אבות האומה ונביאי ישראל

32/75

הקמת המשכן ועבודת הקודש בו

פרק זה מבוסס על שמות כה׳ עד מ; ויקרא ד, טז׳

בהיות משה על הר סיני בנוכחות ה׳, הורה לו אלוהים: ״ועשו לי, מקדש; ושכנתי, בתוכם,״ והעניק לו הוראות מפורטות בנוגע להקמת המשכן. בני ישראל איבדו את ברכת השכינה בשל כפירתם. לכן, לפי שעה, נבצר מהם להקים לה׳ מקודש בקרבם. אולם לאחר שה׳ שב והטה להם את חסדו, החל מנהיגם הדגול בביצוע מצוות ה׳. PP 254.1

הקדוש ברוך הוא חנן את בני העם שנבחרו לעסוק במלאכת בניית המשכן בחוכמה, כשרון ומומחיות. אלוהים בכבודו ובעצמו העניק למשה את תבנית המשכן, וכן הוראות מפורטות לגבי גודלו, צורתו, החומרים שישמשו להקמתו ולהכנת כל פריט ופריט מכליו ורהיטיו. המשכן ו״קודש הקודשים״ מעשה ידי אדם נועדו להוות ״בבואה של האמיתי״, ״תבנית הדברים הנמצאים בשמים.״ (אל העברים ט:23, 24). מקודש מעט של מטה זה עוצב במתכונת מקודש של מעלה, אשר בו המשיח - הכוהן הגדול שלנו, עתיד להפגיע בעבור החוטאים לאחר שיקריב את חייו. אלוהים הראה למשה על ההר את תבנית המשכן השמיימי, וציווה עליו להקים את המשכן וכליו בהתאם למה שראה. משה תיעד נאמנה את כל ההוראות שקיבל מה׳, ומסרם למנהיגי העם. PP 254.2

להקמת המשכן, כליו ורהיטיו נדרשו הכנות רבות ותרומות גדולות של אבנים טובות וחומרי גלם יקרים; אולם אלוהים ניאות לקבל רק תרומות שניתנו מרצונם החופשי של בני העם. הוא ציווה: ״כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי.״ זו הייתה מצוות ה׳ אשר משה מסר לעדה. דבקות בה׳ ורוח של הקרבה היו הדרישות הראשונות שה׳ הציב בנוגע להקמת המשכן - משכנו של מלך מלכי המלכים. PP 254.3

כל העם הסכים פה אחד לעשות למלאכת המשכן. ״ויבואו, כל איש אשר נשא לבו; וכל אשר נדבה רוחו איתי, הביאו את תרומת יהוה למלאכת אוהל מועד ולכל עבדתו, ולבגדי, הקודש. ויבואו האנשים, על הנשים; כל נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב, וכל איש, אשר הניף תנופת זהב ליהוה.״ PP 254.4

״וכל איש אשר נמצא אתו, תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש ועזים; וערת אילם מאדמים וערת תחשים, הביאו. כל מרים, תרומת כסף ונחשת, הביאו, את תרומת יהוה; וכל אשר נמצא אתו עצי שטים, לכל מלאכת העבודה - הביאו.״ ״וכל אשה חכמת לב, וידיה טוו; ויביאו מטוה, את התכלת ואת הארגמן, את תולעת השני, ואת השש. וכל הנשים, אשר נשא לבן איתנה, בחכמה: נטוו, את העזים.״ ״והנשאם הביאו את אבני השהם, ואת אבני המילואים: לאפוד, ולחשן. ואת הבושם, ואת השמן: למאור, ולשמן המשחה, ולקטורת הסמים.״ (שמות לה:21-28). PP 255.1

במהלך הקמת המשכן המשיכו בני העם, צעירים וזקנים, גברים נשים וטף, לנדב חומרים להכנתו, עד אשר הממונים על המלאכה מצאו כי יש ברשותם די והותר. משה ציווה להכריז במחנה: ״איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקודש; ויכלא העם, מהביא.״ התורה מזכירה את תלונותיהם של בני ישראל ואת העונשים שהוטלו עליהם כדי להזהיר את הדורות הבאים. אולם מסירותם, דבקותם, היענותם והתלהבותם של בני ישראל משמשים מופת ראוי לחיקוי. כל חסידי ה׳ ואוהבי עבודת הקודש, אשר מוקירים את שכינת ה׳ הקדושה, יפגינו את אותה רוח הקרבה כאשר יקימו משכן לה׳, בו ה׳ ייוועד עימם. הם יחפצו להביא לה׳ ממיטב רכושם. אסור שירבצו חובות על בית שנבנה לכבוד ה׳, שכן חובות אינם לכבודו של אלוהים. שומה על חסידי ה׳ להעניק בנדיבות כמות מספקת של חומרים הנדרשת להשלמת העבודה, וזאת כדי שהעושים במלאכה יוכלו לומר, כדברי מקימי המשכן, ״אל יעשו עוד.״ PP 255.2

המשכן עוצב באופן כזה שניתן היה לפרקו ולשאת אל חלקיו במסעות בני ישראל. לפיכן היה קטן בממדיו, לא יותר מעשר אמות בגובהו, ושתים עשרה אמות ברוחבו אך עם זאת היה מרשים ומפואר.. PP 255.3

העצים ששימשו לבנייתו ולבניית רהיטיו היו עצי שיטים, שכן עץ השיטה מועד פחות לריקבון מכל עץ אחר הגדל בסיני. קירות המשכן היו עשויים לוחות עץ, שכל אחד ואחד מהם הוצב בתוך שני אדוני כסף, ואז חוזקו על ידי עמודים ובריחים. הכול צופה בזהב, דבר ששיווה למשכן מראה של זהב טהור. גג המשכן הורכב ממערכת של ארבע יריעות, כשהיריעה הפנימית ביותר הייתה עשויה ״שש משזר, ותכלת וארגמן ותלעת שני כרבים מעשה חשב.״ יתר יריעות המשכן היו ארוגות משער עזים, עורות אילים שנצבעו אדום, ועורות תחשים, וסודרו בצורה שהעניקה הגנה מושלמת. PP 255.4

המשכן חולק לשני אגפים. בין ה״קודש״ ל״קודש הקודשים״ הבדילה הפרוכת, מסך יפהפה עשוי מאריג משובח שנתלה על עמודי שיטה מצופים זהב; מסך דומה כיסה את פתח המשכן. הפרוכת ויריעות גג המשכן היו בעלי צבעים מרהיבים: כחול, ארגמן ושני, ונשזרו בהם מעשה אמן חוטי זהב וכסף בצורת כרובים. הכרובים סימלו את צבא השמיים, העוסק בעבודת הקודש במשכן של מעלה, ומשמש בתפקיד מלאכי שרת בקרב בני האדם עלי אדמות. PP 255.5

סביב למשכן הייתה חצר שהקיפה את השטח שמסביב לאוהל מועד. החצר הייתה גדורה במחיצות או במסכים מפשתן משובח, שנתלו על עמודי נחושת. שער חצר המשכן נמצא בקצה המזרחי, ונתלה עליו מסך מאריג משובח ויקר מעשה אמן, אך נחות בטיבו מן הפרוכת ויריעות המשכן. אורכם של מסכי החצר היה רק חצי מאורכם של קירות המשכן, והמבנה נגלה בברור לעיני הצופים בו מבחוץ. בחצר, על יד השער, ניצב מזבח נחושת להעלאת קורבנות לה׳. על קרנותיו נדרשו הכוהנים להזות את דם הכפרה. בין המזבח לשער המשכן ניצב כיור, אף הוא מנחושת, שנעשה מן המראות שהועלו כתרומה על ידי נשות ישראל. הכיור נועד לרחצת ידיהם ורגליהם של הכוהנים בבואם אל ה״קודש״ או אל ״קודש הקודשים״, בשעה שניגשו אל המזבח כדי להעלות עולה לה׳. PP 256.1

ב״קודש״, האגף הראשון במשכן, ניצבו שולחן ״לחם הפנים״, מנורה ומזבח הקטורת. שולחן ״לחם הפנים״ ניצב בצד הצפוני. מזבח הקטורת, על מסגרתו המקושטת כזר פרחים או עלים, צופה זהב טהור. על שולחן ״לחם הפנים״ ערכו הכוהנים מדי שבת שנים עשר חלות בשתי מערכות, והזו עליהן לבונה. חלות הקודש שהוחלפו, נועדו למאכל הכוהנים. בדרום ניצבה מנורה בעלת שבעה קנים ושבעה נרות. הקנים קושטו בקישוטים יפהפיים דמויי פרחי שקד. המנורה הייתה עשויה מקשה אחת מזהב טהור. מכיוון שלא היו במשכן חלונות, הנרות לא כובו מעולם בבת אחת אלא דלקו יומם וליל. לפני הפרוכת שהבדילה בין ה״קודש״ ל״קודש הקודשים״ ניצב מזבח קטורת מזהב. על מזבח זה אמור היה הכוהן להעלות קטורת מדי בוקר וערב; על קרניו מרחו את דם עולת החטאת, וביום הכיפורים הזו עליו דם. האש שעל המזבח הוצתה בידי ה׳; הכוהנים הטיבו אותה ושמרו שלא תיכבה. קטורת הקודש הפיצה את ניחוחה יומם וליל בכל אגפי המשכן הקדושים, סביב למשכן, ועד למרחוק. PP 256.2

הפרוכת הסתירה את ״קודש הקודשים״, בו נעשתה עבודת הכפרה הסמלית ונערכה תפילה ההפגעה הסמלית, אשר יצרו את הקשר בין השמיים לארץ. ב״קודש הקודשים״ ניצב ארון הברית. הוא היה עשוי עצי שיטים, צופה זהב מבפנים ומבחוץ ועוטר במסגרת זהב. ארון הברית נועד להכיל את לוחות הברית העשויים אבן, עליהם חרט ה׳ את עשרת הדיברות. בשל כך, הוא כונה ״ארון הברית״ או ״ארון העדות״, שכן עשרת הדיברות היוו את הבסיס לברית שנכרתה בין אלוהים וישראל. PP 256.3

הכפורת, מכסה ארון הברית, סימלה את כסא הכבוד של ה׳. היא הייתה עשויה מקשה אחת מזהב, ובקצותיה נקבעו שני כרובי זהב, כרוב אחד בכל קצה. הכרובים סככו באחת מכנפיהם על הכפורת ובשנייה על גופם (ראו יחזקאל א:11), במחווה של ענווה ויראת כבוד. העמדה בה ניצבו הכרובים, פניהם מופנות איש אל אחיו ומבטם פונה ביראת כבוד מטה, אל עבר ארון הברית, סימלה את יראת הכבוד של צבא השמיים כלפי תורת ה׳, ואת כמיהתם לתוכנית הגאולה. PP 256.4

הכרובים שעל הכפורת יצרו בכנפיהם מעין ״כיסא כבוד״ לשכינה, התגלות כבוד ה׳; בינות לכרובים נועד ה׳ עם עמו והודיע להם את רצונו. מלאכי ה׳ דיברו לעיתים קרובות עם הכוהן הגדול באמצעות קול שבקע מתוך ענן. לעיתים האירה אלומת אור את הכרוב הימני, אות לשביעות רצונו או הסכמתו של ה׳. לעיתים הוטל צל או ענן על הכרוב השמאלי, אות למורת רוחו של ה׳. PP 257.1

תורת ה׳ הצפונה בארון הברית ששכן ב״קודש הקודשים״ היא תורת הצדק והמשפט של ה׳. היא גזרה דין מוות על החוטא; אך מעל התורה ניצבה הכפורת, ״כס הכבוד,״ שעליו נגלתה שכינת ה׳, וממנה הוענקה מחילה לחוטא ששב בתשובה. וכך, במעשה הכפרה של המשיח בעבור גאולתנו, אשר סומל על ידי שירות הקודש במשכן ה׳, ״חסד ואמת נפגשו; צדק ושלום נשקו.״ (תהילים פה:11). PP 257.2

אף שפה לא תצלח לתיאור זוהרו ויופיו של המחזה שנגלה לעיני המתבוננים במשכן: קירותיו המצופים זהב טהור שיקפו את האור שנגה ממנורת הזהב, הווילונות הארוגים מעשי אמן, על רקמת כרובי הזהב השזורה בהם, זהרו בשלל צבעיהם הבוהקים, בעוד שהשולחן ומזבח הקטורת נצצו בזהב; מעבר לפרוכת שכיסתה על ארון הקודש, ומעל הכפורת עם הכרובים המסתוריים, שרתה השכינה הקדושה: התגלות כבוד ה׳; כל אלה לא היו אלא השתקפות קלושה של תהילת משכן ה׳ בשמיים, ושל כס הכבוד הרם והנשגב, ממנו נובע פועל ישועת האדם. PP 257.3

מלאכת הקמת המשכן ארכה כחצי שנה. עם השלמת המשכן בחן משה את פרי עבודתם של העושים במלאכה, והשווה את המשכן עם התבנית שראה בהר וההוראות שקיבל מה׳. ״וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה - כאשר צוה יהוה, כן עשו; ויברך אותם, משה.״ המוני בני ישראל הצטופפו סביב המשכן, להוטים לחזות במשכן הקודש. בשעה שהגו, בתחושת סיפוק מהולה ביראת כבוד, במחזה שנגלה לעיניהם, נסע ענן ה׳, ירד על המשכן ואפף אותו. ״וכבוד יהוה, מלא את המשכן.״ תפארת כבוד ה׳ נגלתה לעיני העם, ולזמן מה, אפילו ממשה נבצר להיכנס אל המשכן. ברגש עז חזו בני העם באות הנשגב, שהעיד כי מלאכת ידם התקבלה ברצון. אולם, שום קולות שמחה רמים לא נשמעו בקרבם, שכן יראת כבוד חגיגית נחה עליהם. אך השמחה שגדשה את ליבם העלתה דמעות ששון בעיניהם, והם מלמלו בשקט וברצינות מילות הודיה לה׳, אשר מחל על כבודו והואיל לשכון בקרבם. PP 257.4

במצוות ה׳ יוחד שבט לוי לעבודת הקודש במשכן. בימי קדם שימש ראש המשפחה כוהן בביתו. בימי אברהם אבינו ראו בכהונה את זכות הבכורה של הבן הבכור. עתה, אלוהים העניק לשבט לוי את הזכות לשרת בקודש במקום בכורי ישראל. באמצעות הכבוד שה׳ הרעיף עליהם, הוא הביע את שביעות רצונו מנאמנותם - הן במסירותם ובדבקותם בעבודת ה׳, והן בביצוע משפטיו בקרב בני ישראל הכופרים בשעת מעשה העגל. ואולם, שירות הכהונה הוגבל למשפחת אהרון. רק אהרון ובניו הורשו לשרת בקודש לפני ה׳; על יתר בני לוי הוטל לשמור על המשכן וכליו, ולסייע ביד הכוהנים בעבודת הקודש. אך נאסר עליהם להעלות קורבנות, להבעיר קטורת או לחזות בכלי הקודש בטרם כוסו. PP 257.5

משרתי המשכן קיבלו בגדי כהונה מיוחדים בהתאם למשרתם. משה הצטווה בידי ה׳: ״ועשית בגדי קודש, לאהרן אחיך, לכבוד, ולתפארת.״ גלימת הכוהן הגדול הייתה עשויה פשתן לבן ונארגה כמטווה אחד. היא הגיעה כמעט עד כפות הרגליים, והודקה למותניים באמצעות אבנט פשתן מעשה רקמה בצבעי תכלת, ארגמן ושני. מצנפת פשתן השלימה את בגדי הכהונה העליונים של הכוהן הגדול. כאשר משה הגיע למרגלות הסנה הבוער שלא אוכל באש, הוא הצטווה להוריד את נעליו, שכן האדמה שעליה דרכו כפות רגליו קדושה הייתה. לכן, הכוהנים צוו לא להיכנס למשכן כשנעליהם ברגליהם. העפר שדבק בנעליים היה עלול לטמא את הקודש. הכוהנים צוו להשאיר את נעליהם בחצר המשכן טרם כניסתם למשכן, וכן לרחוץ את ידיהם ורגליהם לפני השירות באוהל מועד או במזבח הקטורת. בדרך זו הם שבו ולמדו את הלקח, כי מי שעומד להיכנס אל נוכחות השכינה חייב להיטהר מכל טומאה. PP 258.1

בגדי הכוהן הגדול היו עשויים אריגים יקרים. הם נארגו במלאכת מחשבת יפהפייה, בהתאם למעמדו הרם של הכוהן. בנוסף לגלימת הפשתן שלבש כל כוהן, לבש אהרון, הכוהן הגדול, מעיל אפוד בצבע תכלת שנארג כמטווה אחד, ושוליו עוטרו ברימוני תכלת, ארגמן ושני ובפעמוני זהב. מעליו היה האפוד, מעין סינר ארוג זהב, תכלת, ארגמן, שני ולבן. מעל האפוד הייתה חגורה בעלת צבעים דומים, שאף היא נארגה מעשה חושב. חגורה זו הידקה את האפוד לגוף הכוהן. האפוד היה נטול שרוולים, ולשתי כותפותיו הרקומות זהב הוצמדו שתי אבני שוהם, אשר נשאו את שמות שנים עשר שבטי ישראל. PP 258.2

החושן, הפריט הקדוש ביותר בבגדי הכהונה, חובר אל האפוד. הוא נארג מאותם חומרים שיצרו את האפוד. צורתו הייתה צורת ריבוע, ומידת אורכו כרוחב יד פרושה. הוא חובר מלמעלה אל כתפי האפוד על ידי פתיל תכלת שהודק בטבעות זהב. בשפתו שובצו מבחר אבנים טובות, זהות לשנים עשר אבני המסד של עיר האלוהים. שנים עשר האבנים הטובות שובצו במסגרת זהב בשפת החושן. הן היו ערוכות בארבעה טורים, ובדומה לכותפות האפוד, שמות שבטי ישראל היו חקוקים עליהן. ה׳ ציווה: ״ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט, על לבו - בבאו אל הקודש: לזכרן לפני יהוה, תמיד.״ (שמות כח:29). וכך, המשיח, הכוהן הגדול הרם והנשגב, אשר מעתיר בזכות דמו בעבור החוטאים לפני האב בשמיים, נושא על ליבו את שמותיהם של כל אחד ואחד מחסידיו ששבו בתשובה. מחבר מזמורי התהילים אומר: ״ואני, עני ואביון - אדוני יחשב לי.״ (תהילים מ:18). PP 258.3

בשני צדי החושן, הימני והשמאלי, שובצו שתי אבנים טובות, ״אבני שוהם״ גדולות ובוהקות מאוד. הן שימשו בתור ה״אורים והתומים״, ובאמצעותן נודע לכוהן הגדול על רצון ה׳, כדי למסרו לעם. כאשר הובאו בפני ה׳ שאלות שדרשו הכרעה, הקיפה הילה של אור את האבן הימנית, אות להסכמת ה׳. כאשר האפיל ענן על האבן השמאלית, העיד הדבר על מורת רוחו של ה׳ או על חוסר הסכמתו. PP 259.1

מצנפת הכוהן הגדול הייתה מעין טורבן מפשתן לבן, שעליו הוצמד לוח זהב באמצעות פתיל תכלת. על לוח הזהב נחקקו המילים: ״קודש ליהוה.״ כל הקשור לבגדי הכוהנים ולהתנהגותם היה אמור לעורר בצופה תחושה על קדושת האלוהים ועבודת ה׳, וכן על הטוהרה הנדרשת מבני האדם השורים בנוכחותו. PP 259.2

לא רק המשכן עצמו שימש סמל למקודש של מעלה, אלא אף שירות הקודש של הכוהנים שהיו אמורים לשרת ״בקודש לפי תבנית וצל של הדברים השמימיים.״ (אל העברים ח:5). לשירות בקודש ולבגדי הכהונה נודעה חשיבות רבה; באמצעות משה העניק ה׳ הוראות ברורות ומפורטות ביותר לגבי כל פריט ופריט שיועד לשירות בקודש. השירות בקודש חולק לשני חלקים: עבודת ה׳ היומיומית, ועבודת ה׳ אחת לשנה. עבודת ה׳ שנעשתה מדי יום נערכה במזבח העולה שבחצר המשכן, וכן ב״קודש״; עבודת ה׳ שנעשתה אחת לשנה נערכה ב״קודש הקודשים״. PP 259.3

אף בן תמותה, זולת הכוהן הגדול, לא הורשה להביט ב״קודש הקודשים״, האגף הפנימי ביותר של המשכן. לכוהן הגדול הותר להיכנס אליו רק אחת לשנה, וזאת לאחר הכנה מדוקדקת ביותר וטקסי היטהרות. בחיל ורעדה נכנס הכוהן הגדול אל נוכחות השכינה. העם ציפה בדומייה וביראת כבוד לשובו, כשלבבותיהם נישאו אל על בתפילה חגיגית, והם עותרים לברכת ה׳. הכוהן הגדול כיפר בעבור ישראל לפני הכפורת; ה׳ נפגש עימו בענן הכבוד. כאשר הכוהן הגדול שהה בנוכחות ה׳ זמן רב מהרגיל, הדבר מילא את לב העם בפחד, שכן הם חששו שמא כבוד ה׳ הצמית אותו בשל עוונותיהם או בשל עוונותיו. PP 259.4

עבודת הקודש היומית כללה את מנחת הבוקר והערב, מנחת קטורת על מזבח הזהב, ומנחות מיוחדות בעבור חטאי בני העם. בנוסף, הועלו מנחות בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובמועדים. PP 259.5

מדי בוקר וערב הועלה על המזבח שה בן שנה. זבח זה סימל את ההתקודשות היומיומית של האומה לה׳, וכן את התלות המתמדת של העם בדם הכפרה של המשיח. ה׳ הורה מפורשות כי כל קורבן שיוקרב במשכן יהיה ״תמים״ (שמות יב:5). הכוהנים הצטוו לבחון את כל בעלי החיים שהובאו כמנחה, ולדחות כל בעל חי בעל מום או חולי. רק קורבן ״תמים״ צלח כסמל לטוהרו המוחלט של המשיח, אשר ניאות להקריב את עצמו בתור ״שה תמים״ (האיגרת הראשונה לפטרוס א:19). שאול השליח מציין כי קורבנות אלה ממחישים את ייעודם של תלמידי המשיח. הוא אומר: ״אני מבקש מכם שתמסרו את גופכם קרבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים; כך תעבדוהו עבודה שבלב.״ (אל הרומים יב:1). שומה עלינו להתמסר לעבודת ה׳, ולהשתדל שהקורבן שנעלה לפניו יהיה מושלם ככל האפשר. אלוהים לא יסתפק בפחות מהטוב ביותר שבידינו להקדיש לו. יראי ה׳ האוהבים את אלוהים בכל ליבם ומאודם, יחפצו לשרתו בדרך הטובה ביותר. הם יבקשו ללא הרף לקיים בכל רמ״ח אבריהם ושכלם את מצוות ה׳, כדי לעשות את רצונו. PP 259.6

העלאת הקטורת סייעה לכוהן להתקרב לנוכחות ה׳, יותר מאשר כל עבודת קודש אחרת שנערכה מדי יום במשכן. משום שהפרוכת לא הגיעה עד גג המשכן, נראתה שכינת ה׳ שנגלתה מעל הכפורת, רק באופן חלקי מן האגף הראשון במשכן. כאשר הכוהן העלה קטורת לפני ה׳, הוא נשא את עיניו לעבר ארון הברית. כאשר ענן הקטורת התנשא אל-על, ירד כבוד ה׳, שכן על הכפורת ומילא את ״קודש הקודשים״. לעיתים קרובות, הוא אף מילא כליל את שני אגפי המשכן, עד שהכוהן נאלץ לסגת אל פתח המשכן. כשם שבעבודת ה׳ זו הביט הכוהן באמונה אל כס הכבוד שאותו נבצר ממנו לראות במו עיניו, כך חסידי ה׳ אמורים עתה לכוון את תפילותיהם למשיח, הכוהן הגדול שלנו, אשר מעתיר בעבורנו במשכן השמיימי, הסמוי מעיננו. PP 260.1

הקטורת שנישאה השמיימה יחד עם תפילות ישראל מסמלת את מעלותיו וזכויותיו של המשיח, את תפילות ההפגעה שלו, ואת צדקתו המושלמת המיוחסת לחסידיו באמצעות אמונה. שכן, רק בזכות צדקת המשיח מתקבלות תפילותיהם של בני האדם השרויים בחטא, ברצון לפני ה׳. לפני הפרוכת שהבדילה בין ה״קודש״ ל״קודש הקודשים״ ניצב מזבח קטורת התמיד שיועד לתפילת הפגעה מתמדת; לפני ה״קודש״ ניצב מזבח עולת התמיד. דם הקורבן והקטורת שימשו אמצעים להשגת קרבה עם ה׳. סמלים אלו מצביעים על המתווך הדגול, אשר באמצעותו יכולים החוטאים להתקרב אל ה׳, ובזכותו בלבד מורעפים חסד וישועה על נפשות החוטאים השבים בתשובה. PP 260.2

כאשר הכוהנים נכנסו מדי בוקר וערב אל ה״קודש״ והעלו את הקטורת, קורבנות עבודת ה׳ היומית כבר היו מוכנים להעלאתם על המזבח בחצר המשכן. זו הייתה שעת תפילה, אשר נישאה מלבבותיהם של עובדי ה׳ שנאספו במשכן. טרם כניסתם לנוכחות ה׳ באמצעות שירות הקודש של הכוהן, נדרשו בני העם להתוודות על חטאיהם ולערוך חשבון נפש. כשפניהם מופנות לעבר הקודש, הם התאחדו בתפילה שנישאה מליבו של כל אחד ואחד מהם. כך נישאו תחינותיהם השמיימה יחד עם ענן הקטורת, שעה שהם נאחזו באמונה בזכויותיו של המושיע המובטח, שסומל בקורבן הכפרה. השעות שנועדו להעלאת מנחת הבוקר והערב נחשבו קדושות, והפכו ברבות השנים למועדי תפילה קבועים ברחבי ישראל. בתקופות מאוחרות יותר, כשבני ישראל נפוצו בגלות, הם המשיכו להתפלל אל אלוהי ישראל במועדים קבועים אלו, תוך הפניית פניהם אל עבר ירושלים. מנהג זה מהווה מופת של תפילת שחרית וערבית בעבור תלמידי המשיח. אלוהים מגנה טקסים יבשים, נטולי רוח של השתחוויה, אך הוא מביט באהבה רבה אל חסידיו, המשתחווים לפניו בוקר וערב, מתחננים למחילה על חטאיהם, ושוטחים בפניו את בקשותיהם ומשאלות ליבם כדי לזכות בברכותיו. PP 260.3

לחם הפנים נערך לפני ה׳ כמנחת תמיד, ושימש חלק מן המנחה היומית. הוא נקרא ״לחם תמיד״ או ״לחם פנים״, שכן נמצא תמיד לפני ה׳. הוא הביע את הכרת האדם בתלותו המוחלטת בה׳ לקבלת מזון ארצי ורוחני, הניתן אך ורק באמצעות המשיח אשר מתווך בין האדם לאלוהים. אלוהים זן את בני ישראל במדבר במן מן השמיים, ועתה הם עדיין הסתמכו על טובו וחסדו, הן בעבור מזון גשמי והן לקבלת ברכות רוחניות. הן המן והן לחם הפנים הצביעו על המשיח, לחם החיים השורה תמיד בנוכחות ה׳ בעבורנו. המשיח העיד על עצמו: ״אני הלחם החי היורד מן השמים.״ (יוחנן ו:48-51). על חלות ״לחם הפנים״ מרחו הכוהנים לבונה. כאשר הוסרו החלות מדי שבת כדי להחליפן בחלות טריות, נאכלה הלבונה באש שעל המזבח, כאות זיכרון לפני ה׳. PP 261.1

הדבר החשוב ביותר בעבודת הקודש היומית היה שירות הכוהנים בעבור בני העם כפרטים. חוטא ששב בתשובה הביא את מנחתו אל פתח המשכן, הניח את ידו על ראש הקורבן, התוודה על חטאיו, ובדרך זו העביר את חטאיו אל הקורבן החף מפשע. בעל החיים נשחט בידו, דמו הובל אל הכוהן ששרה בקודש, וזה הזה ממנו לפני הפרוכת. מאחורי הפרוכת ניצב ארון הברית שהכיל את מצוות התורה, אותן חילל החוטא. בטקס זה הועבר החטא, באמצעות הדם, אל המשכן. היו מקרים שבהם דם הקורבן לא הובא אל ה״קודש״ ; אך הכוהן היה אמור לאכול את בשר הקורבן. משה ציווה על אהרון ובניו: ׳אלוהים ״אתה נתן לכם, לשאת את-עון העדה.׳״ (ויקרא י:17). שני הטקסים כאחד סימלו את העברת החטא מן החוטא ששב בתשובה אל המשכן. PP 261.2

כזו הייתה עבודת הקודש שנערכה במשכן מדי יום ביומו במשך השנה. חטאי ישראל שהועברו למשכן טימאו את ה״קודש״ ואת ״קודש הקודשים״, ולכן נדרשה עבודה מיוחדת כדי להסיר את החטאים ולטהר את הקודש. ה׳ ציווה על הכוהנים לכפר על כל אחד מאגפיו הקדושים של המשכן, וכן לכפר על המזבח כדי לקודשו ולטהרו ״מטומאת בני ישראל.״ (ויקרא טז:19). PP 261.3

אחת לשנה, ביום הכיפורים, נכנס הכוהן הגדול אל ״קודש הקודשים״ כדי לטהר את המשכן. העבודה שביצע שם השלימה את טקסי עבודת הקודש שנמשכה לאורך השנה. PP 261.4

ביום הכיפורים הובאו שני שעירי עזים אל פתח המשכן, והכוהן הפיל עליהם גורל: ״גורל אחד ליהוה, וגורל אחד לעזאזל.״ על השעיר שעלה ראשון בגורל נגזר להישחט כקורבן חטאת בעבור העם. הכוהן נדרש להביא את דמו אל מעבר לפרוכת ולהזות ממנו על ״כס הכבוד״. ״וכפר על הקודש, מטמאת בני ישראל, ומפשעיהם, לכל חטאתם; וכן יעשה, לאוהל מועד, השכן אתם, בתוך טומאתם.״ (ויקרא טז:16). PP 261.5

״וסמך אהרן את שתי ידו, על ראש השעיר החי, ןהרנודיה עליו את כל עונת בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אתם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עונתם, אל ארץ גזורה.״ רק לאחר ששולח השעיר המדברה, ראו עצמם בני העם חופשיים מנטל עוונם. כל אדם ואדם נדרש לענות את נפשו בשעת מעשה הכפרה. יום הכיפורים היה שבת שבתון: כל העסקים והעניינים בוטלו, והעדה כולה נכנעה לפני ה׳ בתחינה, בצום ובעריכת חשבון נפש נוקב. PP 262.1

בני ישראל למדו מטקסי יום הכיפורים, שנערכו מדי שנה בשנה, אמיתות חשובות בנוגע למעשה הכפרה. עולת החטאת שהוקרבה לה׳ במשך ימות השנה שימשה תחליף רצוי בעיני ה׳ תחת חיי החוטא; אולם, דם הקורבן לא סיפק כפרה מוחלטת לחטא. דם הקורבן העניק אך ורק אמצעי להעתקת החטא מן החוטא אל המשכן. העלאת הדם לפני ה׳ העידה כי החוטא כפוף לתורה. בדרך זו התוודה החוטא על אשמתו, והביע את אמונתו במשיח העתיד להסיר את כל חטאי העולם. אך החוטא טרם שוחרר לחלוטין מהרשעת התורה. ביום הכיפורים נכנס הכוהן הגדול אל ״קודש הקודשים״ כשהוא נושא עימו את הקורבנות שקיבל מידי העם. לאחר הקרבתם הוא היה אמור להזות מדמם על הכפורת ולוחות הברית. בדרך זו סופקה דרישת התורה אשר גזרה מוות על החוטא. הכוהן הגדול, ששימש מתווך בין העם לה׳, לקח על עצמו את חטאי העם, ובעוזבו את ה״קודש״ נשא עימו את עוון ישראל. בפתח אוהל מועד הניח הכוהן את ידיו על ראש שעיר העיזים, ״והתודה עליו את כיל עונת בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אינם על ראש השעיר.״ כאשר שעיר העזים שנשא את כל עוונות ישראל נשלח המדברה, נשלחו חטאי העם יחד עימו והורחקו מהם לצמיתות. זו הייתה עבודת הכפרה שנערכה במשכן של מטה ״לפי תבנית וצל של הדברים השמימיים.״ (אל העברים ח:5). PP 262.2

כאמור, המשכן הארצי נבנה בידי משה על פי התבנית שהוראתה לו על ההר. משכן זה היה ״משל לזמן הזה, כאשר מקריבים מנחות וזבחים.״ שני אגפיו הקדושים היו ״תבנית הדברים הנמצאים בשמים.״ המשיח, הכוהן הגדול שלנו, ״משרת בקודש ובמשכן האמתי אשיר כונן אלוהים ולא אדם.״ (אל העברים ט:9, 23; ח:2). בחזונו זכה יוחנן לחזות במקודש של מעלה. הוא ראה ״שבעה לפידי אש בוערים לפני הכסא,״ ״ומלאך... בידו מחתת זהב, וקטרת רבה נתנה לו כדי לשים אותה בתפלות כל הקדושים על מזבח הזהב אשר לפני הכסא.״ (התגלות ד:5; ח:3). הנביא הורשה לחזות באגף הראשון של המקודש השמיימי. הוא ראה שם: ״שבעה לפידי אשי״ ו״מזבח הזהב״, אשר סומלו על ידי מנורת הזהב ומזבח הקטורת במשכן של מטה. ושוב, ״אז נפתח היכל אלוהים בשמים,״ והנביא חזה בפרוכת וב״קודש הקודשים״. כאן הוא חזה ב״ארון בריתו,״ של ה׳, אשר סומל על ידי ארון הברית הקדוש שהכין משה בעבור תורת ה׳. (התגלות יא:19). PP 262.3

משה הקים את המשכן הארצי ״על פי התבנית שראה.״ שאול השליח מכריז, כי עם השלמתם של ״המשכן״. וניל כלי השרת״, הם היוו את ״תבנית הדברים הנמצאים בשמים.״ (מעשי השליחים ז:44, אל העברים ט:21, 23). יוחנן מעיד כי חזה במשכן השמיימי. משכן זה, בו מכהן ישוע המשיח בעבורנו, הוא משכן ה׳ המקורי; המשכן שהקים משה היה רק דגם שלו. PP 263.1

המשכן השמיימי, מקום משכנו של מלך מלכי המלכים, שבו ״ריבוא רבבות לפניו יעמדו...״ (דניאל ז:10), מלא בכבוד הכס השמיימי. השרפים, מלאכי הזוהר השומרים עליו, מכסים את פניהם מתוך יראת כבוד והערצה. אף מבנה ארצי לא יכול לייצג את גודלו והדרו של המשכן השמיימי. עם זאת, ניתן היה להפיק מן המקודש הארצי ומעבודת הקודש שנערכה בו, אמיתות חשובות בנוגע למשכן השמיימי ולעבודת הקודש הנשגבת הנערכת בו בעבור גאולת האדם. PP 263.2

לאחר עלייתו השמיימה היה המשיח אמור להתחיל את כהונתו בתור הכוהן הגדול שלנו. שאול השליח אומר: ״הרי המשיח לא נכנס אל מקודש אשר נעשת בידי אדם, ואשר הוא בבואה של האמתי, כי אם בא אל עצם השמים להראות עתה בעדנו לפני האלוהים.״ (אל העברים ט:24). כשם ששירות הכהונה של המשיח מחולק לשני תפקידים חשובים, וביצוע כל אחד ואחד מהם דורש זמן מסוים ומקום מובהק במשכן השמיימי, כך גם השירות בקודש במשכן של מטה, שסימל את עבודת הקודש במשכן של מעלה, כלל שתי עבודות: עבודת ה׳ היומית ועבודת ה׳ השנתית. לכל אחת מהן הוקודש אגף אחר במשכן. PP 263.3

כשם שהמשיח עלה השמיימה אל נוכחות השכינה כדי לכפר בדמו על חסידיו ששבו בתשובה, כך גם הכוהן היזה בעבודת ה׳ היומית את דם הקורבן ״בקודש״ בעבור החוטא. PP 263.4

דם המשיח שנועד לשחרר את החוטא ששב בתשובה מהרשעת התורה, לא נועד לבטל את החטא; החטא יישאר מתועד בספרי השמיים במשכן השמיימי, עד הכיפור הסופי; בדומה, דם עולת החטאת הסמלי הסיר את החטא מהחוטא ששב בתשובה, אך נותר במשכן עד יום כיפור. PP 263.5

ביום הדין הגדול ייקראו המתים כדי להישפט ״מתוך הדברים הכתובים בספרים, לפי מעשיהם.״ (התגלות כ:12). ואז, בזכות דמו המכפר של המשיח, יימחו מספרי השמיים עוונותיהם של השבים בתשובה. בדרך זו ישוחרר המשכן, או יטוהר כליל מרישומי החטאים. מעשה הכיפור הנשגב ומחיקת החטאים סומלו בטקסי יום כיפור. טיהור המשכן השמיימי בזכות דם עולת החטאת, ילווה בהסרת החטאים שטימאו אותו. PP 263.6

כשם שביום הכיפורים הסופי יימחו חטאי השבים בתשובה מספרי השמיים, PP 264.1

לא יזכרו עוד לעולם ולא יעלו על לב - כך ביום הכיפורים הסמלי עלי אדמות נישאו החטאים המדברה, כדי להבדילם לעד מן העדה. PP 264.2

כיוון שהשטן הוא אבי החטא והאחראי הישיר להדחת בני האדם לעוונות אשר גרמו למותו של בן האלוהים, מן הדין והצדק שהשטן יישא בעונש סופי. פועל המשיח בעבור גאולת האדם, וכן טיהור היקום מכל חטא יסתיימו בהסרת החטאים מן המקודש השמיימי, והעתקתם אל השטן, אשר יישא בעונש הסופי. וכך, בשירות הסמלי בקודש, שרות הכהונה שנערך כל השנה הסתיים בטיהור המשכן, בהתוודות כל העדה על כל עוונותיה, ובהשמתם של החטאים על ראש השעיר שנשלח לעזאזל. PP 264.3

כך, בני ישראל למדו מדי יום משירות הקודש באוהל מועד (ובתקופה מאוחרת יותר, בבית המקודש שתפס את מקומו), אמיתות נשגבות הנוגעות למות המשיח ולשירות כהונתו. ופעם בשנה, ביום הכיפורים, למד העם על אירועי קץ העיתים החותמים את העימות הגדול בין המשיח לשטן, ועל הטיהור הסופי של היקום מן החטא ומן החוטאים. PP 264.4