מלכי ונביאי ישראל

גלות אשור

שנותיה האחרונות של ממלכת ישראל שגורלה לא שפר עליה צוינו באלימות ובשפיכות דמים, בממדים ובעוצמות כאלה שטרם נראו אפילו בתקופות הקשות ביותר תחת הנהגת בית אחאב, שהיו רוויות סכסוכים ותסיסה. במשך שתי מאות ויותר זרעו מלכי עשרת השבטים רוח. כעת, הם קצרו רוח סופה. PK 146.1

מלכי ישראל נרצחו בזה אחר זה ופינו את כס המלכות לאנשים אחרים, שאפתנים יותר, שביקשו לשלוט בעם. לגבי חומסי השלטון הכופרים הללו הכריז ה׳: ״הם המליכו ולא ממני, השירו [כלומר, מינו שרים], ולא ידעתי״ (הושע ח׳ 4). PK 146.2

עקרונות הצדק נדחקו לשוליים ונזנחו. בני העם שהיו אמורים להתייצב לפני אומות העולם כאוצרי חסד האל ״בגדו ביהוה״ ואף איש ברעהו (הושע ה׳ 7). PK 146.3

בתוכחות נוקבות ביקש ה׳ לעורר את האומה שמיאנה לשוב בתשובה ולגרום לה להיווכח בסכנה המידית האורבת לה, העלולה להביא להשמדתה המוחלטת. דרך הושע ועמוס שלח ה׳ מסר אחר מסר אל עשרת השבטים, האיץ בהם לשוב בתשובה שלמה ואיים עליהם באסון שינחת על ראשם בשל חטאיהם הממושכים. הושע הכריז: ״חרשתם רושע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש, כי בטחה בדרכך, ברוב גבוריך. וקם שאון בעמך, וכל מבצריך יושד... בשחר, נדמה נדמה מלך ישראל״ (הושע י׳ 15-13). PK 146.4

הנביא הכריז לגבי אפרים: ״אכלו זרים כוחו, והוא לא ידע; גם שיבה זרקה בו, והוא לא ידע ״זנח ישראל טוב.״ ״עשוק אפרים, רצוץ משפט.״ עשרת השבטים לא היו מסוגלים לראות את התוצאה הרת האסון של דרכם הרעה, לכן הם יהפכו במהרה ל״נידדים בגוים״ (הושע ז׳ 9; ח׳ 3; הושע ה׳ 11; ט׳ 17). PK 146.5

אחדים מן המנהיגים בישראל התקשו לקבל את אובדן היוקרה והמעמד שלהם וקיוו לזכות שוב במשרתם הרמה. ואולם, במקום לזנוח את המנהגים שהחלישו את הממלכה, הם המשיכו בחטאיהם והשלו את עצמם כי בבוא היום, כשהשעה תהיה כשרה, הם ישיגו את הכוח הפוליטי שהשתוקקו לו באמצעות כריתת בריתות עם עמי הגויים עובדי האלילים. ״וירא אפרים את חליו, ויהודה את מזורו, וילך אפרים אל אשור.״ PK 146.6

״ויהי אפרים כיונה פותה אין לב; מצרים קראו, אשור הלכו״.. וברית עם אשור יכרתו״ (הושע ה׳ 13; ז׳ 11; י״ב 2). PK 147.1

ה׳ שב והציג לפני עשרת השבטים את הרעות החולות הנובעות מחוסר ציות. הוא דיבר אליהם באמצעות איש האלוהים שהופיע לפני המזבח בבית אל, באמצעות אליהו ואלישע ובאמצעות עמוס והושע. ואולם, חרף התוכחות וההפצרות הלכה ישראל והידרדרה, עד ששקעה בכפירה גמורה. ה׳ הכריז: ״כי כפרה סודרה, סדר ישראל... כי מאנו לשוב״ (הושע ד׳ 16; י״א 5). PK 147.2

לפעמים הושתו משפטי ה׳ על העם הסורר ביד קשה ובחומרה רבה. ה׳ הכריז: ״על כן חצבתי בנביאים, הרגתים באמרי פי; ומשפטיך אור יצא. כי חסד חפצתי ולא זבח; ודעת אלוהים, מעולות. והמה כאדם עברו ברית; שם בגדו בי״ (הושע ו׳ 7-5). PK 147.3

להלן המסר שהועבר לבסוף לבני ישראל: ״שמעו דבר יהוה, בני ישראל... נדמו עמי מבלי הדעת: כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי, ותשכח תורת אלוהיך, אשכח בניך גם אני. כרובם כן חטאו לי; כבודם בקלון אמיר. חטאת עמי יאכלו; ואל עונם ישאו נפשו... ופקדתי עליו דרכיו ומעלליו אשיב לו״ (הושע ד׳ 1, 9-6). PK 147.4

חטאיה של ישראל במחצית השנייה של המאה שקדמה לגלות אשור היו זהים לחטאים שבוצעו בדורו של נוח ובכל דור ודור שבו זנחו בני האדם את ה׳ והתמכרו כליל לעשיית הרע. כאשר בני האדם רוממו את הטבע מעל לטבעו של אלוהים וסגדו ליצירי כפיו של הבורא במקום לבורא בכבודו ובעצמו, הוביל הדבר תמיד לביצוע מעשים רעים מן הסוג השפל והגס ביותר. כאשר בני ישראל עבדו את הבעל ואת האשרה וסגדו לאיתני הטבע, הם ניתקו את הקשר עם כל דבר מרומם ונאצל והפכו טרף קל לפיתוי. לאחר שמגננות הנשמה מוטטו נותרו עובדי האל התועים, שהלכו שולל אחר אליליהם, ללא מחסום כלשהו כנגד החטא, ונכנעו ליצר הרע שקינן בליבם. PK 147.5

הנביאים נשאו את קולם וזעקו נגד הדיכוי הרב, העוול המשווע, חוסר הצדק המביש, המותרות והפזרנות, ההוללות, השכרות, הפריצות והזימה הבוטות ושלוחות הרסן שרווחו בדורם; אך מחאותיהם היו לשווא, תוכחותיהם וגינויי החטא לא הועילו. הנביא עמוס הכריז: ״שנאו בשער מוכיח; ודובר תמים יתעבו.״ ״צוררי צדיק לוקחי כופר, ואביונים בשער הטו״ (עמוס ה׳ 10, 12). PK 147.6

אלה היו חלק מן הרעות החולות שנבעו מהצבתם של שני עגלי הזהב בידי ירבעם. הפניית העורף הראשונה לפולחני עבודת ה׳ שכוננו על פי התורה, הובילה לחדירתם של פולחני עבודת אלילים מן הסוג הגס והשפל ביותר, עד שלבסוף, כמעט כל תושבי הארץ התמכרו למנהגים המפתים של סגידה לטבע. בשכחם את בוראם, בני ישראל ״העמיקו שחתו״ (הושע ט׳ 9). PK 147.7

הנביאים המשיכו למחות נגד הרעות החולות הללו והפצירו בעם ללכת בדרך הישר. הושע האיץ בעם: ״זרעו לכם לצדקה קיצרו לפי חסד, נירו לכם ניר; ועת לדרוש את יהוה, עד יבוא ויודה צדק לכם.״ ״ואתה, באלוהיך תשוב; חסד ומשפט שזמיר, וקוה אל אלוהיך תמיד.״ ״שובה ישראל עד יהוה אלהיך: כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים, ושובו אל יהוה; אימרו אליו, כל תישא עוין, וקח טוב״ (הושע י׳ 12; י״ב 7; י״ד 2, 3). PK 147.8

החוטאים קיבלו שפע של הזדמנויות לחזור בתשובה. בשעת הכפירה העמוקה ביותר וההזדקקות הגדולה ביותר, העניק להם ה׳ מסר של מחילה ותקווה. הוא הכריז: ״שיחתך ישראל, כי בי בעזרך. אהי מלכך אפוא, ויושיעך בכל עריך״ (הושע י״ג 9, 10). PK 148.1

הנביא הפציר בעם: ״לכו ונשובה אל יהוה, כי הוא טרף וירפאנו; יך, ויחבשנו. יחינו מימים, ביום השלישי יקמנו, ונחיה לפניו. ונדעה נרדפה, לדעת את יהוה, כשחר נכון מוצאו; ויבוא כגשם לנו, כמלקוש יורה ארץ״ (הושע ו׳ 3-1). PK 148.2

ה׳ הציע שיקום ושלום לעם ששכח את תוכנית הדורות, התוכנית שיועדה לגאולת החוטאים הכבולים בידי השטן. הוא הכריז: “ארפא משובתם, אוהבם נדבה: כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה; ויך שורשיו כלבנון. ילכו ינוקותיו, ויהי כזית הודו; וריח לו כלבנון. ישובו יושבי בצילו, יחיו דגו ויפרחו כגפן; זכרו, כיין לבנון. אפרים, מה לי עוד לעצבים? אני עניתי ואשורנו, אני כברוש רענן, ממני פריך נמצא. PK 148.3

״מי חכם ויבן אלה? נבון וידעם? כי ישרים דרכי יהוה, וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם״ (הושע י״ד 10-5). PK 148.4

דגש מיוחד הושם על הטובות שיצמחו לבני האדם מן החיפוש אחר ה׳. ״כי כה אמר יהוה לבית ישראל: ׳דרשוני וחיו. ואל תדרשו בית אל, והגלגל לא תבואו, ובאר שבע לא תעברו: כי הגלגל גולה יגלה, ובית אל יהיה לאון.״׳ PK 148.5

״דרשו טוב ואל רע, למען תחיו; ויהי כן יהוה אלוהי צבאות איתכם, כאשר אמרתם. שנאו רע ואהבו טוב, והציגו בשער משפט: אולי יחנן יהוה אלוהי צבאות, שארית יוסף״ (עמוס ה׳ 4, 5, 14, 15). PK 148.6

רבים מאלה ששמעו את המסרים הללו מיאנו להפיק מהם תועלת. תאוותיהם הרעות של בני העם שלא חזרו בתשובה היו מנוגדות כל כך לדברי ה׳ שנמסרו מפי שליחיו, עד שכוהן בית אל עובד האלילים שלח את המסר הבא למלך ישראל: ״קשר עליך עמוס, בקרב בית ישראל: לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו״ (עמוס ז׳ 10). PK 148.7

ה׳ הכריז באמצעות הושעו ״ כרפאי לישראל, ונגלה עוין אפרים ודעות שומרון.״ ״וענה גאון ישראל בפניו; ולא שבו אל יהוה אלוהיהם, ולא ביקשוהו בכל זאת״ (הושע ז׳ 1, 10). PK 148.8

מדור לדור נשא ה׳ באורך רוח את בניו הסוררים, ועתה, אפילו לנוכח מרי גלוי, הוא השתוקק לגלות את עצמו לפניהם כמי שחפץ להושיעם. הוא זעק: ״מה אעשה לך אפרים? מה אעשה לך יהודה? וחסדכם כענן בקר, וכטל משכים הלך״ (הושע ו׳ 4). PK 148.9

הרעות החולות שפשטו בארץ הפכו חסרות תקנה, ועל ישראל הוכרז גזר דין חמור: ״חבור עצבים אפרים, הנח לו.״ ״באו ימי הפקודה, באו ימי השילום, ידעו ישראל״ (הושע ד׳ 17; ט׳ 7). PK 148.10

עשרת שבטי ישראל עמדו לקצור את פרי הבאושים של הכפירה שפשתה בקרבם מרגע הצבתם של מזבחות העבודה הזרה בבית אל ובדן. מסר ה׳ אליהם היה: ״זנח עגלך שומרון, חרה אפי בם; עד מתי לא יוכלו נקין? כי מישראל, והוא, חרש עשהו, ולא אלוהים הוא: כי שבבים יהיה, עגל שומרון.״ ״לעגלות בית און, יגורו שכן שומרון: כי אבל עליו עמו, וכמריו עליו יגילו״. גם אותו לאשור יובל, מנחה למלך ירב״ (סנחריב). (הושע ח׳ 5, 6; י׳ 5, 6). PK 148.11

״הנה עיני אדוני יהוה, בממלכה החטאה, והשמדתי אותה מעל פני האדמה: אפס, כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב, נאום יהוה. כי הנה אנוכי מצוה, והנעותי בכל הגוים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה, ולא יפול צרור ארץ. בחרב ימותו, כל חטאי עמי: האומרים, לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה.״ PK 149.1

״ואבדו בתי השן, וספו בתים רבים, נאום יהוה.״ ״ואדוני יהוה הצבאות, הנוגע בארץ ותמוג, ואבלו, כל יושביבה.” “ובניך ובנותיך בחרב יפלו, ואדמתך, בחבל תחולק ;ואתה,על אדמה טמאה תמות, וישראל, גלה יגלה מעל אדמתו.״ ״לכן, כה אעשה לך ישראל: עקב כי זאת אעשה לך,היכון לקראת אלוהיך ישראל.״ (עמוס ט׳ 10-8 ;ג׳ 15 ;ט׳ 5 ;ז׳ 17 ;ד׳ 12). PK 149.2

לזמן מה עוכבו העונשים הללו שהנביאים ניבאו עליהם ולא הושתו על העם; בימי מלכותו של ירבעם השני (ירבעם בן יואש, מלך ישראל, אשר מלך ארבעים ואחת שנה) נחלו צבאות ישראל ניצחונות בולטים; ואולם, תקופה זו של שגשוג למראית עין לא חוללה שום שינוי בליבם של בני העם שמיאנו לחזור בתשובה, עד שלבסוף נגזר: ״בחרב ימות ירבעם; וישראל גלה יגלה, מעל אדמתו״ (עמוס ז׳ 11). PK 149.3

כה עמוק שקעו המלך ובני העם בחוסר חרטה גמור, עד שלא קלטו את חומרת המסר הזה. אמציה, שהיה מנהיג בקרב כוהני האלילים בבית אל, נרעש מן המילים המפורשות שביטא הנביא נגד האומה ומלכה, ואמר לעמוס: ״לך ברח לך אל ארץ יהודה; ואכול שם לחם, ושם תנבא. ובית אל לא תוסיף עוד להנבא: כי מקדש מלך הוא, ובית ממלכה הוא״ (פסוקים 12, 13). PK 149.4

לדברים אלה הגיב הנביא נחרצות: ״לכן כה אמר יהוה... ישראל גלה יגלה מעל אדמתו״ (פס׳ 17). PK 149.5

המילים שנאמרו נגד שבטי ישראל הכופרים התגשמו במלואן, אך חורבן הממלכה התחולל בהדרגה. בשעה שה׳ הטיל את עונשו הוא זכר את חסדו, ובתחילה, כאשר “בא פול מלך אשור על הארץ,״ לא נשבה מנחם מלך ישראל, אלא הורשה להישאר על כס המלכות כצמית של ממלכת אשור. PK 149.6

״ויתן מנתם לפול, אלף כיכר כסף, להיות ידיו אתו, להחזיק הממלכה בידו. ויצא מנחם את הכסף על ישראל, על כל גיבורי החיל, לתת למלך אשור חמישים שקלים כסף לאיש אחד״ (מלכים ב ט״ו 19, 20). לאחר שבני אשור השפילו את בני עשרת השבטים, הם שבו לארצם לזמן מה. PK 149.7

מנחם, שכלל לא התחרט על הרוע שהמיט חורבן על מלכותו, המשיך בחטאיו, ככתוב: ״ויעש הרע, בעיני יהוה: לא סר מעל חטאות ירבעם בן נבט, אשר החטיא את ישראל.״ יורשיו, פקח ופקחיה, עשו אף הם את “הרע בעיני יהוה״ (פסוקים 28,24,18). פקח בן רמליהו מלך עשרים שנה על ישראל. בימיו, תיגלת פילאסר מלך אשור, כבש את ישראל והגלה לאשור שבויים רבים מן השבטים שחיו בגליל ובעבר הירדן, ככתוב: ׳׳ויגלם לראובני ולגדי, ולחצי שבט מנשה,׳׳ יחד עם תושבים נוספים מן ״הגלעד... הגלילה, כל ארץ נפתלי.” (דהי׳׳א ה׳ 26; מל“ב ט“ו 29). גולים אלה נפוצו בגולה הרחוקה בקרב ארצות עובדות אלילים. PK 149.8

ממלכת ישראל הצפונית לא התאוששה מעולם מן המכה הקשה שניחתה עליה. שארית העם החלשה שנותרה בארץ המשיכה לקיים את צורת השלטון הקודמת, אך כוחה ניטל ממנה. רק מלך נוסף אחד, הושע, יעלה על הכס אחרי פקח, ובמהרה תסולק הממלכה לעד. אך בשעה קשה זו של מצוקה וצער המשיך ה׳ להרעיף את חסדו והעניק לעם הזדמנות נוספת לנטוש את עבודת האלילים ולשוב אליו. בשנה השלישית למלכות הושע, אחרון מלכי ישראל, עלה על כס המלכות ביהודה המלך חזקיהו הטוב, שמיהר לערוך תיקונים משמעותיים בעבודת ה׳ במקדש בירושלים. נערכו הכנות כדי לחגוג את חג הפסח כהלכתו, ואל חגיגות הפסח הוזמנו לא רק שבטי יהודה ובנימין, שחזקיהו מלך עליהם, אלא גם שבטי ישראל שישבו בצפון הארץ. ׳׳ויעמידו דבר, להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן, לבוא לעשות פסח ליהוה אלוהי ישראל בירושלים: כי לא לרוב עשו, ככתוב. PK 150.1

“וילכו הרצים באיגרות מיד המלך ושריו, בכל ישראל ויהודה, וכמצות המלך, לאמור: ׳בני ישראל, שובו אל יהוה אלוהי אברהם יצחק וישראל, וישב אל הפליטה, הנשארת לכם מכף מלכי אשור... עתה, אל תקשו עורפכם כאבותיכם: ותנו יד ליהוה, ובאו למקדשו, אעיר הקדיש לעולם, ועבדו את יהוה אלוהיכם, וישב מכם חרון אפו. כי בשובכם על יהוה, אחיכם ובניכם לרחמים לפני שוביהם, ולשוב לארץ הזאת: כי חנון ורחום יהוה אלוהיכם, ולא יסיר פנים מכם אם תשובו אליו״׳ (דהי׳׳ב ל׳ 9-5). PK 150.2

“ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר, בארץ אפרים ומנשה ועד זבולון.” כך העבירו את המסר הרצים שנשלחו בצו חזקיהו. ישראל היתה אמורה לזהות בהזמנה זו בקשה המפצירה בה לחזור בתשובה ולשוב לה׳. ואולם, שארית הפליטה מעשרת שבטי ישראל, שעדיין ישבה בשטחי מלכות ישראל הצפונית ששגשגה בימים עברו, התייחסה לשליחי המלך שהגיעו מיהודה באדישות ואפילו בבוז. “ויהיו משחיקים עליהם, ומלעגים בם.” אך מקצת מן האנשים הגיבו בשמחה. “אך אנשים מאשר ומנשה ומזבולון, נכנעו ויבואו לירוישלים... לעשות את חג המצות” (פסוקים 13-10). PK 150.3

מקץ שנתיים פלשו לשומרון גדודי צבא אשור בראשות שלמנסר; בימי המצור שבאו לאחר מכן גוועו רבבות ברעב, מתו ממחלות ואף בחרב. העיר והאומה נפלו, ושארית הפליטה הרצוצה של עשרת שבטי ישראל הוגלתה ופוזרה ברחבי מחוזות מלכות אשור. PK 150.4

החורבן שפקד את מלכות ישראל הצפונית היה עונש ישיר מיד ה׳. האשורים שימשו כלי משחית ביד ה׳ כדי לבצע את תכליתו. באמצעות ישעיהו, שהחל לנבא זמן קצר לפני נפילתה של שומרון, דיבר ה׳ על צבאות אשור בתור ״שבט אפי; ומטה הוא בידם, זעמי” (ישעיה י’ 5). PK 150.5

בני ישראל חטאו חמורות נגד ה׳. ״ויהי, כי חטאו בני ישראל ליהוה אלוהיהם... ויעשו דברים רעים, להכעיס את יהוה.״ ״ולא שמעו, ויקשו את עורפם... וימאסו את חוקיו, ואת בריתו אשר כרת את אבותם, ואת עדותיו, אשר העיד בם.״ זה קרה משום הם נטשו ״את כל מצוות יהוה אלוהיהם, ויעשו להם מסכה, שני עגלים; ויעשו אשירה, וישתחוו לכל צבא השמים, ויעבדו את הבעל.״ הם מיאנו לחזור בתשובה והיו איתנים בסירובם, עד אשר ״וימאס יהוה בכל זרע ישראל, ויענם, ויתנם ביד שיסים, עד אשר השליכם מפניו.״ הדבר עלה בקנה אחד עם אזהרותיו המפורשות ששלח להם ״ביד כל עבדיו הנביאים.״ PK 151.1

״ויגל ישראל מעל אדמתו, אשורה... על אשר לא שמעו, בקול יהוה אלוהיהם, ויעבדו זאת בריתו, את כל אשר צווה משה עבד יהוה; ולא שמעו ולא עשו״ (מלכים ב י״ז 7, 11, 14-16, 20, 23; י״ח 12). PK 151.2

לעונשים הכבדים שהמיט ה׳ על עשרת השבטים היתה תכלית עמוקה ומלאת חסד. את הדבר שלא יכול היה עוד לעשות דרכם בארץ אבותיהם, ינסה ה׳ לבצע בעזרת פיזורם בקרב הגויים. תוכנית הגאולה של ה׳, שנועדה לכל מי שיבחרו לקבל את המחילה המוצעת להם דרך המושיע, גואל האנושות, חייבת להתגשם; בצרות ובסבלים שהמיט על ישראל סלל ה׳ את הדרך לחשיפת כבודו בפני אומות העולם. לא כל הגולים כפרו בה׳ וסרבו לחזור בתשובה. מקצתם דבקו בה׳, והיו גם כאלה שהשפילו עצמם לפני ה׳. באמצעות אנשים אלה, ״בני אל חי״ (הושע ב׳ 1), יודיע ה׳ לרבבות בני מלכות אשור על מעלותיו ועל התועלת הגלומה בתורתו. PK 151.3