (אל העברים ו:18). PP 275.2

אך אם הברית עם אברהם כללה את הבטחת הגאולה, מדוע נכרתה ברית נוספת במעמד הר סיני? בימי שעבודם איבדו בני ישראל במידה רבה את ידיעת ה׳ ואת עיקרי ברית אברהם. באמצעות גאולתם מבית עבדים במצרים ביקש הקדוש ברוך הוא לגלות לעמו את גבורתו וחסדו, כדי שילמדו לאהוב אותו ולבטוח בו. הוא הביא אותם לים סוף, כשהמצרים דולקים בעקבותיהם ודומה שאין להם דרך מילוט. כל זאת כדי שיווכחו בחוסר האונים המוחלט שלהם ובהזדקקותם לעזרתו; ואז הוא הציל וגאל אותם. אז נמלא ליבם אהבה והכרת טובה לאלוהים, וביטחון בכוחו לסייע להם. ה׳ גאל אותם משעבוד ומעול המצרים, ובכך קשר אותם אליו. PP 275.3

אך הם עדיין נזקקו לאמיתה גדולה יותר שתיחרט על לוח ליבם. בשל עבודת האלילים וההשפעה הרעה שסבבו אותם, הם לא הבינו לעומק את קדושת ה׳, את חומרת החטא שגדש את ליבם, את חוסר יכולתם המוחלט לציית לתורת אלוהים בכוחות עצמם ואת הזדקקותם למושיע. היה צריך ללמד אותם את כל הדברים הללו. PP 275.4

אלוהים הביא אותם לסיני; כבוד ה׳ נגלה בפניהם; אלוהים נתן להם את תורתו והבטיח להרעיף עליהם ברכות רבות בתנאי שיצייתו לה: ״ועתה, אם־שמוע תשמעו בקלי, ושמרתם, את בריתי... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש״ (שמות יח:5, 6). בני ישראל לא היו מודעים ליצר ליבם הרע, ולא הבינו כי ללא המשיח נבצר מהם לקיים את תורת ה׳; לפיכך, ניאותו בנפש חפצה לכרות ברית עם ה׳. מתוך תחושה כי בכוחם לכונן את צדקתם שלהם, הכריזו: ״כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע״ (שמות כד:7). הם היו עדים להכרזת התורה מפי הגבורה, שנגלתה בהוד והדר נורא במעמד הר סיני; הם עמדו בחיל ורעדה לפני ההר. עם זאת, מקץ שבועות ספורים בלבד הפרו את הברית שכרתו עם ה׳, והשתחוו לפני צלם מעשה ידי אדם. הם לא יכלו עוד לקוות לחסד ה׳ בזכותה של ברית שהפרו; עתה, כאשר נוכחו ביצר ליבם הרע ובצורך במחילה, חשו כי הם זקוקים למושיע שנגלה בברית שנכרתה עם אברהם וסומל בקורבנות העולה. עתה, באמצעות אמונה, נקשרה נפשם לאלוהים בעבותות אהבה, והם ראו בו את הגואל שפדה אותם משעבוד לחטא. עתה הם היו מוכנים ומזומנים להוקיר את ברכות הברית החדשה. PP 275.5

משמעה של ״הברית הישנה״ היה שמירת חוקיו ומשפטיו של אלוהים,״ אשר יעשה אתם האדם וחי בהם.״ (ויקרא יח:5, יחזקאל כ:11); אך ״ארור, אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, לעשות אותם״ (דברים כז:26). ״הברית החדשה,״ ״נוסדה על הבטחות טובות יותר״ - ההבטחה למחילת חטאים ולקבלת חסד ה׳, שיביאו לחידוש הלב ולציות למצוות תורת ה׳. ״הנה ימים באים, נאום יהוה; וכרתי, את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית, אשר כרתי את אבותם... כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם, נאום יהוה, נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה; והייתי להם לאלוהים, והמה יהיו לי לעם... כי אסלח לעונם, ולחטאתם לא אזכר עוד״ (ירמיהו לא:30-33). PP 276.1

אותה תורה שנחרטה על לוחות האבן נכתבת ברוח הקודש על לוח ליבנו. במקום לנסות לכונן את צדקתנו, אנו מקבלים את צדקת המשיח. דמו מכפר על חטאינו. ציותו של המשיח מתקבל כציותנו-אנו. או אז יניב הלב שחודש ברוח הקודש את ״פרי הרוח״. באמצעות חסד המשיח נחיה בציות לתורת ה׳ שנחרטה על לוח ליבנו. משום שרוח המשיח שוכנת בקרבנו, נתהלך כפי שהמשיח התהלך. המשיח הכריז על עצמו ביד הנביא: ״לעשות רצונך אלוהי חפצתי; ותורתך, בתוך מעי״ (תהילים מ:9). כאשר התהלך בקרב בני האדם אמר: ״ושולחי הריהו אתי. הוא לא עזבני לבדי, כי את הטוב בעיניו אני עושה תמיד״ (יוחנן ח:29). PP 276.2

שאול השליח מבהיר את הזיקה בין התורה לאמונה תחת הברית החדשה. הוא אומר: ״על כן לאחר שהצדקנו על סמך אמונה יש לנו שלום עם אלוהים הודות לאדוננו ישוע המשיח.״ ״האם אנו מבטלים אפוא את התורה על ידי האמונה? חס וחלילה! אדרבא, אנו נותנים תקף לתורה.״ ״שכן מה שלא יכלה התורה לעשות, מפני שלא יכלה להתגבר על הבשר, זאת עשה אלוהים: הוא שלח את mבנו לבוש בשר בדמות בשר החטא, להיות קרבן על חטא, וחרץ את דינו של החטא בבשר, כדי שחקת התורה תתקים בנו, המתהלכים לא לפי הבשר אלא לפי הרוח״ (אל הרומים ה:1, ג:31, ח:3, 4). PP 276.3

פועלו של אלוהים אינו משתנה, על אף שגבורתו מתגלה בצורות ובדרגות שונות כדי לספק את צרכי בני האדם בדורות השונים. למן הבטחת הבשורה הראשונה ולאורכם של דור האבות והדורות שבאו אחריהם, ואפילו עד ימינו אנו, ניתנה התגלות הדרגתית של תכלית האלוהים בתוכנית הגאולה. המושיע שסומל בפולחנים ובטקסים של תורת ישראל הוא אותו מושיע הנגלה בבשורה. ענני השמיים שאפפו את דמותו הקדושה התפזרו, הערפילים והצללים נמוגו, וישוע, מושיע העולם, נגלה במלוא קומתו. האחד שהכריז את התורה במעמד הר סיני ונתן למשה את תורת הקורבנות והמנחות, הוא זה שדרש את דרשת ההר. עקרונות האהבה הנשגבת לאלוהים שלימד, לב ליבה של התורה והנביאים, מהווים אך ורק חזרה על הדברים שהוא מסר בידי משה לעמו: ״שמע, ישראל: יהוה אלוהינו, יהוה אחד. ואהבת, את יהוה אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאידך״ (דברים ו:4, 5). ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט:18). שתי התורות נבעו מפיו של אותו מורה. הכרזותיו של אלוהים [הן בימי התנ״ך והן מפיו של המשיח] זהות. עקרונות ממשלתו זהים. שכן הכול נובע מן האלוהים, ״אשר כל שנוי וכל צל חלוף אין בו״ (איגרת יעקב א:17). PP 276.4