אבות האומה ונביאי ישראל

חג הפסח

פרק זה מבוסס על שמות יא׳-יב׳:1-32

כאשר הוצגה לראשונה בפני פרעה הדרישה לשחרור ישראל, היא לוותה באזהרה על המכה הקשה והנוראה שבכל המכות. ה׳ צווה על משה לומר לפרעה: ״׳כה אמר יהוה, בני בכורי ישראל. ואמר אליך, שלח את בני ויעבדני, ותמאן, לשלחו. הנה אנוכי הרג, את בנך בכורך.׳״ (שמות ד:22, 23). על אף שבני ישראל היו בזויים בעיני המצרים, הם זכו לכבוד מאת ה׳, אשר בחר בהם בתור העם הנבחר שינצור את תורתו. הזכויות והברכות המיוחדות שקיבלו העניקו להם עליונות על פני העמים, כשם שהבן הבכור עליון על פני אחיו. PP 203.1

מכת הבכורות, המכה הראשונה שמצרים הוזהרה לגביה, הייתה אמורה להיות האחרונה שבמכות. אלוהים הקדוש הוא ארך אפיים ורב חסד, ונוהג באהבה וברוך בבני האדם שנבראו בצלמו. במכות שהוכו עד כה איבדו המצרים את המקנה והיבולים שלהם. אילו חזרו בתשובה, בניהם לא היו מושמדים. אולם המצרים התנגדו בעיקשות לצו האלוהי, ועתה עמד ה׳ להכותם במכה האחרונה. PP 203.2

פרעה אסר על משה להתייצב שוב בפניו, אחרת היה צפוי לעונש מוות. אך ה׳ ציווה עליו למסור בשמו את המסר האחרון למלך קשה העורף. לכן, משה הופיע שוב בפני פרעה, ובפיו ההכרזה הנוראה: ״כה אמר יהוה: ׳כחצות הלילה, אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור, בארץ מצרים: מבכור פרעה הישב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים; וכל, בכור בהמה. והיתה צעקה גדלה, בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהיתה, וכמוהו לא תסף. ולכל בני ישראל, לא יחרץ כלב לשנו, למאיש, ועד בהמה, למען, תדעון, אשר יפלה יהוה, בין מצרים ובין ישראל. וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור, צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואחרי כן, אצא.׳״ PP 203.3

טרם היכה ה׳ את מצרים במכת הבכורות הוא העניק לבני ישראל הנחיות בנוגע ליציאתם ממצרים, במיוחד לגבי האופן שבו יינצלו מן המכה הממשמשת ובאה. כל משפחה צוותה לשחוט, לבדה או עם משפחה נוספת, ״שה תמים״ מן הכבשים או העזים, לטבול ״אגודת אזוב״ בדם השה ולהזות מן הדם ״על שתי המזוזת, ועל המשקוף על הבתים.״ בני ישראל צוו לאכול בלילה את הבשר כשהוא צלוי, יחד עם מצות ומרור (ירקות מרים), כפי שמשה הורה להם: ״וככה תאכלו אתו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אתו בחפזון, פסח הוא ליהוה.״ PP 203.4

ה׳ הכריז: ״ועברתי בארץ מצרים, בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים, מאדם ועד בהמה; ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים... והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אותם שם, וראיתי את-הדם, ופסחתי עלכם; ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכתי בארץ מצרים.״ PP 204.1

בני ישראל צוו לחגוג את הפסח לזכר גאולה כבירה זו, מדי שנה בשנה, לדורי דורות. ככתוב: ״והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגתם אתו חג ליהוה: לדורותיכם, חוקת עולם תחגוהו״ כאשר בני ישראל יחגגו את הפסח בשנים הבאות, יהיה עליהם לספר את סיפור יציאת מצרים באוזני ילדיהם, כמצוות משה: ״והיה, כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם: זבח פסח הוא ליהוה, אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים, ואת בתינו הציל.״ PP 204.2

זאת ועוד, בכורי בני ישראל ובכורי בעלי החיים היו שייכים לה׳, וניתן היה לפדותם אך ורק באמצעות כופר. בני ישראל היו אמורים לעשות זאת מתוך הכרה בחשיבות קורבן הכפרה. כאשר בכורי מצרים הושמדו, עמדו בכורי ישראל בצדק בפני אותו גורל מר, אך קורבן הכפרה עמד לזכותם, וכך ניצלו בחסד ה׳. ה׳ הכריז: ״כי לי, כל בכור. ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדישתי לי כל בכור בישךאל, מאדם עד בהמה: לי יהיו, אני יהוה.״ (במדבר ג:13). PP 204.3

לאחר כינון עבודת המשכן, בחר ה׳ בשבט לוי, במקום בבכורי בני ישראל, כדי לשרתו בעבודת המשכן. ככתוב: ״כי נתונים נתונים המה לי , מתוך בני ישראל: תחת פטרת כל רחם בכור כל, מבני ישראל, לקחתי אותם, לי.״ (במדבר ח:16). אולם כל בני ישראל נדרשו לפדות את הבנים הבכורים בכופר. (במדבר יח: 15, 16). PP 204.4

הפסח אמור לשמש זיכרון וסמל לא רק ליציאת מצרים, אלא אף לגאולה כבירה יותר, שהמשיח עתיד להעניק לבני עמו כאשר ישחררם מעול השעבוד לחטא. זבח השה מייצג את ״שה האלוהים״, שבו טמונה תקוותנו היחידה לישועה. שאול השליח אומר: ״...שהרי נזבח שה הפסח שלנו - המשיח.״ (הראשונה אל הקורינתיים ה:7). בשחיטת שה הפסח לא היה די; העם צווה להזות את דמו על משקופי הבתים. כך עלינו להחיל את זכויות דם המשיח על נפשנו. עלינו להאמין בכך שהמשיח מת בעבור העולם, אך גם שהוא מת בעבור כל אחד ואחד מאיתנו. עלינו לאמץ לעצמנו את סגולותיו של קורבן הכפרה. PP 204.5

האזוב שנועד להזיית הדם היה סמל לטוהרה. לכן הוא שימש לטיהור מצורעים ואנשים שנטמאו במגע עם המתים. חשיבותו של האזוב כגורם מטהר צוינה בתפילת מחבר מזמורי התהילים: ״תחטאני באזוב ואטהר ; תכבסני, ומשלג אלבין.״ (תהילים נא:9). PP 204.6

העם צווה לצלות את השה בשלמותו, מבלי לשבור אפילו אחת מעצמותיו. בדומה, אפילו עצם אחת של שה האלוהים, העתיד למות בעבור האנושות, לא תישבר.(יוחנן יט:36). מצווה זו אף ייצגה את שלמותו של קורבן המשיח העם צווה לאכול את בשר זבח הפסח. אין די בכך שנאמין במשיח למחילת חטאינו; עלינו לקבל באמונה וללא הרף חיזוק ומזון רוחני מן המשיח באמצעות דברו. המשיח אמר: ״אמן אמן אני אומר לכם, אם לא תאכלו את בשר בן האדם ןלא תשתו את דמו, אין לכם חיים בקרבכם.״ (יוחנן ו: 53, 54). כדי להבהיר את כוונתו, הוסיף ישוע ואמר: ״הרוח היא המחייה; הבשר אינו מועיל כלום. הדברים שדיברתי אליכם רוח הם וחיים.״ (פס׳ 63). ישוע קיבל את תורת אביו שבשמיים, ציית למצוותיה, גילם את עקרונותיה בחייו והפגין את רוחה ואת כוחה המיטיב בלב האדם. PP 205.1

יוחנן אמר: ״הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו; ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת.״ (יוחנן א:14). תלמידי המשיח חייבים ליטול חלק בהתנסותו של המשיח. עליהם לקבל ולהטמיע את דבר ה׳, כדי שיהפוך כוח מניע בחייהם ובמעשיהם. עליהם להשתנות באמצעות גבורת המשיח, לקבל את דמותו וצלמו ולשקף את מידותיו האלוהיות. עליהם לאכול מבשרו ולשתות מדמו של בן האלוהים, אחרת לא יהיו חיים בקרבם. רוחו של המשיח חייבת לשרות בתלמידיו; פועלו של המשיח חייב להיות פועלם של תלמידיו. PP 205.2

העם צווה לאכול את זבח הפסח עם מרור, המסמל את המרורים שבחיי העבדות במצרים. וכך, כאשר אנו ניזונים מן המשיח, עלינו לעשות זאת בלב נשבר ונדכה, מתוך חרטה על חטאינו. גם אכילת המצות הייתה משמעותית. הדבר צווה במפורש בתורת הפסח, ובני ישראל הקפידו שלא יימצא בבתיהם אפילו פרור של חמץ במשך ימי החג. בדומה, כל אדם המקבל חיים מן המשיח וניזון ממנו, חייב להרחיק את שאור החטא מחייו. שאול השליח כתב אל המאמינים הקורינתיים: ״בערו את השאור הישן למען תהיו עסה חדשה. הלא אתם כמצות, שהרי נזבח שה הפסח שלנו - המשיח. לכן נחגה לא בשאור ישן ולא בשאור הרוע והרשע אלא במצות התום והאמת.״ (הראשונה אל הקורינתים ה׳:7-8) PP 205.3

טרם ייצאו לחופשי, נדרשו העבדים העבריים להפגין את אמונתם בגאולה הכבירה שה׳ עתיד לחולל. הם צוו לסמן את פתחי הבתים באות הדם, כדי להבדיל את עצמם ומשפחותיהם מן המצרים, ולהתכנס בבתיהם. אילו התעלמו אפילו מאחת המצוות הללו, אילו שכחו להפריד את ילדיהם מילדי המצרים, אילו שחטו את שה הפסח אך לא הזו מדמו על פתחי הבתים, הם לא היו חופשיים מסכנה. במקרה כזה, גם אם היו מאמינים בכנות כי עשו את כל הנדרש, כנותם לא הייתה מצילה אותם. כל תושבי מצרים שלא יצייתו למצוות ה׳, עתידים לאבד את בכוריהם בידי המלאך המשחית. PP 205.4

בני ישראל נדרשו להפגין את אמונתם באמצעות ציות. בדומה, כל בני האדם המקווים להיוושע בזכות דם המשיח, חייבים להבין כי עליהם לעשות דבר- מה כדי להבטיח את ישועתם. אומנם, רק המשיח יכול להצילנו מן העונש על החטא, אך עלינו מוטל להפנות עורף לחטא ולציית לה׳. בני האדם נושעים באמצעות אמונה, לא באמצעות מעשי צדקה. אולם אמונתנו חייבת להתבטא במעשים. אלוהים העניק את בנו כדי למות כקורבן כפרה בעבור חטאי העולם; אלוהים גילה לעולם את אור האמת ואת הדרך לחיים; אלוהים העניק לנו יכולות, מצוות וזכויות. עתה, שומה עלינו לציית למצוות ה׳ ולהשתמש כיאות ביכולות ובזכויות שה׳ סיפק למען גאולתנו; עלינו להעריך את המתנות שה׳ העניק לנו ולהשתמש בהן. עלינו להאמין בה׳ ולציית לכל מצוותיו. PP 206.1

לאחר שמשה שינן באוזני בני ישראל את המצוות שעליהם לקיים ואת האותות שה׳ סיפק לגאולתם, ״ויקד העם, וישתחוו.״ הציפייה לחירות שמילאה את ליבם בשמחה, הידיעה הנוראה על המכה הקשה העומדת לפקוד את משעבדיהם, ההכנות והפעולות שהם נדרשו לעשות, הקשורות כולן ליציאתם החפוזה ממצרים - כל הדברים הללו נשכחו לעת עתה בשל הכרת התודה שחשו כלפי ה׳, מושיעם רב החסד. רבים מן המצרים שהגיעו להכרה באלוהי העברים כאל האמת היחיד, התחננו לקבל מקלט בבתי העברים כאשר המלאך המשחית יעבור במצרים. הם התקבלו בברכה בקרב בני ישראל, והתחייבו לעבוד מעתה ואילך את אלוהי יעקב, ולצאת בלוויית עמו ממצרים. PP 206.2

בני ישראל צייתו למצוות ה׳. הם עשו את ההכנות ליציאתם במהירות ובחשאיות. המשפחות נאספו, שה הפסח נשחט, בשרו נצלה באש, המצות נאפו והמרור הוכן. אב המשפחה, ששימש ככהן הבית, היזה את דם השה על המשקופים והתכנס עם משפחתו בתוך הבית. שה הפסח נאכל בחיפזון ובשקט. בני העם התפללו לה׳ ביראה, כשליבם של הבכורים, מקרב הגברים החסונים ביותר ועד לילדים הרכים ביותר, פעם באימה שלא ניתן היה לתארה. אבות ואימהות לפתו את בכוריהם האהובים בזרועותיהם, כאשר הגו במכה הנוראה העתידה לנחות הלילה על הארץ. אולם, המלאך המשחית פסח על בתי ישראל כאשר נגף את המצרים. אות הדם, סימן להגנת המושיע, התנוסס על משקופי בתי ישראל, והמלאך המשחית לא פקד את בתיהם. PP 206.3

בחצות הלילה, ״ותהי צעקה גדולה, במצרים, כי אין בית, אשר אין שם מת.״ PP 206.4

כל הבכורים בארץ מצרים ״מבכר פרעה הישב על כסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל, בכור בהמה,״ הוכו בידי המלאך המשחית. ברחבי ממלכת מצרים האדירה, כל בן בכור שהיה גאוות המשפחה, שכב עתה על ערש דווי. זעקות ויללות קינה מילאו את האוויר. המלך ואנשי חצרו עמדו מוכי אימה, בפיק ברכיים ובפנים חיוורות, לנוכח הזוועה שפשתה בכול. פרעה נזכר כיצד הכריז בעבר: ״מי יהוה אשר אשמע בקולו, לשלוח את ישראל? לא ידעתי את יהוה, וגם את ישראל לא אשלח.״ עתה, כאשר גאוותו, זו שבעזרתה העז לצאת נגד השמיים, נרמסה עד עפר, הוא קרא ״למשה ולאהרן לילה, ויאמר: ׳קומו צאו מתוך עמי, גם אתם, גם בני ישראל; ולכו עבדו את יהוה, כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם, ולכו; וברכתם, גם אותי.׳״ יועצי המלך ובני עם המצרי הפצירו בעם ישראל למהר ולעזוב את הארץ. ככתוב: ״ותחזק מצרים על העם, למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו, כולנו מתים.״ PP 206.5