מלכי ונביאי ישראל

“נינוה, העיר הגדולה”

נינווה, בירת ארם, היתה אחת הערים הגדולות בעולם העתיק בימי מלכות ישראל ומלכות יהודה. העיר הוקמה על גדותיו הפוריים של החידקל, זמן קצר לאחר פיזורם של מקימי מגדל בבל. היא צמחה ופרחה מאות שנים, עד ש״היתה עיר גדולה לאלוהים, מהלך שלושת ימים״ (יונה ג׳ 3). PK 139.1

בתקופה בה נהנתה נינווה מעושר בר חלוף, היא היתה מרכז של פשע ורשע. בהשראת רוח הקודש נכתב במקרא על אודותיה: ״עיר דמים; כולה כחש פרק מלאה, לא ימיש טרף.״ בהשאלה, משווה נחום הנביא את נינווה לאריה אכזר ורעב המשחר לטרף, ותוהה: ״כי על מי לא עברה רעתך, תמיד?״ (נחום ג׳, 1, 19). PK 139.2

ואולם, נינווה, רשעה ככל שהיתה, לא התמסרה כליל לרוע. ה׳, אשר רואה ״את כל בני האדם״ )תהילים ל״ג 13) ואשר ״כל יקר ראתה עינן״ (איוב כ״ח 10), ראה בעיר זו אנשים רבים שחיפשו דבר מה טוב ונעלה יותר; אם תינתן להם הזדמנות ללמוד על אלוהים חיים, הם יחדלו לבצע את מעשיהם הרעים ויסגדו לו. וכך, בחוכמתו הרבה גילה ה׳ את עצמו לאנשי נינווה בדרך שאין לטעות בה, כדי להובילם, ככל האפשר, לחזרה בתשובה. PK 139.3

כלי השרת שבו בחר ה׳ למלאכה זו היה יונה הנביא, בנו של אמתי. דבר ה׳ בא אל יונה PK 139.4

״לאמור: ׳קום לך אל נינוה, העיר הגדולה, וקרא עליה:כי עלתה רעתם לפני.׳״ (יונהא’ 2,1). PK 139.5

בזמן שהנביא הרהר בקשיים הכרוכים בביצוע המשימה ובחוסר האפשרות לבצעה, הוא התפתה לפקפק בחוכמה שבקריאה זו. מנקודת מבט אנושית דומה היה שדבר לא יושג דרך הכרזת מסר כזה בעיר היהירה. הנביא שכח לרגע שאלוהים, שאותו שירת, הוא כול יודע וכול יכול. בשעה שיונה היסס ופקפק, גבר עליו השטן בעזרת הייאוש שזרע בליבו. אימה גדולה אחזה בנביא והוא קם ״לברוח תרשישה מלפני יהוה.״ הוא הלך ליפו, שם מצא ספינה שעמדה להפליג ל״תרשיש, ויתן שכרה וירד בה לבוא עימהם תרשישה...״ (פס׳ 3). PK 139.6

המשימה שהוטלה על יונה היתה כרוכה באחריות כבדה. ואולם, ה׳ שהורה לעבדו ללכת לנינווה, היה מסוגל לתמוך בו ולהנחילו הצלחה. אילו ציית הנביא ללא היסוס, התנסויות מרות רבות היו נחסכות ממנו וברכות רבות היו מורעפות עליו. ואולם, בשעה שייאוש אחז בלבו של יונה, ה׳ לא נטשו. דרך סדרת ניסיונות והתערבויות מוזרות מיד ההשגחה, ביטחונו של הנביא באלוהים ובכוחו הכול יכול להושיע, שב אליו והתחזק. PK 139.7

אילו המתין יונה כאשר קיבל את הקריאה לראשונה, כדי לשקול את העניין בשלווה ובנחת, ייתכן שהיה מבין כמה טיפשי יהיה כל מאמץ מצידו להימלט מן המחויבות שהוטלה עליו. ואולם, לא לזמן רב הורשה הנביא להמשיך באין מפריע במנוסתו המטורפת. PK 140.1

״ויהוה הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים׳׳ והאניה חישבה להשבר. וייראו המלחים, ויזעקו איש אל אלוהיו, ויטלו את הכלים אשר באנייה אל הים להקל מעליהם; ויונה ירד אל ירכתי הספינה, וישכב, וירדם״ (פסוקים 4, 5). PK 140.2

בזמן שהמלחים התחננו לאליליהם לעזרה, רב החובל, שמצוקתו הלכה וגברה, חיפש את יונה. כשמצא אותו, ״ויאמר לוי: ׳מה לך נרדם? קום, קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת האלוהים לנו, ולא נאבד׳״ (פס׳ 6). PK 140.3

ואולם, תפילותיו של הנביא שפנה עורף למחויבות שהוטלה עליו, לא הועילו. המלחים שהאמינו כי הסופה העזה העידה עלזעמם של אליליהם, הציעו כמוצא אחרון להפיל גורל.״ויאמרו איש אל רעהו: ׳לכו ונפילה גורלות, ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו.׳ PK 140.4

״ויפלו גורלות, ויפול הגורל על יונה. ויאמרו אליו: ׳הגידה נא לנו, באשר למי הרעה הזאת לנו? מה מלאכתך ומאין תבוא? מה ארצך ואי מזה עם אתה?׳ PK 140.5

״ויאמר אליהם: ׳עברי אנכי; ואת יהוה אלוהי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה.׳ PK 140.6

״ויראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו: ׳מה זאת עשית?׳ כי ידעו האנשים, כי מלפני יהוה הוא בורח, כי היגיד להם. PK 140.7

״ויאמרו אליו: ׳מה נעשה לך, וישתוק הים מעלינו?׳ כי הים הולך וסוער. PK 140.8

״ויאמר אליהם: ׳שאוני והטילוני אל הים׳ וישתיק הים מעליכם: כי יודע אני, כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם.׳ PK 140.9

״ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה, ולא יכלו: כי הים הולך וסוער עליהם. ויקראו אל יהוה ויאמרו: ׳אנה יהוה, אל נא נאבדה בנפש האיש הזה, ואל תתן עלינו דם נקיא. כי אתה יהוה, כאשר חפצת עשית.׳ וישאו את יונה, ויטלוהו אל הים; ויעמיד הים מזעפו. PK 140.10

״ויראו האנשים יראה גדולה את יהוה; ויזבחו זבח ליהוה, וידרו נדרים. PK 140.11

״וימן יהוה דג וגדול, לבלע את יונה; ויהי יונה במעי הדג, שלושה ימים ושלושה לילות. PK 140.12

״התפלל יונה אל יהוה אלוהיו, ממעי הדגה. ויאמר: ׳קראתי מצרה לי אל יהוה, ויענני; מבטו שאול שועתי, שמעת קולי. ותשליכני מצולה בלבב ימים, ונהר יסובבני; כל משבריך וגליך, עלי עברו. PK 140.13

״ואני אמרתי, נגרשתי מנגד עיניך; אך אוסיף להביט אל היכל קודשך. אפפוני מים עד נפש, תהום יסובבני; סוף חבוש לראשי. לקצבי הרים ירדתי, הארץ ברחיה בעדי לעולם; ותעל משחת חיי, יהוה אלהי. בהתעטף עלי נפשי, את יהוה זכרתי; וותבוא אליך תפילתי, אל היכל קודשך. PK 141.1

“משמרים, הבלי שווא, חסדם, יעזבו. ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה. ישועתה, ליהוה׳” (א׳ -7ב׳ 10). PK 141.2

סוף סוף למד יונה כי “ליהוה הישועה.” (תהילים ג׳ 9). בלב מלא חרטה והוקרה על חסדו המושיע של אלוהים, באה ליונה תשועה: הוא ניצל מן הסכנות הכבירות שארבו לו במעמקי הים, והושלך ליבשה. PK 141.3

פעם נוספת הוטלה על עבד ה׳ המשימה ללכת לנינווה ולהזהירה. “ויהי דבר יהוה אל יונה שנית לאמור: ׳קום לך אל נינוה, העיר הגדולה; ויקרא אליה את הקריאה, אשר אנוכי דיבר אליך.׳” PK 141.4

הפעם לא עצר יונה כדי להטיל ספק במשימה שהוטלה עליו או להתלבט אם לבצעה, אלא ציית מיד וללא היסוס. “ויקם יונה, וילך אל נינוה כדבר יהוה” (יונה ג׳ 3-1). PK 141.5

מרגע שנכנס לעיר החל יונה להכריז את הבשורה המרה: “עוד ארבעים יום, ונינוה נהפכת׳׳ (פס׳ 4). הוא הלך מרחוב לרחוב והשמיע את מסר ההזהרה. PK 141.6

המסר לא היה לשווא. הקריאה שנשמעה ברחובות העיר הכופרת עברה מפה לאוזן, עד שכל תושביה שמעו את הבשורה המזעזעת. רוח ה׳ החדירה את המסר לכל לב ולב, וגרמה להמונים לרעוד מפאת חטאיהם ולחזור בתשובה בהשפלה עמוקה. PK 141.7

“ויאמינו אנשי נינוה באלוהים, ויקראו צום וילבשו שקים, מגדולם ועד קטנם. ויגע הדבר אל מלך נינוה, ויקם מכסאו, ויעבר אדרתו מעליו; ויכס שק, וישב על האפר. ויזעק, ויאמר בנינוה, מטעם המלך וגדליו, לאמור: ׳האדם והבהמה הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה, אל ירעו, ומים אל ישתו. ויתכסו שקים, האדם והבהמה, ויקראו אל אלוהים בחוזקה; וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס, אשר בכפיהם. כי יודע ישוב וניחם האלוהים, ושב מחרון אפו, ולא נאבד?” (פסוקים 9-5). PK 141.8

בזמן שהמלך ושריו, נכבדי העם ופשוטי העם “חזרו בתשובה בקריאת יונה” (מתי י“ב 41), וזעקו פה אחד לאלוהי השמיים, העניק להם ה׳ את חסדו. ״וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה; וינחם האלוהים, על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה” (יונה ג׳ 10). האבדון שנגזר עליהם בוטל, אלוהי ישראל רומם וזכה לכבוד ולתהילה ברחבי העולם האלילי ותורתו זכתה לכבוד. רק כעבור שנים רבות נפלה נינווה קורבן לעמים שסבבו אותה, וזאת משום ששכחה את ה׳ ושבה להתבצר בגאוותה. [לסיפור מפלת אשור, ראו פרק ל׳.] PK 141.9

כשנודע ליונה על תוכניתו של ה׳ להציל את העיר, שחרף רשעותה שבה בתשובה בשק ואפר, היה עליו להיות הראשון לשמוח על חסדו המופלא של ה׳. ואולם, במקום לשמוח, הוא שקע במחשבות קודרות, מחשש שמעתה ואילך יתייחסו אליו כאל נביא שקר. בהיותו קנאי למוניטין שלו, שכח את ערכן היקר מפז של הנשמות האובדות שחיו בעיר הרשעה. הרחמים שהרעיף ה׳ על תושבי נינווה ששבו בתשובה, הרגיזו והכעיסו אותו. ״וירע אל יונה רעה גדולה; ויחר לו. ויתפלל אל יהוה ויאמר: אנה יהוה? הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קידמתי, לברוח תרשישה: כי ידעתי, כי אתה אל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה׳״ (יונה ד׳ 1, 2). PK 141.10

פעם נוספת נכנע יונה לנטייתו להטיל ספק ולפקפק; פעם נוספת הוכרע בידי הייאוש. מתוך שאיבד עניין ברווחת הזולת וחש שהוא מעדיף למות מאשר לראות את העיר ניצלת ממוות, הכריז יונה במורת רוח: ״׳ועתה יהוה, קח נא את נפשי ממני: כי טוב מותי מחיי.׳ PK 142.1

״ויאמר יהוה: ׳ההיטב חרה לך?׳ ויצא יונה מן העיר, וישב מקדם לעיר; ויעש לו שם סוכה, וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה מה יהיה בעיר. וימן יהוה אלוהים קיקיון ויעל מעל ליונה, להיות צל על ראשו, להציל לו מרעתו; וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה.״ (פסוקים 6-3). PK 142.2

למחרת נתן ה׳ ליונה שיעור מאלף. “וימן האלוהים תולעת, בעלות השחר למחרת; ותך את הקיקיון, וייבש. ויהי כזרח השמש, .וימן אלהים רוח קדים חרישית, ותך השמש על ראש יונה, ויתעלף; וישאל את נפשו למות, ויאמר: ׳טוב מותי מחיי.׳״ ה׳ שב ודיבר אל נביאו. הוא שאל אותו: ״ההיטב חרה לך על הקיקיון?״ ויונה השיב: ״היטב חרה לי עד המות.״ PK 142.3

אמר לו ה׳: ״אתה חסת על הקיקיון, אשר לא עמלת בו ולא גדלתו: שבן לילה היה, ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה מישתים עשרה ריבו אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?״ (פסוקים 11-7). PK 142.4

על אף שיונה חש מבולבל ומושפל והתקשה להבין את תכליתו של ה׳ בהצלת נינווה, הוא מילא את המשימה שהוטלה עליו והזהיר את תושבי העיר הגדולה. על אף שהאסון שעליו ניבא לא התרחש, מסר האזהרה שלו היה מאת ה׳ והגשים את התכלית שה׳ יעד לו. תהילת חסדו של ה׳ נגלתה לעיניהם של עובדי האלילים. אנשים אלה, שישבו זמן רב כל כך באפילה, זעקו לה׳ וה׳ הצילם, ככתוב: ״יושבי חושך וצלמוות; אסירי עני וברזל... ויזעקו אל יהוה, בצר להם; ממצוקותיהם יושיעם. יוציאם מחושך וצלמוות; ומוסרותיהם ינתק... ישלח דברו, וירפאם; וימלט משחיתותם״ (תהילים ק״ז 10, 13, 14, 20). PK 142.5

במהלך שירותו עלי אדמות דיבר המשיח על הטובה שצמחה לנינווה בזכות הטפתו של יונה, והשווה בין תושבי נינווה, העיר האלילית, לבין האנשים בימיו שהתיימרו להיות חסידי ה׳. הוא הכריז: ״אנשי נינוה יקומו במשפט עם הדור הזה וירשיעוהו, כי חזרו בתשובה בקריאת יונה; והנה גדול מיונה כאן״ (מתי י״ב 40, 41). המשיח בא לעולם הומה ועסוק, רווי המולת מסחר, רוחש התמקחויות, ויכוחים וריבים שנערכו בין סוחרים לקונים, כשכל צד עשה כל מאמץ להשיג לעצמו כמה שיותר. אך מעל להמולה ולמהומה נשמע קולו של המושיע כקול שופר ה׳, כאשר הכריז: “מה תועלת תצמח לאדם אם ירויח את כל העולם ויפסיד את נפשו? ;שכן מה יתן אדם כתמורה בעד נפשו?׳׳ (מרקוס ח׳ 36, 37). PK 142.6

כשם שתוכחתו של יונה היתה אות לאנשי נינווה, כך היתה תוכחתו של המשיח אות לבני דורו. ואולם, איזה הבדל חד באופן שבו הן התקבלו! חרף האדישות והלעג שזכה להם, המושיע המשיך לעמול עד שהגשים את שליחותו. PK 143.1

הלקח נועד לשליחי ה׳ בימינו, כשערי האומות משוועות לידע על מעלותיו ומטרותיו של אלוהי האמת, בדיוק כמו תושבי נינווה הקדומה. PK 143.2

שגרירי המשיח אמורים לכוון את בני האדם אל עולם נעלה יותר שהדרך אליו נשכחה. על פי תורת כתבי הקודש, העיר היחידה שתישאר על תילה לנצח היא זו שמייסדה ויוצרה הוא ה׳. בעלי האמונה עשויים לחזות בעיני רוחם בשערי השמיים השופעים בתהילת האלוהים. דרך עבדיו המשרתים בקודש קורא האדון ישוע לבני האדם לפתח שאיפות קדושות, ובעזרתן לחתור לנחול נחלה נצחית. הוא מאיץ בהם לאגור אוצרות בשמיים לצד כס האלוהים. PK 143.3

בקרוב, כמעט כל תושבי ערי העולם יתנו את הדין על חטאיהם, וזאת בשל התגברות מעשי הרשע והחמס המתבצעים בהן. השחיתות המושלת בכיפה כה רבה ומחרידה, שנבצר מעם אנוש לתארה. כל יום בתורו מביא עימו גילויים חדשים על סכסוכים, לקיחת שוחד ומעשי הונאה; כל יום מביא עימו תיעוד מחליא משלו על אלימות, הפקרות, אדישות לסבל אנוש והשמדה אכזרית ושטנית של חיי אדם. כל יום מעיד בתורו על התגברות הטירוף ועל עליה במקרי הרצח וההתאבדויות. PK 143.4

מדור לדור השתדל השטן להשאיר את האדם בבורותו בנוגע לתוכניותיו הטובות של ה׳. הוא התאמץ להסתיר מעיניהם של בני האדם את החסדים הכבירים הטמונים בתורת ה׳: עקרונות הצדק, החסד והאהבה שכוננו בה. בני האדם מתגאים בקדמה המדהימה ובהארה הנפלאה של העידן שבו אנו חיים כיום, אך אלוהים רואה את העולם כגדוש חטא, רשע ואלימות. בני האדם הכריזו כי תורת ה׳ בוטלה וכי כתבי הקודש אינם אותנטיים. כתוצאה מכך, גל של רוע שטרם נראה כמותו מאז ימי נוח ונטישתה של ישראל את ה׳, מציף את העולם. אצילות נפש, עדינות וחסידות פסו מן העולם על מנת לספק את התאווה לדברים אסורים. די בתיעוד הקודר של פשעים שבוצעו מתוך תאוות בצע כדי להקפיא את הדם ולהחריד את הנשמה. PK 143.5

אלוהינו הוא אלוהי חסד ורחמים. הוא מטפל בחילול תורתו באורך רוח, רחמים, PK 143.6

רוך ואהבה. ואף על פי כן, בימינו, כשבדרכם של בני האדם נקרות הזדמנויות רבות כל כך להתוודע לתורת ה׳ כפי שנגלתה בכתבי הקודש, ריבון היקום הכביר אינו יכול להביט בקורת רוח בערים הרשעות שבהן אלימות ופשע שולטים בכיפה. סבלנותו ואורך רוחו של ה׳ עומדים לפקוע במהרה לגבי אנשים המתעקשים לא לציית לו. האם על בני האדם להיות מופתעים מן השינוי הפתאומי, הלא צפוי, בדרך שבה נוהג מלך מלכי המלכים בתושבי העולם השרוי בחטא? האם עליהם להיות מופתעים מן העונש שיבוא בעקבות ביצוע שלל עבירות ופשיעה הולכת וגוברת? האם עליהם להיות מופתעים מן ההרס והמוות שימיט ה׳ על אנשים שהשיגו את רווחיהם בדרכים לא כשרות, דרכי מרמה והונאה? על אף שעל דרכם זורח אור בוהק יותר ויותר בנוגע לחוקי ה׳, רבים מהם מסרבים להכיר בריבונותו של ה׳ ובוחרים לצדד בשטן, יוזם המרי נגד ממשלת השמיים, ומעדיפים להסתופף תחת דגלו השחור. PK 143.7

אורך רוחו של אלוהים רב וכביר כל כך, שכאשר אנו הוגים בחילול המתמשך של מצוותיו הקדושות, אנו משתאים. אלוהים הכול יכול מרסן את תכונותיו שלו [לדוגמה, מרסן את חרון אפו כדי לנהוג באורך רוח וברחמים]. אך אין ספק שהוא יקום כדי להעניש את הרשעים, המחללים במצח נחושה את החוקים הישרים שנכללו בעשרת הדיברות. PK 144.1

אלוהים מתיר לבני האדם תקופת מבחן. ואולם, ישנה נקודת אל-חזור שמעבר לה פוקעת סבלנותו. או אז, משפטי ה׳ בוא יבואו. PK 144.2

ה׳ נוהג באורך רוח עם בני האדם ועם ערים ואומות, ומעניק להם ברחמיו אזהרות כדי להצילם מחרון אפו. ואולם, תבוא עת שבה לא יישמעו עוד תחינות לרחמים ובני שורש המרי, הממשיכים לדחות את אור האמת, ייעקרו ויושמדו, לטובתם ולטובת כל מי שעלול להיות מושפע מדוגמתם הרעה. PK 144.3

יום ממשמש ובא ובו ישרור בעולם צער ששום תרופת אנוש לא תוכל לשכך. רוח האלוהים נסוגה לאחור. אסונות ימיים ואסונות יבשתיים מתחוללים במהירות בזה אחר זה. חדשות לבקרים אנו שומעים על רעידות אדמה וסופות טורנדו, על הרס ונזק שזורעים דליקות ושיטפונות, ועל המחיר הכבד שהם גובים בחיי אדם ובנזק לרכוש. למראית עין נראה שאסונות אלה הם התפרצויות גחמניות של איתני הטבע שהשתבשו ואיבדו שליטה, ושיד אדם אינה מסוגלת לרסנם. אך בכולם ניכרת תכליתו של ה׳. הם מהווים חלק מכלי המשחית של ה׳, בעזרתם הוא מבקש לעורר את בני האדם לחוש בסכנה האורבת להם. PK 144.4

בל ירפו ידיהם של שליחי ה׳ היושבים בערים הגדולות, עקב הרשע, חוסר הצדק והשחיתות שהם נקראים להתעמת איתם בזמן שהם מתאמצים לבשר את הבשורות הטובות של הגאולה. ה׳ יעודד וישמח את ליבו של כל עובד כזה בעזרת אותו מסר שהעניק לשאול השליח בקורינתוס הרשעה: ״אל תירא. דבר, אל תחשה, כי איתך אני. איש לא יפגע בך ולא ירע לך, כי עם רב לי בעיר הזאת.״ (מעשי השליחים י״ח 9, 10). העוסקים בהצלת נפשות צריכים לזכור שבזמן שאנשים רבים לא יקשיבו לעצת ה׳ הטמונה בדברו, ישנם רבים אחרים שלא יפנו עורף לאור ולאמת ולא יסרבו להזמנותיו של המושיע הסבלן. בכל עיר, רוויה ככל שתהיה במעשי פשע ואלימות, ישנם אנשים רבים, שבעזרת לימוד נאות יהפכו לתלמידי המשיח. כך ניתן להגיע לאלפי אנשים עם מסר האמת המושיעה, ולהדריכם לקבל את המשיח כמושיעם האישי. PK 144.5

להלן מסר ה׳ לתושבי העולם בימינו: ״לכן היו מוכנים גם אתם, כי בשעה שלא תעלה על דעתכם יבוא בן האדם״ (מתי כ״ד 44). המצב השורר בחברה בימינו, במיוחד בערים הגדולות, מכריז בקול רועם כי שעת המשפט של ה׳ ממשמשת ובאה, וכי קרוב קיצם של כל הדברים הגשמיים. אנו ניצבים על סיפו של משבר הדורות. משפטי ה׳ יומטו במהירות בזה אחר זה - אש, שיטפונות, רעידות אדמה, מלחמות ושפיכות דמים. בל נופתע בשעה הזו מן האירועים הכבירים והרי הגורל שיתחוללו בה, שכן מלאך הרחמים לא יוכל להאריך את שהותו כדי לגונן על אלה שלא חזרו בתשובה. PK 145.1

״כי הנה יהוה יוצא ממקומו, לפקוד עון ישב הארץ עליו; וגילתה הארץ את דמיה, ולא תכסה עוד על הרוגיה״ (ישעיה כ״ו 21). PK 145.2

ענני סופת זעמו של ה׳ מתחשרים וצוברים תאוצה. ורק מי שייענו להזמנת החסד )כפי שעשו אנשי נינווה בזכות הטפתו של יונה) ויתקדשו דרך ציות לתורת ה׳, השליט הריבון, הם אלה שיחזיקו מעמד. הצדיקים יסתתרו עם המשיח בחסות ה׳, עד שההרס יושלם. תהא שפת נשמתנו כך: ״באין לי מחסה אחר, השליכי נשמתי חסרת האונים את יהבך על ה׳; זעקי אליו: ׳ה׳ אל תעזבני, אל תשליכני מלפניך! אתה עזרי ומושיעי. המשך לתמוך בי ולנחמני. PK 145.3

״׳הסתירני מושיעי, הסתירני בצל כנפיך, עד יעבור זעם, עד שתחלוף סופת החיים! הדריכני בבטחה אל נמל מבטחים, קבל נא סוף סוף את נשמתי!״ PK 145.4