אבות האומה ונביאי ישראל

28/75

מים סוף למדבר סיני

פרק זה מבוסס על שמות סד:-ך22-2 ם\ עד יח׳

מים סוף יצאו שוב צבאות ישראל לדרכם בהנחיית עמוד הענן. הנוף שאפף אותם היה משמים מאוד: הרים שוממים, ערבות צחיחות, ים שהשתרע עד למרחקים וחופיו זרועים בגופות חיילי האויב. אך עם זאת, שמחת החירות גדשה את ליבם. שום תחושה של מורת רוח לא העיבה עליה. PP 215.1

אך במהלך שלושה ימי מסע בני ישראל לא מצאו מים. אספקת המים שלהם אזלה. לא היה להם במה להרוות את צימאונם העז, כאשר הם התקדמו בכבדות ובעייפות לאורך הערבות הצחיחות, צרובות השמש. משה שהכיר היטב את האזור, ידע דבר-מה שנבצר מבני עמו. הוא ידע כי המים במרה, התחנה הקרובה בה נובעים מעיינות, לא היו ראויים לשתייה. בחרדה עזה התבונן משה בעמוד הענן שהנחה אותם. בלב דואב שמע את קריאות השמחה, את המילים: ״מים! מים!״ שהדהדו בחדווה לאורך השיירה. גברים, נשים וילדים מיהרו בשמחה אל המעיין והתקבצו סביבו, והנה, קריאת חרדה פרצה מפי המחנה - המים היו מרים כלענה. PP 215.2

אימה וייאוש אחזו בבני ישראל. עתה הם פנו למשה וגערו בו על שום שהדריך אותם בדרך הזאת, תוך שהם שוכחים כי השכינה אשר שרתה בענן המסתורי היא זו שהנחתה את משה. בצערו הרב לנוכח מצוקת עמו, עשה משה את מה שבני עמו שכחו לעשות: הוא צעק בכל ליבו אל הקדוש ברוך הוא ועתר לעזרתו. ״ויורהו יהוה עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים.״ כאן נתן ה׳ לישראל הבטחה באמצעות משה: ״ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלוהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ןשמרת כל חוקיו - כל המחלה אשר שמתי במצחם, לא אשים עליך, כי אני יהוה, רופאך.״ ממרה נסעו בני ישראל לאילים, אחת מנאות המדבר שבה נמצאו ״שתים עשרה עינת מים, ושבעים תמרים.״ כאן חנו מספר ימים לפני כניסתם למדבר סין. עתה, מקץ חודש ליציאתם ממצרים, הם הקימו את המחנה הראשון במדבר. הצידה שלקחו עימם הלכה ואזלה. צמחיית המדבר הייתה זעומה, ועדריהם הלכו ופחתו במספרם. כיצד יימצא מזון בעבור המון אדם רב זה? ספקות קיננו בליבם, והם שבו והתלוננו באוזני משה ואהרון. אפילו נשיאי וזקני העדה חברו לעם בתלונותיו נגד המנהיגים שמונו בידי ה׳. בני ישראל אמרו למשה ולאהרון: ״׳מי יתן מותנו ביד יהוה בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע: כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב.״ PP 215.3

עד כה, בני ישראל טרם סבלו מרעב. כל מחסורם סופק להם. אך עתה הם חששו מפני העתיד. נבצר מבינתם כיצד יצליחו המוני האדם להתקיים במהלך מסעותיהם במדבר, ובדמיונם הם חזו את ילדיהם גוועים מרעב. ה׳ הניח לתלאות ולקשיים לפקוד אותם, ונתן להם לסבול ממחסור במזון ובמים. אך כל זאת כדי שיפנו את לבבותיהם אליו, אל ה׳, אשר גאל אותם והושיעם מכל צרה עד כה. אם יזעקו אליו מתוך מחסורם, הוא ייעתר לבקשתם וימשיך להביע באותות ובנסים את אהבתו ודאגתו כלפיהם. הוא הבטיח לבני ישראל שאם הם יצייתו למצוותיו, לא תפקוד אותם שום מגיפה. אך חוסר אמונתם, שגרם להם לצפות כי הם וילדיהם יגוועו מרעב, היה חטא. PP 216.1

הקדוש ברוך הוא הבטיח לבני ישראל להיות להם לאלוהים, לעשותם לעמו ולהובילם לארץ פורייה ורחבת ידיים. אולם, הם היו נכונים להתעלף נוכח כל קושי שייתקלו בו בדרכם לארץ המובטחת. ה׳ הוציאם מעבדות לחירות ביד חזקה ובזרוע נטויה, כדי לרוממם ולהפכם לברכה לכל משפחות האדמה. אך היה זה הכרחי בעבורם להיתקל בקשיים ולסבול מחסור. אלוהים רומם אותם ממצב של קלון, והכשירם לתפוס מקום של כבוד בקרב האומות, ולזכות באמון רב. לו הייתה להם אמונה בה׳ - לאור כל הנסים שחולל בעבורם, היו נושאים בקלות וברוח חפצה כל אי נוחות, כל מחסור ואפילו סבל ממשי. אך הם לא היו מוכנים לבטוח בה׳ לגבי העתיד, מעבר לנסים שהיו עדים להם במו עיניהם, על אף שנסים אלה היו ראיות מתמשכות לכוחו. הם שכחו את סבלותיהם ואת עבדותם במצרים. הם שכחו את טובו ואת כוחו של ה׳, שהתגלו שעה שהוציא אותם ביד חזקה מעבדות לחירות. הם שכחו כיצד ה׳ חס על ילדיהם, כאשר המלאך המשחית הרג את כל בכורי מצרים. הם שכחו את ההתגלות הנפלאה והנשגבת של גבורת ה׳ בים סוף. הם שכחו כי כאשר פסעו בבטחה בחרבה שנפערה בעבורם בלב ים, חיילות האויב שדלקו אחריהם נכנסו לים, הוכרעו בידי נחשולי הים וטבעו במצולות. הם שמו לב אך ורק לקשיים ולטרדות של הרגע. הם דיברו על קשיי הדרך ותהו מתי יסתיים מסעם, במקום להכריז בהכרת תודה: ״אלוהים מחולל נסים כבירים בעבורנו! בעבר היינו עבדים, אך עתה ה׳ הופך אותנו לאומה חשובה!״ PP 216.2

קורות בני ישראל במדבר תועדו למען תועלתם של אנשי ה׳ עד קץ העיתים. בתיעוד הדרך בה נהג ה׳ בבני ישראל, אשר נדדו סחור סחור במדבר וסבלו מרעב, צמא ותשישות, ובתיעוד ההתגלויות הכבירות של גבורת ה׳ למענם, כרוכים לקחים ואזהרותבעבוראנשיה׳בכלהדורות.החוויותהשונותשחוובניישראלבמדבר,שימשו כבית ספר שהכשיר אותם לקראת ישיבת קבע בכנען, הארץ המובטחת. אלוהים חפץ שחסידיו בזמן הזה יבחנו את המבחנים שבהם התנסו בני ישראל, מתוך ענווה ונכונות ללמוד, כדי שישכילו מהם בשעה שהם מתכוננים לקראת כנען השמיימית. PP 216.3

אנשים רבים הבוחנים את קורות בני ישראל, משתאים נוכח חוסר האמונה והתרעומת שאחזו בהם. נדמה להם כי אילו היו במקומם, הם לא היו כפויי טובה כל כך. אולם, כאשר אמונתם נבחנת, אפילו בניסיונות פעוטים, הם אינם מפגינים אמונה רבה יותר או אורך רוח רב יותר מאלו שהפגינו בני ישראל. כאשר פוקדים אותם צרות וקשיים, הם מתלוננים על הדרך בה נוקט ה׳ כדי לטהר אותם. למרות שאינם חסרים דבר, רבים מהם אינם מוכנים לשים את מבטחם בה׳. הם חיים בחרדה מתמדת, ובחשש שמא הדלות תפקוד את ביתם, וילדיהם יסבלו מחסור ועוני. חלקם מצפים תמיד שיאונה להם רע, או מגזימים בתיאור הקשיים הפוקדים אותם. בדרך זו הם נעשים עיוורים לשפע הברכות המורעפות עליהם מיד ה׳, אשר ראויות להכרת תודתם. המכשולים הנקרים על דרכם מעוררים בהם אי שקט והתמרמרות ומרחיקים אותם מה׳, במקום לגרום להם לחפש אחר עזרת ה׳, מקור העוצמה האחד והיחיד. PP 217.1

האם יאה לנו להיות חסרי אמונה? מדוע שנהיה כפויי טובה וחסרי אמון? ישוע הוא ידידנו; כל השמיים כולם חפצים באושרנו וברווחתנו; החרדות והפחדים המקננים בלבנו מצערים את רוח קודשו של אלוהים. אל לנו לשקוע בחרדה, שכן היא ממלאת את ליבנו בדאגה, מכלה את כוחנו ומקשה עלינו לשאת את התלאות הפוקדות אותנו. אל לנו לתת מקום בלבנו לחוסר אמון בה׳, שכן הדבר גורם לנו להתמקד בדאגותינו ובהכנותינו לעתיד ולראות בהן מטרה מרכזית בחיים, כאילו אושרנו תלוי אך ורק בדברים חומריים. ה׳ אינו חפץ שחסידיו יוכרעו תחת כובד דאגותיהם. אולם, אין בכוונתו להוציא אותם מן העולם הזה השרוי בחטא וברוע, אלא לכוון אותנו אל מקלט שלא יכזיבנו לעולם. הוא פונה אל האנשים העייפים והחרדים ומזמינם: ״בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה.״ הניחו את עול הדאגות והחרדות המעיק על צווארכם, ו״קחו עליכם ?את 7עולי ולמדו ממני, כי ענו אני ונמוך רווח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם.״ (מתי יא:28, 29). כאשר נשליך על ה׳ את כל יהבנו, נמצא בו שלום ומנוחה, שכן הוא דואג לכל בניו. )קיראו את האיגרת הראשונה לפטרוס ה:7). PP 217.2

שאול השליח אומר: ״השמרו, אחי, שלא יהיה באיש מכם לב מרשע וחסר אמונה, הסוטה מאלוהים חיים.״ (אל העברים ג:12). לאור כל הדברים שה׳ חולל בעבורנו, על אמונתנו להיות חזקה בכל עת. במקום להתרעם ולהתלונן, עלינו להודות לה׳ מקרב לב, ולומר:״ ברכי נפשי, את יהוה; וכל קרבי, את שם קודשו. ברכי נפשי, את יהוה; ואל תשכחי, כל גמוליו.״ )תהילים קג:1, 2). {294.2} PP 217.3

הקדוש ברוך הוא לא שכח את צורכיהם של בני ישראל. הוא הודיע למשה, מנהיג העם: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.״ הוא ציווה עליו להורות לעם ללקט מדי בוקר את המן, וכמות כפולה ממנו ביום השישי, כדי לשמור על קדושת השבת. PP 217.4

משה הרגיע את בני העם. הוא הבטיח להם שכל צורכיהם יסופקו. ״ויאמר משה: ׳בתת יהוה לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע, בשמע יהוה את תלונותיכם, אשר אתם מלינם עליו.״ הוא הוסיף ואמר: ״׳ונחנו מה? לא עלינו תלונותיכם כי על יהוה.״ הוא אף הורה לאהרון לומר לעם: ״קרבו לפני יהוה, כי שמע, את תלונותיכם.״ אהרון עשה כמצוותו, ״ויהי, כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל, ויפנו, אל המדבר; והנה כבוד יהוה, נראה בענן.״ הוד והדר כזה שהעיד על נוכחות השכינה טרם נגלה לעיניהם. עתה הם חזו במו עיניהם בהתגלות ה׳, ובדרך זו התוודעו אליו. היה עליהם ללמוד כי האל העליון, ולא משה בן התמותה, הוא-הוא מנהיגם, וזאת כדי שירחשו יראת כבוד לשמו ויצייתו לקולו. PP 218.1

לעת ערב כיסו להקות שלווים את פני האדמה, בכמות שדי היה בה כדי להאכיל את המחנה כולו. PP 218.2

עם שחר נח על פני האדמה דבר-מה, ״דק מחוספס, דק ככופר, על הארץ... והוא, כזרע גד לבן, וטעמו, כצפיחת בדבש.״ העם כינה אותו ״מן.״ משה אמר להם: ״הוא הלחם, אשר נתן יהוה לכם לאוכלה.״ בני העם ליקטו את המן וגילו כי הוא מספיק לכולם. ואז, ״שטו העם ולקטו וטחנו ברחים, או דכו במדכה, ובשלו בפרור, ועשו איתו עוגות׳׳ והיה טעמו, כטעם לשד השמן.״ (במדבר יא:8). בני ישראל צוו ללקט מן המן מדי יום בכמות של עומר [עשירית האיפה] לנפש, ונדרשו לא להותיר ממנו עד הבוקר. היו בקרבם אנשים שניסו לשמור את המן ליום המחרת, אך הוא העלה רימה והבאיש, ולא צלח לאכילה. היה עליהם לאסוף את מנת המן היומית בבוקר׳ כל מה שנותר ממנו על האדמה נמס בחום השמש. PP 218.3

כאשר בני ישראל ליקטו את המן, היו ביניהם אנשים שליקטו יותר או פחות מן הכמות שנקבעה. אך כאשר ״ימדו בוימר, ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר: איש לפי אכלו, לקטו.״ שאול השליח דרש על הכתוב הזה, ואף הבהיר את הלקח המעשי הטמון בו, בדברים שכתב אל הקהילה בקורינתוס: ״אין זה כדי PP 218.4

שתהיה לאחרים רוחה ולכם מחסור, אלא לשם השויון. כעת השפע שלכם ימלא את מחסורם, כדי שבעת הצורך ימלא השפע שלהם את מחסורכם אתם, וכך יקיים השויון, כפי שכתוב: ״ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר.״ (האיגרת השנייה אל PP 218.5

הקורינתים ח:13-15.). PP 218.6

ביום השישי ליקטו בני העם כמות כפולה של מן לכל אדם, היינו, ״שני העמר, לאחד.״ נשיאי העם חשו אל משה כדי ליידע אותו על הנעשה. משה השיב להם: ״הוא אשר דיבר יהוה: שבתון שבת קודש ליהוה, מחר: את אשר תאפו אפו, ואת אשר תבשלו בשלו, ואת כל העודף, הניחו לכם למשמרת עד הבוקר.״ בני ישראל נהגו כמצוות משה וגילו כי המן לא הבאיש. משה הוסיף ואמר להם: ״אכלהו היום, כי שבת היום ליהוה; היום, לא תמצאהו בשדה. ששת ימים, תלקטהו; וביום השביעי שבת, לא יהיה בו.״ PP 218.7

אלוהים דורש מחסידיו לשמור על קדושת השבת, כפי שנשמרה בימי ישראל הקדומה. שומה על כל המשיחיים לראות במצווה שניתנה לבני ישראל צו שניתן אף להם מאת ה׳. עלינו לערוך ביום השישי את כל ההכנות, כדי שהכל יהיה ערוך ומוכן לקראת השבת. בשום פנים ואופן אל לנו להניח לעבודתנו ולעיסוקינו לפלוש לתוך שעות הקדושה. ה׳ התיר פיקוח נפש בשבת: הוא ציווה עלינו לטפל בחולים ובסובלים, שכן העבודה הנדרשת כדי להקל על סבלם היא עבודת צדקה, ואין בה משום חילול השבת. אך עלינו להימנע מכל עבודה שאיננה הכרחית. אנשים רבים דוחים מתוך חוסר אכפתיות דברים פעוטים עד תחילת השבת, שאותם יכלו לעשות במשך היום השישי. אל לנו לנהוג כך. עבודה שלא נעשתה עד קבלת השבת תידחה עד מוצאי שבת. כלל זה עשוי לעורר את זיכרונם של אנשים לא זהירים, ולגרום להם להקפיד לעשות את עבודתם במשך ששת ימי השבוע שנועדו לעבודה. PP 219.1

מדי שבוע במהלך שנות נדודיהם במדבר, בני ישראל היו עדים לנס מיוחד במינו שנועד להטביע את רושמו בנפשם בנוגע לקדושת השבת: ביום השישי ירדה מן השמיים כמות כפולה של מן, אך בשבת לא ירד המן מן השמיים. הכמות שנועדה ליום השבת נשמרה טרייה - המן לא החמיץ ולא הבאיש. אך כאשר הותירו ממנו בכל עת אחרת, הוא הפך בלתי אכיל. PP 219.2

בנסיבות שאפפו את מתן המן, אנו מוצאים ראייה חותכת לכך שהשבת לא הונהגה במעמד הר סיני. ראיה זו מפריכה את הטענה הרווחת, שעל פיה מצוות השבת ניתנה בעת מתן התורה. טרם כניסתם למדבר סיני הבינו בני ישראל כי עליהם לשמור את קדושת השבת. ההכרח ללקט מדי יום שישי כמות כפולה של מן לקראת יום השבת, שבו לא ירד מן מהשמיים, הטביע בנפש העם את טיבו הקדוש של יום המנוחה. כאשר אחדים מבני העם יצאו ללקט את המן בשבת, הקדוש ברוך הוא תהה: ״עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי?״ PP 219.3

״ובני ישראל, אכלו את המן ארבעים שנה, עד באם, אל ארץ נושבת: את המן, אכלו עד באם, אל קצה ארץ כנען.״ אמצעי מחייה נסי זה, שסופק לבני ישראל במשך ארבעים שנה, שימש תזכורת יומיומית לאהבתו הנפלאה של אלוהים שאינה מכזיבה לעולם. על פי מחבר מזמורי התהילים, ה׳ שלח להם ״דגן שמים.״ הם ניזונו מ״לחם אבירים,״ כלומר, מזון שסופק להם בידי מלאכי ה׳. (תהילים עח:24, 25). כאשר בני ישראל ניזונו מ״דגן השמים,״ הם למדו מדי יום על אמינותה של הבטחת ה׳, שהעניקה להם את הביטחון כי לא יידעו מחסור; ממש כאילו היו מוקפים בשדות הדגן המלבלבים של אדמת כנען הפורייה. PP 219.4

המן שירד מן השמיים כדי להזין את בני ישראל היה סמל למשיח, אשר נשלח מאת האלוהים כדי להעניק חיים לעולם. ישוע אמר: ״אני הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר ומתו. זה הוא הלחם היורד מן השמים כדי שיאכלו ממנו וליא ימותו. אני הלחם החי היורד מן השמים. אם ייאכל איש מן הלחם הזה יחיה לעולם. והלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם.״ (יוחנן ו:48-51). בין יתר הברכות שהובטחו לחסידי ה׳ בנוגע לחיי הנצח נאמר: ״המנצח, אני אתן לו מן המן הגנוז.״ (התגלות ב:17). PP 219.5

לאחר שבני ישראל עזבו את מדבר סין ויצאו לדרכם, הם חנו ברפידים. כאן לא נמצאו מים, ולכן בני ישראל הביעו שוב חוסר אמון ביד ההשגחה. ברוב עיוורונם וחוצפתם פנו בני העם אל משה ותבעו: ״תנו לנו מים ונשתה.״ אך סבלנותו של משה לא פקעה. הוא השיב להם: ״מה תריבון עמדי? מה תנסון את יהוה?״ בני העם זעקו בזעם: ״למה זה העליתנו ממצרים, להמית איתי ואת בני ואת מקני בצמא?״ כאשר ה׳ סיפק להם את מזונם בשפע, הם נזכרו בכלימה בחוסר האמונה שהפגינו ובתלונותיהם, והבטיחו לשים את מבטחם בה׳ מעתה ואילך; אולם במהרה הם שכחו את הבטחתם, ונכשלו במבחן הראשון של אמונתם. עמוד הענן שהדריך אותם נדמה בעיניהם כמכסה על מסתורין נורא. ״מי הוא בעצם משה?״ תהו, ״ולשם מה הוא הוציאנו ממצרים?״ חשד ואי אמון מילאו את ליבם. הם העזו להאשים את משה בתכנון מותם ומות ילדיהם בידי תלאות הדרך, וזאת במטרה להתעשר מן הרכוש שישאירו אחריהם. בסערת רוחם ובזעמם הרב אף עמדו לסקול אותו למוות. PP 220.1

במצוקתו הרבה זעק משה לה׳: ״מה אעשה לעם הזה עוד מעט, ויסקלני.״ ה׳ ציווה עליו לקחת את זקני ישראל ואת המטה, שבאמצעותו חולל את נסי ה׳ במצרים, ולעבור לפני העם כדי להראותם את הדרך. ה׳ אמר לו: ״הנני עומד לפניך שם על הצור, בחורב, והכית בצור ויצאו ממנו מים, ושתה העם.״ משה ציית לדבר ה׳. או אז פרץ של מים חיים נהר מתוך המעיין והרווה בשפע את כל המחנה. במקום לצוות על משה להרים את מטהו ולהמיט על מנהיגי עדת המתלוננים הרשעים מגפה נוראה, בדומה למגפות שפקדו את מצרים, ה׳ הפך ברוב חסדו את מטה משה כלי שרת בעבור הצלתם. PP 220.2

״יבקע צורים, במדבר; וישק, כתהומות רבה. ויוציא נוזלים מסלע; ויורד כנהרות מים.״ (תהילים עח:15, 16). משה הוא שהיכה בסלע. אך למעשה היה זה בן האלוהים החבוי בעמוד הענן, שעמד לפני משה וגרם למים החיים לנבוע מן הצור בחורב. לא רק משה וזקני העדה, אלא כל בני העם שעמדו בקרבת מקום חזו בכבוד ה׳; אך אילו הוסר הענן, הם היו ודאי מוצאים את מותם באור הנגוהות הנורא שזרח מן האל ששכן בענן. PP 220.3

צימאונם העז של בני ישראל גרם להם לנסות את ה׳. הם תהו: ״היש יהוה בקרבנו, אם אין?״ ובמילים אחרות: ׳אם אלוהים הוא זה שהביא אותנו למדבר, מדוע אינו מספק לנו מים בנוסף למן?׳ חוסר האמונה שהפגין העם היה חטא חמור, ומשה חשש כי ה׳ יעניש אותם בחרון אפו. משה קרא למקום ״מסה ומריבה״ כדי להנציח את חטאו של העם. ״מסה״ מלשון ניסיון, ו״מריבה״ מלשון ריב. PP 220.4

סכנה חדשה ריחפה עתה על ראשם של בני ישראל. בשל תלונותיהם נגד אלוהים, ה׳ הניח לאויביהם להתקיפם. עמלק, שבט פראי השש לקרב התקיף את מאסף מחנה ישראל, והרג את החלשים והעייפים שהשתרכו מאחור. משה שידע כי המוני העם אינם מוכנים למלחמה, הורה ליהושע לבחור אנשי מלחמה מקרב כל שבטי ישראל, לעמוד בראש הצבא ולתקוף את האויב למחרת בבוקר, שעה שהוא עצמו יעמוד על ראש גבעה סמוכה ובידו מטה ה׳. למחרת יצאו יהושע וצבאו במתקפה נגד האויב, שעה שמשה, אהרון וחור ניצבו על ראש גבעה שחלשה על שדה הקרב. כשידיו מורמות השמיימה ומטה ה׳ ביד ימינו, התפלל משה לניצחון צבאות ישראל. בעיצומו של הקרב התברר כי כל עוד נותרו ידיו של משה מורמות, ידם של בני ישראל הייתה על העליונה. אך כאשר משה הוריד את ידיו, גבר האויב על ישראל. כל אימת שמשה התעייף, אהרון וחור תמכו בידיו כדי להחזיקן מורמות. הם נהגו כך עד שקיעת החמה. אז נחל צבא ישראל ניצחון כביר, והאויב נס על נפשו. PP 220.5

כאשר אהרון וחור תמכו בידיו של משה, הם הפגינו בפני העם את מחויבותם לתמוך במשה בעת ביצוע משימתו הקשה, שהייתה כרוכה בקבלת דבר ה׳ ומסירתו לעם. מעשהו של משה היה אף הוא משמעותי, שכן העיד על כך שאלוהים מחזיק את גורל העם בידיו; כאשר בני ישראל שמים את מבטחם בה׳, הוא נלחם למענם ומכניע את אויביהם. אך כאשר הם חדלים לבטוח בו ובוטחים בכוחם שלהם, הם נעשים אפילו חלשים יותר מאנשים שאינם מכירים את ה׳, ואז אויביהם גוברים עליהם. PP 221.1

כשם שבני ישראל ניצחו את האויב כאשר ידיו של משה נישאו השמיימה עם תפילותיו בעבורם, כך גם אנשי האלוהים מנצחים את האויב כאשר הם בוטחים באמונה בגבורת ה׳, מושיעם רב הכוח. אולם גבורת ה׳ פועלת בד בבד עם מאמץ אנושי. משה לא האמין כי אלוהים יכריע את אויבי ישראל, כל עוד בני ישראל לא נקפו אצבע. בשעה שמנהיג העם הדגול עתר לה׳ והתחנן בפניו, יהושע וחייליו האמיצים נלחמו בכל כוחם כדי להדוף את אויבי ישראל ואלוהים. PP 221.2

לאחר תבוסת עמלק, ה׳ ציווה על משה: ״כתוב זאת זכרון בספר, ושים, באוזני יהושע: כי מחוה אמחה את זכר עמלק, מתחת השמים.״ בסמוך למותו, מסר המנהיג הדגול לעמו את המצווה הקדושה: ״זכור, את אשר עשה לך עמלק, בדרך, בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה, עיף ויגע; ולא ירא, אלוהים. והיה בהניח יהוה אלוהיך לך מכל אויביך מסביב... תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים; לא, תשכח.״ (דברים כה:17-19). ה׳ הכריז בנוגע לעם רשע זה: ״מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור,״ שכן עמלק העז לצאת נגד ה׳. PP 221.3

בני עמלק לא היו בורים גמורים בנוגע לטיבו של ה׳ ולריבונותו. אולם במקום לירוא מפניו, הם החליטו לצאת נגדו. הנסים שחולל משה לעיני המצרים הפכו נושא ללעג בפי העמלקים. הם אף לעגו לחששותיהם של העמים השכנים. הם נשבעו בשם אליליהם להשמיד את בני ישראל ולהכחידם מעל פני האדמה, והתרברבו כי יד אלוהי ישראל תיקצר מלהושיעם. הם לא אוימו או נפגעו בידי בני ישראל; התקפתם באה ללא שום התגרות מצד ישראל; הם פשוט ביקשו להשמיד את עם האלוהים כדי להפגין את שנאתם ומריים כלפי ה׳. העמלקים היו מאז ומעולם רשעים גמורים, וחטאיהם דרשו את נקמת ה׳; אך כאשר חילות עמלק התנפלו על התשושים וחסרי הישע שבמחנה ישראל, הם חרצו את גורל אומתם. יד ה׳ שורה על החלשים שבבניו. אין מעשה של אכזריות או דיכוי כלפיהם החומק מעיניו של היושב במרומים. יד ה׳ מגוננת על כל אוהביו ויראי שמו; שומה על בני האדם להישמר פן יכו את יד ה׳, שכן היא נושאת בגאון את חרב הצדק. PP 221.4

בני ישראל חנו עתה בסביבת הר חורב, לא רחוק ממקום מגוריו של יתרו, חותן משה. יתרו שמע על התשועה שה׳ עשה לישראל כאשר הוציא אותם מבית עבדים. עתה יצא כדי לפגוש את העם, ולהשיב למשה את אשתו ושני בניו. למשה, המנהיג הדגול, נודע מפי שליחים על בואם של יתרו ובני משפחתו, והוא יצא לקבל את פניהם. לאחר שקידם אותם בברכה ושני הצדדים החליפו ברכות שלום, הוא הוביל אותם אל האוהל שלו. בדרכו מצריימה, לקראת הסכנות הכרוכות בהנהגת ישראל בשעת יציאת מצרים, שלח משה את אשתו ובניו חזרה אל משפחת אשתו במדיין. אך עתה יכול היה ליהנות ולהתנחם שוב בחברתם. הוא סיפר ליתרו על כל הנפלאות שה׳ עשה בעבור ישראל. יתרו שמח על כך שמחה רבה ובירך את ה׳. או-אז הוא הקריב עולות וזבחים לה׳ בחברת משה וזקני ישראל. יחדיו הם ערכו סעודה חגיגית לציון ולהנצחת חסד ה׳. PP 222.1

יתרו שהה במחנה. עד מהרה הוא הבחין בכובד המשא שנח על כתפי משה. השמירה על הסדר והמשמעת בקרב המון אדם רב זה, שהיה בור וחסר משמעת, הייתה משימה עצומה. משה היה המנהיג והשופט היחיד של העם, וכל ענייניהם והחובות שהוטלו עליהם, כמו גם המחלוקות שהתגלעו ביניהם הובאו לפניו. הוא ניאות לעשות זאת, שכן ראה בכך הזדמנות ללמד את העם, כפי שהוא עצמו אמר: ״כי יהיה להם דבר, בא אלי... והודעתי את חוקי האלוהים, ואת תורותיו.״ אך יתרו הוכיח אותו, וטען שלא נכון לנהוג לפי שיטה זו. הוא אמר למשה: ״כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך,״ ולכן, ״נבול תיבול.״ הוא יעץ לו למנות אנשים ראויים שינהיגו וישפטו את העם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, שיהיו ״אנשי תיל יךאי אלוהים, אנשי אמת שנאי בצע.״ עליהם לשפוט את העם בכל העניינים הפעוטים, אך להביא את העניינים הקשים והחשובים ביותר לפני משה, אשר ישמש, כדברי יתרו, בתור שליח העם ״מול האלוהים, והבאת אתה את הדברים, אל האלוהים . והזהרתה אתהם, את החוקים ואת התורות; והודעת להם, את הדרך ילכו בה, ואת המעשה, ואשר יעשון.״ משה שמע בעצת יתרו. הדבר לא רק הקל עליו עד מאוד, אלא אף הביא לכינון סדר מופתי בקרב העם. PP 222.2

ה׳ הוקיר מאוד את משה, וחולל את נסיו באמצעותו. אך העובדה שמשה נבחר כדי ללמד את עמו, לא גרמה לו לחשוב שהוא עצמו אינו זקוק להוראה. המנהיג הנבחר של ישראל הקשיב ברצון לעצת כוהן מדיין ירא האלוהים, ואימץ את תוכניתו הנבונה לשם כינון מערכת המשפט בישראל. PP 222.3

מרפידים המשיכו בני ישראל במסעם בעקבות ענן ה׳. הם נסעו דרך ערבות צחיחות, טיפסו על מצוקים תלולים ועברו בנקיקי הרים סלעיים. לעיתים קרובות, כאשר חצו את חולות המדבר, ניצבו נכחם הרי טרשים שדמו למבצרי ענק שחסמו את דרכם ומנעו מהם להתקדם. אך כאשר התקרבו, נבקעו פה ושם פתחים בקיר ההר, וערבה נוספת נפרשה לפניהם. עתה הדריכם הענן דרך מעבר עמוק ומכוסה חצץ. היה זה מחזה נשגב ורב רושם. בין הצוקים הסלעיים שעטו רבבות רגליים של צבאות ישראל ומקניהם, והתקדמו בשטף, כגל גואה ושוקק חיים, אל עבר האופק. עתה נישא הר סיני לפניהם במלוא קומתו והדרו. עמוד הענן נח על פסגתו, ובני ישראל הקימו את אוהליהם במישור שהשתרע לרגליו. כאן הם התגוררו במשך כשנה. בלילה העניק להם עמוד האש את הגנת ה׳, וכאשר היו שקועים בשינה ירד המן בעדינות מן השמיים וכיסה את פני המחנה. PP 223.1

השחר שהפציע צבע את רכסי ההרים הכהים בזהב, וקרני השמש שחדרו אל לב הגיאיות העמוקים נראו בעיני הנוסעים העייפים כקרני חסד שנגהו עליהם מכס המלכות השמיימי. מכל עבר התנשאו פסגות הרים איתנים. נדמה היה כי ההוד וההדר של בדידותם הנשגבת, העידו על הוד מלכותו של ה׳ ועל נצחיותו. הדרת הקודש שאפפה את המקום, הותירה את חותמה על נפשם שנמלאה יראת כבוד. כאן חש האדם הקטן בבורותו ובחולשתו נוכח הבורא, אשר ״שקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים.״ (ישעיהו מ:12). במקום זה עתידים בני ישראל לקבל את ההתגלות הנשגבת ביותר של ה׳, שניתנה אי פעם לאנושות. כאן, במעמד הר סיני, כינס ה׳ את עמו כדי להטביע בליבם את רושם קדושת מצוותיו, ולהורות להם במו פיו את תורתו הקדושה. שינוים קיצוניים וכבירים יתחוללו בקרבם; שכן ההשפעות המשחיתות של חיי העבדות, והשנים הארוכות שבהן נחשפו לעבודת אלילים, הותירו את חותמם על נפשם, אופיים ומנהגיהם. כאשר הקדוש ברוך הוא התוודע אליהם והעניק להם חוכמה ודעת על מהותו הקדושה, הוא פעל כדי לרומם את העם למדרגה מוסרית גבוהה יותר. PP 223.2