הדרך אל המשיח

פרק ב’ - הזדקקותו של החוטא למשיח

האדם ניחן מבראשית בתעצומות נפש נשגבות ובחשיבה נבונה ושקולה. הוא היה כליל שלמות בכל ישותו, ושרה בהרמוניה עם אלוהים. מחשבותיו היו טהורות ושאיפותיו קדושות. אבל בשל מריו הושחתו כוחות הנפש הנשגבים הללו, והאנוכיות תפסה את מקומה של האהבה. בעטיו של החטא, האדם הפך חלש אופי עד כדי כך שנבצר ממנו להתנגד לרע בכוחות עצמו. הוא נשבה בידי השטן, והיה משועבד לו לנצח, אלמלא התערבותו של אלוהים. תכליתו של המדיח הייתה לסכל את תוכניתו של אלוהים בבריאת האדם, ולזרוע בארץ צער וחורבן. בנוסף, הוא התכוון להצביע על הרע השורר בעולם בתור תולדה של פועל האלוהים בבריאת האדם. הה 13.1

האדם שהיה מראשיתו חף מחטא, נהנה מהתחברות מלאת שמחה עם אלוהים, ״אשר צפונים בו כל אוצרות החכמה והדעת.״ (אל הקולוסים ב’ 3). אבל לאחר שחטא, הוא לא יכול היה עוד למצוא שמחה בקדושה, והוא ביקש להסתתר מנוכחות האלוהים. לב שלא התחדש, אינו שרוי בהרמוניה עם אלוהים, ואינו מוצא שמחה בהתחברות עימו. החוטא אינו מסוגל לשמוח בנוכחות השכינה; הוא נרתע מהתחברות עם ישויות קדושות. אילו הורשה להיכנס בשערי השמיים, לא היה מוצא שם שום שמחה מבחינתו. רוח האהבה האנוכית המושלת בלבו לא הייתה פורטת על המיתר הנכון בנשמתו כדי להיענות למגע האהבה האינסופית, שכל לב ולב מגיב אליו ונענה לו. מחשבותיו, מניעיו ותחומי העניין שלו היו זרים לחלוטין לדרי השמיים הטהורים, שמחשבותיהם, מניעיהם וכוונותיהם זכים ונשגבים. הוא יהווה צליל צורם במוזיקה השמיימית. הוא יחווה את השמיים כמקום של עינוי; הוא ישתוקק להסתתר מפניו של האחד, הוא האור ולב לבה של שמחת השמיים. אין זה חוק שרירותי של ה’ האוסר על הרשעים להיכנס למלכות השמיים; הם מורחקים מן השמיים משום שאינם מתאימים לחברותא בשמיים. מבחינתם, תהילת האל היא אש אוכלה. הם יקבלו בברכה הרס וחורבן כדי שיוכלו להסתתר מפניו של המושיע שמת כדי לגאול אותם. הה 13.2

לא נוכל בכוחנו אנו להיחלץ מבור החטא שבו שקענו. לבנו רע, ואין בכוחנו לשנותו. “מי יתן טהור מטמא - לא אחד.” ״שהרי מחשבות הבשר עוינות את אלוהים מפני שאינו נכנעות לתורת אלוהים, אף אינן יכולות להכנע.” (איוב י״ד 4; אל הרומים ח’ 7). הה 14.1

החינוך, התרבות, כוח הרצון ומאמצי אנוש - כל אלה פועלים במקום ההולם אותם, אבל כאן הם חסרי אונים. הם עשויים לעורר את האדם להתנהג כראוי כלפי חוץ, אבל אין בכוחם לשנות את לבו; אין בכוחם לטהר את מעיינות החיים. אנו זקוקים לכוח שיחולל שינוי בלבנו, אנו זקוקים לחיים חדשים הנובעים מלמעלה, וזאת כדי שנוכל להשתנות, כדי שטומאת החטא תהפוך לקדושה. הכוח הזה הוא הוא המשיח. די בחסדו כדי לעורר את תעצומות הנפש הרדומות, ולמשוך אותן מעלה אל אלוהים, אל הקדושה. הה 14.2

המושיע אמר: ‘ואם לא יולד אדם מלמעלה,’ אלמלא יקבל לב חדש, אלמלא יתעוררו בו תשוקות חדשות, מטרות חדשות ומניעים חדשים, שיובילו אותו אלי חיים חדשים, ‘לא יוכל לראות אות מלכות האלהים. (יוחנן ג’ 3). הרעיון שעלינו לטפח אך ורק את הטוב הטבוע בנפש האדם מהווה התעיה הרת אסון. “אך האדם הנפשי אינו מקבל את דברי רוח אלוהים, שכן סכלות הם בעיניו; גם אין הוא יכול לדעת אותם, משום שהם נבחנים באופן רוחני.״ ישוע אמר: “אל תתמה על שאומר אני לך כי עליכם להיוולד מלמעלה.” (הראשונה אל הקורינתים ב’ 14; יוחנן ג’ 7), כתוב על המשיח: ״בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם.״ ״ואין ישועה באחר״, הוא השם היחיד ״תחת השמים, ובו עלינו להיושע.״ (יוחנן א’ 4; מעשי השליחים ד’ 12). הה 14.3

אין די בהבנת אהבתו וחסדו של האל. אין די בכך שנבחין בנדיבות וברוך האבהיים הטמונים באופיו; בחוכמה ובצדק של תורתו. אין די בתובנה שתורת ה’ מבוססת על עקרונות האהבה הנצחיים. שאול השליח ראה את כל הדברים הללו כשהכריז: ״אני מודה שהתורה טובה,״ ״התורה קדושה, והדבר הוא קדוש וישר וטוב.״ אבל אז הוסיף במר נפשו ויגונו: ״אך אני הנני בשר ודם ומכור לחטא.״ (אל הרומים ז’ 16, 12, 14). שאול השתוקק לטהרה, לצדיקות, שאותן נבצר ממנו להשיג בכוחות עצמו, ולכן זעק: ״אוי לי, אדם אומלל שכמותי, מי יצילני מגוף זה שהמוות בו?״ (אל הרומים ז’ 27). כזו הייתה הזעקה שנישאה ללא הרף השמיימה מלבבות שחוחים בכל הארצות ובכל הדורות. ישנה רק תשובה אחת לכולם: ״הנה שה האלהים הנושא חטאת העולם!״ (יוחנן א’ 29). הה 15.1

רבות הן הדרכים שבהן רוח הקודש ביקשה להמחיש את האמיתה הזו; להבהיר אותה בפני נשמות המייחלות להשתחרר ממשא החטא. כשיעקב נמלט מבית אביו כשברח מעשיו לאחר שרימה אותו, הציפה אותו תחושת אשמה כבדה. בודד, גלמוד ונידח, מנותק מכל מה שהפך את החיים יקרים בעיניו, המחשבה היחידה שהעיקה על נשמתו הייתה הפחד שמא החטא שביצע ניתק אותו מאלוהים, שמא השמיים זנחוהו והפקירוהו. בצער עמוק נשכב על האדמה החשופה כדי לנוח, מוקף אך ורק הרים בודדים, ומעליו השמיים זרועי הכוכבים. בשעה שנרדם, ראה לפתע אור מוזר בחזונו, והנה, הפלא ופלא, סולם ענקי אפוף צללים התנשא מאדמת המישור שעליה שכב והגיע עד לשערי השמיים, ומלאכי האלוהים עולים ויורדים בו; ומהשכינה יצאה בת קול שמיימית שהשמיעה דברי נחמה ותקווה. כך התוודע יעקב לאחד שנפשו כמהה וייחלה לו - למושיע, מושא כיסופיו. בשמחה ובהכרת טובה חזה בדרך שנגלתה לפניו, שדרכה יוכל, חוטא שכמותו, להשיב על כנה את התחברותו עם אלוהים. הסולם המסתורי שהופיע בחלום יעקב ייצג את ישוע המשיח, הדרך היחידה לתקשורת בין אלוהים לאדם. הה 15.2

לסמל זה בדיוק התייחס ישוע כששוחח עם נתנאל ואמר לו: ״אמן אמן :אני אומר לכם, אתם תראו את השמים פתוחים ומלאכי אלוהים עולים ויורדים על בן האדם.״ (יוחנן א’ 51). האדם בכפירתו ניתק את עצמו מאלוהים; וכך, הארץ נותקה מן השמיים. בשל הנתק שנפער בין אלוהים לאדם, אי אפשר היה עוד להתחבר עם אלוהים. אבל באמצעות המשיח, הארץ שוב מקושרת עם השמיים. באמצעות מעלותיו וזכויותיו, המשיח גישר על הנתק שהחטא חולל, וזאת כדי שמלאכי השרת יוכלו לתקשר עם בני האדם. המשיח מחבר בין האדם השרוי בחטא, על חולשותיו וחוסר האונים שלו, לבין הגבורה, מקור העוצמה האינסופית. הה 16.1

ואולם, כל חלומותיהם של בני האדם להתקדמות יתנפצו, וכל שאיפותיהם ומאמציהם לרומם את האנושות ייכזבו, כל עוד הם יתעלמו ממקור התקווה והעזרה היחיד לאנושות השרויה בחטא: ״כל מתנה טובה וכל מתנה שלמה יורדת ממעל מאת אבי האורות אשר כל שינוי וכל צל חלוף אין בו.” (איגרת יעקב א’ 17). כל מתנה טובה נובעת מאלוהים. לא נוכל לפתח אופי כליל שלמות ללא אלוהים. המשיח הוא הדרך היחידה לאלוהים. הוא מכריז: “אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי.״ (יוחנן י״ד 6). הה 16.2

לבו של אבינו שבשמיים נכסף ועורג לילדיו עלי אדמות באהבה עזה ממוות. בכך שוויתר על בנו למעננו, הוא הרעיף עלינו את השמיים כולם במתנה אחת. חייו ומותו של המשיח, תפילותיו בעבורנו, שירותם של המלאכים, תפילת ההפגעה של רוח הקודש בעבורנו, פועלו של האב בשמיים ובארץ, והעניין המתמיד שמגלים בנו דרי השמיים - כל אלה נזקפים לזכותו של האדם לשם גאולתו. הה 16.3

הבה נהגה בקורבן המדהים שהועלה בעבורנו! הבה ננסה להעריך את העמל והמרץ המושקע במלכות השמים כדי להשיב את האובדים ולהביאם אל בית אביהם. מעולם לא התעוררו מניעים עזים יותר, מעולם לא פעלו אמצעים כבירים יותר; הגמול הנכבד על עשיית צדק, ההתענגות על חברת המלאכים, ההתחברות עם ה’ ועם בנו וטעם אהבתם, התרוממות הרוח והתעלות תעצומות הנפש במהלך הדורות - האם כל אלה אינם משמשים תמריצים כבירים ועידוד רב כדי להאיץ בנו לשרת את בוראנו וגואלנו באהבה ומסירות מקרב לב? הה 16.4

מאידך, משפטי ה’ שהוכרזו נגד החטא, העונש הוודאי על החטא, השחתת האופי והקלון שיומט עלינו, ההרס והאבדון הסופי - כל אלה הוצגו בדבר ה’ כדי להזהירנו מפני פועלו של השטן. הה 17.1

האומנם נתעלם מחסד ה’? מה עוד יוכל ה’ לעשות למעננו? הבה נחדש את הקשר עם אלוהינו האוהב אותנו באהבה כבירה ומדהימה. הבה ננצל את האמצעים שזומנו לנו כדי להידמות לו, לשקם את הקשר עם מלאכי השרת, ולהגיע להרמוניה והתחברות עם אבינו שבשמיים ועם בנו ישוע, מושיענו. הה 17.2