היסטורית הגאולה

הקבורה

יוחנן התלבט. הוא ניסה להחליט מה לעשות בגופתו של המורה האהוב שלו. הוא נרעד רק מהמחשבה על כך שגופו של המשיח יופקד בידיהם של החיילים הגסים וחסרי-הרגשות, שייקברו אותו במקום מחפיר. הוא ידע שאינו צריך לצפות לטובותיהם של הרשויות היהודיות, ולכן קיווה שפילאטוס ינהג בנדיבות כלפיו. אבל אז באו לעזרתו יוסף ונקדימון. השניים היו חברי הסנהדרין, שניהם היו עשירים ושניהם עמדו ביחסים טובים עם פילאטוס. הם ניצלו את השפעתם כדי להביא את ישוע לקבורה ראויה. SRHeb 119.1

יוסף הלך מיד אל פילאטוס וביקש את אישורו כדי לקחת את גופו של ישוע לקבורה. פילאטוס הוציא צו רשמי על כך שהוא מרשה לתת ליוסף את גופו של ישוע. באותו הזמן שבו התייסר יוחנן וחשב על קבורתו של המורה האהוב שלו שב יוסף הרמתי עם הצו של פילאטוס, ונקדימון, שהיה בטוח בכך שיוסף יצליח להשיג את האישור מפילטוס, הביא כמעט מאה ליטרים של תערובת יקרת ערך של מור ואלווי כדי לבשם את גופו. אפילו האנשים המכובדים ביותר של ירושלים לא זכו לכבוד רב כל-כך לאחר מותם. בזהירות וביראת כבוד הם הורידו את ישוע מהצלב. בעיניים דומעות, ליבם מלא חמלה, הם הסתכלו על גופו המוכה והפצוע, ובזהירות וביסודיות רחצו אותו וניקו אותו מהדם הקרוש. בביתו של יוסף, לא הרחק מגולגלתא, הייתה מערת קבר חדשה, חצובה באבן, שאותה הכין לעצמו. עכשיו הכין יוסף את הקבר הזה לישוע. את הגוף עטפו בעדינות ביריעת פשתן, שהייתה ספוגה בשמנים ריחניים שהביא נקדימון, ושלושה תלמידים נשאו את המשא יקר הערך אל הקבר החדש שבו לא נטמן איש מעולם. הם יישרו את רגליו הכפופות של המשיח ושמו את ידיו הנקובות על חזהו חסר-החיים. הנשים מן הגליל התבוננו במתרחש כדי להבטיח שהכול נעשה כהלכה עבור גופו חסר-החיים של המורה האהוב שלהן. הן הביטו כיצד נגללה אבן כבדה אל פי המערה, ובנו של אלוהים הושאר שם למנוחתו. הנשים היו בין האחרונים שעזבו את מרגלות הצלב, והאחרונות שעזבו את מקום קברו של המשיח. SRHeb 119.2

אף שמטרתם של המנהיגים היהודים -הריגתו של ישוע- יצאה אל הפועל, הם עדיין לא חשו הקלה. חששותיהם האפלים לא נעלמו וכן לא נעלמה קנאתם במשיח אף לאחר מותו. השמחה ושביעות הרצון של נקמתם היו מעורבות בפחד גדול שמא גופו, הטמון בקברו של יוסף, יחזור לחיים. ולכן, “ויקהלו ראשי הכהנים והפרושים אל־פילטוס: ויאמרו אדנינו זכרנו כי אמר המסית ההוא בעודנו חי מקצה של שת ימים קום אקום: לכן צוה־נא ויסכר פי הקבר עד־היום השלישי פן־יב או תלמידיו בלילה וגנבהו ואמרו אל־העם הנה־קם מן־המתים והיתה התרמית האחרונה רעה מן־הראשו” (הבשורה על-פי מתי, כ”ז:62-64). SRHeb 119.3

פילאטוס, כמו גם היהודים האלה, לא רצה שישוע יקום מהמתים ויעניש בכוחו את אלה שהרגו אותו. הוא נתן לכוהנים מחלקה של לוחמים רומאים ואומר, “הנה לכם אנשי משמר לכו סכרוהו כאשר ידעתם: וילכו ויסכרו את־פי הקבר ויחתמו את־האבן ויעמידו עליו את המשמר (הבשורה הקדושה על-פי מתי, כ”ז:65, 66) SRHeb 119.4

היהודים הבינו שהגנה טובה יותר מהחיילים הרומאים לא יוכלו למצוא. הם קיבלו את ההזדמנות לחתום את הקבר בחותמת רומאית כדי למנוע את האפשרות להיכנס אל מערת הקבר. עכשיו אי-אפשר היה להזיז את האבן בלי לשבור את החותמת. המנהיגים היהודיים עשו הכול כדי שתלמידיו של ישוע לא יוכלו לרמות את האנשים בטענה כי ישוע קם לתחייה. אבל מעשיהם רק הגבירו את ניצחון התחייה של ישוע וסייעו לקביעת האמת האלוהית. SRHeb 119.5