הדרך אל המשיח

פרק ג’ - חזרה בתשובה

כיצד יוצדק אדם לפני ה’? כיצד יהפוך החוטא לצדיק? רק באמצעות המשיח נוכל לשרות בהרמוניה עם אלוהים, עם הקדושה. הה 19.1

אך כיצד נגיע למשיח? אנשים רבים שואלים את השאלה הזאת, בדומה להמונים שהתקהלו בחג השבועות. כשחשו מורשעים על חטאיהם, זעקו: “מה עלינו לעשות?״ המילים הראשונות בתשובתו של כיפא היו: ״שובו בתשובה!״ (מעשי השליחים ב’ 37, 38). במקרה אחר, זמן קצר לאחר מכן, הוא אמר: ״התחרטו ושובו בתשובה כדי שימחו חטאיכם.” (מעשי השליחים ג’ 19). הה 19.2

חזרה בתשובה כוללת הכאה על חטא, חרטה אמיתית ונטישת החטא. לעולם לא נוותר באמת על חטא, אלמלא ניווכח בחוסר המוסריות שבו; כל עוד לא נוותר בלבנו על החטא, לא יחול שום שינוי אמיתי בחיינו. הה 19.3

אנשים רבים אינם מבינים את טיבה של חזרה בתשובה אמיתית. רבים מצטערים על כך שחטאו, ואפילו מתקנים את דרכם כלפי חוץ, שכן הם חוששים שמא מעשיהם הרעים ימיטו עליהם סבל. אבל זו איננה חזרה בתשובה על פי כתבי הקודש. אנשים כאלה מקוננים על הסבל במקום על החטא. כזה היה צערו של עשיו כשהבין שזכות הבכורה חמקה מידיו לנצח. בלעם שנחרד מן המלאך שניצב בדרכו וחרב שלופה בידו, התוודה על חטאו מתוך פחד לאבד את חייו; אך לא הייתה בלבו שום חרטה כנה, שום תחושת תיעוב מן החטא, שום שינוי בכוונות הלב. לאחר שבגד באדונו, יהודה איש קריות הכריז: ״חטאתי, כי דם נקי הסגרתי.״ (מתי כ״ז 4). הה 19.4

זו הייתה הודאה מאולצת שנבעה מייסורי מצפון, מתחושת הרשעה נוראה ופחד מן העונש שיבוא על ראשו. ההשלכות שינבעו מבגידתו מילאו את לבו אימה, אך לא היה בנשמתו ולו שמץ של צער עמוק ושובר לב על בגידתו בבן האלוהים הטהור והחף מפשע, על התכחשותו לקדוש ישראל. פרעה שסבל מן המכות שאלוהים המיט עליו, הודה בחטאו כדי להימלט מעונש נוסף, אך שב לסורו ולמריו ברגע שהמגפות עוכבו בידי ה’. כל האנשים הללו קוננו על תוצאות החטא, אך לא הצטערו על החטא עצמו. הה 20.1

אבל כשהלב נכנע להשפעת רוח הקודש, המצפון מתעורר, והחוטא מזהה שמץ מעומקה ומקדושתה של תורת ה’ הקדושה, היא התשתית לממשלתו ולריבונותו בשמיים ובארץ. “האור האמיתי, המאיר לכל אדם, בא אל העולם.” (יוחנן א’ 9). האור הזה מאיר את חדריה הכמוסים של הנשמה, וכל הסודות האפלים הנסתרים מן העין, ייחשפו. תחושת האשמה אוחזת הן בלב והן בשכל. החוטא חש בצדיקותו של ה’. הוא אחוז אימה, שכן הוא חושש להופיע לפני ה’, בוחן הלבבות, עם תחושת האשמה שלו ועם טומאתו. הוא חוזה באהבתו של אלוהים, ביופייה של הקדושה, בשמחת הטוהרה; הוא משתוקק להיטהר ולשוב להתחברות עם השמיים. הה 20.2

התפילה שדוד המלך נשא לאחר שחטא, ממחישה את טבעה של הכאה אמיתית על חטא. תשובתו הייתה כנה ועמוקה. לא היה שם שום מאמץ לרכך את אשמתו; לא רצון להימלט מעונש הוא שעורר אותו לשאת את תחינתו. דוד ראה את מלוא גודלו וחומרתו של פשעו; הוא ראה את היטמאות נשמתו; הוא תיעב את חטאו. הוא התפלל לה’ לא רק כדי לקבל מחילה, אלא כדי שליבו יטוהר. הוא ערג לשמחת הקדושה, שתשוב ותפעם בקרבו, כדי שיוכל לשוב ולשרות בהרמוניה ובחברותא עם אלוהים. הוא שפך את לבו בתפילה; זו הייתה שפתה של נשמתו: הה 20.3

“אשרי נשוי פשע; כסוי חטאה.
אשרי אדם לא יחשוב להוה לו עוון; ואין ברוחו רמיה.” (תהילים ל׳׳ב 1, 2). הה 20.4

“חנני אלוהים כחסדך, כרוב רחמיך, מחה פשעי...
כבסי מעוני...
כי פשעי, אני אדע; וחטאתי נגדי תמיד...
תחטאני באזוב ואטהר; תכבסני, ומשלג אלבין...
לב טהור, ברא לי אלוהים; ורוח נכון, חדש בקרבי.
אל תשליכני מלפניך; ורוח קודשיך, אל תיקח ממני.
השיבה לי, ששון ישעך; ורוח נדיבה תסמכני...
הצילני מדמים, אלוהים, אלוהי תשועתי: תרנן לשוני,
צדקתך.” (תהילים נ״א 3-16). הה 21.1

חרטה כזו היא מעל ומעבר ממה שנוכל להפיק בכוחנו אנו; ניתןלהשיג אותה אך ורק מהמשיח, שעלה השמיימה והוא מרעיף את מתנותיו על בני האדם. הה 21.2

כאן בדיוק טמונה הנקודה שאנשים רבים עשויים לטעות לגביה, ולפיכך להחמיץ את העזרה שהמשיח משתוקק להושיט להם. הם סבורים שלא יוכלו לבוא למשיח אלמלא ישובו תחילה בתשובה, וכי החרטה תכשיר אותם למחילה שיקבלו על חטאיהם. אומנם נכון שחרטה קודמת למחילת חטאים, שכן רק לב נשבר ונדכה חש בהזדקקותו למושיע. אך האם חייב החוטא לחכות עד שיחזור בתשובה לפני שיוכל לבוא לישוע? האם חרטה אמורה להוות מכשול בדרכו של החוטא אל המושיע? הה 21.3

בכתבי הקודש לא נאמר שהחוטא חייב לחזור בתשובה לפני שיוכל להיענות להזמנת המשיח, הקורא לנו: “בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה.” (מתי י״א 28). הכוח שנובע אלינו מהמשיח מעורר אותנו לחרטה אמיתית. שמעון כיפא הבהיר זאת היטב כשהכריז לפני בני עמו: “את זה הרים אלוהים בימינו להיות שר ומושיע, לתת לישראל תשובה וסליחת חטאים.” (מעשי השליחים ה’ 31). לא נוכל לשוב בתשובה שלמה ללא רוח המשיח המעוררת את מצפוננו, ממש כשם שלא נוכל לקבל מחילה ללא המשיח. הה 21.4

המשיח הוא המקור לכל דחף חיובי שמתעורר בנו. הוא היחיד שבכוחו לנטוע בלבנו שנאה לחטא. כל תשוקה לאמת ולטוהר, כל תחושת אשמה והכרה ביצר הרע, הם ההוכחה הניצחת לכך שרוח המשיח פועלת בלבנו. הה 22.1

ישוע אמר: ״ואני בהנשאי מן הארץ אמשך את הכל אלי.״ (יוחנן י״ב 32). המשיח חייב להתגלות לחוטא בתור המושיע שמת כדי לשאת בעונש על חטאי העולם; כשאנו חוזים בשה האלוהים על הצלב בגולגולתא, מסתורין הגאולה נפרש בהדרגה לנגד עיני רוחנו, וחסד ה’ מעורר אותנו לחרטה ולחזרה בתשובה. בכך שהמשיח מת בעבור החוטאים, הוא הפגין אהבה הנשגבת מהבנתנו; כאשר החוטא חוזה בה, היא מרככת את לבו, מטביעה את רושמה במוחו ומעוררת את נשמתו לתשובה. הה 22.2

אומנם, בני האדם מתביישים לפעמים בדרכיהם הרעות ונוטשים את הרגליהם הרעים לפני שהם מודעים לכך שהמושיע מושך אותם אליו, אבל בכל פעם שהם משתדלים לתקן את דרכיהם מתוך תשוקה כנה לעשות את הטוב, כוחו של המשיח הוא זה שמושך אותם אליו. כוח השפעה שהם אינם מודעים אליו כלל פועל בנשמתם. במהרה, המצפון שלהם יתעורר, והם ישנו את אורחות חייהם. כאשר המשיח מושך אותם אליו כדי שיביטו בצלבו, כדי שיחזו בו בשעה שעוונותיהם מפלחים ודוקרים אותו, או אז התורה מגיעה לתודעתם. הרשע שבחייהם, החטא הנטוע עמוק בנשמתם, נחשפים לפניהם. הם מתחילים לקלוט שמץ מצדיקותו של המשיח, ואז הם מכריזים בהשתאות: ״מהו בעצם חטא, שהוא דורש קורבן כזה כדי לגאול את קורבנותיו? האם כל האהבה הזאת, כל הסבל הזה, כל ההשפלה הזאת נדרשו כדי שלא נאבד, אלא ננחל חיי נצח?״ הה 22.3

החוטא עלול לדחות את האהבה הזו, לסרב להניח למשיח למשוך אותו אליו; אבל אם לא יתנגד, הוא יימשך אל המשיח; לאחר שילמד על תוכנית הגאולה, הוא ייפול לרגלי הצלב בחרטה כנה על חטאיו, שהסבו סבל רב כל כך לבנו היקר של אלוהים. הה 22.4

אותה תודעה אלוהית הפועלת בעולם הטבע, מדברת גם אל לבבות בני האדם, ומעוררת בהם תשוקה, שאינה ניתנת להבעה במילים, לדבר מה שחסר להם. הבלי העולם הזה אינם יכולים למלא את כמיהתם. רוח הקודש מפצירה בהם לחפש אחר הדברים היחידים המעניקים שלום ושלווה - חסד המשיח, שמחת הקדושה. מושיענו פועל ללא הרף באמצעות השפעות גלויות לעין וסמויות מן העין, וזאת כדי למשוך אליו את לבבות בני האדם מן התענוגות הכוזבים של החטא אל הברכות האינסופיות שינחלו בו. לכל הנשמות הללו, המבקשות לשווא לשתות מן הבורות הנשברים של העולם הזה, המסר האלוהי הוא אחד: ״הצמא יבוא נא, והחפץ יקח נא מים חיים חינם.” (ההתגלות כ״ב 17). הה 22.5

אתם, הכמהים בלבכם לדבר מה טוב יותר ממה שהעולם יכול לתת לכם, אנא, זהו בכמיהה הזו את קולו של אלוהים המדבר אל נשמתכם. בקשו ממנו לעורר את לבכם לתשובה, לגלות לכם את המשיח רב החסד והאהבה, כליל השלמות והטוהר. המושיע הפגין בחייו את עקרונות תורת ה’ - אהבה לאלוהים ולזולת - באופן מושלם ומופתי. חסד, נדיבות ואהבה נטולת אנוכיות היו תמצית החיים שפיעמו בנשמתו. כשאורו של המושיע מאיר עלינו ואנו חוזים בו, רק אז אנו רואים את הרשע והחטא הגודשים את לבנו. הה 23.1

בדומה לנקדימון (יוחנן ג’), אנו עלולים להשלות את עצמנו ולחשוב שחיינו ישרים והוגנים, שהאופי המוסרי שלנו הוא ללא דופי, ושאיננו זקוקים להשפיל את לבנו לפני אלוהים כחוטא נקלה. אבל כשאורו של המשיח יזרח על נשמתנו, ניווכח לדעת עד כמה אנחנו לא מוסריים, ונבחין באנוכיות המניעה את מעשינו ובעוינות שלנו כלפי אלוהים, המטמאת כל מעשה שאנו עושים. או אז נדע שצדקתנו כמוה כבגדים צואים, וכי רק דם המשיח לבדו יכול לטהר אותנו מטומאת החטא, ולחדש את ליבנו עד שנידמה לו. הה 23.2

כשקרן אחת מזוהר כבודו של ה’ זורחת על הנשמה, כשזיק אחד מטוהרו של המשיח חודר לנשמה - הללו חושפים בבהירות מכאיבה כל חטא וכל טומאה הגודשים את הלב; הם מציגים לראווה כל פגם וכל מגרעת באופי האנושי. הם חושפים את התשוקות האסורות, את בגידתו של הלב, את טומאת השפתיים. חטאיו של החוטא, המתבטאים בחילול תורת ה’ נחשפים לפניו, ורוחו מוכה ומיוסרת תחת השפעתה של רוח הקודש החודרת לכל פינה בלבו. וכאשר החוטא חוזה באופיו הטהור ללא רבב של המשיח, הוא מתעב את עצמו. הה 23.3

כשדניאל הנביא חזה בכבוד ה’ שאפף את שליח האל שנשלח אליו, הציפה אותו תחושה עזה של חולשה וחוסר שלמות. כשתיאר את השפעת המחזה המופלא על נפשו, הוא אמר: “ולא נשאר בי כוח; והודי, נהפך עלי למשחית, ולא עצרתי כוח .” נשמה שרוח הקודש נגעה בה בעוצמה כזו, תשנא את האנוכיות שבה, תתעב את אהבתה הה 24.1

העצמית ותבקש לטהר את הלב באמצעות צדקת המשיח, כדי שישרה בהרמוניה עם תורת ה’ ואופיו של המשיח. הה 24.2

שאול השליח טוען כי ״מבחינת הצדקה המושתתת על התורה״ (כלומר, כל עוד מדובר במעשי צדקה הנעשים כלפי חוץ), “אין בי דופי.” (אל הפיליפים ג’ 6). אבל כאשר הוא חזה בטיבה הרוחני של התורה, הוא הבין שהוא חוטא. כל עוד שפט את עצמו לפי החוק היבש של התורה, כפי שבני האדם שופטים על פיו את התנהגות האדם, הוא נמנע מלחטוא; אבל כשבחן לעומק את מצוותיה הקדושות, הוא ראה את עצמו כפי שה’ ראה אותו, ורק אז השתחווה בענווה לפני ה’ והתוודה על חטאו. שאול מכריז: ״בעבר אני הייתי חי בלי תורה, אך כשהופיע הדבר נעור החטא לחיים.״ (אל הרומים ז’ 9). כששאול הבחין בטבעה הרוחני של התורה, החטא נגלה לעיניו במלוא כיעורו וזוועתו, וההערכה העצמית שהייתה לו התאיידה. הה 24.3

אלוהים אינו מתייחס באותה חומרה אל כל החטאים; ישנן דרגות אשמה שונות בעיניו, כמו גם בעיני האדם. ואולם, פעוט ככל שיהיה עוול זה או אחר בעינינו, אין חטא שנחשב פעוט בעיני ה’. שפיטתו של האדם משוחדת, חסרת שלמות; אבל אלוהים רואה את כל הדברים כהווייתם. לדוגמה: השיכור זוכה לבוז, ובני האדם אומרים לו שחטאו ימנע ממנו את הכניסה לשמיים, בשעה שעל גאווה, אנוכיות וחמדנות עוברים בני האדם בדרך כלל לסדר היום. אבל חטאים אלה הם שפוגעים במיוחד באלוהים; שכן הם מנוגדים לטובו, לחסדו ולאהבתו חסרת האנוכיות, השוררים ביקום החף מחטא. אדם שכשל בעבירות חמורות כלשהן עשוי לחוש בושה, אשמה ותחושת חסר, ולהבחין בהזדקקותו לחסד המשיח; אבל הגאווה אינה חשה בהזדקקות כלשהי, ולכן היא אוטמת את הלב בפני המשיח והברכות האינסופיות שהוא בא להעניק לנו. הה 24.4

המוכס האומלל שהתחנן בתפילתו: ‘אלהים, רחם נא עלי, על איש חוטא’ (לוקס י״ח 13), ראה בעצמו חוטא גמור, רשע מרושע. גם שאר בני האדם ראו אותו באור הזה. אבל הוא חש נזקק, ולכן בא לפני ה’ עם מלוא אשמתו ובושתו, והתחנן לחסדו. לבו היה פתוח לרוח האלוהים, שתפעל בקרבו את פועלה רב החסד ותשחרר אותו מכוחו המשעבד של החטא. מנגד, תפילתו הצדקנית והיהירה של הפרוש העידה על כך שליבו היה חסום להשפעת רוח הקודש. בשל ריחוקו מאלוהים, לא היה מודע כלל לטומאתו בהשוואה לקדושת ה’ כלילת השלמות. הוא לא חש שום צורך, ולכן לא קיבל מאומה. הה 25.1

אם הנכם מודעים ליצר הרע שבלבכם, אל תחכו עד שתשפרו את עצמכם. אנשים רבים סבורים שהם אינם טובים דיים כדי לבוא אל המשיח. האם אתם מצפים להשתפר באמצעות מאמציכם? ״היהפוך כושי עורו, ונמר חברברתיו? גם אתם תוכלו להיטיב, למודי הרע.״ (ירמיהו י״ג 23). עזרה מצויה לנו רק באלוהים. אין להמתין לשכנוע פנימי גדול יותר, להזדמנויות טובות יותר, או להלך רוח קדוש יותר. איננו יכולים לעשות דבר בכוחנו אנו. עלינו לבוא למשיח בדיוק כפי שאנו. הה 25.2

ואולם, בל נשלה את עצמנו במחשבה שאלוהים יושיע, ברוב אהבתו וחסדו, גם את האנשים שמאסו בחסדו. גודלו של החטא ניתן למדידה אך ורק לאורו של שה האלוהים שנזבח. יואילו נא אותם אנשים, הטוענים שאלוהים הוא טוב מכדי לנטוש את החוטא, להביט בהקרבתו של המשיח. רק מפני שלא הייתה שום דרך אחרת לגאולת האדם, רק מפני שללא קורבן התמורה של המשיח נבצר היה מן האנושות להימלט מכוחו המטמא של החטא ולהשיב על כנה את ההתחברות שלה עם ישויות קדושות, רק מפני שהיה זה בלתי אפשרי מבחינתם של החוטאים לנחול מחדש את החיים הרוחניים - בשל כל הדברים האלה, המשיח נטל על עצמו את אשמת המרי של החוטא, נשא את עונשו וסבל במקומו. האהבה, הסבל והמוות של בן האלוהים - כל אלה העידו על גודלו הנורא של החטא, והכריזו כי אי אפשר להימלט מכוחו המשעבד של החטא, וכי אין שום תקווה לחיים נשגבים יותר, זולת באמצעות כניעתה של הנשמה למשיח. הה 25.3

הרשעים נוהגים לפטור את עצמם בתירוץ שהם אינם שונים מאנשים המתיימרים להיות תלמידי המשיח: ״אני טוב כמוהם. הם אינם שקולים יותר או צנועים יותר ממני. הם אוהבי תענוגות והנאות בדיוק כמוני.״ אנשים אלה מצדיקים בעזרת משגי הזולת את התחמקותם מהתנהגות נאותה. אבל אלו הם תירוצי סרק, שכן החטאים והמגרעות של הזולת אינם מצדיקים איש. ה’ התווה דרך מושלמת להשגת צדקה; בן האלוהים החף מפשע ניתן לנו כמופת. אנשים שמלינים על דרכם הרעה של אלו המתיימרים להיות משיחיים, צריכים בעצמם להפגין התנהגות טובה יותר, אופי נאצל יותר וחיים מופתיים יותר. אם הם מודדים את ההתנהגות המשיחית בקנה מידה גבוה כל כך, האם אין זה הופך את חטאם גדול יותר? הם יודעים מה נכון לעשות, ועם זאת מסרבים לנהוג כך. הה 26.1

הישמרו מפני הדחייה. אל תדחו את עשיית התשובה, את נטישת החטאים ואת החיפוש אחר טיהור הלב באמצעות המשיח. כאן טמונה הטעות שרבבות בני אדם עושים בדרך לאובדנם הנצחי. לא ארחיב את הדיבור על כך שהחיים קצרים או על חוסר הוודאות שלהם; אבל אדגיש כי סכנה נוראית נשקפת לנו, סכנה שלדאבוננו אינה מובנית דיה, והיא טמונה בדחיית הכניעה שלנו לקולה המפציר של רוח הקודש, ובבחירה שלנו לחיות בחטא, שכן זוהי בדיוק מהות הדחיינות שלנו. התמכרות לחטא, פעוט ככל שייראה בעיננו, מסכנת אותנו ועלולה להביא לאובדננו הנצחי. מה שאיננו גוברים עליו, יגבר עלינו ויביא לחורבננו. הה 26.2

אדם וחווה שכנעו את עצמם שלעניין פעוט כל כך כמו אכילת פרי אסור, לא ייתכן שיהיו השלכות נוראות כל כך כפי שה’ הבהיר להם. אבל עניין פעוט זה היווה חילול של תורתו הקדושה, הנצחית של אלוהים. חטא ״פעוט״ זה חולל נתק בין האדם לאלוהים, פתח לרווחה את שערי המוות והמיט צער בל יתואר על העולם. דור אחרי דור עולה השמיימה זעקת שבר וצער, והבריאה כולה נאנחת ומתייסרת בכאב הנובע מן המרי של האדם. השמיים עצמם חשים בתוצאות המרי הזה נגד ה’. המזבח בגולגולתא ניצב בשמיים כיד זיכרון המנציחה את הקורבן המופלא שנדרש כדי לכפר על חילול התורה הקדושה. הבה לא נראה בחטא עניין של מה בכך. הה 26.3

אם תמשיכו לנהוג כך, תגרמו להקשחת הלב, להשחתת הרצון ולקהות השכל. אתם לא רק תהיו מוכנים פחות להיכנע לה’, אלא גם מסוגלים פחות להיכנע להפצרתה העדינה של רוח קודשו של האלוהים. הה 27.1

אנשים רבים משקיטים את ייסורי המצפון שלהם בעזרת המחשבה שיוכלו לשנות את דרכם הרעה לכשיחפצו בכך. הם סבורים כי יוכלו להתייחס עכשיו בקלות ראש לחסד ה’, ועם זאת להניח לו להשפיע עליהם בעתיד. הם סבורים כי אחרי שזלזלו ברוח החסד של ה’, ואחרי שצידדו בשטן, יעלה בידם לשנות את התנהגותם בן רגע, כשסכנה גדולה תרחף מעליהם. אבל לא קל לעשות זאת. החינוך וניסיון החיים עיצבו וגיבשו את האופי בצורה מוחלטת כל כך, שרק אנשים ספורים יחפצו לקבל את ישוע ולהידמות לדמותו. הה 27.2

די בפגם אופי אחד, בתאווה אסורה אחת, בחטא אחד; אם נטפח אותם, הם ינטרלו לבסוף את כוחה של הבשורה. כל התמכרות לחטא מגבירה את התיעוב שהנשמה חשה כלפי אלוהים. אדם המפגין כפירה במצח נחושה או אדישות מוחלטת לאמת האלוהית, יקצור לבסוף את הקציר שזרע במו ידיו. בכל כתבי הקודש אין אזהרה חמורה ומפחידה יותר לגבי הקלת ראש ברוע, מאשר בדבריו של החכם באדם על החוטא: “עווניתיו, ילכדונו את הרשע; ובחבלי חטאתו, יתמך.״ (משלי ה’ 22 ). הה 27.3

המשיח מוכן ומזומן לחלץ אותנו מכבלי החטא, אבל הוא אינו כופה עלינו את רצונו; אם נמשיך לחטוא, אם רצוננו יהיה כפוף לחלוטין לרוע, אם לא נייחל לחירות ונסרב לקבל את חסדו של המשיח, מה עוד הוא יוכל לעשות? בנחישותנו לדחות את אהבתו, אנו הורסים את עצמנו. “הנה עתה עת רצון, הנה עתה יום ישועה.״ ״היום אם בקולו תשמעו, אל תקשו לבבכם.״ (השנייה אל הקורינתים ו’ 2; אל העברים ג’ 7, 8). הה 27.4

״כי האדם יראה לעינים, ויהוה יראה ללבב״, ללב האדם, עם רגשות השמחה והעצב המשמשים בו בערבוביה; ללב העקוב, הסורר והתועה של האדם מלא וגדוש רמייה, התעייה וטומאה. (שמואל א’, ט״ז 7). אבל אלוהים יודע את מניעי הלב, את כוונותיו ומטרותיו. פנו אליו בכל לבכם ונפשכם, מוכתמת ככל שתהיה. כדברי מחבר מזמורי התהילים, פתחו לרווחה את חדרי לבכם בפני העין הבוחנת כל, והכריזו: ״חקרני אל, ודע לבבי; בחנני, ודע שרעפי. וראה, אם דךך עוצב בי; ונחני, בדךך עולם.״ (תהילים קל״ט 23, 24). הה 28.1

אנשים רבים שליבם לא טוהר, מקבלים על עצמם את עולה של דת שכלית שיש בה מראית עין של חסידות. לכן, תהא זו תפילתכם: ״לב טהור, ברא לי אלוהים; ורוח נכון, חדש בקרבי.״ (תהילים נ״א 11). ערכו חשבון נפש אמיתי ונוקב. היו כנים, נחושים ועקשנים, בדיוק כפי שהייתם אילו חייכם היו עומדים על הכף. מדובר בעניין הרה חשיבות שעליכם ליישב בין אלוהים לבין נשמתכם אחת ולתמיד, לנצח נצחים. תקווה מדומה, לא יותר מזה, תוביל אתכם לאובדנכם. הה 28.2

לימדו את דבר ה’ ברוח של תפילה. דבר האלוהים מציג לפניכם, הן בתורת ה’ והן בחייו של המשיח, את עקרונות הקדושה הנשגבים, שבלעדיהם ״לא יראה איש את האדון.״ (אל העברים י״ב 14). דבר ה’ מעורר בנו הכרה בחטא; הוא מגלה לנו בבהירות את הדרך לגאולה. הקשיבו לקולו של אלוהים בשעה שהוא מדבר אל נשמתכם. הה 28.3

כשתיווכחו בגודלו ובחומרתו של החטא, כשתראו את עצמכם כפי שאתם באמת, אל תתייאשו. המשיח בא כדי להושיע את החוטאים. איננו צריכים ליזום את הפיוס עם אלוהים. איזו אהבה מופלאה ניתנה לנו! אלוהים במשיח ״מרצה את העולם אל עצמו...״ (השנייה אל הקורינתים ה’ 19). הוא מחזר באהבה וברוך אחר לבבותיהם של ילדיו התועים. שום אב עלי אדמות אינו מסוגל להיות סבלני כל כך עם ילדיו, גם לגבי הטעויות והמגרעות שלהם, בהשוואה ליחסו של אלוהים כלפי האנשים שהוא מבקש להושיע. איש אינו יכול להפציר בחוטא בעדינות רבה יותר. שום שפתי אנוש לא הפצירו מעולם בתחינות רכות יותר לפני האובדים מאשר שפתי האלוהים. כל הבטחותיו, כל אזהרותיו, אינן אלא ביטוי של נשימת אהבתו. הה 28.4

כשהשטן בא ואומר לכם שאתם חוטאים גדולים, שאו את עיניכם אל המושיע ודברו בשבחו ובמעלותיו. הדבר יסייע לכם להתמקד באורו. הודו בחטאים שלכם, אך אימרו לאויב נשמותיכם כי, ״המשיח ישוע בא אל העולם להושיע חוטאים.״ (הראשונה אל טימותיאוס א’ 15). הה 29.1

ישוע הציג בפני שמעון שאלה בנוגע לשני בעלי חוב. האחד היה חייב לאדונו סכום כסף פעוט, והשני סכום כסף גדול מאוד. אבל הנושה מחק לשניהם את החוב ומחל להם. ישוע שאל את שמעון מי משני בעלי החוב אהב יותר את אדונו. שמעון השיב: ״זה שהנושה ויתר לו יותר.״ (לוקס ז’ 43). הה 29.2

כולנו חוטאים גדולים, אבל המשיח מת כדי שיימחל לנו. זכויותיו של קורבן התמורה נזקפות לזכותנו כשאנו מציגים אותן לפני אבינו שבשמיים. אנשים שהוא סלח להם על חטאים רבים יאהבו אותו יותר מכולם, ויעמדו בקרבה הרבה ביותר לכס מלכותו, וזאת כדי להלל ולשבח אותו על אהבתו הכבירה והקורבן האינסופי שהקריב למעננו. כשנבין את אהבת האלוהים במלואה, ניווכח בבהירות בטבעו הנורא של החטא. כשנבחין באורכו של חבל ההצלה ששולשל אלינו, כשנבין שמץ מן הקורבן האינסופי שהמשיח הקריב בעבורנו, לבנו יימס מאהבה, צער ושברון. הה 29.3