אבות האומה ונביאי ישראל

יציאת מצרים

פרק זה מבוסס על שמות יב׳:-1 34-5 יג׳ עד יה׳

כשנעליהם ברגליהם, מותניהם חגורים ומקלותיהם בידם עמדו בני ישראל דוממים ומלאי יראת כבוד, וציפו לצו ה׳ שיורה להם לצאת לדרך. טרם הפציע השחר, יצאו צבאות ישראל לדרכם. במהלך המכות שפקדו את מצרים, כאשר גבורת ה׳ הפיחה אמונה בלב העבדים העבריים והטילה אימה בקרב משעבדיהם, בני ישראל התאספו לאטלאט בגושן;על אףהפתאומיותשביציאתם ממצרים, ננקטו מראש מספר צעדים לשם ארגון ופיקוח על המוני האדם, העתידים לצאת לדרך. העם חולק למחנות, ונבחרו מנהיגים לכל מחנה ומחנה. בני ישראל יצאו ממצרים בהמוניהם: ״כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף. וגם ערב רב, עלה איתם.״ ״ערב רב״ זה כלל אנשים שלא היו מבני ישראל, חלקם חדורי אמונה באלוהי ישראל, אך רבים מהם לא האמינו בה׳ וביקשו אך ורק להימלט ממכות מצרים, או שהלכו בעקבות ההמונים מתוך סקרנות, או בשל ההתרגשות שאחזה בכל. אספסוף זה היווה מאז ואילך אבן נגף לעם ישראל. PP 208.1

העם אף לקח עימו ״צאן ובקר, מקנה כבד מאד.״ מקנה זה היה שייך לבני ישראל, שכן הם לא מכרו מעודם את רכושם לפרעה כפי שעשו המצרים. יעקב ובניו לקחו עימם את מקניהם בשעת ירידתם מצריימה, והללו גדלו מאוד במספרם במצרים. עתה, טרם ייצאו את הארץ, תבעו בני ישראל מן המצרים, בהתאם למצוותו המפורשת של משה, פיצוי על עבודת הפרך שעשו ללא תשלום. המצרים היו להוטים כל כך להיפטר מהם, עד שלא סירבו לבקשתם. כך יצאו העבדים העבריים ממצרים, עמוסי שלל רב ממשעבדיהם. PP 208.2

יום יציאת מצרים חתם את קורות עם ישראל, שהתגלו לאברהם בחזיון נבואי מאות שנים קודם לכן. ה׳ אמר לאברהם: ״גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם ארבע מאות, שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו, דין אנ׳\וכי; ואחרי כן יצאו, ברכוש גדול.״1 הנבואה על ארבע מאות השנים התגשמה. ״ויהי, בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות יהוה, מארץ מצרים.״ בשעת יציאתם ממצרים נשאו עימם בני PP 208.3

1. קרא הערה 3 בנספח ישראל את עצמותיו של יוסף, שנשמרו זה זמן רב עד שתתגשם הבטחת ה׳. הם היוו מורשת יקרה ששימשה תזכורת לגאולת ישראל בשנות השעבוד האפלות PP 208.4

במקום לנסוע לכנען בדרך ישירה העוברת דרך ארץ פלשתים, נסעו בני ישראל בהנחיית ה׳ דרומה, דרך המדבר, לעבר חופי ים סוף. ככתוב: ״ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים: ׳פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.׳״ אילו ניסו לעבור דרך ארץ פלשתים היו נתקלים בהתנגדות; שכן הפלשתים ראו בהם עבדים נמלטים, ולא היו מהססים לפתוח נגדם במלחמה. בני ישראל לא היו מוכנים להיתקלות בעם חזק ועוין כזה. אמונתם בה׳ הייתה רופפת, והיכרותם את ה׳ לא הייתה עמוקה. אילו הותקפו בידי הפלשתים, הם היו נתקפים אימה ונמלאים רפיון ידיים. בנוסף, הגברים לא היו חמושים ולמודי מלחמה; רוחם דוכאה בשל עול השעבוד הממושך; הם היו מטופלים בנשים ובטף ועמוסים בעדרי צאן ובקר. כאשר ה׳ הנחה את בני ישראל דרך המדבר לים סוף, הוא גילה להם פן נוסף מעצמו: ה׳ הוא אלוהי הרחמים, כמו גם אלוהי המשפט. PP 209.1

״ויסעו, מסוכת; ויחנו באתם , בקצה המדבר. ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה לפני העם.״ מחבר מזמורי התהילים אמר: ״פרש ענן למסך; ואש, להאיר לילה.״ (תהילים קה:39). (קיראו גם את האיגרת הראשונה אל הקורינתיים י:1, 2). עמוד הענן ועמוד האש היוו אותות נסיים, עדות להנהגתו של האל הסמוי מן העין, שלא עזב את עמו לרגע אחד. בשעות היום הנחה ענן ה׳ את מסעותיהם או שימש חופה מעל המחנה, שסככה על בני ישראל מפני השמש הקופחת. קרירותו ולחלוחיותו של הענן העניקו מחסה מרענן ונעים בלב המדבר הצחיח. לעת ליל, הענן הפך לעמוד אש שהאיר את המחנה והשרה עליהם תחושה תמידית של בטחון בנוכחותו של אלוהים. באחד מקטעי הנבואה היפים ביותר בספר ישעיהו התייחס הנביא לעמוד הענן והאש המייצגים את השגחתו של אלוהים על עמו בעימות הגדול והאחרון נגד כוחות הרשע. PP 209.2

וברא יהוה על כל-מכון הר-ציון ועל-מקראה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על־כל־כבוד חופה: (ישעיהו ד׳:5-6) ו וסכה תהיה לצל-יומם מחב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר: בני ישראל כבר החלו לתהות לאן יוביל אותם מסעם; הם עייפו מתלאות הדרך, ובלב אחדים מהם התעורר החשש כי המצרים ירדפו אחריהם. אך עמוד הענן נע קדימה, והם פסעו בעקבותיו. עתה הנחה ה׳ את משה לפנות למעבר הררי צר ולחנות ליד הים. למשה נודע מפי ה׳ כי פרעה ידלוק אחריהם, אך אלוהים יציל את עמו מידיו ויזכה בשל כך לכבוד רב. PP 209.3

במצרים נפוצה הידיעה כי בני ישראל אינם שוהים במקום אחד כדי לעבוד את ה׳, אלא מתקדמים לעבר ים סוף. יועצי פרעה הכריזו באוזני המלך כי עבדיו נמלטו וכי לא ישובו לעולם. הם הצרו על כך שברוב טיפשותם ייחסו את מות בכורי מצרים לכוחו של אלוהי ישראל. נכבדי העם המצרי, שהתגברו עתה על האימה שאחזה בהם, הסבירו את המכות שפקדו את מצרים בתור תוצאה של תופעות טבע חריגות. זעקה מרה נשמעה בקרבם: ״מה זאת עשינו, כי שלחנו את ישראל מעבדנו?״ PP 209.4

פרעה גייס את חילותיו: חיל הרגלים, חיל הפרשים ומפקדיהם. הם מנו ״שש מאות רכב בחור, וכל, רכב מצרים; ושלושים, על כולו.״ המלך עצמו יצא בראש צבאותיו, מלווה בשרים בכירים. גם כוהני מצרים התלוו אליו, וזאת כדי להבטיח כי יזכה בחסד האלים שיעניקו לו ניצחון. המלך היה נחוש בדעתו להפחיד את בני ישראל באמצעות הפגנת כוחו הכביר. המצרים חששו פן העובדה שהם נכנעו לדרישותיו של אלוהי ישראל תהפוך אותם מושא למשל ושנינה בקרב העמים; אך אם ייצאו עתה בהפגנת כוח מרשימה וילכדו את הנמלטים, הם יחזירו לעצמם את כבודם ותהילתם, כמו גם את עבדיהם. PP 210.1

בני ישראל חנו על חוף הים. מי הים נראו כסוגרים עליהם מקדימה, שעה שהר טרשים חסם את דרכם מדרום למחנה. לפתע הם חזו במרחק בנצנוץ שריונים ובמרכבות דוהרות, אשר בישרו את בואו של משמר החלוץ של צבא עצום. כאשר החילות הלכו וקרבו אליהם, בני ישראל נוכחו לדעת כי כל צבא מצרים דולק אחריהם. פחד עמוק מילא את ליבם. אחדים זעקו לה׳, אך רבים חשו אל משה בדברי תרעומת. ״ויאמרו, אל משה: ׳המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר, אשר דיברנו אליך במצרים לאמור, חדל ממנו, ונעבדה את מצרים: כי טוב לנו עבד את מצרים, ממתנו במדבר.׳״ PP 210.2

משה הצטער צער רב על חוסר האמונה שהפגינו בני עמו בה׳, וזאת על אף ששבו וחזו בגבורת ה׳ שפעלה למענם. מדוע שיאשימו אותו בסכנות ובתלאות שפקדו אותם, לאחר שפעל על פי מצוותיו המפורשות של ה׳? אומנם, לא הייתה להם שום אפשרות להינצל ללא התערבותו של אלוהים בכבודו ובעצמו, אך דווקא משום שמשה נקלע למצב זה מתוך ציות לפי ה׳, לא עלה בו שום חשש מן הבאות. תשובתו המרגיעה והמעודדת לבני עמו הייתה: ״אל תיראו - התיצבו וראו את ישועת יהוה, אשר יעשה לכם היום: כי, אשר ראיתם את מצרים היום, לא תספו לראתם עוד, עד עולם. יהוה, ילחם לכם; ואתם, תחרשון.״ PP 210.3

לא היה קל לרסן את מחנות ישראל ולהחזיק אותם בציפייה לפני ה׳. בהיעדר משמעת עצמית, הם נהגו באלימות ובחוסר הגיון. צעקותיהם וזעקותיהם היו רמות ונוקבות. עד כה הם הלכו בעקבות עמוד הענן הנפלא, ששימש אות מאת ה׳ והורה להם מתי לצאת לדרך, אך עתה הם החלו לתהות בינם לבין עצמם שמא הענן מבשר על אסון גדול. האם לא הנחה אותם הענן להגיע לצד הלא- נכון של ההר, שהוביל אותם למבוי סתום? וכך, מלאך ה׳ נתפס במוחם המעוות ככרוז מבשר רע. PP 210.4

אולם, כאשר צבא מצרים הלך וקרב אל בני ישראל, בציפייה למצוא טרף קל, נישא עמוד הענן ברוב תפארתו השמיימה, חלף מעל בני ישראל ונחת בין צבאות מצרים ומחנות ישראל. מסך של עלטה כבדה חצץ בין הרודפים לנרדפים. המצרים, שלא יכלו עוד להבחין במחנה העברים, נאלצו לעצור. אך בשעה שעלטת הלילה הלכה וגברה, הפך עמוד הענן לאור גדול בעבור בני ישראל, והציף את המחנה באור עז כאור יום. PP 211.1

אז שבה התקווה לפעם בלבבותיהם של בני ישראל. משה זעק לפני ה׳. ואז, ״ויאמר יהוה אל משה: ׳מה תצעק אלי? דבר אל בני-ישראל, ויסעו. ואתה הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו׳׳ ויבואו בני ישראל בתוך הים, ביבשה.׳״ PP 211.2

מחבר מזמורי התהילים תיאר את מעבר בני ישראל בים: ״בים דרכך ושביליך (ו־שבילך), במים רבים; ועקבותיך, לא דעו. נחית כצאן עמך, ביד משה ואהרן.״ (תהילים עז:20, 21). כאשר משה נטה את מטהו, נבקע הים לשניים ובני ישראל עברו בחרבה. כל אותה עת ניצבו מי הים כחומה מימינם ומשמאלם. אורו של עמוד האש זרח על נחשולי הים הגועשים והאיר את החרבה שנראתה כתלם כביר בלב הים, אשר נעלם באפילת החוף הנראה באופק. PP 211.3

״וירדפו מצרים, ויביאו אחריהם, כל סוס פרעה, רכבו ופרשיו, אל תוך, הים. ויהי, באשמרת הבוקר, וישקף יהוה אל מחנה מצרים׳, בעמוד אש וענן; ויהם, את מחנה מצרים.״ הענן המסתורי הפך לעמוד אש לנגד עיניהם המשתאות של המצרים. רעמים עזים רעמו וברקים רשפו והבזיקו. ״זרמו מים, עבות, קול, נתנו שחקים; אף חצציך יתהלכו. קול רעמך, בגלגל, האירו ברקים תבל; רגזה ותרעש הארץ.״ (תהילים עז:18, 19). PP 211.4

אימה, בלבול ורפיון ידיים אחזו במצרים. נוכח איתני הטבע הזועפים, בהם דימו המצרים לשמוע את קולו של אל זועם, הם ניסו לשוב על עקבותיהם ולהימלט כל עוד נפשם בהם, אל עבר החוף שממנו באו. אולם משה נטה את מטהו וערם את המים הגועשים, שהיו נכונים לעוט על טרפם. והמים זרמו בשטף קדימה ובלעו את צבאות מצרים במצולותיהם האפלות. PP 211.5

השחר עלה והמוני בני ישראל חזו בשרידי אויביהם העזים. גופות החיילים עטויות השריון היו מוטלות על החוף. בלילה אחד באה לישראל תשועה גדולה מן הסכנה הנוראה מכל שעמדה לכלותם. המוני העבדים שלא היו למודי מלחמה, בלוויית נשים, טף ומקנה, עמדו חסרי אונים מול הים שסגר עליהם נכחם ומול אויב עז שדלק בעקבותיהם. אך אז הם חזו בבקיעת הים, בחרבה שנפערה בתוכו ובתבוסה המוחלטת של אויביהם, אשר אירעה ברגע בו הללו ציפו לנחול ניצחון. ה׳ לבדו חולל בעבורם את התשועה הכבירה הזאת. עתה PP 211.6

הם הפנו אליו את לבבותיהם באמונה, ביראה ובהכרת תודה. הרגש העז שהציף את ליבם מצא את ביטויו בשירי הלל והודייה. רוח ה׳ נחה על משה, אשר ניצח על מקהלת המזמרים והדריך את עמו בשיר ניצחון והודייה, אחד המוקדמים והנשגבים ביותר: PP 212.1

״אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, ליהוה, ויאמרו לאמור:
אשירה ליהוה כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים.
עזבי וזמרת יה, ויהי לי לישועה; זה אלי ואנוהו, אלוהי אבי ואממנהו.
יהוה, איש מלחמה; יהוה שמו. מרכבת פרעה וחילו, ירה בים;
ומבחר שלשיו, טובעו בים סוף.
תהמת, יכסימו; ירדו במצולת, כמו אבן.
ימינך יהוה, נאדרי בכח; ימינך יהוה, תרעץ אויב...
מי כמכה באלם יהוה, מי כמכה נאדר בקדש?
נורא תהלת, עשה פלא...
נחית בחסדך, עם זו גאלת; נהלת בעזך, אל נוה קדשך.שמעו עמים, ירגזון... יאחזמו רעד...
תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרועך ידמו כאבן:
עד יעבור עמך יהוה, עד יעבר עם זו קנית.
תבאמו, ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת, יהוה...״ שמות טו:1-17 PP 212.2

קול רם כקולן הגועש של מצולות הים, עלה מפיהם של המוני בני ישראלשפצחו במזמור הלל נשגב זה. הנשים, ובראשן מרים, אחות משה, השתתפו בזמרה ואף יצאו בתופים ובמחולות. מצהלות השמחה ומזמורי ההלל נשמעו הרחק מעבר לים ולמדבר, וההרים הידהדו את מילות ההלל: ״אשירה ליהוה כי גאה גאה.״ PP 212.3

שירת הים והתשועה הכבירה שהונצחה בה הטביעו רושם בל יימחה בנפש העם העברי. מדור לדור הידהדו מילות המזמור בדבריהם של נביאי ומשוררי ישראל, והעידו על כך שה׳-אלוהים הוא עוז, מגן ומושיע לכל הבוטחים בו. שירת הים אינה נחלתם של בני ישראל בלבד. שיר זה מצביע על היום בו כל הטמא וחסר הקדושה יעלם סופית מן העולם ועל הניצחון המוחלט של עם האלוהים. מחבר ספר ההתגלות, שישב בפתמוס, חזה ברוח הקודש בהמון המנצחים עטויי הבגדים הצחורים, שעמדו על ״ים זכוכית מערב באש... כינורות אלוהים בידם, והם שרים את שירת משה עבד אלוהים ושירת השה.״ (התגלות טו 2-3). {289.1} PP 212.4

״לא לנו יהוה, לא לנו: כי לשמך, ותן כבוד על חסדיך, על אמתך.״ (תהילים קטו:1). כזה היה הלהט שפיעם בשירת ישראל על אודות תשועת ה׳, וכזו היא הרוח האמורה לשכון בלבבותיהם של כל אוהבי ה׳, המלאים יראת כבוד כלפיו. כאשר הקדוש ברוך הוא שיחרר את נשמותיהם של בני האדם מעול החטא, הוא חולל למען האנושות תשועה כבירה יותר מזו שהביא לבני ישראל בים סוף. כמו שעשו המוני בני ישראל שפצחו בשיר הלל, עלינו להלל את ה׳ בקול רם, ובכל לבנו ומאודנו בעבור ״נפלאותיו לבני האדם.״ אנשים הנהנים מחסדי ה׳ ומכירים תודה על כל מתנותיו, אפילו על הקטנות שבהן, יעטו שמחה, ירננו ויזמרו לה׳ בלבבותיהם. עלינו להודות תמיד על שפע הברכות שה׳ מעניק לנו מדי יום, ומעל הכול, על מותו של ישוע המשיח, שבאמצעותו אנו נושעים וזוכים לאושר ולקרבה יתרה עם השמיים. אילו רחמים כבירים, איזו אהבה שאין דומה לה הרעיף ה׳ עלינו החוטאים, כאשר קרב אלינו וראה בנו את אוצרו היחיד והמיוחד! איזה קורבן נשגב הקריב גואלנו כדי שנוכל להיקרא בני אלוהים! עלינו להלל את ה׳ ולהודות לו בעבור התקווה המבורכת הטמונה בתוכנית הגאולה הנשגבת. עלינו להלל ולשבח אותו על הנחלה השמיימית המזומנת לנו, ועל שפע הבטחותיו היקרות מפז. עלינו להללו על כך שישוע חי כדי להפגיע בעבורנו. PP 212.5

הקדוש ברוך הוא אומר: ״זבח תודה, יכבדנני.״ (תהילים נ:23). כל דרי השמיים פוצחים יחדיו בהלל לה׳. הבה נלמד את שירת המלאכים כדי להצטרף לזמרתם כאשר נחבור לשורותיהם. הבה נשורר יחד עם מחבר המזמורים: ״אהללה יהוה ברוק; אזמרה לאלוהי בעודי.״ ״יודוך עמים אלוהים: יודוך, עמים כולם.״ (תהילים קמו:2, סז:4). PP 213.1

יד ההשגחה הביאה את בני ישראל אל מבצר הררי ששכן מול הים. זאת כדי שה׳ יגלה את גבורתו כאשר יגאל את עמו, וירמוס לעיני כל את גאוות משעבדיהם. ה׳ יכול היה להושיע את בני ישראל בדרך אחרת, אך הוא בחר בדרך זו כדי לבחון את אמונתם ולחזק את ביטחונם בו. בני ישראל היו עייפים ומפוחדים, אך אילו עצרו כאשר משה הורה להם להתקדם, אלוהים לא היה סולל בעבורם דרך בלב הים. ״באמונה עברו בים סוף כמו ביבשה...״ (אל העברים יא:29). כאשר בני ישראל צעדו היישר לתוך הים, הם הפגינו את אמונתם בדבר ה׳ אשר נמסר להם מפי משה. הם עשו את כל מה שהיה בכוחם לעשות, וה׳ גיבור ישראל בקע את הים בעבורם וסלל נתיב לרגליהם. PP 213.2

הלקח הכביר של סיפור יציאת מצרים נועד לדורי דורות. החיים המשיחיים אפופים לעיתים קרובות בסכנות, והדבר מקשה עלינו למלא את מחויבויותינו. אנו חוזים בדמיוננו את החורבן הממשמש ובא עלינו, את השעבוד המצפה לנו, או את המוות האורב לנו. אולם קולו של ה׳ מורה לנו מפורשות לצעוד קדימה. עלינו לציית לפקודתו, גם כאשר איננו מסוגלים לראות דבר בעלטה, וגלי הים הקרים מציפים את רגלינו. המכשולים המעכבים את התקדמותנו לא ייעלמו כל עוד ליבנו מלא חשש ורוחנו פוסחת על שתי הסעיפים. אנשים אשר אינם מצייתים לה׳, אשר מחכים עד שייעלם כל צל של אי ודאות, עד שלא תעמוד בפניהם כל סכנה או כישלון - לא יצייתו לו לעולם. רוח של חוסר אמונה נושפת בעורפם ולוחשת: ״הבה נמתין עד שיוסרו כל המכשולים, ואז נראה בבירור את דרכנו.״ אך האמונה מאיצה בנו להתקדם ללא מורא, להאמין בכל מוצא פי ה׳ ולייחל לכל חסדיו. PP 213.3

ענן ה׳ אשר הטיל חושך על מחנה מצרים והפך לאור גדול בעבור בני ישראל, זרח על מחנה העברים והאיר את דרכם. בדומה, יד ההשגחה העליונה מביאה אפלה וייאוש לכופרים, אך מעניקה אור ושלום לנפשות המאמינים הבוטחים בה. הדרך שהקדוש ברוך הוא מוביל בה את חסידיו, עשויה לעבור דרך מדבר או מצולות ים, אך זוהי דרך בטוחה ומוגנת. PP 214.1