היסטורית הגאולה

ההגנה הנועזת של פטרוס

עד כה ניסו הכוהנים להתעלם מהזכרת צליבתו ותחייתו של ישוע, אולם עתה, כשישבו בדין, הם נאלצו לתבוע מהנאשמים את התשובה לשאלה - איך התבצע ריפוי הפיסח. פטרוס, שרוח הקודש שרתה עליו, פנה בכבוד אל הכוהנים ואל הזקנים והשיב, “שיהא ידוע לכלכם ולכל עם ישראל כי בשם ישוע המשיח מנצרת, אשר אתם צלבתם ואשר אל הים הקימו מן המתים, בשם הזה הוא עומד בריא לפניכם. הוא האבן שמאסתם, אתם הבונים, אשר היתה לר אש פנה. ואין רפואה באחר, כי אין שם אחר נתון לבני אדם תחת השמים, ובו עלינו להרפא.” חותמו של ישוע היה בדבריו של פטרוס ופניו אורו ברוח הקודש. לצידו עמד העד האמין - האדם שנרפא בדרך נס. מראהו של האיש ההוא, אשר רק לפני שעות ספורות היה פיסח חסר-אונים ועתה היה בריא לגמרי באמונתו בישוע המשיח מנצרת, הוסיף רבות למשקל עדותו של פטרוס. הכוהנים הראשים ושאר הנאספים - כולם דממו. לא היה ביכולתם להכחיש את דבריו של פטרוס והם נאלצו לשמוע את מה שלא היה ברצונם לשמוע - עובדת תחייתו של ישוע וכוחו השמימי לעשות נסים, המתגלה דרך מעשי תלמידיו על פני האדמה. SRHeb 130.3

דברי ההגנה של פטרוס והביטחון שבו הצהיר מאין בא כוחו הפלאי, הבהילו את מנהיגי היהודים. הוא דיבר על האבן אשר הם, הבונים, מנהיגי העם, מאסו בה. היה עליהם להיות מודעים לערכה של האבן הזו, אשר אף על פי כן הייתה “לראש הפינה”, ולא להתכחש לה. בדבריו הצביע פטרוס ישירות על מהותו של ישוע אשר נהיה לאבן יסוד של הכנסייה. SRHeb 130.4

הנוכחים נדהמו מאומץ ליבם של התלמידים. הם ציפו כי בשל היות שני האסירים דייגים בורים, הם יובכו בפני הכוהנים הסופרים והזקנים של ירושלים ולא ירצו להתעמת עמם. אך בשלוש וחצי השנים שהיו עם ישוע, השניים למדו ממנו רבות. הם דיברו באותה צורה שבה הוא דיבר. הדברים היו כה משכנעים ש “ל א היה להם מה לטע ן.”בניסיונם להסתיר את מבוכתם ציוו הכוהנים הראשים להוציא את השליחים החוצה בכדי להתייעץ. SRHeb 130.5

הכול הסכימו שהתכחשות לריפויו של הפיסח, אשר נעשה בכוחו של ישוע הנצלב וניתן לחסידיו, לא תועיל. ברצון רב הם היו מחפים על הנס ההוא בשקר, אך הנס נעשה בגלוי, לעיני המונים, והדבר התפרסם בכל ירושלים. הם היו מודעים לכך שיש לעצור את עבודתם של השליחים, שאם לא כן, תזכה תורתו של ישוע בתלמידים רבים, והכוהנים תתגלה חרפתם בעודם נאשמים ברציחתו של בן האלוהים. SRHeb 131.1

למרות כוונתם הנחושה להרוס את חסידיו של ישוע, בפעם ההיא לא העזו הכוהנים לפעול, אך הם הזהירו את השליחים שייענשו אם ימשיכו ללמד ולהפיץ את דברי ישוע המשיח. פטרוס ויוחנן השיבו שאלוהים ציווה זאת עליהם ושאינם יכולים לחדול לספר את אשר ראו ושמעו. בשמחה רבה היו הכוהנים מענישים את האנשים הצדיקים הללו על נאמנותם האיתנה לשליחותם, אך הם חששו מתגובתו של העם, “שכן הכיל שבחו את אל הים על מה שנעשה.” הם חזרו על איסוריהם ואיומיהם ושיחררו את השליחים. SRHeb 131.2