הדרך אל המשיח

פרק א’ - אהבת אלוהים לאדם

הטבע וההתגלות מעידים פה אחד על אהבת האלוהים. אבינו שבשמיים הוא מקור החיים, החוכמה והשמחה. התבוננו ביופיו של הטבע ובנפלאותיו. הגו בהסתגלות המופלאה של הטבע לא רק למען אושרו ורווחתו של האדם, אלא אף למען אושרם של כל היצורים החיים. קרני השמש וטיפות הגשם, המשמחים ומרעננים את האדמה, ההרים, הימות והערבות - כולם מביעים את אהבת הבורא. אלוהים מספק את צורכיהם היומיומיים של כל ברואיו. כדברי מחבר המזמורים, שאמר בפיוטיות: הה 7.1

״עיני כל, אלין:, ישברו;
ואתה נותן להם את אכלם בעתו.
פותח את ידיך;
ומשביע לכל חי רצון.” (תהילים קמ״ה 15, 16) הה 7.2

אלוהים ברא את האדם כליל קדושה ושמחה. הארץ הנאה, כפי שיצאה מתחת ידיו של הבורא, הייתה ברה וחפה מכל פגע בשל ניוון וריקבון; שום צל של קללה לא העיב עליה. חילול תורת ה’ - תורת האהבה - הוא שהמיט צער, סבל ומוות על העולם. ועם זאת, אהבת ה’ נגלית גם בקרב הסבל הנובע מהחטא. כתוב שה’ קילל את האדמה בעטיו של האדם. (בראשית ג’ 17). הקוצים והדרדרים, הקשיים והניסיונות, שהופכים את חייו של האדם חיי עמל, סבל ודאגה, יועדו לתועלתו כחלק מההכשרה הנדרשת בתוכנית האלוהים, כדי לרומם את האדם מהקלון וההשחתה שהחטא המיט עליו. העולם, על אף שהוא שרוי בחטא, אינו מלא צער וסבל בלבד. הטבע עצמו גדוש מסרים של תקווה ונחמה. פרחים פורחים על דרדרים, והשושנים מכסות את הקוצים. הה 7.3

״אלוהים הוא אהבה״ כמו חרוט על כל ניצן מנץ, על כל ציץ שנובט בעשב. הציפורים היפות ממלאות את האוויר ברינוניהן, הפרחים המושלמים ביופיים, על שלל צבעיהם העדינים, מבשמים את האוויר בריח ניחוח, עצי היער הנישאים אל על עם עלוותם המוריקה בירוק עד - כל אלה מעידים על דאגתו האבהית המסורה של אבינו שבשמיים ועל תשוקתו לשמח את ילדיו. הה 8.1

דבר האלוהים חושף את אופיו של אלוהים. אלוהים עצמו העיד על אהבתו ורחמיו האינסופיים. כשמשה ביקש בתפילתו: ״הראני נא, את כבדך,״ ה’ השיב לו: ״אני אעביר כל טובי על פניך, וקראתי בשם יהוה, לפניך; וחניתי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם.״ (שמות ל״ג 18, 19). זהו כבודו. ה’ עבר לפני משה והכריז: ״יהוה יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה; ונקה, לא ינקה, פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים.״ (שמות ל״ד 6, 7). אלוהים הוא ״רב חסד, ונחם על הרעה״ (יונה ד’ 2), ״כי חפץ חסד הוא.״ (מיכה ז’ 18). הה 8.2

אלוהים כבל את לבנו אליו באמצעות אינספור אותות בשמיים ובארץ. הוא ביקש לגלות את עצמו בפני בני האדם באמצעות עולם הטבע, וקשרי הידידות החמים והעמוקים שאנו קושרים עם הטבע. אולם אותות אלה אינם מייצגים את אהבת האל באופן מושלם. אויב החסד עיוור את עיני רוחם של בני האדם באמצעות שלל הראיות הללו, כדי שיישאו את עיניהם אל ה’ ביראה ופחד, ויראו בו אל קפדן, מחמיר, נוטר ונוקם. השטן גרם לבני האדם לראות באלוהים ישות עליונה שתכונתה העיקרית היא צדק חסר פשרות; לראות בו שופט קשה ומחמיר או נושה קשוח וקפדן. הוא צייר את הבורא כיצור הבוחן את בני האדם בעין קנאית כדי לגלות את המשגים והחטאים שלהם, וזאת כדי שיוכל להענישם. ישוע בא לחיות בקרב בני האדם כדי להסיר את הצל האפל הזה, בכך שגילה לעולם את אהבתו האינסופית של אלוהים. הה 8.3

בן האלוהים בא אלינו מן השמיים כדי לגלות בפנינו את אבינו שבשמיים. ככתוב, ״את האלהים לא ראה איש מעולם; הבן היחיד, הנמצא בחיק האב, הוא אשר הודיעו.״ (בשורת יוחנן א’ 18). ״ואין איש מכיר את הבן, זולתי האב; אף אין איש מכיר את האב, זולתי הבן וכל מי שהבן רוצה לגלות לו.״ (מתי י״א 27). כאשר אחד מתלמידי ישוע ביקש ממנו: ״אדוני, הראה לנו את האב ודי לנו.״ ישוע השיב לו: ״ימים רבים כל כך אני עמכם ואינך מכיר אותי, פיליפוס? הרואה אותי ראה את האב, ומדוע אתה אומר ‘הראה לנו את האב’?״ (יוחנן י״ד 8, 9). הה 9.1

כשישוע דיבר על שליחותו עלי אדמות, הוא אמר: ״רוח אדוני עלי, יען משח איתי לבשר ענוים. שלחני לקרא לשבויים דרור, ולעורים פקח קוח; לשלח רצוצים חפשים.״ (לוקס ד’ 18). זה היה פועלו. הוא התהלך בארץ, עשה מעשי חסד וריפא את כל החולים וכל האנשים שדוכאו תחת יד השטן. היו כפרים שלמים שלא נשמעה בהם אפילו אנחה חולי אחת, שכן ישוע עבר דרכם וריפא את החולים. פועלו של ישוע העיד על כך שהוא המשיח שנמשח בידי ה’. אהבה, חסד וחמלה נגלו בכל מעשה שעשה בחייו; לבו יצא באהדה וחמלה אל הבריות. הוא לבש בשר ודם ואת טבע האדם, וזאת כדי שיוכל להבין את צורכיהם של בני האדם. האנשים העניים ביותר או הפחותים ביותר, לא חששו לבוא לפניו. אפילו ילדים קטנים הוקסמו ממנו. הם אהבו לטפס על ברכיו ולהביט בפניו המהורהרים, ששיקפו אהבה וחסד. הה 9.2

ישוע לא נמנע מלדבר את האמת; הוא דיבר תמיד את האמת באהבה. הוא נהג בשיא הנימוס, ההבנה, ההתחשבות והעדינות, ובמלוא תשומת הלב במגעיו עם בני האדם. מעולם לא היה גס רוח או בוטה, מעולם לא דיבר מילים קשות שלא לצורך, מעולם לא הכאיב לנפש רגישה שלא לצורך. מעולם לא מתח ביקורת על איש בשל חולשות אנוש. הוא דיבר את האמת, אבל תמיד באהבה. הוא גינה את הצביעות, את חוסר האמונה ואת החטא; אבל דמעות החניקו את קולו בשעה שיצאו מפיו תוכחות נוקבות. הוא בכה על ירושלים, עירו האהובה, שסירבה לקבל אותו לחיקה - את הדרך, האמת והחיים. יושביה מאסו במושיע, אך הוא התייחס אליהם בחמלה וברוך. חייו התאפיינו בהקרבה עצמית ובדאגה מסורה לזולת. כל נשמה הייתה יקרה בעיניו. בשעה שהתנהל באצילות אלוהית, הוא השתחווה בכבוד מהול ברוך וחמלה לפני כל חבר וחבר במשפחת האלוהים. הוא ראה בכל בני האדם נשמות תועות חוטאות, שעליו להושיען. הה 9.3

כזה הוא אופיו של המשיח כפי שנגלה בחייו של ישוע. כזה הוא אופיו של אלוהים. מקרב לבו של אבינו שבשמיים נובעים נהרות של חמלה אלוהית, הבאים לידי ביטוי במשיח, וזורמים דרכו אל בני האדם. ישוע, המושיע העדין והרחום היה אלוהים, אשר ״התגלה בבשר״. (הראשונה אל טימותיאוס ג’ 16). הה 10.1

ישוע חי, סבל ומת כדי לגאול אותנו. הוא הפך להיות ״איש מכאיבות״, כדי שאנו ננחל שמחה נצחית. אלוהים הניח לבנו האהוב, הוא שהיה התגלמות החסד והאמת, לעזוב מאחוריו עולם של תהילה וכבוד בל יתוארו, ולבוא לעולם שהוכתם ונפגם על ידי החטא, הואפל והועב על ידי צילם של המוות והקללה. הוא הניח לבנו לנטוש את חיקו האוהב, לוותר על סגידתם של המלאכים, כדי לשאת בושה, השפלה, שנאה, סבל ומוות. ״והוא מחלל מפשענו, מדכא מעוניתינו; מוסר שלומנו עליו, ובחברתו נרפא לנו.״ (ישעיהו נ״ג 5). שאו עיניכם והביטו בישוע במדבר, בגן גת שמנים, על הצלב! בן האלוהים החף מחטא, הטהור מרבב, נשא על עצמו את משא חטאינו. הוא שהיה אחד עם האלוהים, חש בנשמתו את הנתק הנורא שהחטא חולל בין אלוהים לאדם, והביע זאת בזעקת השבר שיצאה משפתיו: ״״אלי, אלי, למה שבקתני?״ (מתי כ״ז 46 ). משא החטא המעיק, התחושה של חומרתו וגודלו הנורא של החטא ושל הנתק בין הנשמה לאלוהים - כל אלה שברו את לבו של בן האלוהים. הה 10.2

אבל הקורבן העצום הזה לא הוקרב כדי לעורר בלב אבינו שבשמיים אהבה לאדם או לגרום לו לחפוץ לגאול אותנו. לא ולא! ״כי כה אהב אלוהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי עולם.״ (יוחנן ג’ 16). אלוהים אוהב אותנו לא בזכות הפיוס הכביר הזה; הוא התפייס איתנו מפני שהוא אוהב אותנו. המשיח הוא האמצעי שדרכו אלוהים יכול היה לשפוך את אהבתו האינסופית על העולם השרוי בחטא. ״אלוהים היה במשיח מרצה את העולם אל עצמו מבלי לחשב להם את עוונותיהם, והוא שם בנו את דבר הרצוי.״ (השנייה אל הקורינתים ה’ 19). אלוהים סבל יחד עם בנו. בשעת הייסורים של ישוע בגת שמנים, במותו על הצלב בגולגולתא, האהבה הנשגבת האינסופית שילמה את המחיר של גאולתנו. הה 11.1

ישוע אמר: ״משום כך אוהב אותי האב: משום שאני נותן את נפשי ואקח אותה שוב.״ (יוחנן י’ 17). כלומר, ‘אלוהים אוהב אתכם כל כך, שהוא אפילו אוהב אותי יותר ומקריב את חיי כדי להושיע אתכם. בכך שהפכתי קורבן תמורה ועירבון בעבורכם, בכך שהקרבתי את חיי למענכם, בכך שנטלתי על עצמי את חובותיכם, משאותיכם ועוונותיכם, הפכתי אהוב יותר בעיני אבי, שכן באמצעות הקורבן שהקרבתי, אלוהים יכול להישאר שופט צדק, ובעת ובעונה אחת להצדיק כל אדם המאמין בי.’ הה 11.2

אף אחד זולת בן האלוהים לא יכול היה להושיע אותנו; שכן רק הבן ששרה בחיק אביו שבשמיים יכול היה להכריז ולהעיד עליו בפנינו. רק האחד המכיר לעומק את עוצמתה של אהבת האל יכול היה להפגין אותה. דבר זולת הקורבן, שאין ערוך לו, שהמשיח הקריב למען האדם השרוי בחטא, לא יכול היה לבטא את אהבתו הרבה של אבינו שבשמיים לאנושות האובדת. הה 11.3

״כה אהב אלהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו.״׳ אלוהים נתן את בנו לא רק כדי שיחיה בקרב בני האדם, אלא כדי שיישא את חטאיהם וימות כקורבן תמורה בעבורם. הוא העניק את בנו לאנושות השרויה בחטא. המשיח היה אמור להזדהות עם תחומי העניין וצורכיהם של בני האדם. בן האלוהים, שהיה אחד עם אלוהים, קשר את עצמו לבני האדם בכבלים שלא יינתקו לעולם. ישוע ״אינו בוש מקרא להם אחים.״ (אל העברים ב’ 11); הוא הקורבן שלנו, הוא הסניגור שלנו, הוא אחינו, הניצב בדמות בשר ודם לפני כס המלכות של אבינו שבשמיים; הוא בן האדם -אחד עם האנושות שאותה גאל לדורי דורות. הוא עשה את כל הדברים האלה כדי לרומם את האדם מן ההשחתה והקלון שהחטא המיט עליו, כדי שיוכל לשקף את אהבת האל ולחלוק בשמחת הקדושה. הה 11.4

המשיח שילם את מחיר גאולתנו. הקורבן האינסופי שאבינו שבשמיים הקריב באמצעות בנו שמת בעבורנו, אמור להעניק לנו תובנה עילאית על מה שנוכל להיות באמצעות המשיח. בשעה שיוחנן השליח חזה בהשראת רוח הקודש בגובה, בעומק וברוחב של אהבת האב לאנושות האובדת, הוא נמלא יראת כבוד והערצה, וכאשר לא מצא את המילים המתאימות כדי להביע את גודלה ורכותה של אהבה זו, הוא קרא לעולם לחזות בה: ״ראו איזו אהבה נתן לנו האב להקרא ילדי אלוהים! ואכן כך אנחנו.״ (איגרת יוחנן הראשונה ג’ 1). איזה ערך רב ניתן לאדם! בני האדם הפכו לנתיניו של השטן באמצעות חטאיהם. אבל באמצעות אמונה בקורבן התמורה של המשיח, בניו של אדם הראשון יכולים להפוך לבניו של אלוהים. בכך שהמשיח לבש טבע אנושי, הוא רומם את האנושות. באמצעות התחברות עם המשיח, בני האדם השרויים בחטא יכולים, באמת ובתמים, להיות ראויים לתואר ״בני האלוהים.״ הה 12.1

איזו אהבה שאין ערוך לה! אנו בניו של מלך מלכי המלכים! איזו הבטחה יקרה! איזה נושא נשגב להגות עמוקה! אהבתו של אלוהים לעולם שלא אהב אותו היא אהבה שאין דומה לה! למחשבה הזו יש כוח עצום על הנשמה, והיא תביא את שכלנו לידי כניעה לרצון האלוהים. ככל שנבחן לעומק את אופי של ה’ לאורו של הצלב, כך נחזה בחסד, רוך, חמלה ומחילה רבים יותר, המהולים בצדק וצדקה, ונבחין ביתר בהירות באין ספור הראיות של אהבה אינסופית וחמלה רכה, כזו המתעלה על אהבתה מלאת הכמיהה של אם לבנה הסורר. הה 12.2